דין "כל העומד ליזרק כזרוק דמי" / ירמיהו סטויסקי

שנינו (בבא קמא עו :):

"תהי בה ר' אלעזר לר' יוחנן: שחיטה מתרת – והלא זריקה מתרת? לריש לקיש שחיטה מתרת – והלא פדייה מתרת? אישתמיטתיה, הא דר' שמעון על העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי".

הדין של כל העומד להיזרק מעצם טבעו זקוק להגבלה ותיחום, ויש צורך לברר:

1. מתי שייכת ולגבי מה מופנה ההלכה של "כל העומד ליזרק ".

2. עד כמה אנחנו רואים את הדם כ"זרוק דמי".

בצורה כוללת יותר יש צורך להבין, איך מסתפקים במצב של עומד ליזרק, כאשר ההלכה במתכונתה הראשונית הצריכה זריקה בפועל.

ניתן להעלות שתי הבנות יסודיות לגבי ההלכה של העומד להיזרק:

1. הכלל הזה טוען, שמספיק מצב של העומד להיזרק בהלכות מסוימות, כלומר, שמצבו של העומד להיזרק מועיל בהלכות מסוימות כמו במצב של זריקה בפועל בהלכות אחרות.

כלומר ההשוואה ל"זרוק דמי" היא רק אנלוגיה: כמו שזריקה בפועל מועילה לגבי דבר מסוים, עומד להיזרק מועיל לגבי דבר אחר.

הלכה מעין זה ישנה בסוגיה במנחות (יח :) לגבי הדין של "כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו". לפי הבנת התוספות שם, הדין של ראוי לבילה הוא דין בחפצא של המנחה. כלומר, כמו שלמשל צריך, שהמנחה תאפה מסולת מסוג מסוים ובאיכות מסוימת, כך היא צריכה להיות ראויה לבילה מצד עצמה – אך בלי שום קשר למעשה בילה בפועל, ודין מעשה בילה אינו לעיכובא.

תוספות גם מדייק מפסוקים בתורה, שכשנוסחה ההלכה, היא נוסחה מראש במתכונת של ראוי לבילה - זאת, להוציא מהבנה, שהתורה דרשה בילה בפועל ובאו חכמים והסתפקו רק בראוי לבילה.

2. הבנה נוספת לגבי אופי ההלכה של כל העומד להיזרק: הדין נאמר מתוך מודעות, שהדרישה הראשונית מצד התורה היא להגיע דווקא לזריקה בפועל. אלא, שחכמים חידשו, שניתן להגיע לנתונים מסוימים, שישנם בזריקה בפועל, גם קודם הזריקה, ותכונות המוכרות לנו מבחינה קלאסית בזריקה בפועל, באות לידי ביטוי (אם כי לא בצורה נראית וגלויה כל כך לעין) גם בעומד להיזרק.

כלומר, דין עומד להיזרק אינו מועיל כמו שזריקה בפועל מועילה, אלא הוא מועיל על רקע הזריקה בפועל, ומתוך זיקה אליה.

דוגמא להלכה מעין זו ישנה בגמרא בשבועות (מג.), לגבי דין שבועה על הקרקעות. הגמרא שם מפעילה אליבא דר' מאיר דין של "ענבים העומדות להבצר – כבצורות דמי".

שם לכאורה ברור, שלכולי עלמא אין נשבעים על קרקעות, ובכד שישבע על העבים צריך שהם יהיו תלושים.

אלא, שר' מאיר טוען, שענבים העומדים להבצר מבחינת אופיים כבר הופקעו בעצם מגדר של קרקע. זה שהם מחוברים בפועל לקרקע אינו מעלה ואינו מוריד, והחיבור לקרקע בשלב של עומד להבצר, לפחות לעניין הלכות שבועה, הוא טכני ולא מהותי. (לגבי הלכות שבת, ייתכן שהסיפור שונה לחלוטין – עיין רמב"ם פ"ח מהלכות שבת הל' ג). כלומר, ר' מאיר טוען, שניתן להגיע למצב ולמאפיינים של תלוש, גם אם הפירות דה-פקטו עדיין מחוברים לקרקע[1].

