זריזות מול הידור

לקובץ הפידיאף

א.

בדף הקודם התחלנו לעסוק בכלל 'זריזין מקדימין למצוות', ולמדנו את דברי הרמב"ם 'כל היום כשר למילה, ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות'. בדף זה נעסוק בשאלה הבאה: האם מצוה להקדים בתחילת היום גם כאשר הדבר יוביל לכך שאדם יקיים את המצוה בצורה מהודרת פחות? חשבו למשל על שתי השאלות הבאות:

שבע בבוקר, יום שלישי של סוכות, יובל אמור לקבל אתרוג מהודר מאוד בשמונה. עכשיו יש לו בבית אתרוג פחות מהודר, האם הוא מצווה ליטול עכשיו ארבעת המינים או שעדיף שימתין לשמונה ויהדר במצוה?

יובל מתלבט: האם לעשות את ברית המילה לאחר תפילת שחרית או לעשות אותה אחר הצהרים, כך שקהילתו ומשפחתו המורחבת יוכלו להשתתף בברית והוא יקיימה בצורה מהודרת יותר, 'ברוב עם הדרת מלך'?

נתחיל את הדרך בסוגיה ביבמות שסביבה דנו רבותינו שבכל הדורות בשאלתנו. המשנה ביבמות דנה בחיוב האחים לחלוץ או לייבם (יבמות לט.):

מצוה בגדול לייבם, לא רצה – מהלכין על כל האחין, לא רצו – חוזרין אצל גדול ואומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם.

עיקר המצוה והדבר המובחר ביותר הוא ייבום של האח הגדול. רבי יוחנן וריב"ל נחלקו בשאלה מה עדיף, ייבום של האח הקטן בשל עדיפות הייבום או חליצה של האח הגדול (שם):

איתמר: ביאת קטן וחליצת גדול – פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר: ביאת קטן עדיפא, וחד אמר: חליצת גדול עדיפא. תנן: תלה (האח הגדול) בקטן עד שיגדיל (אמר: אל תכפו עלי לחלוץ, בואו נמתין לאחי הקטן עד שיגדיל, אולי הוא ירצה לייבם)- אין שומעין לו (אלא כופין עליו לחלוץ); ואי ביאת קטן עדיפא (מחליצת הגדול), אמאי אין שומעין לו? נינטר (נמתיך עד שיגדל) דלמא גדיל ומייבם! וליטעמיך (שחליצת גדול עדיפה), ובגדול עד שיבא ממדינת הים (אם האח הגדול נמצא במדינת הים והאח הקטן אומר: בואו נמתין עד שהוא יגיע)- אין שומעין לו, אמאי? נינטר דלמא אתי וחליץ! (הרי חליצת גדול עדיפה!) אלא, כל שהויי מצוה לא משהינן.

עולה מדברי הגמ' שגם אם הקיום המהודר הוא חליצת האח הגדול, בכל זאת אין ממתינים עד שיגיע ממדינת הים אלא כופים על האח הקטן לחלוץ או לייבם. האם נוכל ללמוד מגמ' זו שתמיד יש להזדרז בקיום המצוה ואין להשתהות כדי להדר?

נראה שלא: יתכן שאיננו ממתינים לגדול שנמצא במדינת הים בשל חוסר הודאות שיגיע. זאת ועוד, מדובר בדרך כלל על המתנה ממושכת, המתנה שבמהלכה היבמה לא תוכל להינשא לאחר עד לחליצת הגדול. האם ניתן ללמוד מכך שאי אפשר להמתין עם ברית המילה עד לאחר הצהרים כדי להדר ולקיימה ברוב עם? שאי אפשר להמתין עם נטילת ארבעת המינים עד להגעתו הודאית של האתרוג המהודר?

