כהנים בני אהרן / הרב בנימין תבורי

בתחילת פרשת אמור מזהירה התורה על איסור טומאת כהן למת: "אמר אל הכהנים בני אהרן". הרמב"ן במקום העיר, שבקשר למצוות הקרבנות נאמר רק "אל אהרן ואל בניו", ולא נזכר הביטוי "כהנים". אך כשהזהיר לא להיטמא למת - "והיא מעלה להם בעצמם" - הזכיר "כהנים", שהם "כהני ה' ומשרתי א-להינו", ולא יטמאו לעולם, "והנה החללים מוּצָאים מן הכלל הזה". הכלי חמדה (מצוטט בהערות של הרב שעוועל לפירוש הרמב"ן) מבאר שלדעת הרמב"ן יש שתי קדושות לכהנים:

1. קדושה הבאה מכוח האבות שהכהנים הם בני אהרן.

2. קדושה עצמית הנובעת מכהונתם.

הוא ממשיך לבאר, שחלל הוא בן אהרן ולכן עבודתו כשרה [1], אך מותר לו להיטמא למת, משום שאין לו קדושה עצמית של כהן.

כבר כתבתי [2] בשם הגרי"ד הלוי זצ"ל, שיש שתי הלכות בכהונה. הלכה אחת שחייבים לכבד כל אחד שמשתייך לשבט הכהנים (ולכן לחלל שאינו משתייך לשבט זה מותר להיטמא למת), והלכה שנייה שכהן הוא כלי שרת בבית המקדש (כשלבוש בבגדי כהונה).

מדברים אלו משמע שחלל אמנם איננו כהן, אך הוא יוכל לעבוד בבית המקדש מחמת היותו מבני אהרן. במסכת קידושין סו: נאמר, שאם כהן עבד בבית המקדש ונודע שהוא חלל (בן גרושה) עבודתו כשרה. הגמרא מביאה שלושה מקורות לדין זה:

1. "אמר רב יהודה אמר שמואל: דאמר קרא 'והיתה לו ולזרעו אחריו' - בין זרע כשר ובין זרע פסול".

2. "אבוה דשמואל אמר מהכא: 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה' - אפילו חולין שבו תרצה".

3. "ר' ינאי אומר מהכא: 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם' - וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? אלא זה כשר ונתחלל".

הגמרא ממשיכה ואומרת שבעל מום שעבד עבודתו פסולה, ומביאה מקור לכך.

בירושלמי תרומות פ"ח ה"א מובאים שני מקורות לכך שמי שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה: ר' יוחנן בשם ר' ינאי לומד זאת מהפסוק "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם", ורב לומד זאת מהפסוק "ופועל ידיו תרצה". המקור השלישי - "והיתה לו ולזרעו אחריו" - אינו מובא בירושלמי.

הרבה אחרונים [3] הסבירו שיש הבדל עקרוני בין הלימודים השונים. מי שלומד מהפסוק "הכהן אשר יהיה בימים ההם", מבין שאותו חלל היה כהן עד עכשיו, וממילא כל דיני כהונה חלו עליו עד כה. ואילו מי שלומד מ"ברך ה' חילו", מבין שמעולם לא היה כהן, ועבודתו כשרה אף על פי שהיה חלל. הדבר כמעט מפורש בירושלמי שם:

"על דעתיה דרב - ובלבד בקדשי מקדש, על דעתיה דר' יוחנן - ואפילו בקדשי הגבול. על דעתיה דרב - ובלבד בשעת מקדש, על דעתיה דר' יוחנן - ואפילו בזמן הזה".

לדעת ר' יוחנן, הלומד מן הפסוק "הכהן אשר יהיה בימים ההם", הדברים נאמרים לא רק לעניין קרבנות אלא גם לכל ענייני כהונה, ואף לקדשי הגבול, ואילו לדעת רב, הלומד מן הפסוק "ופועל ידיו תרצה", הדברים נאמרים רק לעניין עבודת המקדש, שהיא כשרה בחלל. לפי המקור השלישי - "והיתה לו ולזרעו אחריו", ניתן היה לומר לכאורה שיש ברית כהונה לכל זרע אהרן הכהן. אך למעשה חלל בוודאי איננו כהן, שהרי מותר לו להיטמא, כדברי הספרי, ואולי נגביל דין זה רק לעניין עבודה שכשרה בחלל.

