תדיר ושאינו תדיר ה – כשלא רוצה לקיים עכשיו את שתיהן

א.

יהודה נוהג להתפלל ערבית כל יום במניין של תשע. הוא חוזר לביתו בחנוכה בשבע בערב ורוצה כמובן להדליק נרות. אולם, הוא מתלבט: איך הוא יכול להדליק נרות לפני תפילת ערבית וקריאת שמע, הרי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם! האם עליו להקפיד בחנוכה להתפלל ערבית במניין מוקדם יותר כדי להקדים את תפילת ערבית להדלקת נרות?

מה תענה ליהודה? מה הסברה לומר שהוא יכול להתפלל ערבית כדרכו בכל יום בתשע ולא חייב להקדים אותה להדלקת נרות חנוכה?

רבותינו שבכל הדורות דנו בשאלתנו סביב סוגיית קדימות מנחה ומוסף. לפני שנצא לדרך בלימוד הסוגיה, נקדים קצרות: חכמים ורבי יהודה נחלקו בסוף זמן תפילת מוסף: לדעת חכמים זמנה כל היום ולדעת רבי יהודה זמנה עד שבע שעות. מחלוקת זו משפיעה על שאלת קדימות מנחה ומוסף, וכפי שנלמד (ברכות כח.):

תנו רבנן: היו לפניו שתי תפלות (וכגון שהגיע זמן מנחה, שש שעות ומחצה, ועוד לא התפלל מוסף), אחת של מנחה ואחת של מוסף – מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. רבי יהודה אומר: מתפלל של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. אמר רבי יוחנן, הלכה: מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף.

נלמד את הסברם של תלמידי רבנו יונה (ברכות דף יט. בדפי הרי"ף):

רבי יהודה אומר מתפלל של מוספין ואח"כ של מנחה, ור' יהודה אזיל לטעמיה דסבירא ליה דתפלת המוספין זמנה עד ז' שעות בלבד וכיון שעוברת זמנה יש לו להקדים אותה תחלה, ורבנן דסברי דתפלת המוספין כל היום ואינה עוברת זמנה סבירא ליה דמתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין והלכתא כותייהו.

 

ב.

הלכה כחכמים שצריך להקדים את מנחה שכן זמנה של תפילת מוסף כל היום והיא אינה מצוה עוברת. רבותינו הראשונים התקשו לאור הדברים במנהגם ביום כיפור, שלעתים בשל אריכות תפילת שחרית מתחילים להתפלל מוסף לאחר שש שעות ומחצה – הרי אם הגיע זמן מנחה צריך להקדימה, 'מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף'!

בתשובה, חלק מרבותינו הראשונים הורו אכן להקפיד להתחיל מוסף לפני הגעת זמן מנחה. כך כתבו התוספות בתחילת דבריהם (שם):

הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף – מכאן יש ליזהר ביוה"כ להתפלל תפלת שחרית קודם שש שעות ומחצה דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה דאל"כ היו צריכין להתפלל תפלת המנחה קודם.

הטור הביא את מנהג אביו הרא"ש שנהג בשל בעיה זו להתפלל מוסף ביחיד (אור"ח רפו):

וא"א ז"ל היה נוהג ביה"כ להתפלל תפלת מוסף ביחיד כדי להתפלל אותה בזמנה.

 

ג.

התוספות מביאים בהמשך דבריהם את דברי ר"י שחלק והורה שאין צורך להקפיד להתפלל מוסף לפני שש שעות ומחצה (שם):

והר"י אומר דאינו צריך דהא דקאמר שיתפלל תפלת המנחה קודם היינו כשיש לו לעשות צרכיו שלא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה וצריך להתפלל שניהם מיד, כגון שהיה לו לילך לסעודה גדולה כמו לנשואין ומתיירא שמא ימשוך בסעודתו או שישתכר (שאז עליו להתפלל מנחה לפני הסעודה, ולכן צריך להתפלל כעת מנחה ומוסף) אבל אם היה לו שהות להתפלל אחר תפלת מוסף תפלת המנחה בזמנה (בזמן מנחה קטנה, לאחר תשע שעות ומחצה) אין לו להקדים תפלת המנחה אלא יתפלל כסדר מוסף ואח"כ מנחה (כעבור כמה שעות).

