דרכי תשובה וגאולה / נועם שלזינגר

"(א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה (ב) ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך (ג) ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה (ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך (ה) והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך (ו) ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך (ז) ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך (ח) ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום (ט) והותירך ה' א-להיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך (י) כי תשמע בקול ה' א-להיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך " (דברים, ל', א-י)

פרשה זו היא המשכה הישיר של כריתת הברית - של הברכה והקללה: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך..." (פסוק א). כריתת הברית מסתיימת בעונשים הקשים בהם יענש עם ישראל אם לא ישמור לעשות את מצוות ה', ואילו פרשתנו עוסקת בתשובת עם ישראל ובשיבת שבותו.

פרשתנו מקבילה בהקבלה כיאסטית (כמעט באופן מלא) לקללה המתוארת בפרק כ"ח, פס' נח-סז. ההקבלות הן לשוניות וענייניות גם יחד, ולהלן פרטי ההקבלה[1]:

פרק ל' פסוקים א-י

פרק כ"ח פסוקים נח-סז

1. "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה... בכל לבבך ובכל נפשך " (א-ב)

9. " ובגוים ההם לא תרגיע... ונתן ה' לך שם לב רגז... ודאבון נפש ... מפחד לבבך " (סה-סז)

2. "ושבת עד ה' א-להיך" (ב)

8. "ועבדת שם אלהים אחרים" ( סד)

3. "ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים ..." (ג-ד)

7. " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (סד)

4. "והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה " (ה)

6. "ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה " (סג)

5. "והיטבך והרבך מאבתיך" (ה)

4. "ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרב" (סב)

6. "ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך" (ז)

3. "והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך" (ס)

7. והותירך[2] ה' א-להיך בכל מעשה ידך... לטבה" (ט)

2. "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך" (נט)

8. "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך" (ט)

5. "והיה כאשר שש ה' עליכם ... כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם" (סג)

9. " לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה " (י)

1. "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה " (נח)

מהי משמעותה של הקבלה כיאסטית זו?

הדרך בה העניש הקדוש ברוך הוא את ישראל היא גם הדרך שבה הוא שב את שבותם - אותה הדרך, אך בכיוון הפוך ! בשעה שעם ישראל שב אל ה', אין הקב"ה מחדש גאולה וישועה לעמו. אין בגאולה דבר חדש, אלא חזרה אל המצב הקודם בלבד. שלב אחרי שלב מוסרים העונשים מעם ישראל, והמצב נתקן וחוזר לקדמותו[3].

בדרך זו מודד הקב"ה מידה כנגד מידה לעם ישראל השב אליו. שהרי אחד מיסודי התשובה הוא שאין השב "פותח דף חדש", אין הוא משנה את התנהגותו מהיום והלאה . השב עוסק בתיקון העבר, הוא שב בדרך בה חטא, ותוך כדי הליכה בה הוא מתקן אותה - מתחרט על מעשיו, מתבייש בהם, מסיק ממעשיו בעבר את המסקנות ביחס למעשיו בעתיד. בסופה של הדרך, שב הוא אל המקום בו היה טרם חטא.

אך מוצאים אנו הבדל מהותי בין דרך העונש לבין דרך הגאולה:

בקללה נאמר - "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' א-להיך" (נח), וכתוצאה מכך - "והפלא ה' את מכתך" (נט) ; ואילו בגאולה נאמר - "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך" (ו), וכתוצאה מכך - "והותירך ה' א-להיך בכל מעשה ידך... לטבה" (ט). כדי שעם ישראל לא ייענש, אין הוא חייב לעבוד את ה' מאהבה. עליו "רק" לירא את ה', ומתוך כך לשמור את מצוותיו. בכוחה של שמירת המצוות מתוך יראה למנוע את העונש. אך בשעה שעם ישראל שב אל ה', וה' שב את שבותו - מתוקן המצב ומתעלה לעבודת ה' מתוך אהבה - "ומל ה' א-להיך את לבבך... לאהבה " (ו).

