השקעה כספית בכיבוד הורים א

לקובץ הפידיאף

א.

נמשיך במסענו במרחבי חובת ההשקעה הכספית במצוות ונתבונן בחובת ההשקעה הכספית במצוות כיבוד הורים. התורה מצווה על האדם לכבד את הוריו (שמות כ, יב):

כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך.

מהו כבוד? מה כלול במצוה זו? על מה מצווה התורה? עונה על כך הברייתא (קידושין לא:):

ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד?… כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

אדם מצווה אפוא כחלק מהמצוה לכבד את הוריו להאכילם ולהשקותם. מהי משמעות המצוה? האם התורה מצווה בכך בעצם על האדם לפרנס את הוריו? ואולי היא מצווה רק לטרוח בגופו למענם, להכין להם אוכל מכספם, אך לא לפרנסם מכספו? רבותינו האמוראים נחלקו בשאלה זו (קידושין לב.):

משל מי? רב יהודה אמר: משל בן, רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב.

מהי המחלוקת? חשוב היטב: מהי סברת רב נתן? מדוע 'משל אב' ולא 'משל בן'?

רב יהודה סבור שכאשר התורה מצווה על כיבוד הורים, 'ואיזהו כיבוד מאכיל ומשקה', היא מצווה לדאוג לפרנסתם. רב נתן חולק עליו, ולהבנתו התורה מצווה על טרחת הגוף, למשל להכין אוכל שנקנה בכספם של ההורים, אך היא לא מצווה על האדם לפרנס את הוריו מכספו.

 

ב.

רב נתן סבור אפוא שאדם אינו מצווה לקנות להוריו אוכל מכספו, אלא עליו רק לטרוח בגופו ולהכין להם אוכל שנקנה בכספם. מה יאמר רב נתן כאשר להורים אין כסף? האם אז גם הוא יודה שהמצווה לכבד את ההורים, 'איזהו כבוד מאכיל ומשקה', היא לתמוך בהם כלכלית ולא להניח להם לחזר על הפתחים? הרי"ף כותב (קידושין יג. בדפי הרי"ף):

משל מי רב יהודה אמר משל בן רב הושעיא אמר משל אב. אורו ליה רבנן לר' ירמיה ואמרי לה לבריה דרבי ירמיה כמאן דאמר משל אב. והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן ליה לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה וכן שדרו ממתיבתא.

דייק היטב בדברי הרי"ף. מהי תשובתו לשאלתנו?

לדבריו, כאשר אין לאב כסף כופים את הבן וגובים ממנו 'בתורת צדקה' – בתורת צדקה ולא כחלק ממצוות כיבוד הורים. נראה אפוא שלדעתו מצוות כיבוד הורים לעולם אינה מצווה על אדם לפרנס את הוריו מכספו.

להבנה עקרונית זו השפעה אפשרית על היקף החיוב, וכך כותב הב"י (יו"ד רמ):

ונראה שאע"פ שיש לו אינו חייב לספק כל מזונות הצריכים לאביו אלא כופין ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה.

חשוב היטב: מהי סברת הדבר? מדוע מצוות כיבוד הורים לכשעצמה אינה מצווה על פרנסת ההורים גם כאשר אין להם משלהם? מדוע היא מצווה תמיד רק על טרחת הגוף?

 

ג.

הרי"ף סבור אפוא שמצוות כיבוד הורים תמיד מתמצה בטרחת הגוף ולא בפרנסת ההורים מכספו, ואפילו כאשר אין להם בית הדין כופה 'מתורת צדקה' בלבד ובהתאם לגדריה. אולם, מדברי ראשונים אחרים עולה אחרת. נלמד למשל את דברי הסמ"ק (סמ"ק עשה נ):