(ייתכן כמובן ששתי תפיסות אלה בדין כל העומד יהיו שתיהן – אם כי במקרים שונים. ממילא גם אם נחלוק על הלכה זאת בתחומים מסוימים, יתכן, שבמקרים אחרים, שבהם יסוד הדין הוא שונה, יהיה ניתן להסכים איתה).

בירור האפשרויות:

לכאורה הדרך לבחון אפשרויות אלו היא בעזרת בירור שאלה אחרת: האם בסופו של דבר צריך שהדם ייזרק בפועל. כלומר, האם דין כל העומד אומר, שרק אם נזרק הדם בפועל, אזי למפרע ניתן להגיד כל העומד להיזרק (אך אם בפועל הדם לא נזרק – "כל העומד להזרק לא יועיל). או, שגם אם לא נזרק הדם בסופו של דבר, עצם זה שהוא היה במצב של "עומד להזרק ", מועיל בפני עצמו.

אם נגיד, שיש צורך בזריקה בפועל בסופו של דבר, מסתבר מאד שדין "כל העומד" מועיל על רקע דין זריקה, ובזיקה אליו (=כאפשרות השניה לעיל)[2].

אך אם באמת בסופו של דבר אין מצריכים זריקה בפועל, מסתבר יהיה לומר, שדין "כל העומד" הוא מצב עצמאי, בלי קשר וזיקה לזריקה, וההשוואה ל"זרוק דמי" היא רק אנלוגיה (= כאפשרות הראשונה לעיל).

אבחון שתי התפיסות בדברי התוספות:

הגמרא בב"ק (עו :) אומרת: "ר' שמעון אומר: יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין". והגמרא מסבירה, שאם נראה הדם לזריקה ולן – הבשר מטמא טומאת אוכלין, מדין "כל העומד".

בגמא ש ברור, שהדם לא עלה על המזבח – ואף על פי כן, דין "כל העומד להיזרק" מועיל.

ויותר מזה: אליבא דרבין שם, גם אם הד נשפך מפעילים את ההלכה של "כל העומד להיזרק". אלא, מעניין הדבר, שתוספות במנחות (קב.) טוענים, שרב אשי, שחולק שם על היסוד של "כל העומד להיזרק", מודה אם נזרק הדם בפועל, שאומרים "כל העומד" למפרע מרגע הקבלה.

לכאורה ההסבר פשוט על פי החילוק בין שתי האפשרויות בהפעלת הדין: כנראה, הבנת התוספות שרב אשי אמנם אינו מוכן לקבל את דין "כל העומד" כהלכה חדשה, אך על רקע זריקה בפועל מוכן רב אשי לקבלו – וכפי שמגדיר התוספות שם: "היכא דנזרק מודה רב אשי דאמר מעיקרא כזרוק דמי"[3].

היאך "כל העומד להיזרק – כזרוק דמי"

נותר לברר את שאלת המפתח העיקרית במאמר זה: מדוע באמת נטען, ש"כל העומד ליזרק כזרוק דמי?"

אם טוענים ש"עומד להיזרק" מועיל על רקע הזריקה בפועל, נראה, שהדברים יותר מובנים: התורה קבעה, שצריך זריקה בפועל, ובאו חכמים וקבעו, שניתן לראות את הדם כזרוק עוד לפני הזריקה, בהנחה שיקויים בסופו של דבר חיוב התורה של זריקה בפועל.

אבל אם "כל העומד" מועיל כדין בפני עצמו, גם אם לא נזרק הדם בפועל – כפי שראינו מפורשות אליבא דר' שמעון, במקום שנשפך הדם – היאך עקרו החכמים דין תורה?

נראה, שבירור הדברים הוא כדלהלן: לזריקת הדם ניתן לתת אופי כפול:

א. התפקיד הראשון, שזריקת הדם ממלאת הוא "מעשה הזריקה" – כמו שלמשל צריך לתת לאשה שווה פרוטה כדי להגדירה כאשת איש, אט כמו שצריך ליטול לולב כדי לקיים מצוות ארבעת המינים (לאחר הגדרת האשה כאשת איש סביר להניח, שמערכת ההלכות החלות עליה, נובעות לא בעקבות מעשה הנתינה, אלא מהתואר "אשת איש").

