קנס של אונס ומפתה [1] / דוד טי

א

  המשנה בכתובות (לט.) [2] מלמדת:

"המפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה; המפתה נותן בושת ופגם וקנס. מוסיף עליו אונס שנותן את הצער".

את התשלומים שמנתה המשנה ניתן לסווג לשתי קבוצות:

א.   תשלומים כלליים: בושת, פגם, צער - באים כפיצוי על נזק, שגרם האונס או המפתה. תשלומים אלו אינם קצובים לסכום מסוים. התורה לא הזכירה אותם במפורש בכתוב, משום שהמחייב שלהם אינו קשור לאונס ספציפית, אלא לדיני חובל.

ב.   תשלום מיוחד: קנס - תשלום קצוב בסך חמישים כסף, שלא מצאנו בשום תחום אחר, ולכן הוצרכה התורה לכתוב אותו כאן, בפרשיות אונס ומפתה.

מפאת אופיו המיוחד של הקנס, נשתנה דינו משאר התשלומים. נביא שתי דוגמות:

  1. המודה באונס או בפיתוי פטור מתשלום הקנס, אך עדיין חייב הוא בשאר התשלומים.

  2. האב שמת קודם העמדה בדין מוריש את זכותו בבושת, בפגם ובצער לבניו, אך לא את זכותו בקנס.

מצאנו, אם כן, שקנס איננו משתייך לקבוצת בושת, פגם וצער. יחד עם זאת, טעות היא לומר, שזהו חידוש שאין לו אח ורע בתורה. המשנה (מא.), האומרת שהמודה בקנס פטור, קושרת את הקנס למשפחה הכללית של קנסות:

"האומר פיתיתי את בתו של פלוני... אין משלם קנס (על פי עצמו); האומר גנבתי... אין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה (על פי עצמו); המית שורי עבדו של פלוני - אין משלם על פי עצמו".

המשנה אף מסכמת את הכלל העולה מתוך הדוגמות הנ"ל:

"זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו".

דומה, כי במשנה זו טמונה ההגדרה של קנס, המאפיינת את כל התשלומים הנ"ל - "כל המשלם יתר על מה שהזיק". כלומר - קנס הינו תשלום נפרד, מעבר לסכום הנדרש לכיסוי הנזק.

הגדרה זו מתחדדת בגמרא שם, הדנה בתשלומי חצי נזק:

"רב הונא בריה דרבי יהושע אומר: פלגא נזקא - קנסא; קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דננטריה לתוריה".

תשלום יוגדר כקנס, כאשר מעיקר הדין אין מקום לחייבו, אלא שהתורה גזרה שישלם מסיבות המשתנות בכל מקרה ומקרה. למשל: התורה גזרה, ששור תם שנגח ישלם, כדי להרתיע את בעלי השוורים שישמרו עליהם טוב יותר; התורה גזרה, שגנב ישלם כפל, כדי להרתיע גנבים מלגנוב. אין כאן פיצוי, אלא עונש שמטרתו להרתיע. מסתבר אפוא, שכך יש להבין גם את תשלומי חמישים הכסף, שהטילה התורה על אונס ומפתה - כעונש שמטרתו להרתיע אנשים מלאנוס או לפתות.

הבנה זו באופי קנס מתקבלת ביותר על הדעת, והיא אף עולה בפירוש מתוך דבריהם של ראשונים. אסתפק כאן בציטוט אחד, שיבהיר גישה זו:

בדף לח. לומדת הגמרא, שאליבא דרבה, הסובר "קנס חידוש הוא", אין אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" בקנס, ולכן, אע"פ שמת - משלם. רש"י שם מבאר את כוונת הגמרא:

"חידוש הוא שחידשה תורה בכל תשלומי קנס, שאינו דין אלא גזירת מלך בעלמא, וכיון דחידוש הוא וגזירת חוק, אימא אף על גב דאיכא בהדיה מיתה לשלם".

רש"י שם מוסיף לבאר, שאף החולקים על רבה, הסוברים שאין מת ומשלם אף בקנס (קים ליה בדרבה מיניה), אינם חולקים עקרונית על כך שקנס הוא חידוש, אלא "אף על גב דלא הוי דין אלא גזירת הכתוב, אפילו הכי מפטר".

