אציב בזה אבני זיכרון

לחברי אהרן פרידמן ז"ל

אשר עמו עסקתי לראשונה

בסוגיא זו

אבני השוהם / חננאל סרי

בפרשת תצוה מופיע הציווי למשה:

"ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם... ושמת את שתי האבנים על כתפות האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן". (שמות כח, ט-יב)

במסכת סוטה (לו.) דנה הגמרא בסדר שבו נכתבו שמות השבטים על האבנים, וזו לשונה:

"מאי 'והחציו' (בספר יהושע במעמד הר גריזים והר עיבל)? אמר רב כהנא: כדרך שחלוקין כאן (בהרים) כך חלוקין באבני אפוד.

מיתיבי: שתי אבנים טובות היו לו... שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם (על-פי הפסוק שבו נסמכה המלה 'כתולדותם' לאבן השנייה) מפני שיהודה מוקדם, וחמישים אותיות היו, עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו.

ר' חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני. כיצד? בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני שפחות באמצע. ואלא מאי אני מקיים 'כתולדותם'? כשמותן שקרא להן אביהן ולא כשמות שקרא להן משה. ראובן ולא ראובני... תיובתא דרב כהנא תיובתא (אף אחת מהדעות בברייתא לא הולכת בשיטתו).

הני חמישים אותיות נכי חדא הוויין! אמר רב יצחק: יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר 'עדות ביהוסף שמו'... מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: 'כתולדותם' בעינן! אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם, כדכתיב 'ואביו קרא לו בנימין'".

שיטת רש"י

רש"י הסביר, ששיטת רב כהנא היא, ששמות השבטים, שהיו בהר גריזים, נכתבו על אבן אחת ושמות אלה שהיו בהר עיבל על השנייה. לעומתו תנא קמא בברייתא סובר, שנכתבו כולם לפי סדר לידתם חוץ מיהודה, שהוקדם לראש, ולכן אין האבן הראשונה כתולדותם. משמעות הפסוק על פי תנא קמא היא, שרק האבן השנייה היתה כסדר לידתם ובצורה זו:  

יהודה

ראובן

שמעון

לוי

דן

נפתלי

גד

אשר

יששכר

זבולן

יוסף

בנימין

ולאחר הוספת האות ביוסף או בנימין נמצאו כ"ה אותיות בכל אבן.

לרחב"ג סידור אחר - באבן אחת כל בני לאה, ובשנייה בנימין בראש, לאחריו בני השפחות ולבסוף יוסף בצורה זו:

בני לאה

בנימין

בני השפחות

יוסף

סדר זה הינו הסדר שבו מנויים בני ישראל בתחילת ספר שמות, כשנמנים היורדים מצרימה, ויוסף שהיה במצרים.

אך למעשה כבר הקשו על שיטת רש"י, מדוע היה צריך רחב"ג לפתוח במלים "לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים... אלא...", והרי לא מצאנו דעה הסוברת, שכדרך החלוקה של ספר במדבר היו מסודרים באבנים! ועוד קשה מהמשך הסוגיא. הגמרא שואלת, שאין שמות השבטים עולים לחמישים אותיות כפי שהזכיר ת"ק. רב יצחק ניסה לתרץ שיהוסף מלא נכתב, ורב נחמן מקשה עליו שתולדותם בעינן, כלומר כשמות לידתם. קושיא זו מסתמכת על פירושו של רחב"ג למלה 'כתולדותם'. ת"ק לעומתו מפרש מלה זו כמכוונת לסידור שמות השבטים באבן השנייה, ולכן לשיטתו אין קושיא כלל! בהכרח צריך לומר, שהקושיא היא על שיטת רחב"ג ומכאן שגם לדעתו צריך חמישים אותיות - עשרים וחמש בכל אבן. אולם כעת שוב מתעוררת בעיה, משום שלפי סידורו של רש"י בשיטת רחב"ג לא נגיע לכ"ה אותיות בכל אבן, שהרי באבן הראשונה נמצאים כל בני לאה העולים יחד לעשרים ושמונה אותיות (ראובן, שמעון, לוי יהודה, יששכר זבולן) וצ"ע [1].

שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם הובאה בפיה"מ ליומא, פ"ז מ"ה, ובתוספת הסבר בהלכות כלי המקדש (פ"ט ה"ט), וזו לשונו:

"... ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדותם, וכותבין שם יוסף יהוסף, ונמצאו כ"ה אות באבן זו וכ"ה אות באבן זו וכך היו כתובין:

ראובן

לוי

יששכר

נפתלי

גד

יהוסף

שמעון

יהודה

זבולן

דן

אשר

בנימין

מכיוון שאין זה סידור השבטים בהרים (דברים כז יב-יג), ברור שאין זו שיטת רב כהנא, שאין לפסוק כמותו, מכיוון שנדחה על ידי הברייתא בתיובתא. גם כת"ק דברייתא אינו יכול להיות, שהרי יהודה במקומו ולא הוקדם לראש. בהכרח צריך לומר, שפסק כשיטת רחב"ג, וסידורם כאן הוא על פי החלוקה לאימהות, שבה גם סודרו בתחילת ספר שמות כשירדו מצרימה, ובניגוד לסידורם בדגלים המוזכר בספר במדבר (ולקמן נראה שזו שיטת ת"ק). ואכן כשנתבונן בסידור במאוזן נמצא צורה זו:

ששת בני לאה

בני בלהה

בני השפחות

בני זלפה

בני רחל

וכפי שפירט לנו רחב"ג: בני לאה כסדרן (לפי לידתם), בני רחל מצד שני ובני   השפחות השפחות באמצע. ומשמעות "באמצע" מכוונת לכך שהם בין בני לאה ורחל ולא בין בניה של רחל.

המפרשים התקשו בכמה בעיות:

א. מפשט הסוגיא נדחתה הוספת אות ד"יהוסף", והאות הנוספת היא ב"בנימין"!

ב. למרות שפסק כרחב"ג, כתב הרמב"ם בהלכה, שנכתבים כתולדותם וכ"ה אותיות בכל אבן כשיטת ת"ק. מדוע הרמב"ם מצריך זאת? לכאורה גם לא עמד בכך בסידורו, שהרי שינה והקדים נפתלי לדן כדי לסדר כ"ה אותיות בכל אבן, וכן הקדים יששכר וזבולן לבני השפחות כדי שיהיו כל בני לאה יחדיו!

ג. מדוע פסק כרחב"ג ולא כת"ק?

ד. מדוע רחב"ג מתאר את סידור בני לאה "כסדרן" ולעומת זאת בבני רחל הוא אומר "זה מכאן וזה מכאן"?

בספר גט פשוט (קכט ס"ק קכז) כתב, שנראה שפסק, שהאות הנוספת היא ביהוסף, משום שזו סברת רב יצחק לעומת רב נחמן בר יצחק שהוא בנו, ואין הלכה כתלמיד במקום רבו. שאלת הבן אינה קשה, משום שבמלה "כתולדותם", שדרשנו "כשמות שקרא להם אביהם" מיעטנו רק את השמות, שקרא להם משה ששינה את שמות כולם, ולא באו למעט שמות בודדים שנשתנו. וכ"כ בספר 'מרכבת המשנה', וראייתו, שהרי אם הגמרא היתה באה למעט גם שמות כיהוסף ובנימין היתה תשובתה פשוטה יותר - שמות שקרא להם אביהם - למעט שינויהם כיהוסף שהוסיפו לו אות ובנימן שהחסירו לו אות, ולא היינו צריכים להידחק ולמעט שמות שקרא להם משה - ראובני, שמעוני וכדומה,שהוא מיעוט דחוק מאוד. שמות   אלו אינם בשימוש ולכן אין צורך למעטם, שלא היינו מעלים על דעתנו לכתוב שמות אלו באבנים.

בספר 'בגדי כהונה' של הרב שחור הביא אפשרות נוספת, שמשמעות המלה 'כתולדותם' בפסוק זה היא כמו במקומות אחרים בתורה - 'כייחוסם' (עי' בראשית י, לב; שמות ו, טז) ולא על פי סדר לידתם. על פי הבנה זו ייתכן, שהקושיא מה אני מקיים כתולדותם, שנאמרה בשיטת רחב"ג, אינה מגוף הברייתא אלא היא כבר מדברי הגמרא, ותירוץ הגמרא אינו הסברו המדויק של רחב"ג, אלא נאמר דרך דחייה בעלמא. ולמעשה, פירושו של רחב"ג בפסוק הוא, שנכתבו על פי ייחוסם לאימהות.

אם נלך בדרך זו יובן, מדוע הצריך הרמב"ם בהלכה, שייכתבו 'כתולדותם' בשיטת רחב"ג, ונבין מדוע למרות זאת מקפיד הוא על סידורם לפי האימהות ולא חש לסדר לידתם, שהרי אין זו הבנתו במילת 'כתולדותם'. כמו כן יובן, מדוע לא חש לשמות לידתם של יוסף ובנימן. לעניין הצורך לפי רחב"ג בחמישים אותיות המחולקות לכ"ה אות בכל אבן, נראה פשוט שלא חלק על ת"ק בנקודה זו וכפי שקדם בשיטת רש"י.

