א.
בדפים הקודמים עסקנו בעיקר בשאלה מי חייב לחנך את הקטן. בדף זה נתבונן בשאלה הבאה: התורה פטרה את הקטנים ממצוות. האם חכמים שינו זאת? האם הם חייבו את הקטן עצמו במצוות או שהם רק חייבו את ההורים לחנך את בניהם לקיום מצוות?
שאלה זו יכולה להשליך על השאלה הבאה: תנאי לכך שאדם יוכל להוציא אחר הוא שהאומר יהיה מחויב במצוה ברמת החיוב של השומע. קטן מחויב לכל היותר מדרבנן, כך שודאי שהוא אינו יכול להוציא ידי חובת מצוות דאורייתא. אך האם הוא יכול להוציא אחר במצוות דרבנן? אם נאמר שחכמים חייבו את הקטן, ולא רק את האב, ניטה להשיב תשובה חיובית: הוא מחויב כמוהו ומדוע שלא יוכל להוציאו? אך אם נאמר שחכמים חייבו רק את האב, ולא את הקטן, ניטה להשיב תשובה שלילית: הוא אינו חייב אף מדרבנן כך שאין ביכולתו להוציא אחר. מהי אפוא התשובה? האם הקטן יכול להוציא ידי חובה? האם חכמים חייבו גם אותו או רק את אביו?
ב.
ננסה להתבונן במקורותיו הראשוניים של דין חינוך כדי לנסות ולמצוא בהם תשובה. נפתח במשניות, במשנה בסוכה (ב, ח):
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה.
ובפרק הבא, העוסק בדיני ארבעת המינים (ג, טו):
קטן היודע לנענע חייב בלולב.
ובמסכת חגיגה, במשנה שעוסקת במצוות העליה לרגל (א, א):
הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן… איזהו קטן (שאינו חייב)- כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים.
במסכת סוכה מובאת הברייתא (סוכה מב.):
תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע.
התבונן בדברי רבותינו התנאים, תוכל למצוא בדבריהם תשובה לשאלתנו? נסה לחשוב על עצם השאלה: איזו מבין האפשרויות נראית לך סבירה יותר, שחכמים חייבו רק רק את האב או שהם חייבו גם את הקטן?
ג.
נמשיך אל סוגיות הש"ס ואל דברי רבותינו הראשונים. נפתח בסוגיה בברכות (כ:):
אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון (חיובן של נשים בברכת המזון), דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה – לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא – אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, [ואי] אמרת דרבנן – הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר – אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (אם האשה חייבת מדאורייתא היא יכולה להוציא גבר, אך אם היא חייבת מדרבנן היא אינה יכולה להוציאו) מאי? – תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא (שהיא חייבת מהתורה)- אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אז מובן כיצד היא יכולה להוציא), אלא אי אמרת דרבנן – אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? (אז איך היא יכולה להוציא, ומכאן שהיא חייבת מהתורה)- ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא (מהתורה, והרי הברייתא אומרת גם שבן מברך לאביו, ומן הסתם מדובר על בן קטן, אחרת מה החידוש בכך?)- אלא, הכא במאי עסקינן – כגון שאכל (האב) שיעורא דרבנן, (כזית ולא כדי שביעה) דאתי דרבנן (הקטן, שחיובו רק מדרבנן) ומפיק דרבנן (את הגדול שאכל שיעור שמחייב מדרבנן. ולכן אי אפשר ללמוד מהמשנה שאשה חייבת מדאורייתא – הברייתא נאמרה במקרה שבו הבעל חייב מדרבנן ויתכן שרק משום כך היא יכולה להוציאו).
מה מנסה הגמ' להוכיח מהברייתא שאומרת 'ואשה מברכת לבעלה'? כיצד היא דוחה את הראיה? כיצד המקרה הראשון, 'בן מברך לאביו', מסייע לה לדחות את הראיה? מתי אפוא קטן יכול להוציא גדול ידי חובה?