ב

עד כה העלינו, שאין מחייב ממוני לקנס, וממילא המעשה עצמו אינו גורר אחריו אוטומאטית חיוב בקנס. בית דין הוא המטיל עליו חיוב זה על פי גזירת הכתוב, ולכן המודה בקנס קודם העמדה בדין - פטור[3].

  על הבנה זו יש לעורר מספר קושיות:

1.   במשנה (מ.) נאמר:

"יתומה שנתארסה ונתגרשה - ר' אלעזר אומר: האונס חייב, והמפתה פטור".

הראשונים ביארו, שמפותה מוחלת על הקנס, ולכן המפתה פטור מלשלם לה.

משנה זו סותרת, לכאורה, את הבנתנו בקנס, שהרי הסברנו לעיל שהקנס אינו בא כפיצוי ממוני על נזק שגרם האונס או המפתה, אלא כעונש שהטילה עליהם התורה. כיצד יכולה הנערה למחול על תשלומים שאינם מיועדים עבורה, ולא באו בגללה, והרי רק במקרה ("חוק מלך" - רש"י) היא הכתובת לתשלום! יתירה מזו - ביארנו לעיל, שמעשה האונס או הפיתוי כשלעצמו איננו מחייב בקנס, אלא בית דין הוא המטיל את חיוב הקנס, ואם כן לא ברור, כיצד יכולה הנערה למחול על תשלום, שהאונס עדיין לא התחייב בו, ושהנערה איננה זכאית לו עדיין?

מכח קושיה זו פירשו בירושלמי את המשנה באופן אחר מהבבלי: העמידו משנתנו בבושת ופגם, שעליהם היתומה מוחלת; אולם מפשט הבבלי ומדברי הראשונים מוכח, שלא הבינו כך. הרמב"ן (מצוטט בר"ן, יד. באלפס) מציע שתי גישות לפתרון הבעיה השניה:

א.   ניתן למחול על דבר שעדיין לא נכנס לרשותו של המוחל: "נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, כלומר שעכשיו אינו ראוי לה... אדם מתנה עליה שלא ירשנה, והא נמי להא דמי".

ב.   אין כאן מחילה על תשלום בעתיד, אלא מחילה על המחייב הקיים בשעת מעשה הביאה. הרמב"ן משווה דין זה לדין אחר שבו ניזק יכול למחול - "כאומר (לחבירו) קרע שיראין שלי והיפטר".

הסברו השני של הרמב"ן מעורר תמיהה - כיצד רוצה הוא ללמוד דין מחילה בקנס מדין מחילה בשיראין, והרי כל הבעיה בקנס היא שהוא אינו ממון, ואינו דומה כלל למחילה על קריעת שיראים, שבה חייב מדין   נזק - ממון!

2. המקור למ"ד כתובה דאורייתא מופיע בפרשת מפתה:

"וכי יפתה איש... כסף ישקל כמהר הבתולת".

ותימה היא - מה ראתה התורה לרמוז על כתובה שחייב כל בעל לתת לאשתו באמצע פרשת מפתה, העוסקת בחיוב קנס לעבריין!

דומה, שהקושי האחרון מחייב אותנו להתבונן ביתר עמקות בפרשיות אונס ומפתה, כפי שהן מופיעות בתורה. מתוך השוואת הפרשיות זו לזו נוכל להבין את תשלום חמישים הכסף באופן מחודש שיבהיר את הבנת חז"ל בנדון.

ג

פרשת מפתה (שמות, כ"ב, טו-טז)

פרשת אונס (דברים, כ"ב, כח-כט)  

המקרה

"וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה.

"כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו.

הדין

מהר ימהרנה לו לאשה. ואם מאן ימאן אביה... כסף ישקל כמהר הבתולת".

ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה לא יוכל שלחה כל ימיו".

מפשט הכתוב עולה, כי שני סיפורים נפרדים לפנינו, ושני דינים שונים כאן, כפי שנבאר.