גם הרא"ש מביא עמדה זו (ברכות ד, ח):

ויש מפרשים דהא דקאמר היו לפניו שתי תפלות מתפלל של מנחה תחלה, היינו דווקא שצריך עתה להתפלל שתיהם, כי ההיא דירושלמי שרוצה ליכנס לסעודה גדולה ואי אפשר לו להתחיל עד שיתפלל, כיון שצריך להתפלל שתיהן תפלת המנחה קודמת שהיא תדירה וגם עיקר זמנה. אבל אם אינו צריך להתפלל תפלת המנחה, יכול להקדים תפלת המוספין ולאחר תפלת המנחה עד סמוך לדמדומי החמה.

מדוע אין בעיה במנהג להתפלל מוסף ביום כיפור לאחר שש שעות ומחצה? באיזה מקרה נאמרה הסוגיה שמורה להקדים מנחה למוסף?

הסוגיה נאמרה רק במקרה שבו מתכוון להתפלל את שתי התפילות ביחד, זו לאחר זו, וכגון שצריך להתפלל מנחה לפני סעודה גדולה במיוחד. אולם, במקרה רגיל שבו מתפלל מוסף ומתכוון להתפלל מנחה רק כעבור כמה שעות, מותר להקדים מוסף למנחה. כך היה מנהגם ביום כיפור, ועל כן אין בעיה במנהג להתפלל מוסף לאחר שש שעות ומחצה.

חשוב היטב: מהו יסוד הדברים? מהי סברתם? חזור לשאלה שנשאלה בתחילת הדף, אל יהודה שרגיל להתפלל ערבית בתשע ומדליק נרות בשבע ומתלבט האם עליו להתפלל ערבית לפני ההדלקה – מה יענו עליה התוספות והרא"ש?

נראה שסברתם היא שדין תדיר קודם נאמר רק בסיטואציה של קיום שתי מצוות ביחד, זו לאחר זו במעמד אחד ללא הפסקה, אז כלל הקדימות מורה איזו מצוה להקדים ולקיים ראשונה. נראה אפוא שהראשונים יענו ליהודה שמותר לו להקדים להדליק נרות לפני ערבית, שכן אין כאן מצב של קיום שתי מצוות במעמד אחד, אלא הדלקת נרות וכעבור זמן תפילת ערבית.

חזור אל הדעה הראשונה שהתנגדה למנהג ולא חילקה, וחשוב: מהו יסוד המחלוקת? מה היא תענה ליהודה?

 

ד.

הרא"ש והתוספות מגבילים אפוא את הסוגיה למקרה 'שצריך עתה להתפלל שתיהן'. בכך הם מלמדים זכות על המנהג להתפלל ביום הכיפורים מוסף לאחר הגעת זמן מנחה. רבנו יונה גם מלמד זכות על המנהג ומגן עליו בצורה דומה, אך מעמיד את הסוגיה במקרה אחר (שם):

ומה שהיה קשה לנו במנהג שנוהגים העולם להתפלל ביוה"כ מוסף תחלה ואף על פי שהגיע זמן המנחה, אומר הרב מורי נר"ו דלא קשיא מידי, דמאי דאמרינן הכא היו לפניו ב' תפלות מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף, אינו רוצה לומר שהגיע זמן שתי תפלות, אלא במי שרוצה להתפלל שתי תפלות מיד משהגיע זמן מנחה גדולה וכיון שרוצה להתפלל מוסף ומנחה מיד יש לו להקדים המנחה, אבל אם אינו רוצה עכשיו להתפלל מנחה אלא מוסף לבד, וכונתו להתפלל מנחה אחר שעה או שתי שעות יכול להתפלל של מוסף תחלה אף על פי שהגיע זמן מנחה גדולה, וביוה"כ כיון שאין כוונתנו להתפלל שתי התפלות זו אצל זו אלא כוונתינו להתפלל מנחה אח"כ אין לחוש אם עכשיו אנו מתפללים מוסף קודם המנחה אף על פי שהגיע זמן מנחה גדולה.

