השקעה כספית בכיבוד הורים ב

לקובץ הפידיאף

א.

נמשיך להתהלך בסוגיית ההשקעה הכספית במצוות כיבוד הורים ונפנה למרחב נוסף שלה. נפתח במעשה המפורסם בדמא בן נתינה (קידושין לא.):

אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.

ר' אליעזר נשאל עד היכן כיבוד אב ואם והביא כדוגמה את מעשיו של דמא בן נתינה שויתר על רווח גדול כדי שלא להעיר את אביו. האם ניתן ללמוד מגמ' זו שאדם חייב לנהוג כך? אם אכן ניתן ללמוד זאת, כיצד נסביר את הדבר, הרי להלכה כיבוד הורים 'משל אב' ולא 'משל בן' ואדם חייב לטרוח בגופו בלבד כדי להאכיל את הוריו ולא להוציא מכספו? נפגש עם התמודדות הר"ן עם השאלות (קידושין דף יג. בדפי הרי"ף):

ומסקינן משל אב דכיון דעבדו בה עובדא הכי הלכתא וכי תימא אם כן תקשי לן הא דאמרי' לעיל עד היכן כבוד אב ואם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון שהפסיד בשבילו ששים רבוא שכר איכא למימר דכי אמרינן דדוקא משל אב הני מילי לכבודו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם אי נמי כי אמרינן משל אב הני מילי בדאיכא חסרון כיס אבל התם עבורי רווחא בעלמא הוה (הפסד רווח בלבד) והכי נמי מוכח בגמ' דאמרינן מיתיבי נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה ומפרקי' נפקא ליה מיניה לבטול מלאכה.

נתמקד בתשובתו הראשונה: אסור לבן להעיר את האב למרות שהדבר יוביל להפסד כספי משום ש'כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם'. הבן אינו מחויב אמנם להוציא מכספו כדי לכבד את הוריו, להאכילם ולהשקותם, אך כדי שלא לצערם עליו לאבד כל ממון שבעולם.

תשובת הר"ן קשה לכאורה: היתכן שאדם מחויב להפסיד סכום כה גדול רק כדי שלא להעיר את אביו משנת צהרים? זאת ועוד, הרי הר"ן סבור ש'כיבוד הורים משל אב' אפילו כאשר אין לאב כסף משלו, ואפילו אז מצוות כיבוד הורים לכשעצמה אינה מצווה את הבן להוציא מכספו, ואם אפילו אז הבן אינו חייב אז איך יתכן שכדי לא להעיר את האב הוא חייב בכך, 'לאבד כל ממון שבעולם'?

השיטה לא נודע למי מציע תשובה נוספת (קידושין לב.):

אי נמי התם לא קאמר ליה ר' אליעזר למימר דמחוייב איניש בהכי, אלא לשאת קל וחומר מאותו גוי ולעשות לפנים משורת הדין.

לדבריו, הדיון בין השואלים לר' אלעזר אינו דיון הלכתי רגיל. ר' אליעזר צייר את דמא בן נתינה כמודל, והוא לא התכוון לומר שכל אדם מחויב לנהוג כך.

 

ב.

נפגשנו לעיל עם תשובתו הראשונה של הר"ן שחילק בין כבוד לצער, 'כי אמרינן דדוקא משל אב הני מילי לכבודו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם'. נמשיך למקום נוסף שבו נטענה טענה זו. נפתח בגמ' שמקשה על עמדת משל אב (קידושין לב.):

ת"ש, שאלו את ר"א: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו; ואי אמרת משל אב (וא"כ מוכרחים לומר שהארנק שייך לאב ולא לבן) מאי נפקא לי' מיניה (אם הארנק שייך לאב מה המעלה בכך, מה אכפת לבן שהאב זורק את ארנקו לים ומדוע רבי אלעזר רואה בכך מעלה גדולה כל כך?) בראוי ליורשו (הארנק אכן שייך לאב, ובכל זאת ר' אליעזר משבח את הבן משום שירושתו נפגעת ובכל זאת הוא שותק).

עולה אפוא מהסוגיה שלפי עמדת 'משל אב' מוכרחים לומר שהארנק שייך לאב, שכן לעמדה זו אם הארנק היה שייך לבן היה מותר לו למנוע מאביו לזרוק אותו. והנה, למרות שהרמב"ם פוסק שכיבוד הורים משל אב, בכל זאת הוא כותב (ממרים ו, ז):

עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק.

מאחר שהרמב"ם פוסק שכיבוד הורים משל אב, ומצוות כיבוד הורים אינה מחייבת הוצאת ממון, כיצד הוא כותב שבן חייב לאפשר לאביו לזרוק את ארנקו ולאבד את כספו? ועוד שדבריו מנוגדים לגמ' שהסבירה שלמ"ד משל אב הארנק שייך לאב!

נלמד שתי תשובות, של הכסף משנה והלחם משנה. הכסף משנה יישם את חילוקו של הר"ן (שם):

ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם (ולכן הרמב"ם כתב שהארנקי שייך לבן למרות שפסק שכיבוד הורים משל אב).