התורה אינה חורצת את גורלו של המפתה באופן חד משמעי, אלא מציבה בפניו שתי אופציות: יכול הוא לשאת את המפותה לאשה במוהר, כדרך כל הנשים: "מהר ימהרנה לו לאשה", ובכך יסגר ה"תיק הפלילי" שלו; אם אביה אינו מעוניין בשידוך זה, עליו לשלם לו פיצוי - "כמהר הבתולת". ההגיון העומד מאחורי דין זה פשוט - המפתה לא גרם כאן עוול לנערה, ששיתפה עמו פעולה, ואין כל צורך להעניש אותו. אולם - הוא גרם הפסד ממוני לאביה, שמעתה לא יוכל לקבל מוהר ומתן רב בנישואיה, ועל כן חייב הוא לפצותו על הממון שיפסיד ע"י מתן מוהר כמקובל[4]. התורה ממליצה לו לשאת אותה לאשה, משום שממילא חייב הוא לתת לאביה מוהר. פיתרון זה רצוי גם מבחינה מוסרית: הזיווג איתה לאורך ימים, מפחית את חומרת הביאה שקודם הנישואין.

מאידך, מצבו של האונס שונה לחלוטין. התורה מדגישה כי הוא ביצע פשע - "תחת אשר עינה". ברור, אם כן, שהתשלום הממוני המוטל עליו, אינו מהווה פיצוי על הפסד ממוני שגרם, אלא עונש על מעשהו החמור - "תחת אשר עינה"! התורה אינה מאפשרת לו "לסגור את התיק" ע"י נישואין, אלא מחייבת אותו לשאת את אנוסתו. הנישואין הללו מתפרשים כעונש - "לא יוכל שלחה כל ימיו", ולא כהמלצה, כפי שמצאנו אצל המפתה [5].

ניתוח זה של הפסוקים מראה בבירור, ששתי פרשיות נפרדות לפנינו: המפתה חייב לפצות את האב על הפסד ממוני שגרם לו[6] - ככל תשלומי נזק. האונס נענש לשאת את אנוסתו, ולשלם סכום קצוב לאביה - ככל תשלומי קנס.

ניתן לבסס את הבנתנו בפסוקים, לאור מיקומם בפרשות השונות: פרשת משפטים עוסקת בעיקר בדיני ממונות ונזיקין (חבלות, נזקי ממון, שומרים). מובן, אם כן, שפרשת מפתה שצורפה לכאן, מיוסדת על הלכות חושן משפט. פרשת אונס, לעומת זאת, ממוקמת בסמיכות לפרשיות מוציא שם רע, נערה מאורסה שזינתה, ואשת איש שזינתה. פרק כ"ה בדברים עוסק בעיקר בעונשים המוטלים על מי שמיפר את קדושת הנישואין (עיין רד"צ הופמן בפירושו לספר דברים), ולפי הסברנו מובן מדוע צורפה אליו פרשת אונס [7].

ד

עד עתה, הראית לדעת כי חיובו של מפתה שונה לחלוטין מחיובו של אונס. על פי פשוטו של מקרא, הראשון משלם נזק, והאחרון משלם קנס. ברם, כל בר בי רב דחד יומא יודע, שהתיאור שהצגנו רחוק מלשקף את המציאות ההלכתית. חז"ל אינם מפרידים בין תשלומי האונס לתשלומי המפתה - שניהם מכונים "קנס"!

מחובתנו אפוא לברר, מדוע בתורה שבעל פה טושטשו ההבדלים שבין אונס למפתה.

1.   איתא במכילתא (משפטים, פרשה יז):

"'כסף ישקל' - אבל לא שמענו כמה, הריני דן: נאמר כאן 'כסף', ונאמר להלן (-בפרשת אונס) 'כסף', מה להלן חמישים, אף כאן (-במפתה) חמישים.

'כמהר הבתולת' - וכי מה למדנו מן 'מהר הבתולת'? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מה להלן (­בפרשת אונס) חמישים, אף כאן (-במוהר הבתולות) חמישים".

ביאור הדברים: התורה אמרה, שמפתה חייב לשלם כמוהר הבתולות,   כלומר - ככתובה[8], אולם לא פירשה היא כמה יש לתת בכתובה - "אבל לא שמענו כמה". על כן, הקישו חז"ל 'כסף' - 'כסף' מאונס, ללמד שסכום התשלום של מפתה הינו חמישים; אם כן, "מה למדנו מן 'מהר הבתולת'"? אכן, לא למדנו מ"מהר הבתולת" דבר, אלא נמצא למד, שסכום הכתובה הוא חמישים כסף.