אפשר לנסח הבדל זה בצורה כללית יותר, ולומר, כי דרך הגאולה אינה מחזירה את עם ישראל למצב בו היה לפני החטא, אלא מעלה אותו לדרגה גבוהה יותר. רעיון זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה, כאמור, ביחסו של עם ישראל לקדוש ברוך הוא - יחס של אהבה, המרומם מיחס של יראה[4]. אולם לרעיון זה יש ביטויים סגנוניים נוספים:

א. בקללה נאמר: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ " (סד), ואילו בגאולה נאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים , משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך" (ד). העונש מגיע עד "קצה הארץ", אך הגאולה יתירה עליו, ומגיעה עד "קצה השמים".

ב. בגאולה נאמר: "והיטבך והרבך מאבותיך " - יותר מאבותיך.

גם כאן - בעובדה שהגאולה מעלה את עם ישראל לדרגה גבוהה יותר מהדרגה בו היה טרם חטא, הן ביחסו לקדוש ברוך הוא והן במצבו הפיסי - מודד הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה לעם ישראל השב אליו. שהרי יסוד אחר מיסודות התשובה הוא שאין השב בתשובה גמורה חוזר אל המקום אשר היה שם בתחילה, אלא עליו להתעלות למקום ולדרגה גבוהים יותר מהמקום והדרגה בהם היה טרם חטא.

משימה זו של השב, להתעלות אל מעבר למקום בו היה בתחילה, נראית כמחויבת המציאות, כיון שבשעה שאדם חוטא, לא רק ששרוי הוא בחטא, אלא הוא מנוע מלקדם את עצמו, שהרי הוא מקדיש את כוחותיו, מרצו וזמנו לחטא ולא למצוה. מכאן, שלולא חטא האדם, הרי שבשעה זו (של אחרי החטא) הוא היה בדרגה גבוהה יותר מהדרגה בה היה טרם חטא (כיון שבמקום לחטוא,היה הוא עוסק בקידום עצמו). על התשובה להביא את האדם למקום בו אמור היה הוא להיות לולא חטא.

* * *

עתה, נסטה מעיקרו של המאמר ונבאר על פי דרכנו את מאמר הגמרא במסכת יומא (פו:) :

" אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות... איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות?... לא קשיא - כאן מאהבה, כאן מיראה".

כאשר אדם שב מאהבה, הרי בדרך תשובתו מתקן הוא את חטאיו ומעלה את עצמו על ידיהם לדרגה גבוהה יותר מהדרגה בה היה לפני חטאו. מכאן, שלא זו בלבד, שחטאיו נמחקים כלא היו, אלא שהם נחשבים לו כזכויות. אולם, כשאדם שב מיראה, הרי בדרך תשובתו הוא מגיע לדרגה בה היה טרם חטא, לדרגה שבה הוא היה מנוע מלחטוא במזיד מיראתו את ה'. אם כך,הוא תיקן את חטאיו עד הנקודה בה שוב אין הם נחשבים כזדונות, והרי הם כשגגה היוצאת מלפני השליט, ותו לא !

עוד נבאר הלכה מהלכות תשובה לרמב"ם:

" אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה. ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה" (פ"ב ה"א).

ויש לתמוה, שהרי לכאורה השלב בו "בא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה", הוא אינו חלק מחלקי התשובה , אלא בדיקה והוכחה שאכן האדם שב, ומדוע נוקט הרמב"ם בלשון "אי זו היא תשובה גמורה?", ממנה משמע ששלב זה הוא חלק מהתשובה עצמה?

לפי דרכנו אפשר להשיב - בשעה שאדם עובר את שלבי התשובה: עזיבה, הסרה מהמחשבה, קבלה לעתיד וחרטה, הרי הוא שב לדרגה בה היה הוא טרם חטא. מהו השלב שיגרום לאדם להתעלות לנקודה גבוהה יותר? מהו התהליך שעליו לעבור כדי שיהפוך לחזק יותר, למחושל יותר במלחמתו כנגד היצר? - העמידה בנסיון ! העמידה בנסיון היא ההופכת את האדם לבעל רצוןחזק יותר, לבעל כושר התמודדות גבוה יותר. העמידה בנסיון היא הגומרת את התשובה - היא השלב שעל ידיו מתעלה האדם למקום בו אמור היה להיות לולא חטא.