באיזה מקרה נאמרה הסוגיה לפי רבנו יונה? הוא חולק לדעתך להלכה על התוספות והרא"ש או שמחלוקתם פרשנית בלבד?

התוספות והרא"ש העמידו כאמור את הסוגיה במקרה שבו צריך להתפלל את שתי התפילות בסמיכות זו לזו, כאשר צריך להתפלל מנחה לפני סעודה גדולה. רבנו יונה מעמיד את הסוגיה במקרה שרוצה להתפלל את שתי התפילות בסמיכות. האם יש כאן מחלוקת הלכתית? נראה שלא: הם מסכימים שכללי הקדימה נאמרו רק בסיטואציה של קיום שתי מצוות ביחד, והם רק מציירים אחרת את המקרה של קיום שתי המצוות ביחד – מתפלל את שתיהן ביחד משום שכך רצונו או שעושה זאת משום שצריך להתפלל מנחה לפני סעודה גדולה.

נראה אפוא שגם רבנו יונה יענה ליהודה: מאחר שאינך רוצה להתפלל עכשיו ערבית, ואינך רוצה לקיים את שתי המצוות ביחד, אינך צריך להקדים אותה להדלקת נרות. אולם, בהמשך דבריו מצמצם רבנו יונה את הדברים (שם):

מיהו לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה נראה שיש לו להקדים לעולם תפלת מנחה לתפלת מוסף.

התבונן היטב בדברי רבנו יונה: מהי סברתו? חשוב: מה רבנו יונה יענה ליהודה? ערבית דומה למנחה קטנה או גדולה?

במבט ראשון נראה שערבית דומה למנחה גדולה: אם הנקודה היא שבמנחה גדולה 'עוד היום גדול', הרי שגם בערבית עוד הלילה גדול ויש עוד זמן רב להתפלל ערבית. אולם, נראה שיש להתבונן יותר בדברים: הבנו לעיל שסברת רבנו יונה היא שכללי הקדימות נאמרו רק בסיטואציה של קיום שתי מצוות, ולכן החיוב להקדים מותנה ברצון להתפלל את שתי התפילות ביחד. אולם, לאור הבנה זו נתקשה להבין מדוע הוא אינו מיישם את הדברים במנחה קטנה: גם לאחר הגעת זמן מנחה קטנה, אם אדם רוצה להתפלל עכשיו רק מוסף, ומתכוון להתפלל מנחה כעבור שעה וחצי, מדוע הוא חייב להקדים להתפלל מנחה, הרי אין כאן סיטואציה של קיום שתי מצוות ביחד! נראה אפוא לאור חילוקו של רבנו יונה שיש להבין אחרת את סברתו. יסודה בהבנה שכללי הקדימות נאמרו רק כאשר שתי המצוות עומדות לפני האדם. בזמן מנחה גדולה, התפילה אינה מוגדרת עדיין כעומדת לפני האדם. היא תוגדר כך בזמן זה רק בעקבות רצונו להתפלל אותה סמוך למוסף, דבר שיחייב אותו להקדימה למוסף. במנחה קטנה, לעומת זאת, התפילה מוגדרת תמיד כעומדת לפני האדם, ולכן תמיד עליו להקדימה למוסף. נראה לאור זאת שערבית דומה דווקא למנחה קטנה, וזאת משתי סיבות: ראשית, יתכן שהיכולת להגדיר כך את התפילה בזמן מנחה גדולה תלויה בכך שיהיו למצוה שני זמנים, שכן רק אז ניתן לומר שהתפילה עוד לא עומדת לפני האדם משום שעוד לא הגיע זמנה המרכזי של המצוה (וגם אם נאמר שלדעת רבנו יונה מותר לכתחילה להתפלל מנחה קטנה, עדיין מסתבר שהזמן העיקרי הוא מנחה קטנה, שהרי המנחה תוקנה כנגד התמיד והזמן המרכזי והרגיל של התמיד הוא תשע שעות ומחצה ולא לפני כן). שנית ועיקר, אם החילוק נובע מכך שבמנחה קטנה המצוה 'עומדת לפני האדם' גם ללא רצונו להתפלל אותה כעת, אז ערבית ודאי דומה לדעת רבנו יונה למנחה קטנה – הרי לדעתו חכמים חייבו לכתחילה להתפלל ערבית וק"ש מיד בצאת הכוכבים! נראה אפוא יותר שרבנו יונה יענה ליהודה שעליו להקדים תמיד ערבית להדלקת נרות, גם כאשר הוא רוצה להתפלל ערבית רק בעוד שעתיים.