גם עמדת 'משל אב' מודה שכדי שלא לצער את האב על הבן להפסיד ממון. ומאחר שבן שימנע מאביו בכוח לזרוק את ארנקו יצער אותו, ו'כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם', הרי שאסור לבן למנוע מאביו לזרוק את ארנקו.

הלחם משנה הציע תשובה נוספת (שם):

ולי נראה לתרץ דרבינו אית ליה כדעת הרמ"ה שכתב הטור ביורה דעה סי' ר"מ דהא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמי דשדייה לים דאפשר דמימנע ולא שדי ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק הוי כבוד שאין בו חסרון כיס ומיחייב בגויה ע"כ, ומשום הכי כתב רבינו אפי' נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו לים בפניו וכו' כלומר אחר שזרקו אין לומר לו כלום דאחר שזרקו אין להכלימו דאע"ג דקי"ל משל אב היינו דוקא שיוכל למחות בידו קודם שיזרקנו וכדברי הרמ"ה.

לפרשנות הרמב"ם, הברייתא עוסקת בצורה שבה על הבן להגיב לאחר הזריקה, 'עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם', לאחר הזריקה, 'אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק'. מאחר שכך, אין קושי בפרשנותו שהארנק שייך לבן על אף פסיקתו שכיבוד הורים משל אב.

יתכן שלהבנתו, לפני הזריקה, אפילו עמדת 'כיבוד הורים משל בן' תסכים שהבן רשאי לנסות למנוע מאביו לזרוק את ארנקו לים. רכוש הבן, כבודו, אינם הפקר. הבן נדרש אמנם לכבד את הוריו ואפילו להוציא מכספו לצורך כך, אך יתכן שאין בכך בכדי לאסור עליו להתנגד למעשי בריונות שרומסים את כבודו כאדם עצמאי. לכן, הרמב"ם העדיף לפרש שהברייתא עוסקת בתגובת הבן לאחר הזריקה. שכן לדעתו טרם הזריקה הבן רשאי לנסות להתנגד בעדינות ככל שאפשר למעשי האב אפילו אם כיבוד הורים משל בן.

 

ג.

לאחר שנפגשנו עם שני מקומות שבהם יסוד הר"ן מופיע, ולפני מפגש ודיון בהשלכות נוספות, ננסה להתבונן מעט בסברתו – מהי סברת החילוק? מדוע 'כי אמרינן דדוקא משל אב הני מילי לכבודו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם'? מהו יסוד החיוב? מתבקש לתלות אותו בכך שהאיסור על צער האב נובע ממצוות לא תעשה, ובלא תעשה הר"ן הרי כתב 'אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה'. איזו מצוות לא תעשה יכולה לעמוד בבסיס האיסור לצער? יתכן שמצוות מורא הורים, 'איש אמו ואביו תיראו', הנחשבת אולי לעניין גדרי חובת ההשקעה הכספית כמצוות לא תעשה. החתם סופר תלה את האיסור בחידושיו במצוות לא תעשה מובהקות יותר, איסור קללת האב והכאתו (ב"מ סב.):

דודאי מה שכתב הר"ן דלהציל מצער הוא משל בן לאו היינו ממצוות עשה דכבד את אביך, דזה לא נאמר אלא משל אב ולא משל בן, אך הוא מאביזרייהו דהכאה וקללה.

נתבונן ביישום מרכזי של יסוד הר"ן בשאלה הבאה: מקובל שבן אינו חייב לציית להוריו בבחירת רעייתו. מקור הדברים בדברי המהרי"ק ונתבונן בקצרה בנימוקיו (שו"ת מהרי"ק קסו):

ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן, חדא דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי, כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה… הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה… ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו אבל במלתא דלא שייך בגוויה כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא, דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סות' את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו.

חלק מרבותינו הגבילו את היקף הדברים לאור יסוד הר"ן. הם הסיקו מדבריו שכאשר הנישואים 'יצערו' את האב על הבן להישמע לרצונו ולבטלם. המכתם לדוד, ר' דוד פרדו, דן במקרה שבו אחיו של האב הצהיר שהאב לא יהנה מירושתו אם בתו תתחתן עם אדם מסוים. המכתם לדוד פסק שהבת צריכה במקרה זה להישמע לאביה ונלמד את נימוקיו (יו"ד לג):