אך לא יעלה על הדעת להגיד, שכל העומד לקדש אשה – כמקודשת דמי או, שכל העומד ליטול לולב – כנטול דמי.

ישנם הלכות מסוימות, הנובעות מסטטוס הלכתי מסוים, שיש לאנשים או לחפצים שונים.

למשל, איסור הנאה מהקדש נובע מהסטטוס ההלכתי של "קודש". כמובן, שכדי להגיע לשם "קודש" צריך פעולה של הקדשה (כמו שצריך למעשה נתינת שווה פרוטה לאישה בכדי להגדירה כאשת איש) – אבל לא המעשה הוא האוסר, אלא המעשה מהווה רק דרך להחיל את הסטטוס, והמעמד של הקדש הוא האוסר. או למשל טמא מת, שנכנס לבית המקדש, חיוביו אינם נובעים מכך, שמת נגע בו פעם, או שהוא שהה באוהל אחד עם מת – אלא מזה שהוא "טמא מת" – והשם הזה של טמא מת הוא המחייב. וכמובן, שכדי להגיע לסטטוס הזה של טמא מת צריך, שקודם כל הוא יגע במת – אבל זהו רק אמצעי להגיע לתואר "טמא מת", שממנו נובעות ההלכות השונות.

תפקיד שני, שזריקת הדם ממלאת, אפוא, הוא החלת סטטוס חדש על הקרבן כולו: הגדרתו כקרבן שנזרק דמו, עם כל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מהסטטוס החדש הזה.

נחזור לבעיה שלנו. (מודע "כל העומד להיזרק – כזרוק דמי"): נראה, שאם יש צורך ב"מעשה זריקה", באמת לעולם לא יועיל פחות מזה, ובאמת אי אפשר יהיה לומר את דין "כל העומד להיזרק".

אם, למשל, הגמרא בזבחים (כו :) אומרת, שצריך, שיגיע דם למזבח כדי לכפר, כלומר שצריך מעשה זריקה – אם כך אין סיבה לחשוב, שיועיל מצב של "עומד להיזרק", אף על פי שלא הגיע הדם למזבח.

כמו כן, אם צריך מעשה זריקה על המזבח, כדי שיותר הבשר, אין שום סיבה לחשוב, שקבלה בכלי תועיל להתיר את הבשר, בלי שהדם יעלה על המזבח. (עיין רש"י בפסחים יג : ד"ה "כזרוק דמי")[4] .

ניתוח המקרים בהם שיך "כל העומד"

לאור הניתוח לעיל, נבחן מספר מקרים בהם מפעילה הגמרא את הכלל של "כל העומד להיזרק":

א. הגמרא במעילה (ה.) מפעילה דין זה כדי להפקיע מעילה מידי קודשי קודשים.

ב. הגמרא בפסחים (יג :) מפעילה את הדין כדי להחיל שם של קודשי קודשים על הלחם שבא יחד עם כבשי העצרת.

ג. ר' שמעון מפעיל את הדין, למעשה בפעם הראשונה, לגבי החלת טומאת אוכלין על בשר הקרבן.

(הערה: השימוש בדין "כל העומד" לעניין הגדרת שחיטה כראויה הינו בעייתי יותר. עיין בתוספות בסוגיא בבבא קמא, ובמקביל בחולין פ:).

כמדומה, שהמכנה המשותף בכל המקרים האלו הוא, שאין צורך ב"מעשה זריקה" כשלעצמו, אלא צריך את זריקת הדם כדי להחיל סטטוס מסויים על הקרבן, שממנו יחולו ממילא מצבים הלכתיים שונים.

ונבחן את הדברים:

מעילה: מכדי להפקיע מדי מעילה מצאנו בגמרא (מעילה ה.) מחלוקת משולשת – "אם היתר שחיטה שנינו, או היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה שנינו".