כך כותב בעל תרומת הדשן. הוא דן בשאלה האם ניתן להמתין עם מצוות קידוש לבנה עד למוצאי שבת, זמן בו אדם יקיימה בצורה מהודרת יותר (תרומת הדשן סימן לה):

שאלה: הרואה לבנה בחדושה בימי החול, ואומר נמתין לברך על חדושה, עד למוצאי שבת יפה הם עושין או לאו? תשובה: יראה דיש לחלק בדבר, היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב, אינו לילות הרבה בחודש, כגון ז' או ח' בחדש, שאפילו אם יהא מעונן במוצ"ש, וב' וג' או ד' לילות אחריו, עדיין יש זמן לברך, עד סוף ליל ט"ו, כה"ג יפה להמתין עד מו"ש. דכתב א"ז: דאין מברכין על הירח אלא במו"ש, כשהן מבושמין ובכלים נאים; אבל אם ליל מוצ"ש הבא, יהא לילות הרבה בחודש, שאם יהיה מעונן בו, וב' וג' או ד' לילות אחריו, יעבור זמן הברכה, כה"ג אין להמתין עד מו"ש, דכל היכא דראוי הוא להסתפק, שתעבור המצוה, אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר. וראייה, מהא דגרסינן פ' החולץ: איתמר ביאת קטן וחליצת גדול… אלמא דלא משהינן מצוה, כדי לעשותו מן המובחר כי התם, דלחד מאן דאמר ביאת קטן עדיף, ולחד בגדול עדיפא, ואפילו הכי לא משהינן לה. ומכל מקום מוכח התם, דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה, אז לא משהינן לה, אבל בשאין ראוי להסתפק לא. ותדע, דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים, ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל, דלא משהינן, אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל, ובגדול עד שיבא ממדה"י לא משהינן, משום דשמא ימות הקטן, והגדול לא יבא לעולם ממד"ה, ותעבור המצוה, לכך לא משהינן, אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא, משהינן וה"ה בנ"ד.

לדבריו, אפשר להמתין כדי להדר כאשר אין חשש שיעבור זמנה של המצוה ולא יצליח לקיימה. אין להמתין כאשר 'ראוי להסתפק שתעבור המצוה'. הסוגיה לימדה שאין להמתין דווקא לביאת גדול ממדינת הים, שמא הדבר לא יקרה והמצוה לא תתקיים. אך ניתן להמתין כדי להדר במצוה, ליטול אתרוג מהודר יותר או לקיים את המצוה ברוב עם, כאשר אין סיבה לחשוש שלא יצליח לקיים את המצוה בזמנה.

השו"ע והרמ"א פוסקים כדברי תרומת הדשן (שו"ע אור"ח תכו, ב):

אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים. הגה: ודוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י' בחדש, אז ממתינין עד מוצ"ש. אבל אם הוא אח"כ, אין ממתינין עד מוצאי שבת שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן.

 

ב.

תרומת הדשן סבור אפוא שהגמ' ביבמות עסקה רק במצב שבו קיום המצוה העתידי אינו ודאי, כאשר האח הגדול נמצא במדינת הים ולא ודאי שיחזור, ורק אז אין להמתין ולא כאשר הקיום המהודר ודאי ואין סיבה לחשוש לו. הרמ"א פסק כפי שראינו כתרומת הדשן, אך מדבריו הבאים עולה אחרת (שו"ע אור"ח כה, א):

אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין, שמעלין בקודש (ולכן על אדם להקדים את ההתעטפות בטלית שקדושתה פחותה להנחת התפילין שקדושות יותר, כדי שיעלה בקודש)… הגה: מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על הציצית, אלא מניח תפילין וכשמביאים טלית, מעטפו.

למרות שבדרך כלל יש להקדים טלית לתפילין, וכך היא הצורה הנכונה והמהודרת שבה יש לקיים את המצוות, בכל זאת אדם שיש לו רק תפילין צריך להזדרז ולהניחן ולא להמתין להגעת הטלית, 'דכל שיהוי מצוה לא משהינן'. וכך מסביר המג"א (מג"א כה, ס"ק ב):

וכך הוא ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן אף על פי שיש לומר שיעשה אחר כך המצוה יותר מן המובחר.

המג"א לומד מהגמ' ביבמות שלעולם אין להשתהות בקיום מצוה, למרות שאם ימתין לטלית יקיים את המצוה בצורה מהודרת יותר. דברים אלו קשים לכאורה: הרמ"א הרי פוסק כתרומת הדשן, ולדעתו הגמ' ביבמות אסרה להשתהות רק כאשר הדבר עלול להוביל לאי קיום המצוה!