לא ברור ממדרש הלכה זה, מה פשר הביטוי "בא ללמד ונמצא למד" - האם הכוונה היא, שלמסקנה לא למדנו כלום מ"מהר הבתולת" למפתה, ועקרנו מקרא מידי פשוטו לגמרי - נמצא למד בלבד; או שמא אע"פ ש"מהר הבתולת" מלמד, שאופי התשלום הוא פיצוי על מוהר הבתולות, הוא גם נמצא למד, שכתובה היא חמישים כסף. משמעות הדברים היא, שלפי ההבנה הראשונה, תשלומי המפתה נלמדים מאונס בלבד, וממילא הם נושאים אופי דומה. התורה קונסת אותם בסך של חמישים כסף, ואין כל משמעות למוהר הבתולות. אך מסתבר יותר לומר כהבנה השניה, שתשלומי המפתה אמנם באים כפיצוי על מוהר הבתולות - נזק, אלא שהתורה קבעה סכום קצוב למוהר - חמישים כסף, וזהו שלמדנו מאונס. לפי הבנה זו, מדרש חז"ל אינו עוקר את המקרא מידי פשוטו.

2. בגמרא (לח:) מצאנו מחלוקת ר"ע ור' יוסי הגלילי בנדון.

  רבי עקיבא דרש:

"נאמר כאן 'אשר לא ארשה', ונאמר להלן 'אשר לא ארשה', מה כאן חמישים - אף להלן חמישים, ומה להלן שקלים - אף כאן שקלים".

מדרשו של רבי עקיבא דומה למדרש המובא במכילתא, אם כי הגזירה השווה נלמדת ממילים שונות. הוא איננו מתייחס כלל לביטוי "כמהר הבתולת", ומסתבר שיאמר כהסברנו לעיל, ש"מהר הבתולת" בא ללמד על אופי החיוב, בעוד שההיקש מלמד על הסכום בלבד.

  ר' יוסי הגלילי דרש:

"'כסף ישקל כמהר הבתולת' - שיהא זה (שקלים של מפתה) כמוהר הבתולות (מניין המפורש אצל אונס, דהיינו חמישים - רש"י), ומוהר הבתולות (יהיו שקלים - רש"י) כזה (חמישים של אונס)".

לר' יוסי הגלילי - הבנה אחרת בפסוקים. הוא מבין שהביטוי "מהר הבתולת" איננו מתייחס לכתובה, אלא לקנס חמישים כסף של אונס. לדידו אין מדובר כאן על פיצוי כלל, וכתובה מאן דכר שמה[9].

מובן, אם כן, שרבי יוסי הגלילי משווה את חיובו של האונס לחיובו של המפתה - שניהם חוייבו בקנס קצוב של חמישים כסף.

לסיכום : חז"ל הקישו את תשלומי האונס לתשלומי המפתה. היקש זה ניתן להבנה בשני אופנים:

א. הוא מתייחס רק לסכום, ולא בא לשנות את אופי המחייב - נזק.

ב. הוא עוקר את המשמעות הפשוטה של הכתוב, ומגלה שמפתה חייב   בקנס כאונס.

נראה שהדבר תלוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, ומכל מקום להלכה אנו פוסקים כר' עקיבא. מסתבר יותר, אם כן, לקבל את ההבנה הראשונה, שאיננה עוקרת את הכתוב מפשוטו.  

ניתן להקביל את הבנתנו בקנס של מפתה, להבנתו של הרמב"ם בחבלות. הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק, פ"ה   ה"ו) מבאר, שתשלומי נזק וצער הינם קנס, אע"פ שפשוט וברור הוא, שהם באים כפיצוי - מחייב ממוני.

