א.
בדף הקודם עסקנו בכוונה בקריאת שמע, ולמדנו את דברי הרשב"א שהכוונה שנדרשת בקריאת שמע היא כוונה ייחודית, שונה מהכוונה בה עוסקת סוגיית מצוות צריכות כוונה: 'כוונת הענין', ריכוז במשמעות המילים, במשמעות המעשה, בקבלת עול מלכות שמיים. בדף זה נעסוק בכוונה ייחודית נוספת, בכוונה בתפילה, ונפתח במפגש ראשוני עם מקורות הצורך בכוונה. המשנה בברכות מספרת על מעשיהם של החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה (ה, א):
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים.
הברייתא מצווה על המתפלל לכוון את לבו לשמים (ברכות לא.):
תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר, סימן לדבר: תכין לבם תקשיב אזנך.
המתפלל צריך אפוא לכוון את לבו לשמים, לעמוד להתפלל מתוך כובד ראש. האם אדם שלא התפלל מתוך כוונה, מתוך ריכוז, שרק אמר את המילים וחשב תוך כדי כך על דברים אחרים, צריך לשוב ולהתפלל? אומרת הגמ' בברכות (ל:):
רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי. אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה (בתפילה הראשונה ולכן אתה חוזר ומתפלל) – והאמר רבי אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל (וא"כ מדוע מלכתחילה בכלל התפללת אם לא היית יכול לכוון)!
הוכח מדברי הגמ' שאדם שלא התכוון צריך לשוב ולהתפלל.
רבי חייא בר אבא התפלל פעמיים, ורבי זירא העלה אפשרות שהוא עשה זאת מפני שבפעם הראשונה הוא לא התכוון בתפילתו. עולה מכך שעל אדם שלא התכוון לשוב ולהתפלל.
וכך פוסק הרמב"ם הכותב (תפילה ד, טו):
כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה.
ב.
למדנו אפוא שעל האדם להתכוון בתפילתו, ושאם הוא לא התכוון עליו לשוב ולהתפלל. האם יש הבדל בין חלקי התפילה השונים? יש חלקים שבהם חסרון הכוונה אינו מעכב? רבותינו הראשונים למדו את התשובה לשאלתנו מהסוגיה הבאה (ברכות לד:):
איכא דמתני לה אברייתא: המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן – יכוין את לבו באחת; אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות.
נסה למצוא בסוגיה תשובה לשאלה האם יש חלקים שבהם חסרון הכוונה אינו מעכב.
עולה מהסוגיה הבדל בין הצורך בכוונה בברכה הראשונה ובין שאר הברכות: לכתחילה על האדם לכוון בכל הברכות, אך כאשר אינו יכול לעשות זאת יקפיד בכל זאת לכוון את לבו בברכה הראשונה ורק בה חסרון הכוונה מעכב.
הראשונים למדו מהסוגיה שהצורך בכוונה מעכב בברכה הראשונה בלבד. וכך למשל כתב הרא"ש (ברכות ד, כא):
מכאן משמע דמי שלא כוון דעתו לכל הפחות באבות שצריך לחזור ולהתפלל.
וכן הרמב"ם (תפילה י, א):
מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.
ג.
נתבונן עוד בדברי הרמב"ם בסוגיה זו. אחת התורות המפורסמות של ר' חיים מבריסק צמחה סביב קושי בדברי הרמב"ם בסוגייתנו. נתבונן תחילה בקושי ואח"כ בתשובתו של ר' חיים. בפרק ד' מהלכות תפילה כותב הרמב"ם (ד, א):
חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.
ובהמשך הפרק (ד, טו):
כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל.
בפרק זה הרמב"ם לא כותב שיש לשוב ולהתפלל רק כאשר לא מתכוון באבות, ומשתמע מפשטות דבריו שהדין של 'ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה' נאמר בכל חלקי התפילה. אולם, בפרק י' הרמב"ם עוסק שוב בהלכות הכוונה בתפילה ופוסק שהכוונה מעכבת בברכה הראשונה בלבד (י, א):
מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.
וכך שואל הלחם משנה (ד, טו):
וענין הכוונה משמע בסוף פ' אין עומדין (דף ל"ד ב) דלעיכובא לא בעי (בשאר כל הברכות חוץ מהברכה הראשונה) שכן אמרו שם ואם יכול לכוין וכו' יכוין באחת מהם ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ז"ל.
מהו הקושי בדברי הרמב"ם? נסה להתמודד עמו.
הנחל איתן, ר' אברהם משכיל לאיתן, ענה (נחל איתן ד, טו):
וכתב הלח"מ שאינו יודע למה לא הזכיר רבינו הא דאיתא בסוף פ' אין עומדין דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן, משמע דלעיכובא לא בעי כוונה בכולן רק באחת מהן. ובחנם כתב כן דהרי זכרו רבינו לקמן בריש פ' י' מהלכות אלו וז"ל מי שהתפלל ולא כוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע"כ.
מהי תשובתו של הנחל איתן?
לדבריו, הרמב"ם פירט בפרק י' את ההלכה שכתב באופן כללי יותר בפרק ד'.
ר' חיים מבריסק יצא מכוח קושי זה לדרך חדשה ויסודית (חידושי רבנו חיים הלוי תפילה ד, א):
מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפלה שכל התפלה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם בפ"י שם ז"ל מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע. ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. ועל כרחך מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דלג מלות אלה, והלא ודאי דלענין עצם התפלה כל הי"ט ברכות מעכבין. ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסוים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות דף ל"ד [ע"א] המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן, אמר ר' חייא א"ר ספרא משום חד דבי רבי באבות.