לדעת ר' יוחנן, דינו של מי שעבד ונודע שהוא בן גרושה הוא דין מיוחד, אין קשר בינו לרמב"ן שבו פתחנו. ברם לדעת רב ייתכן, שלחלל אין קדושה עצמית של כהן, אך הוא יוכל לעבוד משום שיש לו קדושה מכוח האבות. לפי מה שהבאנו בשם מו"ר הגרי"ד הלוי זצ"ל, נסביר שחלל אינו כהן באישיותו, אך הוא יוכל להיות כלי שרת בעבודה. יסוד זה הוא מפתח לסוגיות רבות, ונדון בכמה מהן.

בסוגייה הנ"ל, בגמרא בקידושין ובירושלמי בתרומות, דנו בכהן שעבד ואחר כך נמצא שהוא בן גרושה. מה הדין אם כבר נודע לו שהוא בן גרושה ואחר כך עבד? הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש כותב:

"כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל, עבודתו כשירה לשעבר ואינו עובד להבא [4], ואם עבד לא חילל, שנאמר: 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה' - אפילו חולין שבו תרצה" (ו', י).

הכסף משנה מסביר, שלא מצאנו פסוק שאומר שחלל מחלל עבודתו, ולכן סבר הרמב"ם שגם לאחר שנודע שהוא בן גרושה עבודתו כשרה. המשנה למלך מוסיף, שבסוף הלכות ביאת המקדש יש רשימה של שמונה עשר פסולי עבודה, וחלל אינו מוזכר שם.

אם מקור הלימוד הוא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם", ברור שכל הדין מבוסס על אי ידיעה - היה נדמה לנו שאכן הוא כהן עד שנודע אחרת - וממילא לא ייתכן להכשיר עבודה שנעשית לאחר שנודע. אך הרמב"ם, כאמור, הסתמך על הלימוד "ברך ה' חילו", ולכן לדעתו עבודת חלל היא כשרה, ואין הבדל עקרוני בין לפני שנודע ולאחר שנודע [5]. ובעצם, קשה להבין את הדעה החולקת וסוברת "דדוקא עבודה שעבד קודם שנודע, גזירת הכתוב היא שכשרה, אבל לאחר שנודע היא פסולה" [6].

הרמב"ן בחידושיו על קידושין (סו:) מחדש, שהתורה מעולם לא הכשירה חלל, ואפילו נודע שהוא בן גרושה שעבד, אלא רק מי שנמצא ספק חלל. מובן [7] שחידוש זה שולל את כל הבנתנו בפירוש הרמב"ן לפסוק "כהנים בני אהרן". כהן חלל או מי שנודע שהוא בן גרושה מופקעים מעבודה בכלל, וכל עבודה שיעשו פסולה.

תוספות בקידושין יב: (ד"ה "אם") כותב, שחלל שעבד בשבת חייב מיתה. לפי השיטה שעבודתו פסולה ובעצם אינו כהן, הדברים ברורים. אך לסוברים שעבודתו כשרה לכאורה אינו חייב מיתה. אם לומדים שעבודתו כשרה (עד שנודע) מ"אשר יהיה בימים ההם", הוא היה כהן בעצם וקשה לומר שחייב מיתה, אך אם לומדים שעבודתו כשרה מ"ברך ה' חילו", ובעצם הוא בן אהרן גם לאחר שנודע, ייתכן לומר גם כן שאינו חייב [8].

השלכה נוספת לדיוננו תהיה בחלל שעבד מחוסר בגדים. בהקשר זה יש לדון בשתי שאלות נפרדות:

1. האם עבודתו כשרה.

2. האם חייב מיתה על עבודתו.