ה

על פי הבנתנו, נוכל ליישב את הקושיות שהעלינו לעיל:

1.   הקשינו לעיל, כיצד יתומה מפותה מוחלת בשעה שקנס איננו תשלום המגיע לה כלל, אלא גזירת הכתוב בלבד. כעת התשובה ברורה: יתומה מפותה אינה מקבלת קנס מטעם ברור - היא גרמה הפסד לעצמה. אין בעיה של מחילה על דבר שאינה זכאית בו, שהרי לשיטתנו, המעשה כשלעצמו מחייב את הקנס, הבא כפיצוי על ממון שהיא מפסידה, ואכן, דומה המפותה לאומר "קרע שיראין שלי והיפטר".

2.   כעת נוכל גם להבין מדוע מביאה התורה את דין הכתובה - "מהר הבתולת" - באמצע פרשת מפתה, שכן הקשר בין הכתובה לקנס איננו מקרי. התורה קושרת את הדינים הללו, מפני שבמהותם קשורים הם זה בזה, כפי שביארנו לעיל באריכות.

עד כה דנו בקנס של מפתה, והראינו שהמחייב שלו הוא ממוני. ברם בגמרא משתמע, שיש מחייב ממוני בקנס גם באונס.

בדף לט. אומרת הגמרא, שכאשר אונס כונס את הנערה, משלם הוא קנס, אך אינו נותן כתובה. אם האונס מת, נחלקו תנאים: ר' יוסי ברבי יהודה אומר, שיש לה כתובה מנה, וחכמים אומרים, שיוצאת בלא כתובה. הברייתא מביאה שני טעמים לשיטת חכמים:

א. יצא כסף קנסה בכתובתה.

ב. חיוב כתובה נתקן כדי שהבעל לא יוכל לגרש את אשתו בקלות, אך האונס אינו יכול לגרש את אשתו כלל, וממילא אין צורך לחייבו בכתובה.

ההבנה הפשוטה שם בגמרא היא, ששני טעמים נפרדים לפנינו, כפי שמבארים התוספות שם:

א. לאלמנה אין כתובה, משום שכבר קיבלה קנס כשכנסה.

  ב. לגרושה אין כתובה, שהרי אונס אינו יכול לגרשה.

הטעם שמביאה הגמרא לפטור כתובה לאלמנה תמוה ביותר, שהרי על פי הבנתנו עד כה, קנס של אונס הינו תשלום נוסף מעבר לחיובים הממוניים שחייב בהם, שמטרתו להעניש ולהרתיע. כיצד יתכן אפוא, שהאונס נפטר מתשלום כתובה ע"י נתינת הקנס?   הקנס הופך לפרס, ויצא חוטא נשכר!

חייבים אנו לומר, שההיקש מאונס למפתה איננו חד סיטרי - ההיקש   מלמד, לא רק על סכום תשלומי המפתה, שהוא חמישים כסף, אלא גם על אופי הקנס של אונס, שיש בו ממד של פיצוי - "מהר הבתולת". אם נבין כך, יובן טעמם של חכמים - "יצא כסף קנסה בכתובתה". הקנס בא כפיצוי על כתובה שהפסידה, וכשהאונס כנס אותה ושילם לה קנס, הרי היא לא הפסידה כלום, ונוכל לומר, שיצא כסף קנסה בכתובתה. אין לחוש ליציאת חוטא נשכר, שהרי מעיקרא לא באנו להענישו בעונש סתמי, אלא לחייבו בתשלום ככתובה.

כדי לבסס הבנתנו, נשוב ונבחן את הגדרת "קנס" המובאת בגמרא (מא.). בראשית המאמר הוכחנו, כי הגדרת קנס היא: "כל המשלם יתר על מה שהזיק", כדברי המשנה שם. ברם, לכשנדקדק בדבר נראה שלא יתכן לקבל את דברי המשנה כפשוטם, שהרי המשנה עצמה מנתה בין שאר הקנסות גם "שלושים של עבד". תשלום זה ודאי איננו רק תוספת על הנזק, שהרי בשור מועד עסקינן. היתכן שעל שור מועד שנגח עבד נאמר "ובדין הוא דלא לישלם כלל", כפי שמתבטאת הגמרא לגבי שור תם, למ"ד פלגא נזקא קנסא?

  מוכרחים אנו לומר דתרי קנסות הוו:

א.   קנס שהתורה מטילה, אע"פ שאין ראוי לשלם כלל.

