"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" [1] / שאול וידר

פרשת המקלל החותמת את פרשת אמור, מעוררת מספר תמיהות. מיקומה של פרשת המקלל, בין פרשת המועדות ופרשת שמיטה אינו מובן, ולא נראה כל קשר בין פרשה זו לאלה הסובבות אותה. עיון בגוף הפרשה יעורר קושי נוסף, והוא שילובם של מספר פסוקים העוסקים בדיני נזיקין בין הפסוקים החורצים את דינו של המקלל. שילוב זה אינו ברור כל צרכו, היות שמיקומם של דיני נזיקין הוא בפרשת משפטים.

תמיהות אלה תעמודנה ביסוד עיוננו.

א. מבנה הפרשה

פרשת אמור כוללת שלושה נושאים עיקריים:

1. קדושת הכהן המקדש וקודשיו (כ"א,א - כ"ב,לא).

2. פרשת המועדות (כ"ג,א - כ"ד,ט).

3. פרשת המקלל (כ"ד,י - כ"ד,כג ).

1. קדושת הכהן המקדש וקודשיו

נושא זה כולל שני מוקדים:

א. מצוות המגבילות את הכהן, על מנת לשמור על קדושתו כמשרת ה', הגבלות אלה כוללות איסור היטמאות למתים, אסורי חיתון עם נשים פסולות (זונה, גרושה וחללה) והגבלות מיוחדות על כהן גדול.

ב. מצוות הבאות לשמור על קדושת עבודת המקדש וקודשיו. מצוות אלה כוללות איסור עבודת כהן בעל מום, איסור לכהנים טמאים ולזרים לאכול קודש ואיסורי הקרבת בהמות, שאינן ראויות להיקרב.

2. המועדות  

"מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי" (ויקרא כג, ב): שבת, פסח, שבועות, ראש-השנה, יום הכפורים וסוכות. בין פרשת המועדים ופרשת המקלל מובאות שתי פרשיות, העוסקות בשני כלי המשכן המנורה והשולחן. גם המצוות הקשורות לכלים אלה קשורות בזמן, שהרי נרות המנורה נערכים מדי יום, ולחם הפנים נערך מדי שבת. הפרשה מסיימת בפסוק: "והיתה לאהרן ובניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק -עולם".

3. המקלל

במהלך מריבה במחנה נוקב בן איש מצרי את השם ומקלל. בן המצרי מונח במשמר, עד שיתבאר דינו מפי ה'. כאמור, בין הפסוקים המביאים את דינו של המקלל, מופיעים כמה פסוקים העוסקים בדיני נזיקין.כאן המקום לציין, שבסקירתנו על פרשת אמור פסחנו על שני פסוקים, המופיעים בין הפרשה הראשונה לפרשה השנייה "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'" (כב, לב-לג ). פסוקים שעניינם קידוש השם וחילולו בנוסף להזכרת מקור הקשר בין העם לה' יציאת מצרים[2].

נראה שפסוקים אלה הינם החוט המקשר את שלושת נושאי הפרשה, והם עיקר הפרשה ומרכזה. 

בנושא הראשון בפרשה, קדושת הכהן המקדש וקודשיו, מבליטים פסוקים רבים את עניין הקדושה:

פסוק ו: "קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם ".

פסוק ז: "כי קדש הוא לאלוקיו".

פסוק ח: "קדש יהיה לך".

פסוק יב : "ולא יחלל את מקדש אלקיו ".

פסוק כג : "ולא יחלל את מקדשי".

פרק כב, ב: "ולא יחללו את שם קדשי".

פסוק ט: "ושמרו את משמרתי ומתו בו כי יחללוהו".

פסוק טו : "ולא יחללו את קדשי בני ישראל". 

קדוש הוא הכהן, ומחובתו לשמור על קדושתו ועל קדושת עבודתו והמקדש, ולמנוע את חילולם. 