חזור לדברי הרא"ש והוכח מדבריו – 'אבל אם אינו צריך להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוספין ולאחר תפלת המנחה עד סמוך לדמדומי החמה' – שהוא חולק על חילוקו של רבנו יונה. חשוב היטב: מהו יסוד המחלוקת?

הרא"ש והרשב"א אינם מזכירים את חילוקו של רבנו יונה. יתירה מכך, הם כותבים שיכול 'לאחר תפילת המנחה עד סמוך לדמדומי החמה', ומשמע שגם בזמן מנחה קטנה יכול להקדים להתפלל מוסף אם מתכוון להתפלל מנחה כעבור זמן ולא בסמיכות, 'סמוך לדמדומי החמה'. נראה שהם חולקים בשתי ההבנות שהצענו של צמצום חובת הקדמת התפילה התדירה למצב שבו מתפלל את שתי התפילות ביחד: לדעת הרא"ש והרשב"א, הסברה היא שכללי הקדימות נאמרו רק בסיטואציה של קיום שתי מצוות, ולכן כל עוד שלא מקיים את שתי המצוות ביחד יכול להקדים להתפלל מוסף. לעומת זאת, להבנת רבנו יונה הסברה היא שכללי הקדימות נאמרו רק כאשר שתי המצוות עומדות לפני האדם, 'היו לפניו שתי תפילות', ובזמן מנחה גדולה המצוה עוד לא עומדת לפניו. מתוך הבנה זו מגביל רבנו יונה את ההיתר למנחה גדולה, שכן בזמן מנחה קטנה המצוה תמיד עומדת לפני האדם.

 

ה.

עסקנו אפוא בהרחבה בדברי הרא"ש ורבנו יונה ונמשיך לדברי הרמב"ם והשו"ע. הרמב"ם פוסק כחכמים שמנחה קודמת למוסף, והוא לא מתנה את חיוב ההקדמה בכך שירצה או יצטרך להתפלל את שתי התפילות ביחד (תפילה ג, יא):

היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין, ויש מי שמורה שאין עושין בציבור כן כדי שלא יטעו.

עולה מדבריו שלדעתו כללי הקדימה נאמרו בכל מצב שאדם מצווה בשתי מצוות והגיע זמנם, ולא רק כאשר רוצה לקיים את שתי המצוות ביחד. השו"ע הביא את שתי הדעות (אור"ח רפו, ד):

היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוספין, כגון שאיחר מלהתפלל תפלת מוסף עד ו' שעות (ומחצה, טור) שהוא זמן תפלת מנחה, צריך להתפלל של מנחה תחלה ואח"כ של מוסף… וי"א דהיינו דוקא שצריך עתה להתפלל שתיהן, כגון שרוצה לאכול ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה, אבל אם א"צ עתה להתפלל מנחה יכול להקדים של מוסף.

הרמ"א הוסיף להביא את חילוקיהם של רבנו יונה והרמב"ם (שם):

הגה: ומיהו אם הגיע מנחה קטנה יתפלל מנחה תחלה (הר"י והרא"ש בשם ירושלמי). ויש מי שהורה שאין עושים כן בצבור להקדים תפלת מנחה לתפלת מוסף, כדי שלא יטעו.

 

ו.

