תדיר ושאינו תדיר ג – מעלין בקודש או מקודש קודם

א.

בדף הקודם (ראה כאן) למדנו את דברי הנימוקי יוסף על הקדמת טלית לתפילין בשל תדירותה, ואת השגותיו הרבות של בעל השאגת אריה. הב"י מביא בביתו את דברי הנימוקי יוסף (ב"י אור"ח כה):

ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד (דברי הטור). מתוך דברי רבינו נראה שבתחלה מתעטף בציצית ואח"כ מניח תפילין, וכן כתוב בנמוקי יוסף בהלכות ציצית (יב. דיבור ראשון) דמצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות (מנחות מג:) ראוי להקדים ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת ויום טוב ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

השו"ע פסק כדברי הנימוקי יוסף, אך הוסיף להם טעם (שו"ע אור"ח כה, א):

אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין, שמעלין בקודש.

מהו הטעם שהוסיף השו"ע? היזכר בכלל 'מקודש קודם' והקשה על נימוקו של השו"ע!

וכך מקשה בעל השאגת אריה (כח):

ובש"ע א"ח סי' כ"ה כתב לאחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין שמעלין בקודש ע"כ, ואין אלו אלא דברי תימה, דכלפי לייא אדרבה תפילין משום קדושתן ראוי להקדימן לציצית וכדתנן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, ואין ענין מעלין בקודש לכאן, דזה מיירי שמעלין מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה אבל אין מורידין מחמורה לקלה, וכההיא דפרק הקומץ רבה דתפילה של יד עושים אותה של ראש משום מעלין בקודש, דשל ראש קדושתה חמורה משל יד, ושל ראש אין עושין אותה של יד משום דאין מורידין, אבל בשני דברים (והשאלה איזו מצוה להקדים) כל המקודש מחבירו קודם לו וכל שכן מקודש ואינו מקודש כמו ציצית ותפילין דמקודש קודם.

מהי קושיית השאגת אריה?

במרחב הקדימות הכלל הוא 'כל המקודש מחבירו קודם את חבירו', וא"כ ודאי שהכלל 'מעלין בקודש' לא יכול להיאמר במרחב זה – יש להקדים את המצוה הקדושה יותר, ולא את המצוה הקדושה פחות כדי לעלות בקדושה! הכלל 'מעלין בקודש' נאמר רק בהקשר של שינוי ייעוד החפץ – מה אפשר או אי אפשר לעשות מחפצים קדושים, לשנות את ייעודם לחפצים קדושים יותר ולא להוריד מקדושתם. אך לא בהקשר של קדימות בין שתי מצוות, שם יש להקדים את המצוה הקדושה יותר, 'כל המקודש מחבירו קודם את חבירו'.

 

ב.

נימוקו של השו"ע להקדמת הטלית לתפילין, 'מעלין בקודש', קשה אפוא: הרי בעולם הקדימות הכלל הוא 'מקודש קודם'! נלמד את הסברו של בעל היד אפרים, וכהקדמה לדברים ניזכר באחת מקושיות השאגת אריה על הנימוקי יוסף שהורה להקדים את הטלית בשל תדירותה: הרי התפילין קדושות יותר והגמ' הסתפקה מה הדין בהתנגשות בין שני כללי הקדימה, תדיר מול מקודש, ונשארה בספק! היד אפרים הסביר לאור קושיה זו את תפקיד הנימוק 'מעלין בקודש' (יד אפרים כה, א):

נראה שלא בא לתת טעם על איחור תפילין מציצית, דלא שייך מעלין בקודש אלא לענין אותה מצוה עצמה, וכגון מתפילין של ראש אין עושין של של יד וכיוצא בו, וכן לענין נר חנוכה שמוסיף והולך משום מעלין בקודש, היינו באותה מצוה עצמו יש לו לעלות בקודש, אבל בשאר מצות לענין קדימה, אדרבה אמרינן בזבחים המקודש מחברו קודם לחבירו, אלא עיקר טעם קדימת ציצית לתפילין הוא משום שזו תדירה… וכאן לא בא אלא לומר דלא תימא דדינא להקדים משום דמקודש מציצית, ובפרק כל התדיר איבעיא הוא תדיר ומקודש איזה קודם, לזה אמר דאיכא נמי קצת סברה דמעלין בקודש ולא דמי לההיא דזבחים גבי תדיר ומקודש, דהכא כיון שהוא מצות שבגוף (ושתי המצוות מתקיימות בגוף האדם שמתעטף בטלית ומניח תפילין) יש לו לעלות בקודש, וכיון דלגבי דכל המקודש קודם איכא קצת סברא דמעלין בקודש, שוב אזלינן בתר תדיר ומקדימין הציצית.