אף למועדות, משמעות של קדושה. השבת, שלושת הרגלים וימי הדין מתוארים כ"מקראי קדש", שפירושו זמן קרוא וקבוע לענייני קדושה. 

גם פרשות המנורה והשולחן מבליטות את הקדושה שבזמן, אך בניגוד לפרשת המועדות שעוסקת בקדושת הזמנים המיוחדים "מקראי קדש" פרשות אלה מצוות על קדושה שב"תמיד" וב"חק עולם" (פסוקים ג,ח,ט). הדלקת המנורה מדי ערב הלא היא הענקת קדושה ואור לכל יום, ועריכת הלחם על השולחן מדי שבת אינה אלא ביטוי לקדושה שבשבת[3]

"קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ה' יום יום. והולכים קווי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים" (אורות הקודש ב,עמוד שג ). 

רעיון הקדושה הוא גם עניינה של פרשת המקלל, אלא שהוא מופיע בכיוון הפוך. המקלל פגע בקדושת השם וחילל את השם ותופעה זו יש לעקור מן השורש. דינו של המקלל נחרץ "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה", משום שאין במחנה ישראל מקום לתופעות של חילול השם. "ורגמו אותו כל העדה", כדי לשרש את חילול השם מן העולם.

ב. פרשת משפטים

  דומה, כי כדי לענות על התמיהות שהצבנו בראשית דברינו, יש לסקור גם את פרשת משפטים, שבה מופיעים לראשונה דיני נזיקין. בעיון בפרשה זו נבחין, שאף בפרשה זו ישנם שלושה נושאים עיקריים:

1. משפטים ודיני נזיקין (כ"א,א - כ"ג,ט).

2. פרשת המועדות (כ"ג,י - כ"ג,יט ).

3. ציוויים בקשר לכניסה לארץ ישראל (כ"ג,כ - כ"ג,לג ).  

1. משפטים ודיני נזיקין

פרשה זו כוללת דיני עבד עברי, דיני היזק לסוגיהם השונים, דיני השבת אבידה וציוויים על יחס נאות לאומללים[4]. הפרשה מסתיימת בפסוק ט' האומר: "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". פסוק זה חוזר על האמור לפני כן "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כב, כ). אך נראה שחזרה זו אינה מיותרת, היות שלפרשה מגמה מיוחדת לחתום בהזכרת עבר העם בארץ מצרים וביציאה משם.  

2. המועדות

במסגרת פרשה זו מתוארת השמיטה כבאה לאחר שש שנות עמל חקלאי, השבת מגיעה לאחר ששת ימי מעשה, והמועדים מתוארים כחגים הקשורים לעונות החקלאיות. המועדים הינם, איפוא, מועדי החקלאי העובד את אדמתו, שובת ממלאכתו בשבת ובשביעית, ועולה שלוש פעמים בשנה להראות בבית ה'.  

3. ציוויים בקשר לכניסה לארץ

עם ישראל מצווה לשמוע בקול המלאך המביאו לארץ ולא להמרות את פיו. במשך הכניסה לארץ ואחריה מצווה העם להשמיד את אלילי הגויים ופסיליהם, ולא להניח לעובדיהם להשאר בארץ. בקיום חובתו לעבוד את ה', יתברך עם ישראל ויזכה לשבת בכל הארץ.

ג. הקבלת הפרשיות

פרשת בהר, הבאה מיד לאחר פרשת אמור, פותחת בעניני שמיטה, יובל וקניין שדות. אם נחבר פרשה זו לפרשת אמור, ונציב את פרשת משפטים כנגד פרשת אמור המורחבת, נגלה כי מקבילות הפרשות אישה אל אחותה. כנגד שלושת הנושאים בפרשת משפטים מופיעים שלושה נושאים מקבילים בפרשת אמור:

  שנת השמיטה היובל וקדושתה

המועדות וקדושתם -

קדושת הכהן, המקדש וקודשיו

פרשת אמור

3)

2)

1)

ציוויים בקשר לכניסה לארץ

המועדות -

משפטים ודיני נזיקין

פרשת משפטים

החוט החורז את שלושת הנושאים בפרשת אמור הוא הקדושה. בפרשת משפטים נזכרים שוב אותם נושאים, אולם נקודות הקדושה נעדרת מהם.