בעל הצפנת-פענח (מהד'ת, הלכות יסודי התורה ה', ו) הבין, שמחוסר בגדים נחשב כזר, ואם כן בחלל אין נפקא מינה לחיסרון הבגדים, שהרי הוא זר בכל אופן, ועבודתו כשרה. המנחת חינוך (סוף מצווה צ"ט) סבר שעבודתו בוודאי פסולה, שלא יוכל להיות עדיף על כהן כשר. אם נבין שהיה נחשב כהן (עד שנודע), עבודתו בוודאי פסולה. גם לפי הבנתנו בשיטת הרמב"ם, שחלל כשר לעבודה משום שהוא בן אהרן, סבירה דעת המנחת חינוך, וקשה מאד להבין את דעתו של הצפנת-פענח.

לגבי השאלה האם חייב מיתה על עבודה בלי בגדים, המנחת חינוך (שם) סובר שאינו חייב, משום שלא נצטווה על בגדי כהונה. יש בכתוב רק ברכה, שעבודתו כשרה, ולא קללה, שיתחייב מיתה על עבודה בלי בגדים. לאור דברינו ניתן להציע, שאם עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע, הרי הוא בגדר בן אהרן שנצטווה על בגדי כהונה, ויתחייב מיתה אם עבד ללא בגדים.

האם אותו הדין יחול גם על כהן גדול שעבד ביום הכיפורים ונודע שהוא בן גרושה? המשך-חכמה על הפסוק "והיתה לו ולזרעו אחריו" (במדבר כ"ה, יב) העיר, שהפסוק מדבר על כהונה גדולה, וממילא הדין שמי שנמצא חלל עבודתו כשרה, נוגע גם לכהן גדול. אולם אם לומדים רק מהפסוק "ברך ה' חילו", אין בפסוק התייחסות לכהונה גדולה. המנחת חינוך בקומץ המנחה למצווה קפ"ה סבר שבוודאי עבודתו כשרה, אך הזכיר את ההפלאה שחולק. אם למדים מ"הכהן אשר יהיה בימים ההם" דעת המנחת חינוך מובנת. אך אם לומדים מ"ברך ה' חילו", קשה להניח שאחד שהוא רק בן אהרן ולא כהן יוכל להתמנות לכהן גדול, ולכאורה עבודתו פסולה, כדעת ההפלאה.

למרות שדין כהן גדול שעבד אינו מופיע בגמרא, יש בה דיון בעניין כהן גדול שנודע שהוא בן גרושה. רוצח בשוגג גולה לעיר מקלט ואינו יוצא משם אלא במיתת הכהן הגדול. הגמרא במכות יא: דנה במקרה שאדם גלה, ואחר כך נודע שהכהן הגדול הוא בן גרושה. דעה אחת אומרת שכאילו "מתה כהונה" והרוצח חוזר. אפשר להסביר זאת רק לפי הדעה שעד כה היה כשר בתורת כהן, ומכאן ואילך פוסקים שאיננו כהן. אך דעה אחרת בגמרא אומרת ש"בטלה כהונה", דהיינו שלמפרע הוא נפסל, ונמצא שכאילו נגמר דינו בלא כהן גדול, ואינו יוצא לעולם. לפי הבנה זו, הוא מעולם לא היה כהן גדול, אך עבודתו ככהן הדיוט היתה כשרה, ואילו עבודתו ככהן גדול תלוייה בדיוננו הנ"ל. אין הבדל עקרוני בין עבודתו לפני שנודע לעבודתו לאחר שנודע. הרמב"ם פסק כמאן דאמר בטלה כהונה (הלכות רוצח ז', יב), וזה מתאים לשיטתו שעבודתו של חלל כשרה אפילו לאחר שנודע.

לפי גישתנו הכללית יש לדון בנושאים אחרים בהלכה הקשורים לתפקיד הכהן. במקום שהתורה הקפידה שיהיה כהן ולא בן אהרן, חלל לא יועיל, ואפילו אם נודע רק לאחר מכן. בעניין כהן המטהר מצורע, כבר ייסד לנו הגרי"ז הלוי זצ"ל בחידושיו על התורה ריש פרשת מצורע, שאפשר "לדייק מלשון הכתוב 'הכהן המטהר', דהדין כהונה שבזה אין זה מדין כהונה של עבודה... ונפקא מינה לענין כהן חלל, דעבודתו כשרה בדיעבד מדין 'ברך ה' חילו', אבל מכל מקום יהא פסול בזה, משום דין טהרת מצורע שאינה אלא בכהן, דבזה בעינן דווקא כהן כשר ולא חלל". כמו כן, כיוון שהתורה קבעה שצריכים כהנים לראיית נגעים, חלל לא יועיל כלום [9].

