חיובו של הקטן עצמו במצוות ויכולתו להוציא אחר ב

לקובץ הפידיאף

א.

בדף הקודם התחלנו לעסוק בשאלה האם חכמים חייבו רק את האב או גם את הקטן, ובהשפעה של שאלה זו על יכולת הקטן להוציא גדול במצוות דרבנן. למדנו שתי דרכים מרכזיות: דרכו של הרמב"ן הסבור שחכמים חייבו רק את האב ועל כן קטן אינו יכול להוציא גדול ידי חובה במצוות דרבנן; ודרכם של התוספות והרשב"א שחכמים חייבו גם את הקטן. ראינו שבכל זאת גם התוספות והרשב"א סבורים שבדרך כלל הקטן אינו יכול להוציא גדול במצוות דרבנן מלבד במצבים מיוחדים. הרשב"א תלה זאת באופי חיובו של הקטן, בכך שמטרת חיובו היא להרגילו לקיים את המצוה בעתיד ולמעשיו אין ערך עצמי בהווה. לדבריו קטן יוכל להוציא גדול רק כאשר אופי חיובו של הגדול דומה באופיו. כך הוא המצב לדעתו בברכת המזון: מטרת חיובו של הגדול שאכל כזית היא שיברך כאשר יאכל כדי שביעה, חיוב שהוא אמצעי לחיוב אחר. רק בחיובים שכאלו יכול הקטן להוציא גדול ולא בקריאת מגילה למשל, מצווה שאינה אמצעי לקיום מצוות אחרות. בדף זה נפגש עם דברי הרמב"ם וננסה להתבונן בדבריו בסוגיה עמוקה זו, דברים שמפוזרים במספר מקומות. נפתח בדברי הרמב"ם בהלכות חמץ (חמץ ומצה ו, י):

הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה.

הכסף משנה מדייק בדבריו (שם):

הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכן נראה דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פרק א' דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר"ן ז"ל שם.

כיצד לומד הכסף משנה מדברי הרמב"ם שהוא סובר כרמב"ן?

נצעד בעקבות דברי הכסף משנה אל דברי הרמב"ם בהלכות מגילה (א, א):

והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה.

הכל חייבים בקריאתה, הכל חייבין באכילת מצה, אנשים ונשים, עבדים ומשוחררים, אך לא קטנים, אותם רק מחנכים לקרותה, מאכילים אותו כזית מצה. כך גם עולה מהאופן שבו הרמב"ם מנמק את חוסר יכולתו של הקטן להוציא גדול בקריאת מגילה (מגילה א, ב):

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא.

כיצד היו מנסחים התוספות והרשב"א את הנימוק לכך שקטן אינו יכול להוציא גדול? כיצד מנמק זאת הרמב"ם? תוכל ללמוד מנימוקו שהוא צועד בדרך הרמב"ן?

עולה אפוא מדברי הרמב"ם שהוא סובר כרמב"ן שחכמים חייבו רק את האב ולא את הקטן. והנה, הדרך הזו הובילה את הרמב"ן לפרש שהברייתא, 'בן מברך לאביו', עוסקת בבן גדול, שהרי בן קטן שאינו מחויב אינו יכול להוציא גדול. הרמב"ם הולך כאמור בדרכו של הרמב"ן ונצפה אפוא שהוא גם יפסוק שקטן אינו יכול להוציא גדול בברכת המזון. אולם, הרמב"ם כותב (ברכות ה, טו – טז):

ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן, אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו.

קטן יכול להוציא גדול שמחויב מדרבנן מפני שגם הוא חייב לברך מדברי סופרים. עולה מפסיקה זו שחכמים חייבו גם את הקטן ולכן הוא יכול להוציא גדול. אם כך כיצד פוסק הרמב"ם שקטן אינו יכול להוציא גדול במגילה משום שהוא יכול לצאת רק כ'שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא'? מה בין קריאת מגילה ובין ברכת המזון?

חשוב על האפשרות ליישב את השאלה לאור שיטת הרשב"א.

הרשב"א השיב שקטן חייב משום סייג, כדי שיקיים מצוות כשיגדל, ולכן הוא יכול להוציא גדול רק כאשר גם חיובו של הגדול הוא משום סייג. כך הוא לדעתו חיובו של הגדול לברך על אכילת כזית: סייג כדי שיברך על אכילת כדי שביעה. אך לא החיוב לקרוא מגילה, חיוב עצמי. לכן קטן יכול להוציא גדול בברכת המזון על אכילת כזית ולא בקריאת מגילה. האם כך סובר הרמב"ם? האם זוהי הסיבה לכך שלדעתו קטן יכול להוציא בברכת המזון ולא בקריאת מגילה? נראה שלא: נימוקו של הרמב"ם ברור, 'והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא'. הסיבה אינה אופיו של חיוב הקטן, חיוב משום סייג ולא חיוב עצמי, הסיבה היא שהקטן אינו מחויב, כשוטה!