לכבד אב ואם דכתיב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ואמרינן פרק קמא דקידושין איזוהו כבוד אב ואם מאכילו ומשקהו מנעילו וסכו מכניסו ומוציאו, ואם יש ממון לאביו אינו חייב להוציא משלו רק להתבטל ממלאכתו בשביל כבודו. אין לאביו שום דבר ויש לו משלו חייב לזונו. ואפילו אין לו חייב להשכיר עצמו בשבילו. כדאמרינן (ירושלמי) גדול כבוד האמור באביו ואמו יותר מכבוד הקדוש ברוך הוא, דאלו בכבוד הקדוש ברוך הוא כתוב כבד ה' מהונך, אם יש לך ממון תן, ואם אין לך פטור, ואלו בכבוד אב ואם כתיב כבד, בין יש לך בין אין לך תן. ואמרו בירושלמי ואפילו חוזר על הפתחים ופיר"ת לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפילו אם יצטרך לחזור על הפתחים אחרי כן (לצורך עצמו).

דייק היטב בדברי הסמ"ק. מניין הוא לומד את חובת הבן לזון את הוריו כאשר אין להם כסף משלהם? הוכח מכך שהוא חולק על הרי"ף!

הסמ"ק לומד זאת מברייתא שמופיעה בירושלמי: 'גדול כבוד האמור באביו ואמו יותר מכבוד הקדוש ברוך הוא, דאלו בכבוד הקדוש ברוך הוא כתוב כבד ה' מהונך, אם יש לך ממון תן, ואם אין לך פטור, ואלו בכבוד אב ואם כתיב כבד, בין יש לך בין אין לך תן'. עולה מכך שמקור החיוב הוא מצוות כיבוד הורים ולא מצוות צדקה, 'ואילו בכבוד אב ואם כתיב כבד, בין יש לך בין אין לך תן'. לדבריו, דברים שלהם שותפים ראשונים נוספים, רב נתן אמר 'משל אב' רק כאשר יש לאב כסף. אך כאשר אין להורים כסף, על הבן כחלק מחובתו לכבד את הוריו, 'ואיזהו כבוד מאכיל ומשקה', לקנות להם אוכל מכספו ולא להניח להם לרעוב חלילה או לחזר על הפתחים.

 

ד.

נפגשנו לעיל עם הברייתא שממנה הסמ"ג למד את חובת האדם לזון את הוריו כאשר אין להם משלהם. נמשיך ונתבונן בברייתא זו ובאופן שבו פירשו אותה רבותינו הראשונים. נתבונן תחילה מעט באופן שבו היא מובאת בסוגיית הירושלמי. בחלקה הראשון של הסוגיה מובאת המחלוקת שלמדנו לעיל בשאלה האם כיבוד הורים משל אב או משל בן. בהמשך אומר הירושלמי שהברייתא חולקת על הדעה שכיבוד הורים משל אב בלבד (ירושלמי פאה א, א):

מילתא דר' חייא בר אבא פליגא (פני משה: הונא בר חייא אמר משל זקן… מילתיה דר' חייא בר בא פליגא על הונא בר חייא) דאמר ר' חייא בר אבא… דתני ר' שמעון בן יוחאי גדול הוא כיבוד אם ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו… אם יש לך את חייב בכל אילו ואם אין לך אין את חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אם ואם בין שיש לך ובין שאין לך כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים.

להבנת הירושלמי הברייתא סבורה שכיבוד הורים משל בן. כך גם כותב היד רמה, רבי מאיר הלוי אבולעפיה, בפירושו לקידושין (יד רמה קידושין לב.):

מיהו בירושלמי מחייב במצות כיבוד אע"פ שאין לבן כלום ומחזר על הפתחים וי"ל דאינהו סבירא להו כמאן דאמר משל בן.