ניתן לדון גם בעניין פדיון הבן. בתורה נאמר: "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות י"ג, יג), ו"אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר י"ח, טו). התורה לא קבעה במפורש ממי פודים [10]. מדרש הגדול על הפסוק "ונתתה הכסף לאהרן ולבניו" (במדבר ג', מח) מעיר:

"מכאן למדנו שפדיון הבן אינו ניתן אלא לזכרי כהונה, שנאמר: 'לאהרן ולבניו' - להוציא את הנקבות" [11].

כך פסק גם הרמב"ם:

"וכן פדיון הבן לזכרי כהונה, שכן נאמר בו: 'ונתתה הכסף לאהרן ולבניו' " (הלכות ביכורים ח', י).

עקרונית, יש מקום לבעל דין לטעון, שהדרישה של "אהרן ובניו" תכלול גם חלל, וכדברינו לעיל. אמנם, בעל הצפנת-פענח דחה רעיון זה על פי הלכה מיוחדת בהלכות פדיון הבן. הוא האריך לחדש שפדיון הבן הוא חיוב נמשך, ואם נמצא חלל נתבטל הפדיון. הוא העלה עוד, שאפילו למאן דאמר שאף קדשי הגבול מהני בדיעבד בחלל (ראה להלן), זהו רק אם חל שם תרומה (וכדומה) לפני הנתינה. בפדיון הבן (ובראשית הגז) אין חלות שם לפני הנתינה לכהן, ולכן אינו מועיל בחלל. כל דבריו מבוססים על הנחתו (שראינו קודם בעניין כהן שנודע שהוא בן גרושה ועבד מחוסר בגדים) שחלל אינו כהן כלל, ואינו יכול למלא שום תפקיד הקשור ל"כהנים בני אהרן". הוא זר ממש, אלא שעבודת זר כזו כשרה בדיעבד. אך כמובן יכול בעל דין לחלוק ולומר, שהדרישה ההלכתית בפדיון הבן - "לאהרן ולבניו" - תכלול את כל בני אהרן, ואפילו את החללים. לאור שיטת הרמב"ם, שעבודת חלל כשרה - ולו בדיעבד - גם לאחר שנודע, גם הטענה שפדיון הבן הוא "חיוב נמשך" יורדת.

על כל פנים, אם נפרש שכל החידוש נאמר רק לגבי עבודה, ובפרט אם הכהן (או החלל) לבוש בגדי עבודה, עלינו לבדוק האם קדשי גבול נקראים עבודה, וממילא האם כשרים במי שנודע שהוא בן גרושה.

הגמרא בפסחים עב: מביאה מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע, בנוגע לכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה: ר' אליעזר מחייב קרן וחומש, ואילו ר' יהושע פוטר. הגמרא מסבירה שר' יהושע פוטר כיוון ש"שאני תרומה דאיקרי עבודה, ועבודה רחמנא אכשר". הגמרא מוסיפה שהדברים מבוססים על הלימוד מ"ברך השם חילו", ושתרומה קרוייה עבודה בפסוק "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת" (במדבר י"ח, ז), והרי "עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש".

הרמב"ם פוסק:

"... וכן כהן שהיה אוכל, ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, הרי אלו משלמים את הקרן בלבד" (הלכות תרומות י', יב).

אמנם, לפי שיטת הרמב"ם, שעבודת חלל גם לאחר שנודע כשרה (ולו בדיעבד), לא מובן מדוע לא יהיה פטור מחומש, אפילו אם אכל תרומה לאחר שנודע שהוא חלל [12].

נראה שהרמב"ם הבחין בין עבודת מזבח, שכשרה מחמת "ופֹעל ידיו תרצה", לבין אכילת תרומה. אמנם דעה אחת בבבלי קראה לתרומה "עבודה", אך הירושלמי בתרומות פ"ח ה"א (המצוטט לעיל) חילק: "על דעתיה דרב (שלומד מ"ופֹעל ידיו תרצה") - ובלבד בקדשי מקדש [13], על דעתיה דר' יוחנן (שלומד מ"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם") - ואפילו בקודשי הגבול". ובכן, לפי הבבלי היה מקום לפרש שהדין שלנו מתייחס גם לקדשי גבול, אך הרמב"ם, כנראה על פי הירושלמי, צימצם אותו לעבודת המזבח בלבד [14].