מהם שני דיני הכוונה? איזו כוונה מעכבת בכל התפילה ואיזו כוונה מעכבת רק באבות?
לפי ר' חיים ישנם שני דיני כוונה: האחד, 'שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ד' יתברך', מעכב בכל חלקי התפילה. על האדם להיות מודע במשך כל התפילה לכך שהוא עומד לפני ה', שכן תפילה ללא מודעות זו כלל אינה נחשבת כ'מעשה תפילה'. בפרק ד' הרמב"ם עוסק בדין זה, ולכן הוא אינו מזכיר בו את החילוק בין ברכה ראשונה לשאר ברכות. הדין השני הוא 'כוונה של פירוש הדברים'. דין זה דורש מהאדם לומר את מילות התפילה מתוך מודעות למשמעותם, לתכנם. לומר רפאנו מתוך מחשבה שאני עכשיו מבקש מה' רפואה. בדין זה עוסקת הסוגיה המחלקת בין ברכה ראשונה לשאר ברכות ובו עוסק הרמב"ם בפרק י'. סוגיה זו עוסקת במצב שבו האדם מודע לעמידתו לפני ה' בכל חלקי התפלה אך לא מודע למשמעות ופירוש המילים, 'שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה… אלא שאינו יודע פירוש הדברים', ואז לא יצא רק כאשר לא כיוון באבות.
התבונן היטב בדברים וחזור אל דברי הרמב"ם. מה החידוש בהם? מה אתה חושב עליהם? אתה חושב שניתן לממש אותם, לפסוק לאורם להלכה?
ד.
ר' חיים טוען אפוא שלדעת הרמב"ם על האדם להיות מודע לאורך כל חלקי התפילה לעמידתו לפני ה', ועליו לחזור ולהתפלל אם לא התפלל את כל התפילה מתוך מודעות זו. נלמד את דברי הרב עובדיה יוסף שהקשה על כך מספר קושיות (יביע אומר ג, ח):
גם מה שכתב הגר"ח מבריסק שהכוונה שעומד בתפלה לפני השי"ת היא מעכבת בכל התפלה. וכל ברכה שבתפלה שלא נאמרה מתוך כוונה זו, הויא כאילו דילג אותה, דהוי כמתעסק. לכאורה לא משמע כן בירוש' (פ"ב דברכות סוף ה"ד), א"ר חייא אנא מן יומי לא כיונית (בתפלה), אלא חד זמן בעי מכוונה (אף פעם לא כיוונתי בתפילתי, ויום אחד רציתי לכוון) והרהרית בלבי, מאן עייל קומי מלכא קדמי, ארקבסא או ריש גלותא (וגם באותו יום הרהרתי בלבי מי נכנס קודם לפני המלך…). שמואל אמר אני מנית אפרוחייא (אני מניתי אפרוחים)… א"ר מתנא אנא מחזיק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה (אני מחזיק טובה לראשי שכאשר אני מגיע למודים הוא כורע מעצמו). ע"ש. וכ"ה בתוס' (ר"ה טז:) ושה"ל (סי' יז). ובאו"ז (סי' קב). ע"ש. ומשמע מהראשונים הנ"ל שדברי הירוש' כפשוטן. ואם איתא הרי באותה שעה שחושב בדברים אחרים מסיח דעתו מהכוונה שעומד בתפלה לפני השי"ת ולא יצא י"ח תפלה. אלא ודאי שכל שכיון בזה בברכה ראשונה די בזה, ואף שבשאר התפלה לא כיון בזה בהדיא, אמרינן סתמו כפירושו ועל דעת הראשונה הוא עושה… וכן מוכח בס' החינוך (מצוה תלג) שכ', ומענין מה שהזהירו אותנו בכוונת הלב בתפלה, וביותר בברכה ראשונה, שאז"ל שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. וענין כוונה זה שחייבו חזרה בשבילה, הוא לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותם ע"ז. עכ"ל. הרי שאף שהזהיר על הכוונה שעומד בתפלה לפני ה', מכל מקום כתב שזה מעכב דוקא בברכה ראשונה ולא בשאר ברכות.
מהן שתי הקושיות של הרב עובדיה יוסף על דברי ר' חיים?
ראשית, מדברי הירושלמי עולה שגם חלק מרבותינו האמוראים התקשו לשמור על ריכוז בכל חלקי התפילה ומחשבתם נדדה לעיתים קרובות לדברים אחרים, וקשה לומר שאותם אמוראים לא יצאו ידי חובת תפילה! שנית, בעל ספר החינוך כותב שהכוונה שנדרשת בתפילה היא המודעות לעמידה בפני ה', ועל כוונה זו הוא כותב שהיא מעכבת רק בברכה הראשונה! נוסיף ונקשה: הרמב"ם משתמש באותה לשון הן בפרק ד' והן בפרק י', כוונת הלב. קשה לומר שבכל אחד מהפרקים הוא עוסק בדין אחר. זאת ועוד, קשה מאוד לממש את דין הכוונה הראשון של ר' חיים במציאות הממשית, קשה להגדיר אותו, לחיות לפיו. לא נראה שלכך התכוונו חז"ל והרמב"ם, שתהיה כוונה, מודעות לעמידה בפני ה', שתעכב בכל חלקי התפילה.
ו.
נלמד לסיום הדף את דברי השו"ע והמשנ"ב. השו"ע כותב (אור"ח צח, א):
המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.
המשנ"ב מביא את דברי הפני יהושע (שם ס"ק א):
ועיין בפני יהושע ריש פרק אין עומדין שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו"ע אי אפשר לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי"ש.