א. 

המשנה הראשונה דנה בסוף זמן קריאת שמע של ערבית (ברכות ב.):

מאימתי קורין את שמע בערבין? – משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע. – אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר; הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה.

לפני שנתבונן בעמדת חכמים, 'עד חצות', נפתח בהתבוננות במחלוקת שבין רבי אלעזר לרבן גמליאל. מהי נקודת המחלוקת? רש"י מסביר (שם):

עד סוף האשמורה הראשונה – שליש הלילה, כדמפרש בגמרא, (/ברכות/ דף ג א) ומשם ואילך עבר זמן, דלא מקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן ביה בשכבך… עד שיעלה עמוד השחר – שכל הלילה קרוי זמן שכיבה.

וכך מסביר המאירי (שם):

אבל בהמשכת זמן זה כלומר עד איזה זמן שבלילה הוא רשאי לקראה ולקיים בה מצות קריאה בעונתה נחלקו תנאים אלו והוא שר' אליעזר סובר עד סוף האשמורת הראשונה ומכאן ואילך אינו קורא מפני שהוא מפרש בשכבך תחלת שכיבה… ותחילת שכיבה הוא מיציאת הכוכבים עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה זה בכה וזה בכה ור"ג סובר במלת בשכבך שביאורה כל זמן שאדם שוכב מלשון ושמואל שוכב בשכבך תשמור עליך  והרי אדם שוכב עד עמוד השחר שעד עלייתו הוא לילה.

מהו שורש המחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר?
זמן הקריאה הוא 'בשכבך', ורבן גמליאל ורבי אליעזר נחלקו בפירוש המילה. רבי אליעזר הבין שכוונתה לזמן שבו אדם הולך לישון – ובשכבך, הזמן שבו אתה נשכב, הולך לישון. רבן גמליאל, לעומתו, הבין שכוונתה לזמן שבו האדם ישן – ובשכבך, הזמן שבו אתה שוכב, ישן.

ב.  

ננסה להתבונן בדעת חכמים שזמנה עד חצות. ניתן היה להבין שהם סוברים עקרונית כרבי אליעזר, שזמן הקריאה הוא הזמן שבו אנשים הולכים לישון, אלא שלדעתם זמן זה הוא עד חצות. אולם, הגמ' דחתה אפשרות זו (ד.):

חכמים כמאן סבירא להו? אי כרבי אליעזר סבירא להו (רש"י: דאית ליה: בשכבך – כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב, זה מקדים וזה מאחר)  – לימרו כרבי אליעזר (רש"י: דאמר סוף האשמורה הראשונה, דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן)! ואי כרבן גמליאל סבירא להו (רש"י: דמשמע ליה בשכבך – כל זמן שבני אדם שוכבים, ויש בכלל הזה כל הלילה)  – לימרו כרבן גמליאל (רש"י: עד עמוד השחר) – לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקא אמרי עד חצות – כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

חכמים מודים אפוא עקרונית לרבן גמליאל, אלא שלדעתם יש להגביל את הזמן כדי שאנשים לא ידחו את הקריאה ולבסוף ירדמו ולא יקראו. הגמ' מביאה ראיה שחכמים חששו לכך מברייתא שמפרטת סייג נוסף שנבע מאותו חשש (שם):

כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

התבונן היטב: מהו הסייג שמחדשת הברייתא?

ג. 

נוסיף ונתבונן בעמדת חכמים וביחס בינה לדברי ר"ג. לדעתם, זמן ק"ש מהתורה הוא כל הלילה, וזמן עד חצות הוא סייג. מה הם יורו לאדם שעבר על הסייג ולא קרא? הוא חייב לקרוא לדעתם מאחר שמהתורה זמן הקריאה כל הלילה וא"כ הוא עדיין יכול לקיים את המצוה? כך עולה מהגמ' בדף ט' שדנה בסיום המשנה, ונשוב תחילה למשנה (שם):

מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר… אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה.