הרמב"ם פסק:

"והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו" (הלכות תפילה ט"ו, ה).

עניין זה מצריך דיון במה שנאמר בפרשת נשא: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו', כג). לפי דברי הרמב"ן שבהם פתחנו, חלל אמנם איננו כהן, אבל ייתכן שהוא בן אהרן, ולכתחילה כשר לנשיאת כפיים. בעל פתח הדביר הקשה כך על הבית יוסף, שקבע שכל מי שאינו מחלל עבודה כשר לכתחילה לנשיאת כפיים. מצאנו שנשיאת כפיים היא כעבודה, על פי ההיקש "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח). הגמרא בתענית כו: הקישה כהן המשרת לכהן המברך, למרות שמשמע שזו רק אסמכתא, וייתכן שזו דרשה גמורה. הרמב"ם הביא דרשה זו (הלכות תפילה ט"ו, ג) לפסול כהן שעבד עבודת כוכבים לנשיאת כפיים. אמנם תוספות במנחות קט. (ד"ה "לא ישמשו") הביאו דרשה זו רק לעניין עמידה, אך הרדב"ז (בתשובותיו, סי' תשע"ח) לומד מההיקש שברכת כהנים היא עבודה, ועל כן צריכים נטילת ידים עם ברכה (דעת הטור), כעין קידוש ידיים ורגליים לפני העבודה. על כל פנים, אם עבודת חלל כשרה (ולו בדיעבד), יש לדון האם נשיאת כפיים של חלל תתכשר בדיעבד. המושג "בדיעבד" איננו כל כך רלוונטי כאן כמו בקדשים, שהרי אם כבר עלה וברך, מה נעשה? אפילו לדעת הראשונים שישראל המכוון לקבל ברכת כהנים מקיים מצוות עשה [15], מסתמא אינו חייב לחפש כהן שיברך אותו.

יש לדון האם צריך לרדת אם עלה כבר לדוכן ועדיין לא בירך. האם נדמה זאת להכשר עבודה בדיעבד? הפרי חדש בסימן קכ"ח ס"ק מב חידש, שאפילו אם עלה ירד. הוא מוסיף שאפילו לדעת הרמב"ם שאם עבד לא חילל, נשיאת כפיים שונה, שיש בה איסור עשה ואיסור ברכה לבטלה. יש לדון בדבריו, האם בחלל שהוא בן אהרן יש עדיין איסור עשה וברכה לבטלה, והאם גם לשיטת הרמב"ם ירד אם כבר עלה.

לסיכום, עמדנו על דברי הרמב"ן שישנם שני דינים נפרדים: כהן ובן אהרן. ולכן בדקנו מתי חלל או מי שנודע שהוא חלל יוכלו לעבוד, או עבודתם כשרה בדיעבד. עבודתו של חלל כשרה בדיעבד לפני שנודע, ולפי שיטת הרמב"ם גם אחרי שנודע. לעניין אכילת תרומה מצאנו דיון בבבלי ובירושלמי. לעניין נשיאת כפיים מצאנו שהרמב"ם פסלו, ודנּו בדבריו.

לפי הסברו של מו"ר הגרי"ד יש שני דינים בכהנים: אישיותו וזהותו ככהן, והגדרתו כמעין כלי שרת בזמן שבגדיו עליו. אם נבין שחלל יוכל להיות כלי שרת כזה (על פי הפסוק "ברך ה' חילו ופֹעל ידיו תרצה"), נאמר שרק לעניין עבודת הקרבנות הוא יתכשר, אך לעניין אכילת תרומה ונשיאת כפיים אינו כהן, וכשיטת הרמב"ם.

