להאכילו בידים במצוות עשה

לקובץ הפידיאף

א.

הברייתות מדברות על איסורי דם, שרצים, טומאה ושבת, ורבותינו הראשונים סבורים שיש ללמוד מאיסורים אלו לשאר איסורי התורה. מה הדין במצוות עשה? האם גם בהם נאמר האיסור להאכילו בידים?

 

ב.

תרומת הדשן הביא את דברי המהר"ם מרוטנבורג (סימן קכה):

שאלה: קטן בערב פסח שרי להאכילו מצות (בערב פסח אסור לאכול מצות) או לאו? תשובה: יראה דאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כ"כ, שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי להאכילו. ואף על פי דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח מזמן איסור חמץ ואילך, וקי"ל דלא ספינן בידים איסור לקטן, הא חולק מהר"ם בהלכות ברכות שלו, דהני מילי באיסור לאו אבל ביטול מצות עשה ספינן ליה. ובזה יישב המנהג שנהגו להטעים התינוקות מן הקידוש בב"ה, ועיין שם; והרי נידון דידן נמי אין האיסור אלא משום ביטול ופגם המצות.

בעל ההגהות מיימוניות הביא את הדברים בצורה מלאה יותר (שבת כט, ח):

והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה (והוא לא סועד בבית הכנסת כך שהוא לא יוצא ידי חובת קידוש) הרי הוא טועם קודם קידוש, אבל יכולים להשקות לקטנים כמו שנהגו דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו היינו בלאו כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן דנפקא לן מלא תאכלו וכו' אבל קידוש היום מצות עשה היא לא אתיא מהתם.

 

ג.

לדברי המהר"ם, האיסור נאמר אפוא דווקא ב'לאו כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן' אך לא בביטול מצות עשה. לכן מותר לדעתו לתת לקטן לשתות מיין הקידוש בבית הכנסת למרות שאין קידוש אלא במקום סעודה ואסור לשתות לפני קידוש. המאירי מסביר בדרך דומה את ההיתר להאכיל קטן ביום כיפור (מאירי עירובין מ:):

ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו יומא ע"ז ב' מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואף על פי שאין שם סכנה… וכן אמרו בתוספתא פ"ד דיומא בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר' עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים.

 

ד.

לאחר שנפגשנו עם המהר"ם והמאירי המחלקים בין איסורים לביטול עשה, נמשיך לדברי הר"ן הדן בהיתר לרחוץ ולסוך קטן (יומא דף א בדפי הרי"ף):

לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו (כל חמשת האיסורים ולא רק האיסור לאכול) אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאוריי' נינהו. אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן [דף עח ב] התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים… ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים (הרן סבור כרשב"א שמותר להאכיל קטן איסור דרבנן לצרכו של התינוק)… אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי.

הר"ן מקשה על ההבנה שהרחיצה והסיכה אסורים מהתורה: אם כך אז מדוע מותר לרחוץ ולסוך קטנים, הרי אסור להאכיל קטנים איסורי תורה! ההיתר להאכיל קטנים מובן לר"ן: הוא נובע מכך שקטנים חייבים לאכול ביום הכיפורים ואין ביכולתם לצום, שכן הצום מסכן אותם. אך איך נסביר את ההיתר לרחצם ולסוכם, הרי הם יכולים לוותר על רחיצה וסיכה יום אחד? אם הרחיצה והסיכה היו אסורים מדרבנן ההיתר היה מובן, שכן לדעת הר"ן מותר להאכיל קטן איסור דרבנן לצרכו. מקושייתו של הר"ן עולה שהוא אינו סבור כמאירי: המאירי הרי הסביר שההיתר להאכיל קטנים נובע מהחילוק בין איסור לביטול עשה כיום כיפור, והסבר זה יפה גם לרחיצה וסיכה, כך שהר"ן לא היה מתקשה בקושייתו אילו היה סבור כמאירי.