הגמ' תמהה על המעשה: וכי בניו של רבן גמליאל לא הכירו את המחלוקת בין חכמים לאביהם בשאלה זו? מהי אפוא פשר שאלתם? נלמד את הסברה (ט.):

ועד השתא לא שמיע להו הא דרבן גמליאל? – הכי קאמרי ליה: רבנן פליגי עילווך (רש"י: כלומר: מי פליגי רבנן עליך, דהא דאמרי עד חצות, דוקא קאמרי, דלא משמע להו ובשכבך – כל זמן שכיבה, אלא: כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב… ולרבנן עד חצות) ויחיד ורבים – הלכה כרבים (ואין חיוב לקרוא אחרי חצות) או דלמא רבנן כוותך סבירא להו (שמהתורה זמנה כל הלילה), והאי דקאמרי עד חצות – כדי להרחיק אדם מן העבירה (רש"י: ומשמע להו ובשכבך – כל זמן שכיבה, והא דקאמרי עד חצות – הרחקה הוא, כדי לזרז, ומיהו, היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות – עדיין זמן חיובא הוא, ומחייבי, ונפקי ידי קריאת שמע בזמנו)? אמר להו: רבנן כוותי סבירא להו (שמהתורה זמנה כל הלילה), וחייבין אתם (וגם חכמים מודים שאם לא קרא עד חצות חייב לקרוא גם לאחר חצות) והאי דקאמרי עד חצות – כדי להרחיק אדם מן העבירה (ורק לכתחילה, ואם לא קרא עד חצות גם הם מודים שחייב לקרוא לאחר חצות).

מה הספק של בניו של רבן גמליאל לפי הסבר הגמ'? מהי תשובתו של רבן גמליאל?
ברור לבניו של רבן גמליאל שהלכה כדעת חכמים, שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ספקם הוא האם לפי חכמים זמנה עד חצות מהתורה, ואין אפוא חיוב לקרוא לאחר חצות, או שגם לפי חכמים זמנה מהתורה כל הלילה, וזמן עד חצות הוא רק סייג. אם הוא רק סייג אז ודאי שהוא רק לכתחילה ואם לא קרא עד חצות יקרא לאחר מכן, שהרי עדיין יכול לקיים את המצוה. תשובת רבן גמליאל היא שגם חכמים מודים שזמנה מהתורה כל הלילה, וזמן עד חצות הוא סייג לכתחילה בלבד.

ד. 

הגמ' עונה אפוא תשובה ברורה לשאלתנו: זמן עד חצות הוא סייג לכתחילה בלבד, וגם חכמים מודים שאם לא קרא עד חצות יקרא לאחר מכן. מחלוקת רבן גמליאל וחכמים היא ברובד הלכתחילה בלבד: רבן גמליאל חלוק על הסייג ולדעתו אדם יכול לכתחילה להתעכב כל הלילה, ולדעת חכמים לכתחילה יקרא עד חצות, ובדיעבד אם לא קרא יקרא כל הלילה. הגמ' מביאה את דברי שמואל שפוסק כרבן גמליאל (ח:):

רבן גמליאל אומר וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

וכך כותב הרשב"א (ט.):

דלא פליגי אלא בלכתחלה… וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחלה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעלות השחר ואפי' לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת אבל אלו רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי.

בהמשך דן הרשב"א ביחס שבין מסקנות אלו ובין הסייג של הברייתא (שם):

והא דתניא [לעיל ד' ב'] חכמים עשו סייג לדבריהם שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעה ואישן קימעה ואח"כ אתפלל וכו' אלא הולך לבהכ"נ אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קרית שמע ומתפלל, דוקא אוכל וישן קאמר דלא כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו רבן גמליאל מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל.

נלמד לסיכום דרך זו את דברי הטור שהולך בדרכו ובדרך הרא"ש (אור"ח רלה):

ולענין סוף זמנה תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר והלכה כר"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע"ה. ומ"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח"כ ק"ש ואתפלל ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה ונכנס לב"ה או לבה"מ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואח"כ אוכל פתו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אלמא כשהגיע זמן ק"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל.