בעל השבות יעקב, רבי יעקב ריישר, דן בשאלה זו. נפתח בלימוד שאלתו, שאלתנו (שבות יעקב א, לד):

בחג הסוכות בשעת ההלל הביאו לאחד אתרוג ולולב עם שאר מינים והיה ע"פ הדין כשר לצאת בו ולא רצה לצאת בה כי רוצה להמתין שעה או שתים שיביאו לו אתרוג מהודר ויותר נאה אי שפיר דמי למיעבד הכי או נימא דזרזין מקדימין למצוה עדיף.

השבות יעקב התמודד בתחילת התשובה עם הגמ' ביבמות (שם):

וגם מהאי דיבמות דקאמ' שם בדף ל"ט… אלא כל שהויי מצוה לא משהינן ע"כ גם מהתם אין ראיה דהתם גם כן מהאי טעמא כיון דהוא רק על הספק דלמא אתי וחליץ או דלמא אתי גדול ממדינת הים ומייבם, וכיון שהוא במדינות הים ואי אפשר לידע דעתו מספיקא שהויי מצוה לא משהינן, מלבד דהתם יש לומר גם כן הטעם דלא לעוגנא כל כך כי הרבה חששו חז"ל לתקנת עגונת ואפשר דגם זה נכלל בלשון הש"ס שהויי מצוה לא משהינן.

לקראת סוף התשובה דן השבות יעקב בדברי הרמ"א (שם):

והא דפסק רמ"א בא"ח סי' כ"ה דאם תפילין מזומנים מידו אין צריך להמתין על הציצית היינו משום דהתם לאו משום מצוה מן המובחר נגעי בה רק דראוי להקדים מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות או משום שהיא תדיר כמבואר בטור וב"י, מכל מקום כל שאינו מצוי לפנינו ותפילין מוכנין לפנינו בודאי מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה וליכא כאן גרעון מצוה כלל. לכן נראה לי בנדון שלפנינו אם בודאי יובא לו אתרוג מהודר יותר יש להמתין על מצוה מן המובחר כנ"ל ה"ק יעקב.

אמנם, בדרך כלל יש להקדים התעטפות בטלית להנחת תפילין. אולם, חובה זו קיימת רק כאשר שניהם נמצאים לפניו. ניתן אמנם להשתהות כדי להדר במצוה כאשר אין חשש שהדבר יוביל לאי קיומה, אך מטרת ההשתהות במקרה זה אינה הידור בתפילין אלא הקדמת הטלית, וחובת ההקדמה קיימת רק כאשר שניהם נמצאים לפניו. לכן לא ימתין עם הנחת התפילין עד להגעת הטלית, שכן מטרת ההמתנה אינה הידור במצוות התפילין.

 

ג.

מקור נוסף שסביבו דנו רבותינו בשאלתנו הוא דברי ספר חסידים (תתעח):

כתיב (תהלים קי"ט ס') חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה (שמות ט"ו ב') זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וספר תורה נאה, שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבא לידי טלית יפה מאד אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינו יפה כל כך, וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע בדיוקא לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה, כי על זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך.

החיי אדם, רבי אברהם דנציגר, סבור שספר חסידים חולק (נשמת אדם חלק א, כלל סח):

אבל בספר חסידים סי' תתע"ח כתב… הרי דפליג על תה"ד וכדמשמע פשטא דלשנא דגמרא ביבמות ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן…וכיון דתה"ד לא הביא דברי ס"ח מוכח דלא ראה אותו, ואם כן נראה לי דנקטינן כדברי ספר חסידים וכדמשמע פשטא דלשנא דגמרא.

אנסה להציע הסבר אחר לדברי ספר חסידים: הוא עוסק במצב שבו לאדם אין טלית כך שהמתנתו 'עד שיבא לידי טלית יפה מאוד' תוביל לכך שלא תהיה לו טלית משלו בכל אותה עת. וכן, במצב שבו לקהילה אין ס"ת, 'וכן עיר שאין בה ס"ת'. במצב שכזה עליהם לקנות מייד ס"ת וטלית ולא להמתין לסופר מהודר יותר. זאת ועוד, הגעתו של הסופר המהודר יותר 'שלא יבוא כל כך בקרוב זמן' לעיר, מציאת טלית מהודרת יותר, אינה ודאית. נראה שאיננו מוכרחים להסיק מכך שלדעתו אסור לאדם להשתהות שעה עד שיגיע אתרוג מהודר יותר שאמור להגיע או שאסור לקיים את ברית המילה באחר הצהרים כדי להדר בה ולקיימה ברוב עם.