האכלה בידים ושליחת 'שוטה' למוסד א

 

א.

יובל גר בארגנטינה ובנו לוקה בפיגור קשה. יובל חש שאין בכוחותיו לטפל לבדו בבנו, וברצונו לשלוח אותו למוסד. הבעיה היא שהאוכל במוסדות בארגנטינה אינו כשר. האם מותר ליובל בכל זאת לשלוח את בנו למוסד? שאלה זו תלויה בשתי שאלות מרכזיות: הראשונה, האם האיסור להאכיל בידים נאמר גם בשוטה? השנייה, האם שליחה למוסד נחשבת כהאכלה בידים?

נפתח בשאלה הראשונה. נשוב לטעמים השונים לאיסור וננסה לחשוב מה תהיה התשובה לפי כל טעם. נפתח בדברי תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן סב):

והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו.

טעם האיסור לדעתו הוא החשש שהקטן יתרגל לאכול מאכלות אסורים ויתמיד בכך גם לאחר שיגדיל. לאור טעם זה מסתבר שהאיסור נאמר דווקא בקטן רגיל ולא בשוטה: מצבו של השוטה קבוע ולא אמור להשתנות כך שאין לחשוש שיתרגל לאכול מאכלות אסורים ויעשה זאת לאחר שיתחייב במצוות.

נראה אפוא שהבנתו של תרומת הדשן תוביל אותנו לצמצם את האיסור לקטן ולא להרחיבו לשוטה. למדנו לעיל דרך נוספת בטעם האיסור: למעשי הקטן ערך דתי והם נחשבים כחטא, והתורה אסרה על הגדול להכשיל את הקטן ולהחטיאו. האם לפי דרך זו האיסור נאמר גם בשוטה?

יתכן שהשאלות אכן קשורות: אם נבין שהאיסור נאמר גם בתינוק שאינו בר דעת, כפי שעולה מפשטות דברי הגמ' וכדעת רוב הפוסקים, וזאת מפני שגם למעשיו של תינוק שכזה ערך וגם הם נחשבים כחטא, אז מסתבר שנרחיב את האיסור גם לשוטה, שכן מה בינו לתינוק שאינו בר הבנה? אך אם נבין שהאיסור נאמר רק בתינוק בר הבנה, מפני שרק למעשיו ערך דתי ורק הם נחשבים כחטא, אזי מסתבר שלא נרחיב את האיסור לשוטה. אולם, יתכן שגם העמדה שאוסרת על האכלת תינוק שאינו בר הבנה תסכים שהאיסור לא נאמר בשוטה. יתכן שגם לדעתה רק למעשי קטן בר הבנה ערך דתי, ובכל זאת התורה אסרה באופן גורף בשל חוסר היכולת לשרטט בצורה ברורה וחדה את הגבול בין הקטנים, בני הבנה ואינם בני הבנה. איסור גורף זה נאמר דווקא בקטן, 'להזהיר גדולים על הקטנים', אך לא בשוטה השייך לקבוצה אחרת.

 

ב.

החתם סופר דן בתשובותיו בשאלת שליחת שוטה למוסד בו האוכל אינו כשר. בהמשך הדרך נעסוק עוד בתשובתו. בשלב זה נתמקד בחלק שנוגע לשאלה האם האיסור להאכילו בידים נאמר גם ביחס לשוטה (שו"ת חת"ס אור"ח סימן פג):

ויפה כתב מצד זה דניקל הואיל ונצטרף לו שטות עם קטנותו יהיה מותר למיספי ליה איסורא בידים טפי מקטן דעלמא, זה אינו נראה, בודאי כל שאנו מוזהרים על קטני בני ישראל אנו מוזהרים נמי על חרש שוטה וקטן, דקרא דלא תאכלום להזהיר המצווים על שאינם מצווים יהיה קטן או שוטה. האמנם בתרומת הדשן בפסקים וכתבים סי' ס"ב כתב וז"ל, והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נראה לי הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו, עכ"ל, משמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי ליה בידים, מכל מקום זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא.

לטענתו, איננו דורשים טעמא דקרא ועל כן איננו יכולים לפסוק בעקבות טעמו של תרומת הדשן שהאיסור לא נאמר בשוטה.

נלמד את התמודדותו של הרב משה מרדכי פרבשטיין עם הטענה שמאחר שאין דורשים טעמא דקרא הרי שאי אפשר לחלק בין קטן לשוטה (משפטי הדעת עמ' קמב):

אבל החתם סופר דן לענין השוטה ובו לא מצינו בגמ' שדרשו מן הכתוב לאסור להאכילו באיסורים, אלא שבאנו ללמוד את דיני השוטה מדיני הקטן, ולפי טעמו של תרומת הדשן אי אפשר לדמות את השוטה לקטן, שהרי השוטה אין לומר בו שילמד לעשות עבירות אף לכשישתפה… ונראה שהחתם סופר מפרש שהגדרת איסור "לא תאכילום" היא, שלא להאכיל איסורים למי שאינו בר חיוב, ואם באנו להוציא שוטה מכלל זה משום טעם תרומת הדשן, הרי זה "טעמא דקרא". והחולקים יפרשו שהאיסור במפורש נאמר רק על הקטן, ואם באנו ללמוד מדין הקטן לאחרים שאינם בעלי דעה, יש מקום לומר שאין הקטן דומה להם, וכטעם תרומת הדשן.