אולם, רבים מרבותינו הראשונים טענו שהברייתא אינה חולקת בהכרח על הדעה שכיבוד הורים משל אב, הדעה שנפסקה להלכה. כיצד ניתן לומר כך? כיצד תסביר עמדת כיבוד הורים משל אב את הברייתא ש'בין שיש לך ובין שאין לך כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים'? נפגשנו לעיל עם תשובה אחת לכך, עם הסברו של הסמ"ג לברייתא. לדעתו היא מחייבת את הבן לזון את הוריו משלו כאשר אין להם כסף, שכן לדעתו כאשר אין להורים כסף גם עמדת 'משל אב' מודה ש'משל בן'. אולם, הראשונים שחולקים על כך וסבורים שכיבוד הורים לעולם אינו 'משל בן', אפילו כאשר אין לאב כסף, לא יוכלו לענות כך. כיצד הם יסבירו את הברייתא לפי עמדה זו? נלמד את תשובתו של הר"ש, רבי שמשון משנץ, בפירושו למשנה (ר"ש שם):

אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפי' אתה מסבב על הפתחים, פירוש לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו (את הצדקה) אלא שאם יתן לאביו מה שבידו יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו, ולפי שיטת הירושלמי משמע דמייתי לה סייעתא למאן דאמר משל בן. ולמאן דאמר משל אב יש לדחות כדקא משני בפרק קמא דקדושין (דף לב א) נפקא מינה לביטול מלאכה שאם יבטל ממלאכתו בשביל אביו יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו.

נצעד בעקבות הר"ש לסוגיית הגמ' (קידושין לב.):

מיתיבי נאמר: כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: כבד את ה' מהונך, מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס; ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה (הרי הוא לא צריך לחסר מממונו)? לביטול מלאכה.

דברי הרא"ש יבהירו יותר את כוונת הר"ש (קידושין א, נ):

והא דקא אמרינן ואפילו הוא מחזר על הפתחים לא שיכבדוהו משלו ויחזור הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב, אלא בגופו מכבדו (מה שאדם מצווה למאן דאמר משל אב, טרחת הגוף) ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים.

כיצד מסבירים הרא"ש והר"ש את הברייתא לעמדת כיבוד הורים משל אב? מהי כוונתה?

לפי עמדת 'משל אב' המצווה היא לדאוג ולטרוח בגופו לצורך האכלת ההורים מממונם, ומדברי הגמ' עולה שחיוב זה נאמר גם כאשר על הבן לבטל ממלאכתו. הר"ש טוען שלכך כוונת הברייתא: לחייב את הבן לבטל ממלאכתו לצורך כיבוד הוריו אפילו כאשר הדבר יגרום לכך שיהא 'צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו'.

 

ה.

נוסיף ונתבונן בברייתא, 'אבל כשהוא בא אצל כיבוד אם ואם בין שיש לך ובין שאין לך כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים'. הראשונים הדגישו כפי שראינו שהיא אינה מצווה לחזר על הפתחים ממש. כך כתב הר"ש למשל בשם ר"ת (שם):

פירוש לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו אלא שאם יתן לאביו מה שבידו יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו.

וכך הדגיש הסמ"ק (שם):

ואמרו בירושלמי ואפילו חוזר על הפתחים ופיר"ת לא שיחזור על הפתחי' בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפילו אם יצטרך לחזור על הפתחים אחרי כן.

מדברי התוספות, לעומת זאת, עולה אחרת (קידושין לא.):

ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין שיש לו ממון ובין שאין לו והיכא דלית ליה חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו.

 

ו.

מהו יסוד המחלוקת? מהי סברת הסמ"ק והר"ש הסבורים שלכו"ע הבן אינו חייב לחזר על הפתחים לצורך פרנסת האב? מהי סברת התוספות שמחייבים? נפתח בדברי החזו"א שמסביר את דעת המחייבים (יו"ד קמט, ב):

כשאין לו לאב ויש לו לדידיה לעצמו ואין ידו משגת להאכיל לאביו משלו, וצריך האב לחזר על הפתחים חייב הבן לחזר על הפתחים לקבץ מן המנדבים לאביו, ששימוש זה שהולך תחת אביו הוא בכלל כיבוד דמה לי להביא לו גוזלות לאכול, ומה לי להביא לו מעותיו שבני העיר נותנים לו.

מהי סברת המחייבים?