1. מטרתן של פרשות אלה לבאר את דרכי הקדושה והשראת שכינה, אולם, שונות הן דרכי הביאור. דרכה של פרשת קדושת הכהן המקדש וקודשיו היא דרך הכהונה והמקדש. הכהן הוא המקשר בין העם ובין אלקיו, והוא זה שבקדושתו ובטהרת עבודתו נשמרת קדושת המקדש, ושורה שכינה בעם ישראל. לעומתה עולה מפרשת משפטים דרך אחרת. שורשה של פרשה זו נעוץ בפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). משורש זה נובעים עשרת הדברות והמשפטים, וזהו יסוד הקשר בין הכהונה והמשפט. העם כולו הוא ממלכת כהנים, וכדי להגיע למצב זה יש צורך בקבלת עול מלכות שמים בעשרת הדברות (בעיקר "אנכי ה' אלקיך "). אחד מהביטויים המרכזיים של קבלת עול מלכות שמים מבואר בהמשך הפרשות, והוא עשיית משפט וצדק[5]. מכאן, שקדושה והשראת שכינה תלויים במידה רבה בשמירת משפט ועשיית צדק. מקום הקדושה לא יוכל לשאת אי עשיית צדק, ולכן האיש אשר הזיד על רעהו להורגו בערמה, ילקח למות אפילו ממקום המזבח[6]. הפרשה חותמת בציווי על היחס לגר ומנמקת זאת "כי גרים הייתם בארץ מצרים". פסוק זה נכפל בפרשה, ולא במקרה. יציאת מצרים היא שורש הקשר בין העם לאלקיו, וממנה למדים את יסודות דרכי המשפט והצדק.

2. " מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי" (ויקרא כג, ב). בפרשת אמור בולטים המועדים בקדושתם. הם שונים מיום החול הרגיל והשגרתי בנושאם חותם של קדושה, לעומתם, פרשת המועדות המופיעה בפרשת משפטים, נטולה מרעיון הקדושה. עיקר עניינם של המועדים לפי פרשת משפטים אינו ממד הקדושה, אלא חובת החגיגה והקרבת הקרבנות. אולם, הקבלתה של פרשה זו לפרשת אמור מטביעה במועדות שבפרשת משפטים חותם של קדושה.

  נושא המועדות בפרשת אמור נחתם בפסוק: "ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא" (ויקרא כד, ט). מקום קדוש ברור מקומו: "המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (דברים יב, יא). כאן מגלים אנו קדושה נוספת - המקום.

3. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב-ד). השמיטה מתוארת כשביתת הארץ בשנה השביעית לאחר שש שנות עמל חקלאי. שבת הארץ כנגד שבת בראשית, ושתיהן שבת לה'. לאחר שבע שמיטות מגיעה שנת היובל, שעליה נאמר "וקדשתם את שנת החמישים שנה כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה" (שם שם, י-יב ). בהקבלה, ישנם ב"משפטים" ציווי הכניסה לארץ, שיסוד הקדושה נעדר מהם. כאן מתגלה פן נוסף בציווים הקשורים לארץ. עם ישראל מצווה לא רק כלפי הארץ אלא כלפי עם הארץ. עם ישראל מחוייב למגר את עבודת האלילים, שיש ביכולתם להחטיא את העם, המתיישב במקום המיועד לו כעם ה'.

מתוך הקבלות אלה נחשפים לעינינו שלושה ביטויים של הארת קדושה:

1) קדושת האדם 2) קדושת הזמן 3) קדושת המקום.