מה חידשה הברייתא לפי הרשב"א והטור? סכם את ההלכה לפי דרך זו: מהי המחלוקת בין ר"ג לחכמים? מהי פסיקת ההלכה במחלוקת זו? מה הסייג שמוסכם להלכה?
החידוש של הברייתא הוא איסור על אכילה או שינה לפני קריאת שמע. המחלוקת בין ר"ג לחכמים היא בקיומו של הסייג לכתחילה עד חצות. שמואל פוסק כר"ג כך שסייג עד חצות לא נפסק להלכה, ולהלכה התקבל רק הסייג של איסור על אכילה ושינה. לכן, כל עוד שהאדם לא ישן או אוכל, מותר לו להשתהות בקריאה כל הלילה.

ה. 

תלמידי רבנו יונה חלקו על ההבנה המצומצמת של הברייתא, כאוסרת על אכילה ושינה בלבד, ולהבנתם היא מחייבת לקרוא בתחילת הלילה (ברכות א. בדפי הרי"ף):

אלא פלוגתא דר"ג וחכמים הוי בסייג דחכמים היו עושין סייג להרחיק אדם מן העבירה ור"ג לא חייש לסייג. ומיהו בין חכמים בין רבן גמליאל כולהו מודו דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים, תדע דהא אמרינן לקמן (דף ד ב) כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו' ורוצה לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחלה אלא יש לו לקרות תחלה או לשנות עד יציאת הכוכבים ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואח"כ יאכל וכיון דחזינן דאפילו כשיבא קודם זמנה חששו שמא יבא לידי פשיעה והצריכוהו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד שמעינן דדברי הכל שצריך לכתחלה לקרות מיד ביציאת הכוכבים.

הבנה זו של הסייג של הברייתא, חיוב לכתחילה לקרוא בתחילת הלילה, הובילה אותם לפרש אחרת את סייג עד חצות – אם יש חיוב לכתחילה לקרוא בתחילת הלילה, מה המשמעות של דין לכתחילה נוסף לקרוא עד חצות? כדי להבין את החידוש שבסייג עד חצות מוכרחים אפוא להבין שהוא מעכב ולא רק דין לכתחילה (שם):

ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד חכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג ור"ג סבירא ליה דבדיעבד יוצא כל הלילה.

הבנה זו בדברי חכמים קשה כמובן: אם מהתורה הוא חייב לקרות כל הלילה, מדוע וכיצד חכמים מורים לו לאחר חצות שלא לקיים את המצוה? (שם):

ויש להקשות לרבנן דאמרי דאפילו דיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו שאם נאמר שלא יקרא כלל קשה כיון דקריאת שמע חיוב מן התורה היאך יכולין חכמים לפטרו ממנה. ואית דאמרי דסבירא להו דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות שהברכות שאינן אלא מדרבנן יכולין הם בשלהם למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן אבל קריאת שמע שהוא מן התורה קורא אותה כל הלילה ואע"פ שאין שכרו כל כך כמו אם קרא אותה בברכותיה אפילו הכי יש לו שכר כיון שיוצא מחיוב של תורה… ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו קריאת שמע עצמה שהיא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה דהכי חזינן בלולב. שמצותו מן התורה יום ראשון ואפי' הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר… הכא נמי אע"פ שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה אפי' הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא.

מהי המחלוקת בין שתי התשובות?
לפי שתי התשובות זמן עד חצות אינו לכתחילה בלבד, שהרי הזמן לכתחילה הוא בתחילת הלילה. המחלוקת היא בהיקף החידוש: לפי התשובה הראשונה החידוש הוא רק לעניין הברכות, שהרי מהתורה זמנה כל הלילה. לפי התשובה השנייה החידוש הוא גם לעניין הקריאה עצמה: למרות שמהתורה זמנה כל הלילה, כך שהוא מחויב מהתורה לקרוא, חכמים תקנו שלא יקרא לאחר חצות, כדי שאנשים לא ידחו את הקריאה וירדמו ללא קריאה. חכמים יכולים לעשות זאת משום שהם יכולים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, וכשם שהם תקנו לא ליטול לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת.

