"אהללה שם א-לקים בשיר" – שיר של יום / נועם שלזינגר

שיר של יום במקדש

איתא בגמרא (ערכין יא.):

"אמר רב יהודה אמר שמואל: מניין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר: 'ושרת בשם ה' אלקיו' - איזהו שירות שבשם? הווי אומר זה שירה".

השירה במקדש הייתה נאמרת על ידי הלויים בשעת הקרבת קרבן התמיד כפי שמתארת המשנה:

"...שחה לנסך והניף הסגן בסודרים והקיש בן- ארזא בצלצל ודברו הלויים בשיר. הגיעו לפרק - תקעו, והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה... השיר שהיו הלויים אומרים במקדש:
ביום הראשון היו אומרים: 'לה' הארץ ומלואה תבל וישבי בה';
בשני היו אומרים: 'גדול ה' ומהלל מאוד בעיר אלקינו הר קדשו';
בשלישי היו אומרים: ' אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלוהים ישפוט';
ברביעי היו אומרים: 'א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע';
בחמישי היו אומרים: 'הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב';
בשישי היו אומרים: 'ה' מלך גאות לבש';
בשבת היו אומרים: 'מזמור שיר ליום השבת'..." (תמיד פ"ז, משניות ג-ד).

ובמקום אחר מוצאים אנו מקור נוסף בעניין אמירת שירה במקדש:

"תא שמע ר' יוסי אומר... כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי-שבת היה, ומוצאי שביעית הייתה, ומשמרתו של יהויריב הייתה, והיו כהנים ולויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה. ומה שירה אמרו? 'וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם' ולא הספיקו לומר 'יצמיתם ה' א-לקינו' עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשנייה. האי שירה מאי עבידתיה ? אילימא דעולת חובה, מי הואי ? בי"ז בתמוז בטל התמיד! אלא לאו דעולת נדבה... אמר רבא ואיתימא רב אשי: ותסברא שירה דיומיה 'לה' הארץ ומלואה', 'וישב עליהם את אונם' בשיר דארבעה הוא! אלא אילייא [רש"י: קינה] בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו . והא עומדין על דוכנן קתני ? כדריש לקיש דאמר אומרים שירה שלא על הקרבן..." ( ערכין יא:).

אם-כן, מוצאים אנו בבית המקדש שני סוגי שירות: שירה הנאמרת על קרבן ושירה הנאמרת שלא על קרבן.

מהו היחס בין שתי שירות אלו?

אין לומר שזו בעצם אותה שירה, אלא שלכתחילה יש לאומרה על הקרבן אך במקרה שבו אין קרבן, כגון: לאחר שבטל התמיד, אומרים אותה שלא על קרבן, משום שלפי זה הלויים היו צריכים לומר בט' באב 'לה' הארץ ומלואה' שהוא השיר של יום ראשון, ולא 'וישב עליהם את אונם' שהוא השיר של יום רביעי.

נראה שהיו במקדש שני סוגי שירים במקביל, ומשמעותם היתה שונה:

א. שירה על קרבן - "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". את הקדוש ברוך הוא יש לעבוד מתוך שמחה, מתוך רצון. אין לעבוד את ה' כמי שכפאו שד. השירה היא גורם לשמחה כזו מחד, וביטוי חיצוני לה מאידך.

אך לא על כל קרבן היו אומרים שירה. בגמרא מובא:

"תא-שמע דתני רב מרי בריה דרב כהנא 'על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם' - מה עולה קודש קדשים אף שלמים קודש קדשים [רש"י - ואין לך שלמים קודש קדשים אלא כבשי עצרת, דשלמי צבור הן...], ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן [רש"י - לאפוקי נדבת צבור]". ( ערכין יא:)

נמצא, שהשירה נאמרת רק על עולות חובה של צבור ועל זבחי שלמיהם. אך ישנם עוד שני סוגי קרבנות עיקריים: קרבנות הבאים לכפר על חטא (הן של יחיד והן של צבור), וקרבנות הבאים בנדבה (הן של יחיד והן של צבור). מדוע עליהם אין אומרים שירה?

על קרבנות המובאים לכפר על חטא אין אומרים שירה מכיוון שאין הם באים בשמחה - "זבחי א-לקים רוח נשברה" ואין מקום לומר שירה על קרבן כזה. על קרבנות נדבה אין צורך לומר שירה שהרי כל כולם באים ברצון, מתוך התנדבות, וממילא כבר הושגה מטרת השירה. דווקא בקרבנות חובה של צבור שהם עבודת ה' הקבועה קיים החשש, שיישחק ממד השמחה שבעבודת ה', ולכן עליהם אומרים שירה. אך מובן, שאינה דומה השמחה של הבאת קרבן תמיד ביום חול לשמחה של הבאת קרבן מוסף בחג הפסח. שמחה זו משתנה בכל פעם ושינוי זה מתבטא בשירים השונים.