המרדכי בגיטין מביא דיון בענייני שימוש בכהונה:

"מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת. והקשה לו תלמיד: הא שנינו בירושלמי 'המשתמש בכהונה מעל'! והשיב לו: אין בהם קדושה בזמן הזה, דקי"ל בגדיהם עליהם - קדושה עליהם, ואי לא - לא. והקשה: א"כ, כל מיני קדושה לא ליעבד להו! ושתיק ר"ת. והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה - יכול למחול" (סימן תס"א).

רבנו פטר פסק שכהן יכול למחול על כבודו. הרמב"ם בספר המצוות פסק:

"שצִוָּנו לכבד זרע אהרן... ואפילו ימאנו אותו לא נשמע מהם" (מצות עשה ל"ב).

יש מקום להבין, שגם הרמב"ם סובר שכהנים רשאים למחול על כבודם, ורק אינם רשאים למאן לכהונתם ולהתחתן עם נשים פסולות וכדומה. ואכן הט"ז באורח חיים סי' קכ"ח ס"ק לט תמה על דברי רבנו פטר - אם כהן יכול למחול על כבודו, מדוע אינו יכול למחול על נשיאת נשים פסולות? הט"ז חידש שכהן יכול למחול רק כשיש לו הנאה מהמחילה, וכגון במקרה של התלמיד שנהנה לשמש את רבנו תם. המנחת חינוך במצוה ל"ב באמת הבין, שהרמב"ם סבר שכהן יכול למחול על כבודו, אבל חשב שהחינוך חולק עליו בזה [16]. הגרי"ד הציע שישנם שני דינים שונים בקדושת כהנים [17]. אחד, שכהן הוא כלי שרת בבית המקדש כשהוא לבוש בגדי כהונה, ומצווה לכבד אותו, ו"זה כֻּלו הגדלה לא-ל יתעלה" (לשון הרמב"ם שם). כבוד זה מתייחס בעצם לקב"ה, ולכן הכהן אינו יכול למחול עליו. ואם נצטט את לשון המרדכי, הרי שהמשתמש בכהן בזמן שזה לבוש בבגדיו - מעל, בדומה למשתמש בכלי המקדש. יש עניין נוסף לכבד גם בעלי מומים שאינם ראויים להקרבה, משום היותם בני שבט לוי, הזרע הנכבד, וכלשון הרמב"ם שם: " 'והיו קדש' - לרבות בעלי מומין. שלא תאמר - אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם א-להיו, לאי זה דבר נקדמהו ונכבדהו? ולכן אמר 'והיו קדש' - הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום". אך כבוד זה - יסודו בכבוד לכהנים עצמם, וזה ניתן למחילה. וכן לגבי כהנים שבזמננו: כיוון שאינם משרתים במקדש, שייך לגביהם רק הכבוד הנובע מהיותם "הזרע הנכבד" ועל כבוד זה - כך אולי גרס רבנו פטר - יכולים הם למחול.


[1] העדר איסור טומאה לחלל מפורש בספרי על אתר ומובא בסנהדרין ה:.

[2] בעלון שבות גליון המאה . הרב צבי שכטר קדמני במאמרו "שחיטה לאו עבודה היא" - "הפרדס" שנה מ"א חוברת ח'. דברים דומים לחידוש מו"ר נכתבו באהלי שם עמ' ריד, ב"בית יצחק" תשמ"ה עמ' לה, ובמקומות נוספים.

[3] אבן האזל הלכות ביאת המקדש ו', י; דבר אברהם סי' כ"ו סעיף ט' ועוד.

[4] ראוי לעמוד על השינוי בלשונו של הרמב"ם - עד שלא נודע "עבודתו כשירה", ואילו מכאן ואילך - "לא חילל". יש אחרונים (משאת משה - קידושין סימן צ"ו, מרחשת ח"א ס"ח) שדנו בזה. יש שהעלו שלרמב"ם ישנן שתי הלכות - עד שלא נודע הוא כהן בעצם ("כהן בימים ההם"), ואחרי שנודע עדיין עבודתו כשרה משום "ברך ה' חילו". לכאורה, ההסבר הפשוט הוא לומר שיש רק הלכה אחת של "ברך ה' חילו", אך לכתחילה לא נתיר לחלל לעבוד: צריכים כהן שיש בו קדושה עצמית, בנוסף לקדושה מכוח האבות.