הבנה זו בדברי חכמים לפיה זמן עד חצות מעכב, ואם לא קרא עד חצות לא יקרא לאחר מכן, קשה לכאורה: הגמ' הרי הסבירה שזו היתה השאלה של בניו של רבן גמליאל שלא קראו עד חצות, האם חכמים סוברים שמהתורה זמן ק"ש עד חצות בלבד, כך שאין סיבה לדעתם לקרוא לאחר חצות, או שהם מודים שמהתורה זמנה כל הלילה וחולקים רק לעניין סייג, ואז גם לדעתם אם לא קרא עד חצות יקרא לאחר מכן, וניזכר בדברי הגמ' (ברכות ט.):

הכי קאמרי ליה: רבנן פליגי עילווך (שמהתורה זמנה עד חצות) – ויחיד ורבים הלכה כרבים (ואין חיוב לקרוא לאחר חצות), או דלמא רבנן כוותך סבירא להו (שזמנה כל הלילה מהתורה), והאי דקאמרי עד חצות – כדי להרחיק אדם מן העבירה (ואם זה סייג אז זה רק דין לכתחילה, וגם לדעתם אם לא קרא יקרא לאחר חצות)? אמר להו: רבנן כוותי סבירא להו (שמהתורה זמנה כל הלילה), וחייבין אתם (גם לדעתם). והאי דקאמרי עד חצות – כדי להרחיק אדם מן העבירה.

איך נסביר אפוא את הגמ' לדעת רבנו יונה שזמן עד חצות מעכב ולא יקרא לאחר חצות? נלמד את התמודדות הב"ח עם השאלה (ב"ח אור"ח רלה):

הכי קאמרו ליה רבנן פליגי עילווך דמן התורה אינו קורא לאחר חצות משום דבשכבך לא משמע כל זמן שכיבה אלא כשהוא מתעסק לילך ולשכב דהיינו עד חצות ותו לא ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו דמן התורה זמנה עד עמוד השחר דבשכבך משמע כל זמן שכיבה והאי דקאמרו עד חצות ואח"כ אינו קורא כלל כדי להרחיק וכו' וכיון דמסתבר טעמך עבדינן כוותך[4] והכא ודאי מסתבר טעמיה דרבן גמליאל דאע"ג דעבדו סייג מכל מקום אם עבר קורא [עד] עמוד השחר ויוצא ידי חובתו מן התורה דלא מצו חכמים לפטרו ממנו לאחר חצות[5] והשיב להם רבן גמליאל רבנן כוותי סבירא להו.

התבונן בדברי הגמ' והסבר אותה לפי הב"ח.
ההבנה הפשוטה בגמ' היא שלפי שני צדדי הספק הבנים מתכוונים לנהוג כדעת חכמים, והם שואלים האם הם חייבים לקרוא לאחר חצות לדעתם, ותשובת אביהם היא שגם לדעת חכמים הם חייבים לקרוא לאחר חצות. הבנה זו קשה כאמור על הבנת רבנו יונה שזמן עד חצות מעכב, ולכן מציע הב"ח דרך מחודשת: לפי הצד השני בספק, שחכמים מודים שזמנה מהתורה כל הלילה וזמן עד חצות מעכב, הבנים מתכוונים לפסוק כאביהם למרות שהוא יחיד. זאת משום שלפי הבנה זו של המחלוקת סברתו מובנת יותר – מסתבר שסייג מדרבנן יהיה רק דין לכתחילה ולא מעכב.