 

נפגש עם שני הסברים לדעת הפוטרים. הראשון של הב"ח. כהקדמה לדברים נלמד תוספות שדן במקרה הבא: בדרך כלל כאשר אדם מוצא שתי אבידות, שלו ושל אחר, וביכולתו להשיב רק אחת מהן, מותר לו לבחור בשלו, שלו קודם לכל אדם. אך מה הדין כאשר האבידה השנייה שייכת לאביו? התוספות כותבים שמותר לו להשיב את שלו אפילו למ"ד שכיבוד הורים משל בן (ב"מ לג.):

ויש לומר אבדתו קודמת, דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך, אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול.

התוספות מחדשים שאדם חייב לכבד את ההורים מכספו רק כאשר ההורים נהנים מגוף השקעתו, כאשר שוחט את בהמתו עבורם, ולא כאשר ההורים אינם נהנים באופן ישיר מהממון שמשקיע – לכן מותר לו להשיב את אבדתו ולא את אבדת אביו, שכן ההורים לא יהנו באופן ישיר מאבדן אבדתו. הב"ח מסביר לאור יסוד זה את עמדת הפוטרים (יו"ד רמ):

נראה שטעמו כיון שאין האב נהנה בגוף הבזיון שנתבזה הבן בחזרתו על הפתחים אין הבן מחוייב להתבזות בשביל אביו במה שאינו גוף הכבוד. וסברא זו כתבו התוספות למאן דאמר משל בן עיין שם בדיבור רב יהודה אומר משל בן.

הסבר את דברי הב"ח. כיצד ניתן לפטור את הבן מחיזור על הפתחים לאור יסוד התוספות?

התוספות מחדשים כאמור שגם לפי עמדת משל בן, אדם חייב להשקיע מכספו רק כאשר תהיה להורים הנאה מגוף ההשקעה. סברה זו פוטרת לדעת הב"ח גם מחיזור על הפתחים: ההורים לא יהנו מגוף הבזיון שיתבזה עבורם אלא מהכסף שיקבל, ולכן הבן אינו חייב להתבזות כך עבורם.

חשוב היטב: מה יענו התוספות שמחייבים לחזר על הפתחים לב"ח, הרי הב"ח השתמש ביסוד שהם חידשו כדי להסביר את הפוטרים? חשוב על הבדל בין הנידונים.

התוספות יענו שסברתם מגבילה רק את היקף חובת ההשקעה הכספית (לדעה שיש חובה כזו, עמדת משל בן) – שחובת ההשקעה הכספית קיימת רק כאשר ההורים נהנים מגוף ההוצאה. אולם, החובה לחזר על הפתחים מגיעה ממקום אחר: הבן הרי חייב לטרוח בגופו כדי להאכיל את הוריו, וכשם שהוא חייב ללכת להביא להם גוזלות, כך הוא חייב ללכת לאנשים לבקש מהם כסף אם הוריו זקוקים לכך. נכון שחובה זו כרוכה בביזיון ובחוסר נעימות, וההורים לא יהנו כמובן מגוף הביזיון חלילה, אך אין בכך כדי לפטור את האדם מחובתו לטרוח בגופו לצורך האכלת הוריו, חובה שמחייבת אותו לחזר על הפתחים כאשר הם צריכים לכך.

חשוב על הסבר אחר לדעת הסמ"ק והר"ש מהסברו של הב"ח, הסבר שלא יתבסס על דברי התוספות בב"מ.

יתכן שלדעתם חיזור על הפתחים אינו חלק מהמצוה לטרוח בגופו להאכלת הוריו. זאת בשל הביזיון הגדול הכרוך בכך. הציווי לטרוח בגופו לצורך האכלת ההורים עוסק במציאות נורמלית ובריאה: ללכת לשוק ולקנות אוכל להורים הזקנים שאין בכוחם ללכת לשוק בעצמם, לבשל עבור ההורים הזקנים שכבר אין בכוחם לבשל אוכל לעצמם. ציווי זה אינו עוסק במציאות חולה וקיצונית של צורך לחזר על הפתחים ולפשוט יד לצדקה, דבר שיש בו ביזיון גדול שהתורה אינה דורשת מהאדם.