גם השמחה הקבועה שבהבאת קרבן התמיד איננה שווה בכל יום, גם בה קיימת מחזוריות. ישנו ייחוד לכל יום ולעבודת ה' שבאותו היום.

ב. שירה שלא על קרבן - מלבד השיר על הקרבן ניתן היה לשיר גם שלא על הקרבן, ולהביע בכך את הרגשותינו כלפי הקדוש ברוך הוא, את הקשר שלנו אליו - הקשר המיוחד לאותו יום, ההרגשה המיוחדת לזמן הזה. הרגשה זו אינה חייבת להיות של שמחה, זו יכולה להיות גם קריאת מצוקה או בכי - "אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו". וכעין זה מצינו בגמרא: "אמר קרא 'ברוך ה' יום יום' - וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו?! אלא לומר לך בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו..." (ברכות מ.).

שיר של יום בתפילה

בסדר רב עמרם גאון (עמוד מ, מהדורת גולדשמידט) מובא: "ולאחר שמסיים שליח הציבור עושה שלום נוהגין לומר כך... ואומר... השיר שהלויים היו אומרין בבית המקדש: ביום הראשון היו אומרין..." (ובהמשך מצוטטת כל המשנה ממסכת תמיד). ברמב"ם ב'סדר תפילות לכל השנה', המופיע בסוף ספר אהבה, מובא: "נהגו מקצת העם לקרוא בכל יום אחר תחנונים אלו מזמור שהיו הלויים אומרים בבית המקדש באותו היום..."

מנהגו של רב עמרם גאון שונה מהותית ממנהגו של הרמב"ם, מכיוון שלפי רב עמרם גאון נוהגים לומר אחר התפילה משנה ממסכת תמיד, העוסקת בשיר של יום, ואילו לפי הרמב"ם נוהגים לומר אחר התפילה מזמור מספר תהלים - המזמור שהלויים היו אומרים בבית המקדש באותו היום.

בהמשך דברי רב עמרם גאון מצויין בפרוש, כי אמירה זו היא זכר למקדש: "וכן בערב... נוהגין לומר פיטום הקטורת אבל לא השיר. מה טעם? שזכר למקדש אומר אלו הדברים... וזה (= שיר של יום) לא היתה נעשית מצוותו אלא בבוקר" (שם). מסתבר שגם לדעת הרמב"ם נאמר המזמור כזכר למקדש, אם כי הדבר אינו מפורש ברמב"ם.

בספר המנהיג מובא:

"ראיתי מנהג טוב בטוליטול ' ובסביבותיה לומר אחר התפילה מזמורים לפי עניין הימים: בחול - 'תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני' (תהלים פו )... ובראש-חודש 'ברכי נפשי את ה'' (תהלים קד)... ובחול המועדים 'כאיל תערוג' (תהלים מב )... ובחנוכה 'מזמור שיר חנכת הבית' (תהלים ל)... ובפורים 'על אילת השחר' (תהלים כב )... וכך הדעת נוטה לעשות וכן ישר בעיני" (דיני תפילה סימן עז; חלק א עמוד קז בהוצאת מוסד הרב קוק).

הן לרמב"ם והן למנהיג מותאם המזמור ליום שבו הוא נאמר. אך בניגוד לרמב"ם, המזמור שהמנהיג מביא כשירו של חול הוא קבוע בכל יום ואינו משתנה כשם שהשתנה השיר של יום בבית המקדש. מכאן, שאין המנהיג מדבר על שיר של יום כדוגמת השיר שהיה נאמר על הקרבן, אלא על שיר של יום 'עצמאי', וייתכן שמשמעותו הזכרת כל יום מעין ברכותיו.

באבודרהם (עמודים קכג-קכד) מפורשים שני הסוגים של שיר של יום: השיר הנאמר כזכר למקדש והשיר הנאמר לפי עניין הימים בלא קשר לבית-המקדש: "ונהגו לומר בכל ששת ימי החול 'תפילה לדוד' (תהלים פו)... וגם נהגו לומר בכל ימי השבוע השיר שהיו הלויים אומרים במקדש. ביום הראשון אומר לדוד מזמור..."; ובתפילת חנוכה (עמוד רג) - "וכל שמונת ימי החנוכה אומר לאחר התפילה במקום 'תפילה לדוד','מזמור שיר חנכת הבית לדוד' (תהילים ל)..."; ובתפילת חול המועד (עמוד רמד) - "כל הימים של חולו של מועד אומר לאחר התפילה במקום 'תפילה לדוד', 'למנצח לבני קורח' (תהלים מב)..."