ב. קנס שהתורה מחייבת, אע"פ שמן הראוי לשלם כדי לפצות על נזק.

מהו, אם כן, המכנה המשותף בין שני סוגי התשלומים הללו, שבגינו זכו הם להיכנס תחת אותה כותרת - קנס? דומה שאין הגדרה טובה יותר מזו שנותנת הגמרא עצמה בעמוד ב' שם: "כל המשלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו, דמשמע פחות ומשמע יותר". כלומר - תשלום שאיננו מכסה את הנזק, אלא הוא קצוב - לעיתים יותר מהנזק ולעיתים פחות - הוא המוגדר קנס. מכח היותו קנס חל חיובו משעת העמדה בדין, והמודה בו - פטור. המסקנה העולה מכאן היא, שתשלום מוגדר כקנס, משום שהוא אינו נמדד על פי קריטריונים סובייקטיביים המשתנים ממקרה למקרה, אלא נקבע בסכום קצוב.

העובדה שיש מחייב ממוני - נזק - אינה שוללת אפשרות שהתשלום יחשב כקנס (הרמב"ם ודאי הבין כך, שהרי פסק שתשלומי החובל, נזק וצער, הם קנס, כפי שביארנו לעיל. ברם, אף על פי כן, אין שיטתו עולה בקנה אחד עם הגדרתנו, שקנס הינו תשלום קצוב וקבוע).

את הרעיון, שקנס איננו גזרת חוק גרידא, אלא מקור חיובי ממוני, ניתן למצוא במפורש בדברי השטמ"ק (בדף לח.). לעיל הבאנו את דברי רש"י, המסביר שאף מ"ד שקנס אינו חידוש, סובר עקרונית שזוהי גזירת הכתוב. השטמ"ק מקשה עליו, ומפרש בדרך שונה את מסקנת הגמרא:

"קמ"ל, דאינו חוק וגזירת הכתוב כולי האי עד שנחייבהו בהדיה מיתה, דמכל מקום דין הוא שישלם, וטעם יש בדבר, ודמיא לממונא... ואמרינן דקנסא הוא כממונא ואינו גזירת חוק, דדין הוא שישלם האונס והמפתה חמישים כסף".

  והדברים מאירים.  

סיכום

ההבנה הפשוטה היא, שקנס הינו תשלום שהתורה חייבה כעונש וכהרתעה, ואלמלא חידוש התורה לא היה מקום לחייבו בתשלום כמזיק. הבנה זו מפורשת בדברי רש"י (לח.), בלשון חד משמעית - "חוק וגזירת מלך".

  במאמר זה עמדנו על הקשיים שיש בגישה זו:

א.   מפשט המקראות ובחלק מההלכות (כתובה לאונס) נראה בעליל, שיש קשר מהותי בין חיוב הכתובה לחיוב קנס.

ב. משתמע שיש זכות ממונית לנערה בקנס, שהרי יכולה היא למחול עליו עוד קודם שבא לידה.

ניתן, כמובן, להציע פתרונות מקומיים לכל בעיה ובעיה, אך פשוט וברור שפתרון כולל עדיף. לכן נראה להגדיר את הקנס של אונס ומפתה בדומה לקנס בעבד (ובחבלות לרמב"ם): יש מחייב ממוני לתשלום - הפסד הכתובה, אלא שהתורה קצבה את סכום התשלום לחמישים כסף מבלי להתחשב בתנאים האובייקטיבים שבכל מקרה ומקרה, ולכן הוא שייך למשפחת הקנסות[10].

עיקר החידוש בדברינו הינו ביאור הקנס לאור המקראות. בפשט התורה נראה ששתי פרשיות נפרדות לפנינו - אונס המשלם קנס, ומפתה המתחייב בפיצוי על הכתובה. חז"ל הקישו את הפרשיות זו לזו, וכך יצרו סינתזה שהולידה את ההבנה דלעיל - קנס, שהמחייב שלו ממוני - פיצוי. אמנם, הסבר זה עולה יפה לשיטת רבי עקיבא בלבד, ולא לרבי יוסי הגלילי, שאינו קושר בין "מהר הבתולת" לכתובה, אך על כגון דא נאמר: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים" (קידושין סו:).