במכילתא (יתרו פ"ח) מובאת שיטת רחב"ג בסידור עשרת הדברות בלוחות, והוא מסדרם במאונך בניגוד לצורת סידור שמות השבטים   שנכתבים באבנים במאוזן. נראה, שהשוני בסידור השבטים נועד כדי לסדר את השבטים ע"פ סדר האימהות בלא לחרוג מהדרישה שיהיו כ"ה אותיות בכל אבן.

בספר 'כנסת יחזקאל' הסביר צורת סידור זו בדומה לקביעת חשיבותם של שבעת המינים, שהיא על פי מרחקם מהמלה "ארץ" בפסוק. אף כאן, חשיבות מקומו של השבט נקבעת על פי קדימתו באבן, ולכן סדר החשיבות באבנים הולך בצורה זו: הראשון באבן הימנית, הראשון בשמאלית, השני בימנית וכו'.

על פי סידור זה במאוזן ניתן להבין גם את הדרשה שבסוגיא המקבילה בירושלמי. גם בירושלמי מובאות שלוש דעות - דעת רב כהנא ושתי דעות נוספות מהברייתא, אלא שבירושלמי   נושא המחלוקת שונה. המחלוקת שם היא, האם סידור השבטים בהר גריזים ועיבל מקביל לסדר השבטים בתחילת ספר שמות, לסידורם בדגלים או לסידורם באבני השוהם. כל המפרשים התקשו בסוגיא ונדחקו לשנות את הגירסא בדרכים שונות, שהרי סידורם בהרים מפורש בספר דברים (כז, יב-יג) ואינו מקביל לסדר שבמקומות האחרים. מכל מקום, ניכרת ההקבלה לשיטות שבסוגייתנו, ולכן נעיין באחת הדעות שהוזכרה שם:

"אית תניי תני כשם שהן חולקין כאן, כך הם חולקין בדגלים. בני לאה מיכן ובני רחל מיכן, חד מיכן וחד מיכן ובני השפחות באמצע. אמר רבי מתניה: טעמיה דהדין תנייה 'שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי' (ישעיה מח, יב) מה התקרה הזו עוביה דהן גבי קוטנה דההן ועוביה דהן גבי קוטנה דההן".

'קרבן העדה' הסביר, שבדגלים היו מסודרים בצורה זו:

וכאשר אנו מחלקים אותם לפי האימהות, נמצאו בני לאה מצד אחד, בני רחל מצד שני ובני השפחות באמצע. אלא שבני רחל אינם "אחד מכאן ואחד מכאן", ולכן שינה את הגירסא ל"חד מכאן ושלושה מכאן", ומוסב כלפי הצורה שבה נחלקו בני השפחות.  

את דרשת התקרה הסביר, שכדי שחלוקתם בהרים תהא שווה, שונה סדרם, ובכל הר הציבו שבטים גדולים עם שבטים קטנים. לעומת פירוש זה פירש בעל 'מרכבת המשנה' בצורה שונה. הוא הבין, שהמשפט - "בני לאה מיכן ובני רחל... ובני השפחות באמצע" - מקומו בשיטה הקודמת, המיוחסת בירושלמי לרב כהנא ומקבילה לשיטת רחב"ג בבבלי, המדמה את הסידור לסדרם בתחילת ספר שמות וכפי שהסברנו ברמב"ם. ע"פ זה תתורץ השאלה ששאלנו בשיטת רחב"ג, מדוע אמר רק על בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, שהרי בנוסח הברייתא בירושלמי נאמר כך: "בני לאה מיכן ובני רחל מיכן, חד מיכן וחד מיכן..." - כלומר: הכוונה גם לבני לאה וגם לבני רחל, ובא ללמדנו שנכתבים במאוזן ולא במאונך (ועיין ב'יד מלאכי' ח"ב, דיש סוברים, שכשנחלקו בבלי וירושלמי בנוסח ברייתא לא מוכרח שנוסחת הבבלי היא הנכונה).

אם נעתיק את המשפט למיקומו החדש כדברי 'מרכבת המשנה', תישאר בברייתא הדעה, שמחלקת את השבטים על פי הדגלים עם הדרשה של "מקוראי", ואותה מקביל בעל 'מרכבת המשנה' לת"ק בבבלי. לפי זה יובן גם מדוע רחב"ג החולק על ת"ק פותח במלים "לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים...", דבר שלא הובן בשיטת רש"י. אם כן סדרם באבנים לדעת ת"ק שבבבלי ולדעת ברייתא זו שבירושלמי היה כך: אבן ראשונה - דגל יהודה ודגל דן בצורה זו:  