 

ה.

לאחר שנפגשנו מעט עם דברי רבותינו הראשונים, נמשיך אל רבותינו הפוסקים, אל הבית יוסף והמשנה ברורה, ונלמד את הכרעתם. נפתח בדיונו של הב"י על קידוש בבית כנסת (ב"י אור"ח רסט):

והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קידוש וכו'. כן כתב הרא"ש בריש פרק ערבי פסחים (סי' ה) ורבינו ירוחם בחלק א' (סו.) והגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) וכן כתב המרדכי בפרק ערבי פסחים (לה.) בשם מור"ם (מראטנבערג הל' ברכות תפו ע' קעח) ואף על פי שכתב שה"ר שמואל אומר בשם השר מקוצי שמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם קידוש (הם סבורים ששתיית יין הקידוש על ידי המקדש אינה כלולה באיסור לשתות לפני הקידוש, ואפילו כאשר הקידוש לא מתיר למקדש לאכול אכילה נוספת, כגון קידוש שלא במקום סעודה) והביא ראיה לדבר, וכן כתב בספר מצות קטן (עי' הגהות סמ"ק מצוה רפא אות ג), נהגו העולם כדברי האוסרים (על המקדש) לשתות (את יין הקידוש) שלא במקום סעודה: וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפרק חרש (יבמות קיד.) דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובהאי גוונא דנפקא לן מלא תאכלו[ם] (ויקרא יא מב) אבל קידוש היום מצות עשה הוא ולא נפקא לן מהתם עכ"ל, ולדברי האומרים דאפילו איסורי דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים כמו שאכתוב ב[סוף] סימן שמ"ג (וא"כ הם ודאי לא יקבלו את דברי המהר"ם – אם אפילו איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן אז ק"ו שיהיה אסור להאכילו בדבר שאסור מחמת עשה) אפשר דכיון שיש מתירין לשתות בבית הכנסת אפילו לגדולים (הדעה שהביא הב"י לעיל) אף על פי שהגדולים נוהגים כדברי האוסרים מכל מקום לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים אי נמי דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטלה (שהרי אף אחד לא היה שותה וא"כ ברכת בורא פרי הגפן הייתה לבטלה) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה.

הב"י אינו מוכן להסתפק בחילוק שבין איסור לעשה משום שלדעתו הסבורים שהאיסור נאמר גם באיסורי דרבנן לא יוכלו לקבל הסבר זה: אם אסור להאכיל לקטן איסורי דרבנן ק"ו שאסור להאכילו בביטול עשה. לכן הב"י מציע שני הסברים נוספים לנתינת היין לקטנים: האחד, ניתן לסמוך בקטנים על העמדה ששתיית יין הקידוש אינה כלולה באיסור לשתות לפני קידוש; השני, כדי שלא תהא ברכת המקדש ברכה לבטלה מתירים את האיסור להאכיל קטנים לפני הקידוש.

הב"י סבור אפוא שהאוסרים להאכיל קטנים איסורי דרבנן יחלקו על המהר"ם והמאירי. ומאחר שבסימן שמג' הוא פוסק כעמדה זו, הרי שניתן ללמוד מכך שלדעתו האיסור להאכיל קטנים נאמר גם בביטול עשה. נראה שגם המשנ"ב פוסק כך. בהלכות סוכה המשנ"ב פוסק שאסור להאכיל קטנים מחוץ לסוכה (תרמ, ה):

ולכו"ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול.

המשנ"ב פוסק שאסור להאכיל קטן מחוץ לסוכה, וזאת על אף שאכילה מחוץ לסוכה היא ביטול עשה ולא איסור, ומכאן שלדעתו אין לחלק בין איסור ובין ביטול עשה: בשניהם אסור להאכיל את הקטן. בשער הציון המשנ"ב מסייג את האיסור (שער הציון תרמ, ח):

ולאפוקי כשמניח לפניו לאכול והוא אוכל מעצמו (כלומר, האיסור הוא רק כשמאכילו בידים ממש או שמצווה עליו לאכול מחוץ לסוכה).