הכלל אין דורשים טעמא דקרא עוסק במצב שבו איסור נאמר באופן גורף וכללי ואנו מבקשים להתיר מקרה שכלול בהיקף האיסור בטענה שטעם האיסור לא קיים לגביו – הכלל מורה שלא לעשות זאת. אצלנו העמדה המקלה טוענת טענה אחרת: חכמים בדרשתם, להזהיר גדולים על הקטנים, התייחסו לקטן ולא לשוטה. אתם מבקשים לטעון שיש ללמוד מקטן לשוטה? אנחנו מתנגדים: טעמו של האיסור, החשש שהקטן יתרגל לחטוא ויחטא גם לאחר שיגדל, איננו קיים בשוטה. טענה דומה ניתן לטעון גם אם מבינים אחרת את טעם האיסור: התורה אסרה להכשיל קטן מפני שמעשיו נחשבים כחטא, אך מעשי השוטה אינם נחשבים כחטא. החתם סופר הבין אחרת את דרשת חז"ל: לא כמתייחסת אל הקטן ואוסרת על הגדול להאכילו, אלא כאומרת אמירה כללית: אסור למצווים להאכיל את שאינם מצווים. לכן, הוא יישם את הכלל של 'אין דורשים טעמא דקרא' במקרה זה.

 

ג.

אמנם, להלכה מקובל שהאיסור נאמר גם בשוטה. וכך מסביר המשנ"ב את דברי השו"ע (משנ"ב רסו, ס"ק יב):

והטעם כדי שלא יעשו החש"ו איסור דאורייתא על ידו, ואף על פי שאינו מצווה על שביתתם כמו בבהמה, מכל מקום הרי אסור להאכילם איסור בידים וכדלקמן בסימן שמ"ג לענין קטן והוא הדין לחרש ושוטה.

נמצא אפוא שאם נגדיר את השליחה למוסד כהאכלה בידים, נצטרך לכאורה לאסור על יובל לשלוח את בנו למוסד, שכן איסור זה נאמר גם בשוטה, להזהיר מצווים על שאינם מצווים.

נעבור אם כך לשאלה הבאה: האם שליחה למוסד אכן נחשבת להאכלה בידים? שאלה זו היא הזדמנות לגעת בגדרי האכלה בידים. נלך למספר מקומות, ונפתח בשאלת האיסור לומר לנכרי שיאכיל קטן דבר אסור. רבינו ירוחם אוסר זאת (תולדות אדם וחוה נתיב א, חלק א):

ועוד כתב רמ"ה דאין למחות בגויות המאכילות אותו נבלה. אבל אסור לומר לגויה להאכילו דבר איסור.

נלמד את הסברו של שו"ע הרב לאיסור (שמג, ה):

ונכרי המאכיל איסור לתינוק שאינו בר הבנה אין אביו צריך למחות בו, אבל אסור לכל אדם לומר לנכרי שיאכילנו שהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה.

וכך פסק המשנ"ב (שמג, ס"ק ה):

ולומר לא"י שיתן דבר איסור לתינוק ג"כ אסור וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג אסור.

לדבריהם, האיסור הוא חלק מהאיסור הכללי על אמירה לנכרי לעשות דברים שאסורים לישראל. עולה מכך שעצם האמירה לנכרי שיאכיל את הקטן אינה נחשבת כהאכלתו בידים (שהרי האיסור להאכילו בידים הוא איסור תורה והיה להם לכתבו ולא להסתפק באיסור אמירה לנכרי) – הנכרי הוא שמאכיל את הקטן בידים ולא הישראל!

היה ניתן להבין שכל מצב שבו הגדול גורם לקטן לאכול נחשב כהאכלה בידים, ואם היינו מבינים כך אז ודאי ששליחת הקטן למוסד היתה נחשבת כהאכלה בידים: האב הרי גורם בכך לקטן לאכול מאכלות אסורים! אולם, אם כך אז גם אמירה לנכרי שיאכיל את הקטן היתה צריכה להיות מוגדרת כהאכלה בידים! ומכך שהיא אינה נחשבת כהאכלה בידים, ניתן ללמוד שגם שליחה למוסד אינה נחשבת כך.

תאמרו: עדיין אין במסקנה זו בכדי להתיר ליובל לשלוח את בנו למוסד. גם אם האיסור להאכילו בידים לא אוסר זאת, עדיין האיסור הכללי על אמירה לנכרי אמור לאסור זאת! הרי יובל בעצם אומר לעובדי המוסד להאכיל את הקטן מאכלות אסורים. עונה החתם סופר (שם):

אך לפע"ד אין כאן ספי בידים (בשליחה למוסד)… ומכל מקום נראה לי (שלא אסרו הראשונים לומר לנכרי אלא) דוקא להניק דמצווה להדיא להניקו, אבל למסרו לגוי ויאכילהו וישקהו ואינו אומר לו להאכילו דברים האסורים שרי לכ"ע.