חזור אל הגמ' ולמד אותה שוב והאזן לה היטב. פרש אותה לפי דברי הב"ח. מה קשה לך בהסבר זה? לאור ומתוך הקושי, איזו משתי הדרכים בדעת חכמים תעדיף, דרכם של הרשב"א והראש שזמן עד חצות הוא דין לכתחילה בלבד או דרכו של רבנו יונה שהוא זמן מעכב?

ו. 

נתבונן לסיום בדברי הרמב"ם (ק"ש א, ט):

אי זהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה.

וכך פוסק השו"ע (רלה, ג):

לכתחלה צריך לקרות ק"ש מיד בצאת הכוכבים, וזמנה עד חצי הלילה; ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר, יצא ידי חובתו.

ניתן להבין מלשון השו"ע, 'לכתחילה צריך לקרות ק"ש מיד בצאת הכוכבים', שהוא הבין את סייג הברייתא כדברי רבנו יונה, כמחדש חיוב לכתחילה לקרוא בצאת הכוכבים. אולם המשנה ברורה פירש אחרת. כך הוא כתב על המילים 'וזמנה עד חצי הלילה' (שם, כז):

עד חצי הלילה – פי' דרבנן גדרו שאסור להתאחר בקריאת שמע ביותר מחצות שלא לבוא לידי מכשול ואם מתאחר מקרי עובר על דברי חכמים אבל עד חצות ליכא איסורא אם מתאחר אלא שלא נקרא זריז וכנ"ל והיינו ביושב ואינו עוסק באכילה או במלאכה המטרדת דאלו אוכל או עוסק במלאכה המטרדת כההיא דסימן רל"ב ס"ב מדינא אסור משהגיע זמן ק"ש.

לדבריו כוונת השו"ע, 'לכתחילה צריך לקרות ק"ש מיד בצאת הכוכבים', לדין זריזין מקדימין למצוות בלבד (שם, כו):

מיד בצאת הכוכבים – דזריזין מקדימין למצות.

הרמב"ם והשו"ע בעקבותיו פוסקים אפוא שסוף זמן ק"ש לכתחילה הוא עד חצות ובדיעבד כל הלילה. עולה מכך שהם פוסקים כדעת חכמים וכהבנה שכוונתם לדין לכתחילה בלבד. דבר זה קשה מעט, שהרי שמואל פסק כרבן גמליאל ומדוע וכיצד פסק הרמב"ם אחרת. בעקבות קושי זה ושאלות נוספות מציג הביאור הלכה דרך חדשה לפיה חכמים ור"ג כלל לא נחלקו (שם):

גם נוכל לומר דגם ר"ג מודה לחכמים לדינא דיש סייג לכתחלה עד חצות ולא בא לחלוק במשנה כי אם על רבי אליעזר דסבירא ליה דמן התורה הוא רק אשמורה הראשונה [וכן כתב הגר"א בשנות אליהו] ומה דאצטריך לפסוק בגמרא הלכה כר"ג (פסיקת שמואל) אף דחכמים גם כן סבירא להו הכי והלכה כרבים, משום דחכמים לא פירשו בדבריהם דהחצות הוא רק משום סייג ובזה היו מסופקין בניו של ר"ג ע"ש בגמרא שהשיב להם רבנן כוותי סבירא להו, ובזה אמר דהלכה כר"ג כמו שהשיב לבניו, וגם מפשטיות לשון המשנה מוכח ג"כ דר"ג סבירא ליה סייג דחצות בשארי דברים ולמה נאמר דבק"ש חולק על חכמים ולא ס"ל סייג כלל.

הסבר את המשנה לפי דרכו של הביאור הלכה: מה היחס בין דברי חכמים לרבן גמליאל לפי הסברו? כיצד הוא מפרש את הדיון בין רבן גמליאל לבניו? את תשובת רבן גמליאל? מה החידוש בהסברו לתשובת רבן גמליאל לעומת ההסברים הקודמים? מהם היתרונות הפרשניים בדרכו של הביאור הלכה? מה הקושי בה?