כפי הנראה לכולי עלמא חיוב מעילה פוקע, כשהקרבן מגיע לכלל יעודו. אך באמת יתכנו מחלוקות מתי הקרבן מגיע לייעודו, ומתי אין הנהנה ממנו פוגם.

מכאן, למאן דאמר "היתר זריקה שנינו", זריקת הדמים מסמלת רק שלב- שלב, שבו ניתן לומר, שהקרבן בא לידי גמר תפקידו. אך הגדר של "גמר" הוא גמיש, כי אינו תלוי בפעולה ספציפית זו או אחרת, ויתכן מאד, שגם במצב של "עומד להיזרק" נראה את הקרבן כ"גמור" מבחינת יעודו.

לחם כבשי עצרת: באותו אופן נוכל להבין מדוע חל פסולי קודשי קודשים על הלחם שבאים עם כבשי עצרת, למרות שהדם בס הכל רק התקבל בכלי: קודשי קודשים זה סטטוס, "שם" של קודשי קודשים, שממנו נובעים דיני קודשי קודשים – ולא נובעים מכך שהדם נזרק.

זריקת הדם היא רק סימן, שהלחם נמצא בשלב מתקדם מבחינת הקרבתו, ויתכן מאד, שגם דם ה"עומד" להיזרק יכול לסמל, שהקרבן נמצא בשלב מתקדם מבחינת הקרבתו.

טומאת אוכלין: כך גם לגבי דברי ר' שמעון הראשונים בברייתא על החלת שם אוכל על הבשר, לעניין טומאת אוכלין. גם שם מסתבר מאד, שכדי לטמא את בשר הקרבן אין צורך במעשה הזריקה, ומעשה הזריקה רק מסמל את המעבר מבשר קרבן בלבד, לבשר שהוא גם אוכל. גם כאן נראה, שהגדרת הזריקה לעניין זה היא רחבה, ויתכן מאד שנתייחס לבשר כאוכל גם אם הדם לא יזרק לעולם בפועל, אלא רק יתקבל בכלי.

בכל אחד מהמקרים האלו סביר להניח, שר' שמעון לא חשש לעקירת דין תורה של זריקת הדם – כי מעולם לא הצרכנו "מעשה זריקה" במקרים אלו.

סיכום

ניסינו לעמוד על אופי דין "כל העומד להיזרק – כזרוק דמי" בחנו שתי אפשרויות בסיסיות שונות לגבי הזיקה בין שני חלקי המשפט זה לזה, בין ה"עומד להיזרק" ובין ה"זרוק" – האם ה"עומד להיזרק" מועיל על רקע הזריקה בפועל, או, שהוא מועיל בפני עצמו.

הנפקא מינה שבין שתי התפיסות הללו היא הצורך בזריקה בפועל.

בהנחה, שאין צורך בזריקה בפועל, הועלתה הצעה להסביר את ההלכה על רקע זה, שמעולם לא היתה דרישה לזריקה בפועל, אלא רק צורך להגיע למה שמסמלת הזריקה – דבר שככל הנראה לפי ר' שמעון ניתן להגיע אליו גם במצב של "עומד להיזרק".

כמו כן נראה, שגם החולקים על ר' שמעון מודים שכאשר נזרק הדם בפועל, שנוכל להפעיל את דין "כל העומד" (= תוספות במנחות) – אם כי על יסוד שונה לחלוטין, של הזיקה של הדם בכלי לדם שנזרק.



[1] דוגמא נוספת לחקירה זאת ניתן לתת בתחום שונה לחלוטין: הגמרא בבבא קמא (כא.), בסוגית "זה נהנה וזה לא חסר", אומרת: "דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי".

הקו המנחה בראשונים שם הוא להסביר, שבהקדש ישנה מחאה, אף על פי שאינה באה לידי ביטוי בצורה נגלית ונראית לעין כמו בהדיוט, כלומר בעיקרון יש צורך במחאה, ובאמת יש גם בהקדש מחאה.