נתמקד בחלק הנוגע לקטן. הברייתא אומרת שביכולתו של הקטן להוציא את אביו כאשר האב חייב מדרבנן. עולה מכך שחכמים חייבו את הקטן בעצמו ולא רק את האב: לכן הוא יכול להוציא אחר. אולם, מהמשנה במגילה משתמע אחרת. המשנה עוסקת בשאלה מי יכול לקרוא מגילה ואומרת (מגילה ב, ד):
הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן.
מסתבר שגם רבי יהודה לא יאפשר לקטן שלא הגיע לגיל חינוך לקרוא במגילה ולהוציא אחרים, ומכאן שת"ק ורבי יהודה נחלקו בדינו של קטן שהגיע לגיל חינוך ות"ק פוסל אותו מלקרוא במגילה. מדוע? מה בין קריאת מגילה ובין ברכת המזון? אם הוא יכול להוציא אחר בברכת המזון, מדוע הוא אינו יכול להוציא בקריאת מגילה? נחדד יותר את השאלה: פסילתו של קטן מלכהן כשליח ציבור מובנת ואינה קשה על יכולתו להוציא אחר בברכת המזון: כדי להיות שליח ציבור אין די בחיוב במצוות ואין זה מכבודו של הציבור שקטן יהיה שליחו. אך המשנה עוסקת גם באדם שקורא במגילה לחברו, לא כחלק מקריאה ציבורית, ופוסלת אותו מלעשות זאת. פסול זה איננו נובע אם כך מאי יכולתו לכהן כשליח ציבור, דבר ששב ומציף את השאלה: מדוע הוא יכול להוציא בברכת המזון ולא במגילה?
נסה להתמודד עם השאלה.
ד.
רבותינו הראשונים הלכו בכמה דרכים, ונפתח בתשובת הרמב"ן המובאת בדברי הריטב"א (מגילה יט:):
והאי קטן דאיפליגו רבנן ור' יהודה דוקא קטן שהגיע לחינוך ובהא הוא דמכשיר ר' יהודה כדאיתא בגמ' בהדיא [אבל] קטן שעדיין לא הגיע לחינוך הא לא חזי למידי, וקשיא להו לרבוותא ז"ל אי בקטן שהגיע לחינוך הא מיחייב מדרבנן וכיון דמגילה מדרבנן היא אתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכות במי שמתו (כ' ב') אשה מברכת לבעלה דאכל שיעורא דרבנן, וא"כ מאי טעמא דרבנן הכא… והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצות כלל ואפילו מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות, ולא עוד אלא שאפילו הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה (מ"ו ב') וכדכתיבנא במסכת ע"ז, ולפיכך אינו ראוי להוציא אחרים אפילו במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגילה לפי שהיה באותו הנס, וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס (בכל המצוות הוא פטור ורק האב חייב לחנכו, רק בקריאת מגילה רבי יהודה סבור שחכמים חייבו את הקטן בעצמו מפני שגם הוא היה באותו הנס), ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי בזו שעשו אותם כאילו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפילו מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס, וזה טעם כעיקר, והלכתא כרבנן, ואי קשיא לך הא אמרינן (ברכות כ' ב') בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה, ההיא בבן גדול היא, ולא קתני אלא משום סיפא דתבוא מארה דהוה כסופר מברך ובור יוצא.
מהי המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בקריאת מגילה לפי פירושו של הריטב"א? מה הוא יענה על השאלה האם החיוב על הקטן או רק על האב?
לדבריו, חכמים חייבו רק את האב ולא את הקטן, ולכן הוא אינו יכול להוציא גדול ידי חובת מקרא מגילה. רבי יהודה סבור שלקריאת מגילה דין ייחודי בשל סברת 'אף הם היו באותו הנס' שמחייבת נשים בקריאת מגילה, וחכמים חולקים עליו וסבורים שדינה של קריאת מגילה כשאר המצוות. הברייתא שאומרת 'בן מברך לאביו' עוסקת בבן גדול, והחידוש שבה הוא חלקה השני שמסתייג מאדם שלא יודע לברך בעצמו ונזקק לאחר שיוציא אותו ידי חובה.