לדבריו, הראשונים אסרו דווקא כאשר אומר לנכרי בפירוש להאכיל, אך כאן הוא אינו אומר להם בפירוש להאכילו מאכלות אסורים אלא רק שולח אותו למוסד.

ד.

ההנחה שעמדה בבסיס ההיתר היא שאיסור האכלה בידים אוסר רק על האכלה בפועל – לכן אמירה לנכרי שיאכיל ושליחה למוסד אינם נחשבים כהאכלה בידים. נתבונן במספר מקורות שקשים לכאורה על הנחה זו. נפתח בדברי הריטב"א (יבמות קיד.):

בשעושה על דעת אביו. פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאילו הוא מאכילו בידים שהוא אסור, ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה, וכל שכן שלא יאמר לו קום אכול, וכן עיקר.

אסור אפוא לאב לתמוך במעשי בנו שאוכל ולעודד אותו, וכל שכן שאסור לו לומר לו לאכול. וכך פוסק המשנ"ב (שמג, ס"ק ד):

דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו.

אם האיסור להאכילו בידים אוסר רק על האכלה בפועל, ולכן אמירה לנכרי שיאכיל אינה כלולה בו, אז מדוע אמירה לקטן עצמו שיאכל נחשבת כהאכלה בידים? יתכן ששו"ע הרב יאמר שכאשר אדם אומר לנכרי שיאכיל את בנו, הנכרי הוא שמוגדר כמאכיל. אולם, כאשר הוא אומר לבנו שיאכל, אז האמירה נחשבת כהאכלת הבן. דמיינו אם שאומרת לבנה הקטן לאכול, ודאי שנאמר שהיא האכילה את בנה, שהיא 'נתנה' לו ארוחת ערב. אך דמיינו אותה אומרת למטפלת להאכיל, האם גם אז נאמר שהאם נתנה לבנה ארוחת ערב או שנאמר שהמטפלת היא שהאכילה ונתנה ארוחת ערב?

 

ה.

נתבונן במקור נוסף שמלמד לכאורה שהאיסור להאכילו בידים אוסר על הגדול לגרום לקטן לחטוא, דבר הקשה על דברי החתם סופר ששליחה למוסד אינה נחשבת כהאכלה בידים. מדברי הגמ' בשבת עולה שאסור לתת לקטן לשחק בחגב חי טמא, שמא החגב ימות והקטן יאכלנו, 'דילמא מיית ואכיל ליה'. רש"י מסביר את האיסור (שבת צ:):

דילמא אכיל – ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו להפרישו – מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא לא תאכלום – לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים.

וכך פוסק המגן אברהם (שמג, ג):

ואיתא סוף פרק ט' דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו… וכך כתב בהגהות אשרי שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים.

עולה מהלכה זו שכל מצב שבו הגדול גורם לקטן לחטוא נחשב כהאכלה בידים. לכן, מסירת החגב לקטן שישחק בו נחשבת למפרע לאחר מיתת החגב ואכילתו על ידי הקטן כהאכלה בידים: הגדול גרם לקטן לחטוא. דבר זה קשה על החתם סופר שפסק ששליחת קטן למוסד אינה נחשבת כהאכלה בידים – הרי האב ודאי גורם לבן לחטוא!

כך כותב ר' אשר וייס שמסתפק בדבר (מנחת אשר ויקרא סימן לא):

וביסוד הנחת החת"ס דאין בהכנסת הקטן למקומות אלו משום ספייה בידיים נראה דלאו דכו"ע הוא (שלא כולם מסכימים לזה), ובשו"ת בית יצחק (אבן העזר סימן לט') חולק אדברי החת"ס וחייש דהוי בכלל ספייה… אלא אין הלכה זו תלויה אלא במציאות הדברים אם יש הכרח שיכשל באיסור על ידנו, והרי חזינן דכתב הריטב"א דהיכא דלא ספינן להקטן בידים אלא אמרינן ליה קום אכול חשיב שפיר כספייה כיון דאכיל מחמתיה ואסור. ויתרה מזו כתב בהגהות אשרי דאין מוסרין חגב חי לקטן לשחק בו דילמא מיית ואכיל ליה, ואף למ"ד דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אבל למסור לו דבר טומאה מודה דאסור, ועיין ברשב"א שם שחוכך בזה. ומכל זה יש לדון במה שנחלקו החת"ס והבית יצחק בהכנסת השוטה והקטן למוסד זה שיאכילום נבילות וטריפות אם חשיב כספייה בידים. ובטעמא דהחת"ס ומהר"ם שיק נראה דסבירא להו דמעשה זה קיל טפי מנתינת החגב ביד הקטן דהא אינו נותן בידו כלום אלא שמסבב שיספו לו נכרים, ואין כאן משום ספייה.

בע"ה בדף הבא נמשיך בסוגיה האכלה בידים ושליחת 'שוטה' למוסד ב