תדיר ושאינו תדיר ד – חיובא דיומא מול תדיר

א.

נתבונן בסוגיה נוספת בעולם כללי הקדימה, סוגיה שמעמידה בסימן שאלה את היקפו של הכלל 'תדיר קודם'. הגמ' דנה בסדר הברכות בליל יו"ט ראשון של סוכות, איזו ברכה להקדים, ברכת שהחיינו או ברכת לישב בסוכה (סוכה נו.):

איתמר, רב אמר: סוכה ואחר כך זמן, רבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה. רב אמר: סוכה ואחר כך זמן, חיובא דיומא עדיף. רבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה, תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם.

נראה ש'חיובא דיומא' הוא חיוב שמיוחד לאותו היום ומגדיר אותו. כך היא מצוות הישיבה בסוכה: זהו החיוב של היום, המצוה שזמנה דווקא היום ומייחדת את היום. ברכת שהחיינו, לעומת זאת, היא ברכת שבח והודיה כללית, ברכה שנאמרת בהקשרים רבים ולא מיוחדת דווקא לאותו היום.

ב.

נמשיך בסוגיה ונלמד חלקים נוספים ממנה. הגמ' מקשה על רב ממשנה שמורה להקדים בשבועות שחל בשבת את חלוקת לחם הפנים, המצוה התדירה, לחלוקת שתי הלחם, המצוה שמיוחדת לשבועות. דבר שקשה על רב שהורה להקדים את חובת היום למצוה התדירה (שם):

תנן: בעצרת אומר לו: הילך מצה הילך חמץ (וקודם מחלקים את המצה, את לחם הפנים). והא הכא, דחמץ עיקר (שהוא חובת היום, שתי הלחם) ומצה טפל, וקתני: הילך מצה והילך חמץ (ומכאן שמקדימים את המצוה התדירה על פני חובת היום), תיובתא דרב! – אמר לך רב: תנאי היא, דתניא: הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר: הילך חמץ הילך מצה (אבא שאול סבור שמחלקים קודם את שתי הלחם, את חובת היום, ורב פוסק כאבא שאול).

'חובת היום' כאמור היא החובה הייחודית שמיוחדת לאותו יום, שמאפיינת ומגדירה אותו. ודאי אפוא שחלוקת שתי הלחם, הקרבן הייחודי לשבועות, נחשבת כחובת היום יותר מחלוקת לחם הפנים, חלוקה שמתקיימת בכל שבת ושבת ולא מיוחדת ומאפיינת את חג השבועות.

בסיום הסוגיה, הגמ' פוסקת כרב (שם):

והלכתא: סוכה ואחר כך זמן.

 

ג.

הפסיקה כרב מלמדת אותנו אפוא על צמצום יסודי של הכלל 'תדיר קודם': מצוה תדירה אמנם קודמת למצוה פחות תדירה, אך לא כאשר אותה מצוה פחות תדירה היא 'חיובא דיומא', מצוות היום שמגדירה ומייחדת את היום כהדלקת נרות חנוכה או ישיבה בסוכה. וכך כותב רבנו מנוח על דברי הרמב"ם הפוסק כרב (סוכה ו, יב):

ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן.

כותב על כך רבנו מנוח (שם):

כתב הרב ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן. אמר המפרש ואף על גב דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אפילו הכי מצות היום עדיף, דכי אמרינן דתדיר קודם הני מילי כי ליכא בהדיה חובת מצות היום, אבל כי איכא בהדיה חובת מצות היום כגון מצות סוכה ושופר ולולב והדומה להם אינהו עדיפי.

נתבונן יותר במקורות להקדמת ערבית לספירת העומר. השו"ע כותב (אור"ח תפט, א):

בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר.

ומסביר הביאור הלכה (שם):

בחק יעקב ס"ק ט"ז כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא תדיר.

וכך כותב השו"ע הרב (שם, טז):

ומכל מקום ראוי להקדים תפלת ערבית לספירה שתפלת ערבית היא תדירה והספירה אינה תדירה ותדיר קודם לשאינו תדיר.

אנסה להציע: יתכן שהיסוד של חובת היום נאמר דווקא בחג ובשבת. אז יש חשיבות מיוחדת למצוות היום, מצוות שמגדירות את היום ועומדות במרכז מהותו, חשיבות שגוברת על הערך של תדיר קודם. אולם, בספירת העומר הימים הם ימי חול, וממילא המצוה אינה נחשבת כחובת היום, כמצוה שמגדירה את היום ועומדת במרכז מהותו.

 

ד.

הרא"ש פוסק אמנם שברכת הסוכה קודמת לברכת שהחיינו, אך מדיונו עולה שאלה גדולה סביב משמעות הפסיקה כרב והיקפה. הוא מביא מחלוקת בסדר הברכות ביו"ט שני של גלויות. יש ראשונים שסברו שבליל יו"ט שני ברכת שהחיינו קודמת לברכת הסוכה. טעמם הוא שבניגוד לליל יו"ט ראשון שבו ברכת שהחיינו היא הן על היו"ט והן על הסוכה, בליל יו"ט שני ברכת שהחיינו באה רק על קדושת היו"ט ולא על הסוכה (סוכה ד, ד):

גרסי' בפרק החליל (דף נו א) איתמר רב יהודה אמר סוכה ואח"כ זמן רבה בר בר חנה אמר זמן ואח"כ סוכה והלכתא סוכה ואח"כ זמן. יש מן הגדולים אומרים דבליל שני אומר זמן תחלה דזמן (ביו"ט שני) לא קאי אסוכה (אלא רק על היו"ט) דאפילו אם היה ליל יום טוב ראשון חול יצא בזמן דסוכה (שבירך בלילה הראשון, משום שאפשר לברך שהחיינו על הסוכה עוד לפני יו"ט).