* * *

נשוב עתה לעיקרו של המאמר, ולא נותר לנו אלא לנסות ולבאר את המקומות בהם הסדר הכיאסטי של ההקבלה לא נשמר [5]:

א. הפסוק "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה..." (נח) מקביל לפסוק "ומל ה' א-להיך את לבבך... לאהבה..." (ו) , וראוי היה שייכתב בסמוך לפני הפסוק "ונשארתם במתי מעט..." (סב), כשם שהפסוק "ומל ה'..." (ו) כתוב סמוך אחרי "...והיטבך והרבך מאבותיך" (ה). או לחילופין - הפסוק "ומל ה'..." צריך היה להכתב בסמוך לפני "כי תשמע בקול ה'...", כשם שהפסוק "ליראה את השם..." מופיע בסמוך אחרי "אם לא תשמר לעשות...".

ב. הפסוק (מהקללה) "והיה כאשר שש ה'..." (סג) צריך היה להכתב סמוך אחרי "אם לא תשמר לעשות..." (נח) , כשם שהפסוק (מהגאולה) "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב..." (ט') כתוב לפני "כי תשמע... לשמר מצותיו..." (י) ; או לחילופין, כמתואר לעיל.

אם נדקדק היטב בשתי חריגות אלו ניוכח, שבעצם בחריגה אחת עסקינן: יש להחליף את הפסוק המתאר את יחסו של עם ישראל לקדוש ברוך הוא (נח בקללה ו-ו בגאולה), בפסוק המתאר את ששונו של הקדוש ברוך הוא (סג בקללה ו-ט בגאולה), או בפרשה העוסקת בקללה או בפרשה העוסקת בגאולה, ובכך תיווצר הקבלה כיאסטית מושלמת.

אך החלפה זו היא בלתי אפשרית, כיון שהפסוקים המתארים את ששונו של הקדוש ברוך הוא בשתי הפרשיות הם פסוקים מסכמים . אין אלו פסוקים המתארים עונש נוסף, או שלב נוסף בגאולה, אלא פסוקים המתארים את עוצמת העונש (או לחילופין - הגאולה)[6]. מכאן, שמקומם בשתי הפרשיות הוא בסיכום. ואילו הפסוקים המתארים את יחסו של עם ישראל לקדוש ברוך הוא הם פסוקים המציינים את הגורם לעונש או לגאולה[7], ומכאן שמקומם בשתי הפרשיות, הוא בתחילת העניין: "אם לא תשמר..." (נח) אזי, חלילה, "והפלא ה' את מכתך..."; וכאשר יתקיים בנו "ומל ה' א-להיך את לבבך... לאהבה" (ו), יתקיים גם - "והותירך ה' א להיך בכל מעשה ידך... לטבה" (ט)[8].

* * *

" ת"ר: יש מהן אומרים: אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו" (סוכה נג.).

ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ושבת עד ה' א-להיך... ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך..." במהרה בימינו, אמן!



[1] המספרים הם על פי סדר הופעת הפסוקים בקטע; ההדגשות הן להקבלות הלשוניות בלבד.

[2] וביאר הספורנו: "יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה הקודמת".

[3] על המקומות בהם הסדר הכיאסטי לא נשמר, נעמוד בחלקו האחרון של המאמר.

[4] עיין ברמב"ם, הלכות תשובה, פ"י ה"א-ה"ב.

[5] כדי לעקוב אחר האמור להלן כדאי לעיין בתנ"ך בשתי הפרשיות הנדונות ולהעזר בהקבלה כפי שהיא מופיעה בראשית המאמר.

[6] כאשר בני ישראל נמצאים בארץ ישראל - להוציא את עונש הגלות.

[7] כאשר בני ישראל נמצאים בארץ ישראל - להוציא את עצם החזרה לארץ (עיין גם בהערה 6).

[8] יש לברר את היחס בין דברים אלו לבין מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע בעניין תלות הגאולה בתשובה (סנהדרין צז:), אך אין זה מעניינו של מאמרנו.