אכן אחר קצת התבוננות בעין רואה כל האמור משנה שאינה צריכה היא דשניא היא דא מנדון דמיירו ביה הרבנים דלעיל, דהתם איירי בדלית ליה לאב פסידא כלל אם יקח הבן אותה אשה אלא דאינו חפץ בה מאיזה טעם הידוע לו ולכך רוצה למחות בבן ובכהאי גוונא הוא דפסקו שאין חייב הבן לשמוע לאב שאין זה בכלל כבוד ולא בכלל מורא, וכנראה להדיא מדברי קדשו של מוהריק"ו שכתב אבל במלתא דלא שייך האב בגווה כי הכא פשי' דאין כח באב למחות כו'… אבל נידון דידן לא דמי כלל דהכא אם בת זו נשאת עם זה שנשבעה לו נמצאת על ידי זה מפסדת לאביה מלירש בנכסי אחיו הראויים לו ופסקא לחיותיה כמו שבא בשאלה שיאודה אחיו גזר אומר שאם יתקיים זווג זה ליהוי באעבורי אחסנתא מראובן אחיו ומשום הכי הוא דאביה אינו רוצה בקיומו וצווח ככרוכייא מפני הפסד ממונו וכיון שכן טעמו וממשו שנינו דאלים גובריה דאב למחות בידה לא תקום ולא תהיה, חדא מכח מה שכתב האשל הגדול עין משפט הר"ן ז"ל גבי ההיא דפסקינן בפ"ק דקדושין בכבוד הלכתא משל אב וז"ל וכ"ת א"כ תיקשי לן הא דאמרינן לעיל עד היכן כבוד א"וא כו' כההיא דאשקלון שהפסיד בשבילו ס' ריבוא. איכא למימר דכי אמרי' דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ע"ש וכך תירץ מרן הקדוש ז"ל בכסף משנה ובב"י /ביו"ד/ סי' ר"ס גבי ההיא דפ' הרי"ף והרמב"ם בזורק כיס לים… נמצא דלפום הך תירוצא סליק לן לדינא אליבייהו דהרי"ף והרמב"ם דהיכא דאיכא צערא לאב פסקינן דחייב משל בן ולפי זה הכא דאיכא צערא ורבה היא אליו משום פסידא דממונא חייבת היא שלא לצערו אפילו היה בדבר פסידא לנפשה טובא.

הנצי"ב דן במקרה שבו אב מתנגד לנישואים שיגרמו לו לביזיון וצער, יתכן שכתוצאה מתפיסת הקהילה והמשפחה שהנישואים אינם מכובדים ומתאימים (משיב דבר ב, נ):

נראה דהא דאי' ביו"ד (סי' ר"מ סכ"ה) וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה, א"צ הבן לשמוע אל האב, זה אינו אלא באופן שאין באשה שחפץ בה בזיון וצער לאב אבל ביש בזיון אסור לישאנה... והנה נאמר על זה הדין שאר טעמים במהרי"ק (שורש קס"ו א') דכבוד אב אינו אלא במה שנוגע לו להאכילו וכדומה, אבל במה שאינו נוגע לו אין חיוב… ולפי זה הטעם אם היה נוגע נשיאת אשה זו להנאתו היה מחויב לישאנה ולא אחרת, וכל שכן שאסור לישא אשה שהיא בזיון אב דגרע טובא דקאי בארור מקלה אביו ואמו.

כך כותב גם הרב עובדיה יוסף בספר הליכות עולם (ח, עמ' קמג):

וראיתי בספר תורה תמימה שכתב להקשות על דברי מהריק"ו שאם האב מוחה בבנו שלא ישא אשה פלונית אין צריך לשמוע לו, קשה שהרי יצחק צוה על יעקב לא תקח אשה מבנות כנען, ואם איתא שאין צריך לשמוע לו, לא היה לו לומר בלשון צואה, אלא בלשון בקשה, דלא שייך ציווי בכהאי גוונא. וצ"ע ולא קשיא מידי שכבר כתב הגאון הנצי"ב בשו"ת העמק משיב דבר ח"ב שאם יש בזיון וצער להורים בנישואי בנם צריך לשמוע בקולם שהרי אסור לבזות ההורים כמו שנאמר ארור מקלה אביו ואמו, וא"כ אסור לו לישאנה.

הדברים קשים לכאורה, ונתבונן למשל בפסיקתו של המכתם לדוד: הבת רוצה להתחתן עם אדם מסוים, ומדוע עליה להתחשב בדוד שגזר שהאב לא יהנה מירושתו אם תתחתן? וכן בשאלה של הנצי"ב: בן להורים מקהילת סטמר רוצה להתחתן עם יהודיה כשרה ממשפחה דתית לאומית. נניח שהדבר יגרום ל'ביזיון וצער להוריו' בסביבתם הקרובה, האם בגלל זה יהיה אסור לו להתחתן? הר"ן חידש אמנם שעל הבן להפסיד כל ממון שבעולם כדי שלא לצער את האב, והחתם סופר הסביר שהדבר נובע מראיית הצער כ'אביזרייהו דהכאה וקללה', אך נראה שהדבר נכון רק בפעולה שבין הבן לאב – לריב עמו כדי שלא ישליך ארנק וכו' – ולא בפעולה שאינה נוגעת ישירות לאב. כך הוא בנישואים: זכותו היסודית של הבן לבחור עם מי להתחתן, ופעולה זו אינה נוגעת ישירות לאב וממילא אין לראות בה משום 'אבזרייהו דהכאה וקללה'. איום הדוד לנשל את האב מהירושה או תפיסות הקהילה שגורמות לקושי חברתי של האב, אינם יכולים להכתיב לבן את נישואיו.