יהודה

יששכר

זבולן

דן

אשר

נפתלי

ולאחר מכן באבן השנייה דגל ראובן ודגל אפרים, ומכיון שבאבנים אפרים ומנשה נכתבים רק כשבט אחד, מצטרף שבט לוי, שלא נמנה בדגלים, ומשתלב במקומו לאחר שמעון, ולכן היתה האבן השנייה בצורה זו:  

ראובן

שמעון

לוי

גד

יוסף

בנימין

מעתה תובן הקדמת יהודה לראש, שאין הכוונה להקדמת מקומו, אלא להקדמת האבן שהוא בראשה לאבן שראובן בראשה. ופירוש דברי ת"ק הוא, שבאבן השנייה - השבטים שנמצאים בה מסודרים לפי סדר לידתם, אולם באבן הראשונה אין זה סדר לידתם, מפני שיהודה הוקדם לראובן שנדחה לאבן השנייה. אפשר להסביר זאת בצורה מדויקת יותר, שכל דגל יהודה הוקדם לדגל דן. ובדגל יהודה נמצאים גם יששכר וזבולן, שלפי סדר לידתם היו צריכים להיות לאחר כל השבטים שבדגל דן, וממילא אין האבן הראשונה כסדר לידתם. את הדרשה מסביר 'מרכבת המשנה' כמטעימה, מדוע שולבו דווקא בצורה זו, דגל יהודה עם דגל דן ודגל ראובן עם דגל אפרים. בדומה לתקרה שמניחים בה את הקרשים כשקצהו הרחב של האחד לצד קצהו הצר של חברו, 

כך בשבטים. דגל יהודה, ששמות שבטיו עולים לט"ו אותיות - המספר הגבוה ביותר - צורף לדגל דן שלשבטיו י' אותיות בלבד, ודגל ראובן ששמותיו מצטרפים לי"ב אותיות, צורף לדגל יוסף שלו י"ג אותיות. נתקבלה הצורה הקודמת:

ט"ו

י"ב

י'

י"ג

ובכל אבן ישנן כ"ה אותיות.  

  לעניות דעתי, ניתן להציע הסבר נוסף בדרשה זו, הסבר שעל-פיו הדרשה ממשיכה את צורת הסידור, שבעל 'מרכבת המשנה' העתיק בגירסתו למעלה, והיא השיטה שפסק הרמב"ם. הדרשה תתפרש כך: כשם שעל קירות הבית מונחות הקורות של התקרה, כאשר חלקו הדק של הקיר מופנה כלפי חלקם הרחב בכל צד, כך גם באבני השוהם - אם נסדר את השבטים על פי סדר האימהות במאוזן, נמצאנו כמניחים לוחות של תקרה על חלקם הצר של האבנים בצורה זו:

השאלה האחרונה שנותרה היא, מדוע פסק הרמב"ם כרחב"ג ולא כת"ק. ב'מרכבת המשנה' תירץ, שפסק כך, משום שרב כהנא בירושלמי סובר כשיטת רחב"ג. אולם קשה לסמוך על כך, שהרי פשט הסוגיא עוסק בהרים ולא באבני השוהם, ואף שברור שישנו שינוי בנוסחא שם, לא ברור מהו בדיוק, וקשה אם כן לסמוך על סוגיא זו. ב'גט פשוט' תירץ, שפסק כרחב"ג, משום דשקלו וטרו אליביה ר"י ורנב"י. אמנם הרמב"ם אינו פוסק על פי כלל זה, (כפי שהוכיח מורי ורבי הרב יוסף קאפח בפירושו לרמב"ם, הל' שביתת עשור פ"ג הערה כג), אך ניתן לפרש בסוגייתנו שהן ר"י והן רנב"י סברו כרחב"ג. הקושיא שעסקו בה - חסרון האות החמישים - היתה קשה גם לשיטת ת"ק, אך רנב"י ור"י דנו רק אליבא דרחב"ג. רנב"י לא הקשה על תירוץ ד"יהוסף" - "הניחא לת"ק לרחב"ג מאי?" אלא הקשה בסתם, וגם ר"י לא ענה לו, שתירץ לפי דברי ת"ק. משמע ששניהם דיברו אליבא דרחב"ג בלבד ולא חשו כלל לתרץ את שיטת ת"ק. ולכן נראה בבירור שלא סברו כשיטתו, ושיטתם כרחב"ג, וכן הלכה.



[1] והאיר עיני חברי מנשה וינר, שרש"י הבין כנראה, שרחב"ג מודה, אמנם, שהיו חמישים אותיות וכפי שדנים ר"י ורנב"י בשיטתו, אולם חולק על סברת ת"ק, שהיו מחולקות לכ"ה אותיות בכל אבן, וממילא לא קשה עליו קושיא זו.