יש לציין, שגם המנהיג וגם האבודרהם עוסקים רק בימי החול ולא במועדים שבהם יש איסור מלאכה. נקודה זו עוד תבורר בהמשך.

יוצא, אפוא, שגם בנוסח התפילה של הראשונים ישנם שני סוגים של מזמורים השייכים לעניין היום, וניתן להבחין בקלות בהקבלה שביניהם ובין שני סוגי השירות שהיו במקדש:

שיר על הקרבן - שיר כזכר למקדש ולעבודת הקרבנות;

שיר שלא על הקרבן - מזמור בזמנו (ללא קשר לעבודת הקרבנות).

יש לשים לב לכך, שבמקדש היווה השיר שלא על הקרבן אפשרות אך לא חובה, ואילו בתפילה הפך למנהג קבוע כחלק מסדר התפילה.

ישנו מקור נוסף שבו עדיין לא עסקנו. במסכת סופרים מובא:

" וצריכין לומר בראש-חודש אחר יהי כבוד [...][1] ה' מלך מזמור שירו לה' שיר חדש (תהילים צח), ואחריו הודו לה' קראו בשמו (תהילים קה ) וששת המזמורים של כל יום... למה אמרו שיהא אומרין בכל חודש וחודש? דרבי שמעון בן לקיש בעי קמיה ר' יוחנן: מהו לומר שיר בלא נסכים? אמר ליה נשמעיניה מן הדא :

בזה ובזה הלויים עומדין על הדוכן ואומרים 'וישב עליהם את אונם'...לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתן דתנינן תמן : 'השיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש ביום הראשון היו אומרים... (ובהמשך מצוטטת כל המשנה ממסכת תמיד)...שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן. בחנוכה - 'ארוממך ה'' (תהילים ל), בפורים...ביום הראשון של פסח... בט ' באב... ואם אינו בקי בהם אומר 'אודה ה' בכל לבי' (תהילים ט) ודיו". (מסכת סופרים פי"ז הי"א - פי"ט ה"ב, ע"י נוסחת הגר"א)

ההסבר הפשוט לשאלה: "למה אמרו שיהא אומרין בכל חודש וחודש?" הוא, מדוע קבעו לומר בסדר התפילה שיר של יום; והרי כל משמעותה של אמירת השיר היא על קרבן כשם שהיה בבית המקדש? והתשובה הניתנת היא, שגם בבית המקדש אמרו שיר בלא קרבן (למשל ביום חורבן הבית), ומכאן שישנה משמעות לאמירת שיר גם בלא קרבן.

בהמשך נראה, שמובאים שני טעמים לאמירת שיר בלא קרבן: 1.המשנה ממסכת תמיד; 2.מעלה עליו כאילו מקריב קרבן. מהו היחס בין שני הטעמים הללו?

בעניין זה ניתן להעלות שתי סברות:

א. הטעם לאמירת השיר כיום, כאשר בית המקדש אינו קיים הוא, "שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן" (ורעיון דומה לזה מצינו במגילה (לא:) ובתענית (כז:) - שקריאת פסוקי קרבנות היא במקום הקרבת קרבנות), והמשנה ממסכת תמיד מובאת לאחת משתי מטרות:

1. כדי להסביר את הטעם, 'שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו מקריב קרבן'. מכיוון שלא מובן לכאורה, מה הקשר בין שני חלקי המשפט? מדוע כל המזכיר כאילו מקריב? והמשנה מלמדת אותנו, שגם בבית המקדש היה קשר בין פסוק בעונתו לבין הקרבת הקרבנות, שהרי על הקרבנות אמרו שיר של יום. אך הסבר זה קצת קשה, מכיוון שלפיו מקום ציטוט המשנה היה צריך להיות לאחר הבאת הטעם ולא לפניו.

2. כדוגמא המבהירה את המושג "מזמור בעונתו". גם על פי הסבר זה מקום ציטוט המשנה היה צריך להיות לאחר נתינת הטעם.