הקבלת פרשת אמור לפרשת משפטים נבעה מנסיון להבחין בקו משותף ומאפיין את שתי הפרשיות, וכך לעמוד על פשר מיקומם של דיני נזיקין בתוך פרשת המקלל. אמנם, מהקבלה זו למדנו כי גם עניני פרשת משפטים ביטויי קדושה הם. לאור חשיפת הקבלת הנושאים בין הפרשות, מובן מיקומם של פסוקי דיני נזיקין בפרשת המקלל, בהיותם חלק מן הקו המשותף המאחד את שתי הפרשות למגמה אחת כוללת.    

ד. מגמת הפרשות

  תהליך גאולתם של בני ישראל כולל מספר שלבים:  

1. היציאה מן השעבוד באותות ומופתים גדולים: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" (שמות ו, י).  

2. בחירת עם ישראל: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים " (שם, ז).  

3. הבאת עם ישראל לארץ ישראל: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שם, ח).  

בשלב הראשון מקיימים בני ישראל את מצוות הפסח, ומצווים על קיום הפסח לדורות כזכרון ליציאת מצרים. השלב השני שהוא לקיחת בני ישראל והפיכתם לעם ה', יבוא לידי ביטוי במשפט וצדק של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכהונה וקדושה בבית ה'. ביאת בני ישראל אל הארץ היא השלב השלישי בגאולת מצרים ושלב זה כרוך בשמירת קדושת הארץ על ידי קיום המצוות התלויות בה ואיבוד עבודה זרה ממנה. שלושת השלבים בגאולת מצרים מקבילים, איפוא, לשלוש הפרשיות המקבילות שראינו. יציאת מצרים הינה שורש למצוות האמורות בפרשיות אלה, ואם כן, רעיון הקדושה המשותף לשלוש הפרשיות הינו מגמתה של יציאת מצרים וממנה הוא נובע[7].

המקלל בן איש מצרי הוא. לא זכה להשתחרר מכבלי המצריות ולכן אינו מצליח להשתלב במגמת הקדושה. בקללתו הוא מחלל את השם ודינו נחרץ למיתה. לא זכה האיש להתקדש ביציאה ממצרים ובהיכללות בעם ה'. לא זכה לעמוד בדרישות הקדושה של שתי הפרשיות הראשונות שב"אמור". לפיכך נחרץ דינו מיד לאחריהן, ואינו זוכה לשמוע את פרשת קדושת הארץ. שהרי עדיין לא יצא מטומאת מצרים. ועם ישראל שנטהר מאותה טומאה ודבק בדרך הקדושה זוכה לקבל צו וייעוד "כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה'".



[1] ויקרא כ"ב, לב

[2] קישור שני עניינים אלה מופיע במקומות אחדים, ביניהם בפרשת ציצית (במדבר טו ) "והייתם קדושים לאלקיכם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם ".

[3] יש לציין את ההקבלה שבין פרשת המנורה ופרשת השולחן. שני הכלים טהורים. בשני המקומות מצווה הכהן לקחת ולערוך, ובשני הציווים מדובר על "חק עולם" ו"תמיד".

[4] בפרשה זו של משפטים ודיני נזיקין כלול איסור ברכת השם (שמות כג, כז ), כשם שבפרשת המקלל כלולים דיני נזיקין.

[5] והקשר בין עבודת ה' וקבלת עול מלכות שמים ובין עשיית משפט מופיע במקומות רבים כגון: "אמר נבל בליבו אין אלקים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" (תהלים יד, א).

[6] נראה שזו המשמעות של ישיבת הסנהדרין בהר-הבית, לאמור, המשפט יעשה במקום קדושה. זו גם משמעות סמיכות פרשת המזבח בסוף "יתרו" לתחילת פרשת משפטים.

[7] וכך באור הסמיכות "ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם. המוציא אתכם מארץ מצרים" (ויקרא כב, לב-לג ).