נראה אפוא שעלינו לאמץ את ההבחנות שכתובות בדברי הרמב"ם: חכמים חייבו את הקטן עצמו בברכת המזון אך לא בקריאת מגילה! לכן קטן יכול להוציא בברכת המזון ולא בקריאת מגילה. אך מהו טעמה של חלוקה זו? מדוע שחכמים יחייבו את הקטן בעצמו בברכת המזון ולא בקריאת מגילה? מניין שאב אותה הרמב"ם? הרב נחום רבינוביץ, בחיבורו יד פשוטה, הולך בדרך זו. כהקדמה לדבריו נלמד את המשנה בברכות, את פירושי הראשונים בה ואת דרכו של הרמב"ם.

 

ב.

המשנה בברכות מורה שקטנים פטורים מקריאת שמע (ג, ג):

נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון.

מהי כוונת המשנה? האם כוונתה שהאב אינו חייב לחנך לקיום מצוות קריאת שמע? כך הסביר רש"י (רש"י ברכות כ.):

קטנים – אפילו קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע.

ר"ת חלק על רש"י (תוספות ברכות כ.):

ונראה לר"ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך.

פירוש זה אילץ את ר"ת לפרש שהמשך המשנה, 'וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון', עוסק דווקא בנשים ועבדים ולא בקטנים, שהרי המשנה נאמרה בקטן שלא הגיע לחינוך. וכך כתב הרא"ש (ברכות ג, יג):

וסבירא ליה לר"ת דבלא הגיע לחנוך איירי וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד. אבל קטנים פטורין מן הכל כיון שלא הגיעו לחנוך.

רבותינו הראשונים נחלקו אפוא בפירוש המשנה ובשאלה האם האב חייב לחנך לקיום מצוות קריאת שמע. כמי מהם סבור הרמב"ם? איך הוא פירש את המשנה? נתבונן בדבריו (קריאת שמע ד, א):

נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות.

חשוב: האם הרמב"ם פירש את המשנה כרש"י? נסה לחשוב על האפשרות שהוא פירש את המשנה כר"ת.

הרמב"ם ודאי לא סבור כרש"י: לדעתו האב חייב לחנך את בנו לקיום מצוות קריאת שמע. האם הוא פירש את המשנה, 'נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע', כר"ת? לדעתו היא עוסקת דווקא בקטן שלא הגיע לגיל חינוך? נראה שלא. נראה יותר שהוא פירשה כמאירי (ברכות כ.):

וקטנים יש שפי' בו אפי' הגיעו לחנוך. ונראה לי לפרש שהן פטורין מן הדין אבל מכל מקום מתורת חנוך אדם חייב לחנכן בכולה ובברכותיה.

המשנה עוסקת בקטן שהגיע לגיל חינוך. היא אומרת שהקטן פטור, כלומר שחכמים לא חייבו אותו, אך האב חייב לחנכו. הקטן פטור מצד עצמו והאב חייב לחנכו. נראה שכך למד הרמב"ם את המשנה. מצד אחד הוא למד ממנה ש'נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע', דין שודאי שאוב מדברי המשנה שמילותיה זהות. מצד שני ביחס לאותם קטנים עצמם הוא כתב 'ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות'.

אם כך למד הרמב"ם את חלקה הראשון של המשנה, כעוסק בשאלת חיובו של הקטן בעצמו, הרי שכך הוא למד גם את המשך המשנה, 'וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון', כעוסק בחיובו של הקטן בעצמו וכמורה שחכמים חייבו את הקטן בעצמו במצוות התפילה, המזוזה וברכת המזון!

זוהי אפוא התשובה לשאלה מניין למד הרמב"ם את ההבחנה בין ברכת המזון שבה חכמים חייבו גם את הקטן ובין שאר המצוות, כקריאת מגילה, שבהן חכמים חייבו רק את האב: הוא למד זאת מפרשנותו למשנת ברכות, משנה שעוסקת להבנתו בחיובו של הקטן עצמו במצוות ואומרת 'נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון'.

 

ג.