פסיקה זו מובילה למסקנה שגם ביו"ט ראשון, הקדמת ברכת הסוכה לא נבעה מהיסוד של 'חובת היום עדיף', יסוד שהיה אמור להוביל להקדמתה גם ביו"ט שני, אלא מיסוד אחר, וכך עולה מדברי הטור, דברים שנפסקו על ידי השו"ע (תרמג, א):

סדר הקידוש יין קידוש וסוכה ואחר כך זמן לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה.

כלומר, מאחר שברכת הזמן באה הן על קדושת היום טוב והן על מצוות הסוכה, יש לברכה לאחר שתי הברכות שעוסקות בכך כדי לבטא זאת, שאם היינו מברכים שהחיינו לאחר הקידוש, אז היה מובן שהברכה באה רק על קדושת הזמן ולא על המצוה, ולכן מברכים שהחיינו לאחר הברכות שעוסקות בקדושת הזמן והמצוה. אם זה הטעם, אז מובן מדוע ביו"ט שני שבו ברכת הזמן באה רק על קדושת הזמן ולא על הסוכה (שכן יצא כבר בברכה אתמול), מברכים שהחיינו לאחר הקידוש ולפני ברכת הסוכה. וכך פוסק השו"ע (תרסא, א):

בליל יום טוב שני אומר קידוש, וזמן אחריו מיד, ואח"כ ברכת סוכה. (זו דעת הרא"ש וכן ראוי לנהוג).

לפי הבנה זו, פסיקת הגמ' בסוף כרב צריכה להתפרש אחרת, פסיקה למעשה כמותו אבל לא מטעמו. וכך מסביר הקרבן נתנאל שמסביר את טעם הדבר (סוכה ד, ד):

אמנם רבינו שהמציא לחלק בין בלילה הראשונה אומר סוכה ואח"כ זמן ובלילה שניה זמן ואח"כ סוכה, ודאי צריך ביאור מנא ליה לחלק מסברתו נגד הני רבוותא רב ורבה בר בר חנה. וצריך לומר דלישנא דגמרא דחקתו, למה מסיים והלכתא סוכה ואחר כך זמן הוי ליה למימר והלכתא כוותיה דרב, אלא ודאי דהלכתא כוותיה דרב ולא מטעמיה דחובת היום עדיף דאם כן קשה קושיית התוס' דהא סתמי' דמתני' הילך מצה והילך חמץ קשה לרב אלא דהלכתא סוכה ואחר כך זמן כדי שזמן קאי נמי אסוכה אבל בליל שני זמן ואח"כ סוכה.

לדבריו, הגמ' אמנם פוסקת כרב, שברכת הסוכה קודמת לברכת הזמן, אך לא מטעמו – לא בגלל שחובת היום קודמת לתדיר, אלא כדי שברכת שהחיינו תחול על הסוכה ועל הזמן. לכן, ביום טוב שני, שבו ברכת שהחיינו חלה על הזמן בלבד, מברך שהחיינו אחרי הקידוש ולפני ברכת הסוכה. הסיבה לפרשנות זו היא שהלכה בדרך כלל כסתם משנה, וסתם משנה מורה להקדים את חלוקת לחם הפנים לחלוקת שתי הלחם, ומכאן שתדיר קודם לחובת היום. דבר שמחייב להבין בדרך אחרת את הפסיקה כרב.

 

ה.

לפי הבנה זו הפסיקה כרב אינה מבטאת סיוג משמעותי של הכלל תדיר קודם ויצירת כלל חדש שלפיו חובת היום קודמת לתדיר, אלא היא הוראה נקודתית בברכת שהחיינו בליל יו"ט ראשון של סוכות. הבנה זו מנוגדת לעולה מפשטות הגמ', ואכן יש פוסקים שלא קיבלו אותה. דבר שבא לידי ביטוי בהתנגדות לחלוקה בין יו"ט ראשון לשני בסדר הברכות, וכך כותב המג"א (תרסא):

והבית חדש כתב בשם רוב האחרונים שלעולם יברך סוכה ואח"כ זמן וכך משמע בגמרא עכ"ל.

בעל מחצית השקל הסביר מדוע כך משמע בגמ' (שם):

והב"ח כתב כו' וכן משמע בגמרא. דבסכה דף נ"ו ע"א אמר רב, סכה ואח"כ זמן, ורבה בר בר חנה אמר, זמן ואח"כ סכה. ומסקינן שם טעמא דרב, דמהאי טעמא ראוי להקדים ברכת סכה, שהיא חיובא דיומא, ועדיף מברכת זמן, וקיימא לן כרב, ולפי טעם האמור בש"ס דחיובא דיומא עדיף, אין לחלק בין יום א' ליום שני, ובכלם ראוי להקדים סכה לזמן (ובאמת דברי הרא"ש צריכים ביאור, שכתב טעם אחר ממה שכתב הש"ס, ואין פה מקומו).