מהי תשובתו של היד אפרים? מהו מקומו של הנימוק 'מעלין בקודש' לפי הסברו?

להסברו, תפקיד הכלל 'מעלין בקודש' הוא להכריע את ההתנגשות שבין תדיר ומקודש. בדרך כלל, מקרים שכאלו הם ספק שלא הוכרע ויש בהם חופש בחירה, אך כאן יש עקרון נוסף שמכריע את הכף לטובת 'תדיר קודם' – 'מעלין בקודש'. ערך זה קיים דווקא במקרה שלנו, שכן שתי המצוות מתקיימות בגוף האדם שמתעטף בטלית ומניח תפילין, כך שהקדמת המצוה שקדושתה פחותה תוביל לעלייתו של האדם בקודש. להבנתו, גם במקרה שכזה, הכלל 'מעלין בקודש' לכשעצמו לא היה גובר על הכלל 'מקודש קודם', אך בכוחו להכריע את הכף לטובת הכלל 'תדיר קודם'.

מדברי האליה רבה והביאור הלכה עולה אולי הבנה שונה של מקומו וכוחו של הנימוק 'מעלין בקודש'. האליה רבה כותב (שם ס"ק ג):

שמעלין בקודש וכו'. ובסוף סעיף זה כתב הלבוש יש אומרים דתפלין קודמת כיון שיש בהן קדושה יתירה. וצריך לומר דבסברא זה פליגא, אם דבר שיש בו קדושה יותר, יוקדם או יאוחר משום מעלין בקודש… והטעם דמעלין בקודש הוא בליקוטי (מהרי"ל) [מהרי"ו דינין והלכות] סי' כ'. ונראה שהוא עפ"י הסוד, שנכנס האדם מקדושה קלה לקדושה חמורה, וכדאיתא בש"ע מהר"י לוריא [הל' ציצית סעיף כ], וכן בזוהר [ח"ג קכ ע"ב] ומקור חיים [סק"א].

וכך כותב הביאור הלכה (שם):

שמעלין בקודש – על האדם קאי שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה כי מתחלה הוא רק מכסה את עצמו בכיסוי של מצוה וע"י התפילין הוא מקשר את עצמו בקשר היחוד והקדושה, א"ר והגר"א וכוון בזה לתרץ קושית השאגת אריה והדגול מרבבה.

הסבר את הדברים: כיצד דברי האליה רבה מיישבים את קושיית השאגת אריה?

השאגת אריה הקשה כאמור: איך יתכן ליישם את הכלל 'מעלין בקודש' גם בעולם הקדימות, להקדים את הטלית לתפילין כדי לעלות בקודש, הרי בעולם זה הכלל הקובע הוא 'מקודש קודם', כלל שעומד בסתירה לכלל 'מעלין בקודש'! האליה רבה והביאור הלכה עונים: הכלל 'מעלין בקודש' נאמר בעולם הקדימות רק כאשר שתי המצוות מתקיימות בגוף האדם ומקדשות אותו. אז, עדיף להקדים את המצוה שקדושה פחות כדי שהאדם יתעלה בקדושה, 'על האדם קאי שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה'. בדרך כלל, העקרון הקובע בעולם הקדימות הוא אכן הכלל 'מקודש קודם', וכלל זה נאמר בשתי מצוות שונות ונפרדות כגון חטאת ואשם שלא מתקיימות ומעלות בקדושה את גוף האדם כטלית ותפילין.

מה ההבדל בין תשובת היד אפרים לתשובת הביאור הלכה? מה משותף לשניהם?

לפי שניהם, הכלל 'מעלין בקודש' נאמר רק במצב מיוחד שבו שתי המצוות מתקיימות בגוף האדם. ההבדל בניהם הוא במקום ובכוח של כלל זה: לפי היד אפרים הוא יכול רק לסייע לכלל 'תדיר קודם' לגבור על הכלל 'מקודש קודם', אך לכשעצמו אין לו כוח לגבור על הכלל 'מקודש קודם'. לעומת זאת, לפי האליה רבה והביאור הלכה, הוא גובר לבדו על הכלל 'מקודש קודם', אך שוב – רק במקרה המיוחד של שתי מצוות שמתקיימות בגוף האדם ומקדשות אותו.