א.
נמשיך בשאלה האם מותר לאבא לשלוח את בנו הלוקה בפיגור קשה למוסד שבו האוכל אינו כשר. החתם סופר כתב כפי שראינו ששליחת הבן אינה מוגדרת כהאכלתו בידים, שכן האב אינו מאכיל אותו בפועל, אלא רק שולח אותו למוסד. בכל זאת הוא הביע התנגדות והסתייגות משליחת הבן למוסד (שם):
ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם על כל פנים.
כתב על כך ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אור"ח ב, פח):
בדבר אחד שיש לו בת שוטה מילדותה ולדברי הרופאים הוא מצד המוח שבדרך הטבע אין לזה רפואה, והיא עתה יותר מי"א שנה ואביה נחלה מזה שצריך לטפל בה הרבה יותר מכחו, ויש לחוש גם לסכנה מצד שהוא בחולי הלב שכל צער וטירחא גדול גורם להחלות ח"ו יותר שהוא סכנה, אם מותר לו למוסרה לאינסטיטושאן של המדינה אשר מטפלין בחולי שטות ושם הרי יאכילוה דברים אסורים. הנה כבר ראה כתר"ה תשובת חת"ס חאו"ח סימן פ"ג אשר מסיק בעובדא כהאי גוונא שבמה שמוסרו לנכרים אינו כמאכילו בידים וממילא אינו אסור מדינא… ומה שכתב שם שם כשיגיע לבן י"ג שנה ויום אחד יוציאוהו משם, נראה דהוא רק בעובדא דידיה שלא היה שוטה ממש אלא דעתו קלישתא שבבית חינוך מורים מחנכים לכאלו שיעלה מעלה אחר מעלה בדעת, שמצד זה יש ספק שמא אינו בדין שוטה ממש אלא כפתי ביותר שחייב במצוות, אבל לשוטה ממש אין שום עדיפות במה שתהיה גדולה לפי השנים דגם גדולה הרי פטורה ממצות… ולכן ודאי שרק בעובדא דהתם שהיה ספק לו שמא אינו שוטה ממש אלא שהוא דעתא קלישתא החמיר החתם סופר שיוציאוהו משום קודם שיבא לשני גדלות, אבל בשוטה אין שום חלוק ויש להתיר אף בגדלותה.
באיזה מצב הגביל החת"ס את ההיתר לשוטה קטן לדבריו של ר' משה פיינשטיין?
החת"ס הגביל את ההיתר לקטן רק כאשר יש ספק האם אותו קטן אכן מוגדר כשוטה. אך כאשר ברור שהוא שוטה, אין הבדל בין קטן לגדול ומותר להשאיר את השוטה במוסד גם לאחר הגיעו לגיל מצוות.
ב.
החתם סופר הביע הסתייגות נוספת מן ההיתר (שם):
זה נלע"ד מעיקר הדין, ומכל מקום העידו קדמונינו ז"ל שעל ידי מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום. וד' יחננו דעה בינה והשכל ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה.
ר' משה פיינשטיין, בהמשך תשובתו, דן גם בהסתייגות זו של החתם סופר וצמצם גם אותה (שם):
ונשאר רק מה שמסיק החת"ס בסוף שאף שזהו מעיקר הדין מכל מקום שהעידו קדמונינו שעל ידי מאכלות אסורות מתטמטם הלב ומוליד לו טבע רע אין לעשות זה… אבל פשוט שהוא רק בעובדא דידיה שירפאוהו בהחנוך של המורים ההם למדרגה להיות בעל אנושי שיתחייב אז במצות שנמצא שע"י טימטום הלב דמאכלות אסורות שאכל בימי שטותו יעשה דברים אחר שיתחייב במצות שיהי' בהם רשע לפני המקום, אבל בעובדא דידן שלפי דרך הטבע לא תתרפא ולא תבוא לעולם לחיוב מצות הרי אף בטמטום הלב לא תהי' רשעה לפני המקום לעולם אין שום קפידא בזה ואם השי"ת יעשה נס שתתרפא ותעשה פיקחת ודאי לא נטמטמה לבה כי לא יעשה השי"ת נסים להרבות רשעים, ולכן הוא כדין מפורש בדברי מרן החת"ס להתיר.
מתי הסתייג החתם סופר מן ההיתר לפי פרשנותו של ר' משה פיינשטיין?
לדעתו, החת"ס הסתייג בשל החשש לטמטום הלב דווקא כאשר יש סיכוי לשיפור במצבו של השוטה ולהפיכתו לבן דעת, שכן אז יש חשש שלאחר ההתקדמות הוא יהיה פיקח רשע. אולם, אם אין סיכוי לשיפור במצב ולהפיכה לבן דעת אין סיבה להסתייג: אכילת המאכלות האסורים לא תהפוך את השוטה לרשע בפני המקום.
ג.
ר' אשר וייס חלק על הדברים (שם):
וכתב עוד לחדש מדנפשיה, דהא דנקט החת"ס דמוטב שיהא שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום לא איירי אלא בשוטה שאפשר שישתפה ויהא דינו כבר דעת, ולכך העלה דמוטב שיהא שוטה כל ימיו, אולם בשוטה שאינו עתיד ליכנס בכלל דעת ואין הכנסתו למוסד אלא בכדי לסעדו בחליו ולמעט ביסוריו כהאי גוונא מודה החת"ס שאין בו איסור דשוב לא יהא רשע באכילתו. ולענ"ד נראה דיותר מסתבר להקל כשיש סיכוי לרפא ילד זה ולהביאו לידי דעת, דהלא מצוה גמורה ועצומה היא לרפא את השוטה ולהביאו לידי דעת וק"ו בן בנו של ק"ו הוא מהשבת ממון דהוי מצות עשה, ועוד יש בזה מצות עשה דואהבת לרעך כמוך, וגם כלפי שמיא מצוה גמורה היא דהשוטה הלא הוא פטור מן המצוות ועל ידי ריפויו עבד ה' יהיה ושומר מצוותיו, וא"כ איך תדחה מצוה עצומה זו משום סברת הלב במעלות החסידות שאין לו יסוד בהלכה, דהלא כל זמן ששוטה הוא אינו רשע לפני המקום אפילו שעה אחת.
מה מקשה ר' אשר וייס על דבריהם של החתם סופר ור' משה פיינשטיין?
להפך, אומר ר' אשר וייס, דווקא כאשר קיים סיכוי ששליחת הקטן למוסד תרפא אותו ותביא אותו לידי דעת, דווקא אז יש להקל יותר: כיצד נדחה מצוה כה גדולה ועצומה בשל עניין סגולי, 'סברת הלב במעלות החסידות שאין לו יסוד בהלכה'?