 

ו.

כפי שראינו בדף הקודם, להלכה האיסור להאכילו בידים נאמר גם בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, ואפילו בתינוק שאינו בר הבנה. האם גם האיסור להאכיל בידים מחוץ לסוכה נאמר בקטן שכזה? האם מותר להאכיל תינוק בן חצי שנה מחוץ לסוכה? תאמרו: אם האיסור להאכילו בידים נוהג גם בעשה, ואם הוא נוהג בדרך כלל גם בקטן בן יומו, אז מדוע שבמצוות עשה הוא ינהג דווקא בקטן שהגיע לגיל חינוך? וכך אכן כתב הרב משה לוי בתשובה. הוא עצמו סבור שהאיסור כלל אינו נוהג במצוות עשה, אך האוסרים יאסרו לדעתו גם בקטן שלא הגיע לגיל חינוך (תפילה למשה ד, נג):

ואף שהמג"א וסיעתו הנ"ל דיברו בקטן שאינו צריך לאמו, מכל מקום נראה שלענין מה שכתבו שאסור להאכילו בידים חוץ לסוכה אין לחלק בין צריך לאמו לאינו צריך, שהרי איסור זה הוא מן התורה ולא מצד מצות חינוך מדברי סופרים. וכן מוכח ממה ששנינו בגמ' שהטעם שמותר לתת לתינוק חלב של עבודת כוכבים או של בהמה טמאה, משום שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. ומוכח אפוא שגם לתינוק בן יומו אסור להאכיל בידים דבר שאסור לגדול לאכול… ומינה לנידון דידן שאסור להאכיל יותר מכביצה פת לקטן אפילו אם צריך לאמו, כשהוא מחוץ לסוכה.

מאחר שהאיסור להאכילו בידים נאמר גם בקטן בן יומו, ומאחר שלדעתם הוא נאמר גם במצוות עשה, הרי שאסור להאכיל אפילו קטן שצריך לאמו מחוץ לסוכה. בעל המנוחת אהבה עצמו העיר שהפוסקים עסקו בקטן שאינו צריך לאמו, שהגיע לגיל חינוך מצוות סוכה. אלא שלדעתו הם עסקו בקטן שכזה רק בשל החלק הראשון של דבריהם שעוסק בחובה לחנכו. נלמד למשל את דברי החיי אדם (חלק ב-ג, קמז, כה):

וקטנים שצריכים לאמם, דהיינו כבן ה' או ו' כל חד לפי חורפיה, אין אביו חייב לחנכו. אבל יותר מזה, חייב אביו לחנכו במצות וגם אחרים אסורים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה.

פוסקים אחרים הסתפקו בכך. כך למשל כתב הרב חיים קנייבסקי (שונה הלכות, חלק ג, עמ' שלא):

ולכו"ע אסור אפילו לאדם אחר להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה, דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול… (ועיין לעיל בסימן שמג' דין ה' דאיסור להאכילו הוא אפילו בתינוק שאינו בר הבנה כלל וצ"ע אם גם כאן כן וא"כ יפה עשה שמאי וי"ל).

ר' חיים קנייבסקי מסתפק אפוא בשאלתנו. נלמד את דיונו המחודש של הרב אליהו שלזינגר שמגביל את האיסור לקטן שהגיע לגיל חינוך (אלו הם מועדי):