כדי להבין טוב יותר את עמדת הרמב"ן ואת הדרך שבה הבין את סוגיית ברכות נלמד את דבריו במלחמות (מלחמות ה' ברכות דף יב. בדפי הרי"ף):
וא"ת בן לאביו תפתר כשמגיע לכלל שנותיו לפום גמרא דילן, דלא קשיא להו בן לאביו בעיקר נוסחי.
כלומר, בגרסאות העיקריות של התלמוד בכלל לא מופיע המשפט 'ולטעמיך קטן בר חיובא הוא? אלא, הכא במאי עסקינן – כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן'. מופיע רק המשפט, 'הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן'. הסוגיה עוסקת בשאלה האם נשים חייבות מדאורייתא או מדרבנן. היא מנסה להוכיח מהברייתא, 'אשה מברכת לבעלה', שנשים חייבות מדאורייתא, ודוחה זאת על ידי העמדת הברייתא במקרה שבו הבעל חייב מדרבנן בלבד. המשפט, 'בן מברך לאביו', עוסק בבן גדול. הוא ודאי יכול להוציא את אביו גם אם האב חייב מדאורייתא, והגמ' העמידה את הברייתא במקרה של חיוב דרבנן בשל החלק שעוסק ביכולת האישה להוציא בעלה. וכך מסביר הר"ן (מגילה דף ו: בדפי הרי"ף):
והרמב"ן ז"ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אף על פי שהגיע לחנוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר. ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס. ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול איירי נמי [והאי] דאמרינן תבא עליו מארה היינו משום שאינו יודע לברך והאי דאוקימנא ליה התם בדאכל שיעורא דרבנן היינו משום דקתני דאשה מברכת לבעלה מוקמינן לה הכי לומר שאין הנשים חייבות בברהמ"ז מדאורייתא.
סכם את התמודדות הרמב"ן עם הקושי שבין שתי הסוגיות, ואת תשובותיו לשאלת יכולת הקטן להוציא אחר ולשאלה האם החיוב גם על הקטן.
ה.
הרמב"ן סבור אפוא שחכמים חייבו רק את האב ולא את הקטן. לדעתו הקטן אינו יכול להוציא גדול, והברייתא, 'בן מברך לאביו', עוסקת בבן גדול. התוספות גורסים כגרסתנו, 'ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאכל שיעורא דרבנן', דבר שמונע מהם ללכת בדרכו של הרמב"ן ומכריח אותם להתמודד עם הקושי: מה בין ברכת המזון למגילה? נלמד את תשובתם (מגילה יט:):
וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן (אחד, מגילה שחיובה מדרבנן בלבד; שני, קטן שחיובו תמיד מדרבנן) ומפיק חד דרבנן, אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא (אילו היה גדול) וליכא אלא חד דרבנן (היותו קטן) ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן.
מהי תשובת התוספות?
לדעתם, אדם שמחויב ב'תרי דרבנן', כלומר שקיימות שתי סיבות לכך שחיובו מדרבנן בלבד, איננו יכול להוציא אדם שמחויב ב'חד דרבנן', שקיימת רק סיבה אחת לכך שחיובו מדרבנן. קיימות שתי סיבות לכך שהקטן מחויב מדרבנן בלבד בקריאת מגילה: היותו קטן והיותה של מצוות קריאת מגילה מצוה דרבנן. הגדול לעומתו חייב מדרבנן בלבד מסיבה אחת, בשל היותה של מצוות קריאת מגילה מצוה דרבנן. מאחר שכך, הרי שהקטן, 'תרי דרבנן', לא יכול להוציא את הגדול, 'חד דרבנן'. באיזה מצב קטן יכול להוציא בברכת המזון גדול שחייב מדרבנן? רק כאשר הקטן אכל כדי שביעה, אז הוא חייב מדרבנן בלבד רק בשל היותו קטן. אך כאשר הקטן אוכל כזית אין ביכולתו להוציא גדול, שכן אז הקטן חייב מדרבנן בשל שתי סיבות, אכילתו כזית בלבד והיותו קטן, בעוד שהגדול חייב מדרבנן רק מסיבה אחת, אכילתו כזית ולא כדי שביעה.