[1] רב תודות לרב יאיר קאהן, שהעיר והאיר.

[2] כל ההפניות הסתמיות לגמרא הן לכתובות.

[3] וכ"כ תרומת הכרי בסימן א': "דיני קנסות... לעולם לא מחייב לשלם לו מדעתו עד שיחייבוהו בית דין... וע"כ הטעם, לפי שלא חייבה התורה קנס למי שיעשה הדבר ההוא שהקנס בא עבורו, אלא התורה ציותה לבית דין שהם יחייבוהו, ומאז מתחיל החיוב. והיינו טעמא דאין אדם מוריש קנס לבניו...".

[4]   וכך ביאר הרמב"ן בפירושו לתורה: "שישקול על ידו כסף כמוהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנישאות להם. והטעם - כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מהר ומתן, והם לא יתנו לה מוהר".

[5] להבנת העונש שבנישואין אלו, עיין בהסברו של הגרי"ד סולובייצ'יק לפרשת אמנון ותמר ("על התשובה", עמ' 116-115).

[6] מקובל לראות את תשלומי הפגם כ"נזק", ואכן כך מפורש בב"ק (ה.): "פגם היינו נזק". גם האופן שבו משערים את סכום הפגם - "רואין אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק", מקביל לאופן בו משערים נזק בחבלה - "רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק". אעפ"כ, אין להסיק מכאן שתשלומי פגם בלבד מכסים את כל הנזק, שהרי הפגם מפצה רק על ירידת הערך והשווי העכשווי של הנפגעת על פי ערכה בשוק - "כמה היא שווה בעולה וכמה היתה שווה בתולה, שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו" (רמב"ם, הלכות נערה בתולה, פ"א ה"ד). סכום זה הינו ודאי פחות מהסכום שהיה האב יכול לקבל בעתיד כמוהר עבור נישואי בתו, לו היתה היא בתולה, שהרי אדם משלם יותר עבור בתולה לעצמו מאשר עבור בתולה לעבדו. הפסד זה אינו מוגדר כנזק, משום שהוא אינו ממשי כרגע בערך האשה, אלא זהו הפסד ממון שהיה עשוי להגיע לידו בעתיד. כדי לפצות על הפסד זה - כתובה בסכום גדול שהיה האב יכול לקבל - נותן המפתה קנס.

[7] לאחר כתיבת המאמר מצאתי, שכבר הרחיב בעניין זה משה ליכטנשטיין, במאמרו "משפט המפתה" (עלון שבות, גיליון 106) . עיין שם, שתלה את שאלת הזכות בקנס (לאב או לבת) בחילוק שבין אונס למפתה, אך בעוד שהוא ניסה לעגן את החילוק בין אונס למפתה בהלכה, אני ניסיתי ליצור סינתזה ביניהם, ולמצוא אופי אחד לקנס של שניהם, כפי שיבואר להלן.

[8] במכילתא מפורש: "ואין מוהר אלא כתובה". ברם, אין מכאן ראיה למ"ד כתובה דאורייתא, שהרי גם מ"ד כתובה דרבנן יכול להסכים שעצם התופעה של כתובה היתה מוכרת לתורה, אלא שאין היא מחייבת אותה. והדברים ידועים.

[9] ניתן היה לכתוב בפסוק "כסף ישקול כקנס הבתולות", אלא שהתורה נקטה לשון "מהר", לרמוז על חיוב כתובה, כפי שמבאר רש"י (בדף י.): "מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה - מדקרי לה מוהר". אמנם רש"י עצמו לא אמר דבריו אלא   אליבא דרבי יוסי הגלילי בלבד, אך עיין ברא"ש שם, ואכמ"ל.

[10] הצעה אלטרנטיבית - התשלום מוגדר כקנס משום שמדובר בגרמא בלבד, וגרמא בנזיקין פטור מעיקרא דדינא. לפי זה - אלמלא גזרה התורה, לא היה הוא משלם כלל, אך עכשיו שגזרה, המחייב הוא ממוני. נראה שהבנה זו קרובה יותר לשיטת הרמב"ם, שלא תלה הגדרת קנס בסכום קצוב.