אמנם צריך עיון דאפילו אם הוא קטן הצריך לאמו ואפילו תינוק האיך מותר לספות לו בידים אכילת איסור, אף שיש סברא לומר דאין זו אכילת איסור אלא אכילה במקום אסור מ"מ מאי שנא ואפילו קטן ממש היה לנו לחייב להאכילו בסוכה דוקא. ונראה לבאר על פי מה שכתב בחידושי הגרי"ז ערכין (ג, א) על המשנה בסוכה כ"ח דקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, ודן שם בגדר שיעור זה דכשאינו צריך לאמו חייב בסוכה די"ל דהוא שיעור בדין חינוך דכשאינו צריך לאמו חל עליו החיוב דחינוך במצות סוכה. אמנם עיקר הדבר המבואר בזה נראה דכיון דלענין חינוך במצוות הרי בעינן שיהא חזי לקיום המצוה וכמו דאמרינן בערכין גבי לולב קטן היודע לנענע חייב בלולב וכן גבי ציצית קטן היודע להתעטף חייב בציצית, וכיון דבגדול עצמו מצטער פטור ממצות סוכה א"כ הוא הדין קטן כשצריך הוא לאמו הרי הוא מצטער ואינו ראוי לקיום המצוה, ומטעם זה הוא דלא חל עליו חיובא דמצות סוכה דחשיב שאינו ראוי לקיום המצוה ליכא עליו חיובא, ובכהאי גוונא דמצטער הוא בלא אמו מיקרי דלא חזי למצוה, והיינו כיון שאמו פטורה ממצות סוכה בנה נגרר אחריה מחמת שיש לו דין מצטער בסוכה שהרי הוא צריך לאמו, ומהאי טעמא לא צריך להאכילו בסוכה דוקא ושפיר אפשר להאכילו מחוץ לסוכה.

לדבריו, קטן שצריך לאמו פטור לא רק מפני שעדיין לא הגיע לגיל חינוך אלא גם בשל הגדרתו כמצטער: הוא צריך לאמו ואמו ישנה מחוץ לסוכה. לכן מותר להאכיל קטן שצריך לאמו מחוץ לסוכה: הוא מוגדר כמצטער ומצטער פטור מן הסוכה.

אנסה להציע הסבר אחר להגבלת האיסור לקטן שהגיע לגיל חינוך, עמדה שעולה כאמור מפשטות דברי החיי אדם: יתכן שגם העמדה שמרחיבה את האיסור למצוות עשה מודה שמצוות עשה שונות מאיסורים. באיסורים, יסוד האיסור הוא שאסור לגרום לקטן לחטוא, ועצם האכילה היא חטא. הבעייתיות שבביטול עשה, לעומת זאת, היא לא עצם הדבר אלא רק ההתעלמות והזלזול בציווי, בעיה שאינה קיימת כמובן בקטן שלא הגיע לגיל חינוך ואינו מצווה. האיסור להאכיל קטן מחוץ לסוכה נובע אפוא מחיובו מדרבנן בסוכה, חיוב שמגדיר את אכילתו כחטא. לכן גם העמדה שמרחיבה את האיסור להאכילו בידים בידים למצוות עשה, מודה שבעשה הוא נאמר בקטן שהגיע לגיל חינוך בלבד.

 

שאלות להתבוננות וסיכום:

א. האם האיסור להאכילו בידים נאמר גם במצוות עשה? מה יענה המהר"ם לשאלתנו? מה הוא התיר מכוח תפיסתו? איזה היתר הסביר המאירי לאור תפיסה זו?

ב. הב"י כתב שאין להסתמך על סברה זו לבדה כדי להתיר לקטנים לשתות את יין הקידוש בבית הכנסת. מדוע? אילו ראשונים חולקים עליה לדעתו? מדוע הוא מתיר בכל זאת לקטנים לשתות את יין הקידוש? מהי אפוא הכרעת השו"ע בשאלה העקרונית האם האיסור להאכילו בידים נאמר במצוות עשה?

ג. איזה קטן המשנ"ב אוסר להאכיל בידים מחוץ לסוכה? מהי עמדתו של הרב משה לוי ומה נימוקו? נסה להסביר את סברת המגבילים את האיסור לקטן שהגיע לגיל חינוך.