הרמב"ם סבור אפוא שבדרך כלל חכמים חייבו רק את האב, ובחלק מהמצוות, תפילה מזוזה וברכת המזון, הם חייבו גם את הקטן. מדוע חכמים עשו זאת? במה שונות אותן מצוות? מדוע בהן חכמים חייבו גם את הקטן למרות שבדרך כלל הם חייבו רק את האב? כאן נצטרף לדברי הרב נחום רבינוביץ (יד פשוטה קריאת שמע ד, א):

העולה מכל זה הוא שלדעת רבינו ישנן שני סוגי מצוות שתקנו משום חינוך: א) מצוות שחייבו את האב לחנך את בנו, וחיוב זה הוא הרחבת חובת האב ללמד את בנו תורה. הטילו חכמים חובה זו על האב ועל הרב המלמד את הבן תורה, אבל הקטן בעצמו הוא פטור. ב) יש מצוות אחרות שחייבו את הקטנים עצמן נוסף על חובת אביהם לחנכן. אע"פ שמן התורה הקטנים פטורין לגמרי, מכל מקום חכמים חייבום… ונראה לומר שחלוקה זו לשני סוגי מצוות חינוך יסודה בסברה פשוטה. בלי חינוך למצוות איך ניתן לצפות שהקטן יקיים את המצוות כאשר יגדל? אפילו באיסורין כתב רבינו (הלכות מאכלות אסורות יז, כח): אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר, 'חנך לנער על פי דרכו'… אם בשב ואל תעשה כך, במקום ועשה על אחת כמה וכמה. היינו שתקנו חכמים לחייב את אביו ואת רבו ללמדו לקיים כדי לחנכו במצוות. חיוב זה הוא כללי על כל מצוות עשה כולן. זאת אומרת מצוות חינוך האחת מתפשטת על כל המצוות, בכל אחת לפי הנסיבות והדעת הדרושה להן. כל שהקטן הולך וגדל מתרחבת מצות חינוך וחלה על מצוות נוספות… מצוות חינוך כל מגמתה ותכליתה הן שכאשר יגדל יהא רגיל לקיים המצוות. ברם בקטנותו אין לו שום תועלת מקיום אותן המצוות שהרי פטור הוא לגמרי. התועלת תהיה אחר זמן כאשר יגדל ויתחייב מן התורה, והיינו שכתב רבינו כדי לחנכו במצוות, פירוש להרגילו ולהכניסו למצוות. אולם ישנן כמה מצוות ספורות שטעמן ותכליתן בחלקן ידוע לנו ותועלתן מצויה גם למי שלא נתחייב בהן מן התורה. ראינו שענין תפילה וכן הכרת הטוב יסודן בטבע הבריאה. תפילת קטן כוחה רב, שירת קטן ערכה נשגב – 'מפי עוללים וינקים יסדת עז'. לא בגלל חובה ופטור יש לדון כאן, אלא משום שהעובדות מוכיחות והטבע דורש שתפילת וברכת המזון של קטן תועלתן גדולה לאותו קטן עצמו. הוא הדין מזוזה. התורה גילתה שהמזוזה היא מקור חיים דווקא לקטנים 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם'. אמנם מן התורה קטן לא נצטווה, אבל התורה הבטיחה שגם לקטן יש תועלת עצומה במצוה זו. מעתה במצוות אלה יש טעם לחייב את הקטן עצמו, שהרי בכל אחת מהן יש לו תועלת. כמובן שגם על מצוות אלה שייך לחייב את אביו לחנכו, אבל בנוסף ונפרד מחובת האב יש כאן מקום לחייב את הקטן חובת עצמו הוא. חובה זו אף היא תקנו אותה כדי לחנכו, אבל לא סתם חינוך כללי "כדי לחנכו למצוות". חינוך זה הוא לאותה מצוה פרטית דווקא, שיעשנה ויפיק התועלת הכרוכה בה.

מדוע חכמים חייבו בדרך כלל רק את האב ואילו במצוות אלו, תפילה מזוזה וברכת המזון, הם חייבו גם את הקטן? מה אתה חושב על הסבר זה?

מסביר הרב רבינוביץ: בדרך כלל לקיום המצוות של הקטן אין משמעות עצמית. ערכו רק בחינוך הקטן לקיום מצוות עתידי, לכשיגדיל. לכך מספיק לחייב את האב, ואכן חכמים חייבו רק את האב. שונה היא תפילת הקטן, ברכת המזון: שם יש למעשה הקטן ערך עצמי, הצדקה עצמית, ולא רק ערך חינוכי. דבר זה מתבטא באופן החיוב: חיוב עצמי ולא רק חיוב על האב.