סברת התוספות מובנת לך? נסה להתבונן בדברים ולחשוב על הגיונם ומשמעותם.
דברי התוספות מעט קשים לכאורה: מדוע שיהיה הבדל משמעותי בין אדם שחייב מדרבנן מסיבה אחת ובין אדם שחייב מדרבנן בלבד משתי סיבות? מדוע שתהיה לכך השפעה, הרי שניהם חייבים מדרבנן? זאת ועוד, הברייתא אומרת 'בן מברך לאביו' בלא תנאי. גם הגמ' שפירשה את הברייתא העמידה אותה במצב שבו הגדול אוכל שיעור שמחייב מדרבנן, כזית, וכלל לא עסקה בכמות שעל הקטן לאכול. עולה אפוא מפשטות דברי הגמ' והברייתא שהבן יכול לברך לאביו גם כאשר הוא אוכל רק כזית, 'דאתי דרבנן ומפיק דרבנן', בעוד שלפי פירוש התוספות דין הברייתא נכון רק כאשר הבן אוכל שיעור כדי שביעה, שיעור שהיה מחייבו מהתורה אילו היה גדול.
ו.
התוספות, בניגוד לרמב"ן, סבורים אפוא שחכמים חייבו גם את הקטן. בכל זאת לדעתם הוא בדרך כלל לא יוכל להוציא גדול גם במצוות דרבנן כקריאת מגילה. זאת משום שהגדול חייב מדרבנן מסיבה אחת בעוד שהם חייבים מדרבנן בשל שתי סיבות, היותם קטנים ומשום שהמצוות מצוות דרבנן. הרשב"א מסכים לשיטת התוספות שחכמים חייבו גם את הקטן. הוא מסכים גם שלמרות זאת קטן בדרך כלל לא יכול להוציא גדול. זאת מלבד בברכת המזון, וכפי שלימדה הברייתא 'בן מברך לאביו'. אך הוא חולק בטעם ובהיקף. נלמד את דבריו (מגילה יט:):
ולי נראה דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חנוך קילא טפי והלכך לא מפיק, אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה, החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו, אף קטן שהגיע לחנוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו כנ"ל.
מדוע קטן אינו יכול בדרך כלל להוציא גדול? מדוע הוא יכול להוציא בברכת המזון?
קטן אינו יכול בדרך כלל להוציא גדול, 'הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן', מפני שחיובו של הגדול הוא חיוב עצמי בעוד שהקטן חייב רק כסייג, כאמצעי לכך שיקיים את המצוות בגדלותו. בכל זאת, קטן יכול להוציא גדול שחייב מדרבנן בברכת המזון, 'בן מברך לאביו', מפני שגם חיובו של הגדול הוא סייג ואמצעי ולא חיוב עצמי: חכמים חייבו לברך על אכילת כזית כדי שאדם יברך על אכילת כדי שביעה. חיובם של הקטן והגדול בברכת המזון על אכילת כזית זהה אפוא ברמתו ומהותו, דבר שמאפשר לקטן להוציא את הגדול ידי חובה. ההבדל בין התוספות לרשב"א הוא שלדעת הרשב"א אין צורך לצמצם את הברייתא למקרה שבו הקטן אכל כדי שביעה, שכן אין משמעות לשאלה אם הוא חייב מדרבנן בלבד מסיבה אחת או משתי סיבות.
אילו היית צריך לבחור באיזו דרך ללכת, בדרך התוספות או בדרך הרשב"א, באיזו מהדרכים היית צועד? מדוע? מה היתרונות שאתה רואה בדרך הרשב"א?
בדף הבא נמשיך ונעסוק בסוגיה עמוקה זו ונתמקד בדרכו של הרמב"ם.