מורי ורבי הרב ליכטנשטיין רצה להציע פשט אחר בסוגיה, שבאמת בהקדש אין צורך להגיע למחאה, כיון שכל אופי איסור הנאה מקודשים שונה מאיסור הנאה בהדיוט. ובקודשים מחייבים בלי מחאה, כמו שבהדיוט מחייבים עם מחאה.

הבנה זו סוברת, שדין הנאה ב"זה נהנה וזה לא חסר" בהדיוט, הוא רק אם נהניתי מחברי, ולשם כך צורך במחאה, כי היא המגדירה שאכן נהנית מחברי. לעומת זאת בהקדש המחייב הוא עצם ההנאה מהקדש, גם אם לה היתה מחאה ועצם ההנאה או הסטת ההקדש מייעודו לשמיים – יש בה לחייב, אף אם להקדש לא חסר ולא כלום.

ההבדל בין שתי דרכים אלו בהבנת הסוגיה תלוי אולי בהבנת כף הדמיון במילה "כהדיוט":

1. היא יכולה להראות, ששני הדברים אמנם שונים, אך למרות זאת מקבילים, בכך שההלכה, שנאמרה במקרה האחד, ניתנת להאמר גם במקרה השני (-כהבנת הרב ליכטנשטיין בסוגיה).

2. היא יכולה להראות, שיש זהות בין המקרים, וממילא ההלכה, שנאמרה במקרה האחד, ניתנת להאמר גם במקרה השני (כהבנה הרווחת שם בסוגיה).

הבנות אלו מקבילות לשתי האפשרויות, שהעלנו לגבי "כל עומד להיזרק כזרוק דמי".

[2] נראה לי, שלתפיסה זו, שדין כל העומד הוא בזיקה לדין הזריקה, ייתכן שיהיה הבדל בין "כל העומד להבצר " לבין "כל העומד להזרק ":
יתכן, ש"כל העומד להבצר " יועיל אפילו לשיטה זו גם אם לעולם לא תהיה זריקה בפועל. ולעומת זאת, לשיטה זו, יתכן שב"כל העומד להזרק" יהיו תכנים, שיבואו לידי ביטוי רק אם הדם יזרק בפועל.
את הסיבה לחלוקה זאת נראה לי לבסס על כך, שענבים, שהגיעו לגמר בישולם עברו כבר בגופם את כל התהליכים המפקיעים אותם מהקרקע, והם הגיעו לגדר של בצורות לחלוטין לעניין שבועה.
לעומת זאת, דם שנמצא בכלי, עם כל זיקתו לזריקה בעתיד, דה-פקטו עדיין לא עבר תהליך של זריקה.
עם זאת יש להדגיש שדין "כל העומד להזרק ", לפי התפיסה שזה מועיל על רקע הזריקה בפועל, ודין "כל העומד להבצר ", עם כל ההבדלים ביניהם, נמצאים עדיין במחנה אחד, לעומת דין "כל הראוי לבילה ".

[3] ניתן היה להבין מהגמרא במנחות (קא :), שכל העומד להיזרק מועיל על רקע הזריקה בפועל:

"בשלמא פרה עומדת לפדות היא... אלא הני מנחות מצוה לפדותם? – והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקיה ואי בעי זרק, וקתני שאין מטמא טומאת אוכלים? הכא במאי עסקינן שלא היתה שהות ביום למיזרקיה ".

הגמרא שם לוחצת לכיוון, שבו רק אם יש "מצווה למזרקיה", "כל העומד" יועיל וכיוון זה לכאורה מעיד על זיקה וקשר לשריקה בפועל. אלא, שקשה לי להאמין, שכל עוד שלא נזרק דם בפועל, ש"כל העומד" יועיל על רקע זריקה, שלעולם לא תעשה. ונראה לי, שגם הגדר של "מצוה למזרקיה", הוא גדר במעמד העצמאי של "עומד להיזרק".

[4] יתכן, שלאחר הזריקה, למפרע נוכל להפעיל את "עכל העומד להיזרק" גם במקרים אלו: על פי יסוד דברי התוספות לעיל בדעת רב אשי (מנחות קב. ד"ה "דאי בעי").