[5] הדיון שמופיע בשולחן ערוך ובפוסקים הוא בנודע שהוא בן גרושה. לאור הבנתנו, אין הבדל עקרוני בינו לבין מי שנולד בחזקת בן גרושה, וכך דעתו של המנחת חינוך מצווה רס"ז אות יד. אמנם בעל משאת משה הנ"ל חולק על זה.

[6] לשון המנחת חינוך שם בשם "יש אומרים". לא מצאתי ראשון שיביע שיטה זו בצורה מפורשת. הערוך לנר (מכות יא:) הבין כך בשיטת רש"י, אך יש לדון בדבריו. ועיין בתוספות בכתובות כג. ד"ה עדי, ובתוספות בקידושין יב: ד"ה אם.

[7] הרמב"ן הגיע לחידוש זה מחמת בעיה מקומית בסוגייה בקידושין שם לדעת ר' טרפון. אחרונים, (ערוך לנר הנ"ל, דבר אברהם הנ"ל) העלו קושייה חזקה על שיטת הרמב"ן מפסחים עב.. הם חידשו שהרמב"ן אמר חידוש זה רק לדעת ר' טרפון, אך בעצם קיבל את התפיסה הרגילה בסוגיה. המעיין ברמב"ן ובראשונים שציטטו אותו יתקשה להבין כך בדבריהם, אך מובן שלפי זה דבריו יתאימו יותר לשיטתו בפירושו לתורה.

[8] עיין רש"ש על אתר שמעיר כך על פי שיטת הרמב"ם. הוא גם רומז לדיון האם זר ששחט בשבת חייב מיתה אף על פי שעבודת השחיטה כשרה בזר. בעל ההפלאה בכתובות כג. מעיר כנ"ל, אך מתרץ שמדובר בכהן גדול שעבד, ונדון בזה להלן.

[9] עיין צפנת פענח הנ"ל שכך קבע: "ונפקא מינה גם כן לגבי מראות נגעים בחלל, לא מהני כלום".

[10] עיין עדות לישראל (ורדיגר), סדר פדיון הבן עמ' קנג, שדן בכך.

[11] אין כאן המקום לדון בעצם השאלה האם מותר לפדות אצל כהנת. מקורות לעניין זה צויינו בספר הנ"ל עמ' קנט.

[12] שער המלך הקשה כן בהלכות ביאת המקדש ו', י. דנו בדבריו המנחת חינוך מצווה ר"פ אות לה, בעל אבן האזל שם, ועוד.

[13] אפשר להבין 'קדשי מקדש' במובן המצומצם - עבודה הנעשית על גבי המזבח; אך יש לפרשו בצורה רחבה יותר - עיין במפרשי הירושלמי על אתר.

[14] אם ננתק הלכה זו בהלכות תרומות מהדין הכללי של מי שנודע שהוא בן גרושה, צריכים להבין מדוע פטור מחומש אם אכל לפני שנודע. מהקשרה הכללי של ההלכה משמע שזה דין כללי, וכמו אשת כהן שאכלה בתרומה ונודע לה שבעלה מת (בהקשר זה יש לדון בסוגיית זר מעיקרא). כך היא הצעת המנחת חינוך שם, ועיין במאמרו של ידידי.

גישה אחרת היא, שאף על פי שהרמב"ם פסק כשיטת מי שלומד מ"ברך ה' חילו", הוא פסק גם כשיטת מי שלומד מ"ובאת אל הכהן", ויש חילוק בין עבודתו בעבר לבין עבודתו להבא - עיין במשאת משה הנ"ל ובאבן האזל על אתר. כמובן, לפי הבנה זו צריכים לחזור ולדון בסוגיית "מתה כהונה".

[15] עיין ביאור הלכה ריש סימן קכ"ח.

[16] לכאורה קשה להבין איך הבין המנחת חינוך שיש מחלוקת בין הרמב"ם לחינוך, הרי החינוך ציטט את לשון הרמב"ם וכמעט לא הוסיף ולא שינה כלום, עיין שם בלשונותיהם. המהדיר של המנחת חינוך בהוצאת מכון ירושלים כבר העיר על כך.

[17] עיין ספר כף החיים עמ' רז על ענייני ברכת כהנים, שהציע גם הוא רעיון דומה.