ב. הטעם לאמירת השיר כיום הוא זכר למקדש, ולכך הובאה המשנה. אך מוסיפה מסכת סופרים ואומרת, שאין זה זכר בעלמא, אלא יש לו משמעות מיוחדת, מכיוון שעל-ידי אמירה זו (שהיא לבדה נשארה בגדר האפשרות לקיום לאחר חורבן בית המקדש) מעלה עליו כאילו מקריב קרבן.

להסבר זה קשה הלשון "שכל המזכיר..", שמשמעה נתינת טעם חדש, והיה מתאים יותר לנקוט בלשון "וכל המזכיר...".

את המשפט הראשון בציטוט ממסכת סופרים הנזכר לעיל - "וצריכין לומר בראש-חודש אחר יהי כבוד ה' מלך מזמור שירו לה' שיר חדש ואחריו הודו לה' קראו בשמו וששת המזמורים של כל יום..." - ניתן להבין ביתר קלות לאור הבנת סדר התפילה שהיה נהוג בזמנו, ולדוגמא נקח את סדר רב עמרם גאון: "ןלפנינו בישיבה כך המנהג: עומד החזן ואומר... ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המלך המהלל בפי עמו... ואומר יהי כבוד... ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו אשרי יושבי ביתך..." (עמודים ח-ט, מהדורת גולדשמידט. וכן מובא ב'סדר תפילות לכל השנה' לרמב"ם). על פי נוסח זה, קובעת ההלכה במסכת סופרים, שבראש-חודש יש לומר אחר יהי כבוד ולפני ששת המזמורים המסיימים את ספר תהילים (המתחילים "באשרי") שלושה מזמורים נוספים.

מכאן, שלפי מסכת סופרים מיקומו של שיר של יום אינו לאחר התפילה אלא באמצע פסוקי דזמרא.

ובאבודרהם - בתפלת שבת (עמוד קסא): "ואחר-כך מוסיפין יב מזמורים על שאר ימי השבוע ואלו הן.. והטעם שמוסיפים מזמורים אלו בשבת כדי להכיר בין שבת לחול ויתקיים הפסוק שאומר 'ביני ובין בני-ישראל אות היא לעולם'". טעם זה איננו טעם הקשור לענייננו, אך בתפלת יום הכפורים (עמוד רפו) מפורש: "ומוסיפין אחר 'ישב בסתר עליון' יב מזמורים, יש מהן מעניין היום ויש מהן בעבור..."; ובתפילת ראש השנה (עמוד רסו): "ומוסיפין אחר 'ישב בסתר עליון' 'למנצח על הגתית לאסף הרנינו...' מפני שכתוב בו 'תקעו בחודש שופר'" ; ובתפילת חנוכה (עמוד רג): " וכל שמונת ימי החנוכה אומר לאחר התפילה במקום 'תפלה לדוד' 'מזמור שיר חנכת הבית לדוד'... ובשבת שבחנוכה אומר מזמור זה אחר 'ישב בסתר עליון'".

רואים, אפוא, שלפי מנהגים אחדים נאמר שיר של יום בפסוקי דזמרא, אך יש לשים לב לכך, שלפי מסכת סופרים שיר של יום נאמר תמיד בפסוקי דזמרא, ואילו לפי האבודרהם בימי חול נאמר השיר לאחר התפילה ובמועדים הוא נאמר בפסוקי דזמרא.

סיכום

מצינו במקדש שני סוגים של שיר של יום:

1. שיר הנאמר על הקרבן;
2. שיר הנאמר שלא על הקרבן בבחינת "ברוך ה' יום יום".

ובנוסח התפילה אנו מוצאים את שיר של יום בשני מקומות:

1. לאחר התפילה;
2. בפסוקי דזמרא.

ושלוש משמעויות לשיר:

1. כזכר לשיר שהיה נאמר במקדש על הקרבן;
2. בבחינת 'ברוך ה' יום יום";
3. "שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן".

ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לראות כהנים

בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם.


[1] שלוש הנקודות שבסוגריים הן הוספה שלי, כלומר: לאחר אמירת הפסוקים המתחילים בפסוק 'יהי כבוד' וממשיכים בפסוק 'ה' מלך' אומרים את 'מזמור שירו לה' שיר חדש'. הייגער במהדורתו גורס "... אחר יהי כבוד ה' מלך ומזמור שירו לה' שיר חדש", ולפי גרסתו מסתבר, שהכוונה במילים 'ה' מלך' היא למזמור צז, ולפיכך הסבר המשפט כולו הוא, שלאחר אמירת הפסוקים המתחילים בפסוק 'יהי כבוד', הוסיפו בראש חודש את המזמור 'ה' מלך' ( צז ) ואת המזמור 'מזמור שירו לה' שיר חדש' (צח).