לאחר שנגענו בסוגיה בברכות וניסינו להתבונן מעט ביסודות העולים ממנה, נפנה מעט לדברי הפוסקים בהקדמת ערבית והדלקת נרות. המשנ"ב דן בתחילת זמן ההדלקה ומביא את המחלוקת האם ההדלקה מתחילה בשקיעה או בצאת הכוכבים. הוא מורה לסמוך על הדעות שהזמן מתחיל בשקיעה ולהדליק לפני צאת הכוכבים, זמן ערבית וקריאת שמע (תרעב, א):

ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים, נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב, וכ"כ במור וקציעה וכן נהג הגר"א, [אכן יטיל בה כ"כ שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים].

בהמשך הוא דן מה יעשה אדם שלא הדליק לפני צאת הכוכבים, וכעת עומדות לפניו מצוות הדלקת נרות וערבית (שם):

ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צאת הכוכבים, יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא [שע"ת].

המגן אברהם, לעומת זאת, פוסק (תרעב, ס"ק ה):

ונראה לי דמי שלא התפלל מעריב מדליק קודם, דאין צריך זמן כ"כ (להדלקת נרות) וליכא למיחש שמא ישכח מעריב, וכך כתב בכנסת הגדולה שהוא נוהג כן.

מהי סברת המגן אברהם? מדוע הדלקת נרות קודמת לתפילת ערבית?

יתכן שהדבר קשור לכך שלדעת הרמב"ם זמן ההדלקה הוא רק חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, חצי שעה מתחילת זמן ההדלקה 'עד שתכלה רגל מן השוק'. לשיטה זו מצוות הדלקת נרות היא מצוה עוברת, ומצוה עוברת עדיפה על מצוה תדירה, ולכן הדלקת נרות קודמת לתפילת ערבית.

 

ז.

המשנ"ב פוסק כאמור שאדם שלא הדליק נרות לפני צאת הכוכבים, יקדים להתפלל ערבית וידליק לאחר מכן, 'ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צה"כ יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא'. האם פסיקה זו מחייבת גם את יהודה שרגיל להתפלל ערבית בתשע להקדים ולהתפלל ערבית לפני הדלקת נרות בשבע? רבותינו דנו בשאלה זו ונלמד שתי סברות נגד מסקנה זו. הראשונה, עוסקת במנהג הישיבות להתפלל ערבית לאחר הדלקת נרות, מנהג המנוגד לכאורה לדברי המשנ"ב (תדיר קודם עמ' שכד):

ובספר קידוש לבנה (פרק ט', הערה ג'): הורו מרנן ראשי ישיבת פוניבז' הגרא"מ שך והגר"ד פוברסקי לתלמידי הישיבה לעניין ערבית ונ"ח, דלהמדליקים נר חנוכה אחר צאת הכוכבים שאע"פ שמעיקר הדין יש להם להתפלל ערבית קודם, דק"ש דאורייתא ותדירה, מכל מקום תלמידי הישיבה שיש להם אח"כ מנין קבוע לתפילת ערבית, יכולים להדליק נר חנוכה מיד בצאת הכוכבים, ולהתפלל ערבית אח"כ, והיינו מהטעם שכתבנו (דווקא בבא לקיים שניהם עכשיו אמרינן תדיר קודם).

מהי הוראתם של ראשי ישיבת פוניבז'? מהי נימוקה? חזור למחלוקת שלמדנו בהיקף החובה להקדים מנחה למוסף – על איזו מהדעות הסתמכו ראשי הישיבה?

הוראה זו מתבססת בפשטות על הדעות שסייגו את חובת הקדמת המצוה התדירה למצב שבו רוצה להתפלל את שתי התפילות ביחד. נראה אפוא שהדעות שחולקות על כך, וסבורות שתמיד צריך להקדים מנחה למוסף, יחלקו על הוראה זו, שכן לדעתם דין תדיר קודם אינו מותנה ברצון ההאדם לקיים את שתי המצוות ביחד אלא בחיוב בשתי המצוות. אולם, נלמד לסיום את טענתו המחודשת של הרב שטרנבוך שכולם יסכימו להוראה זו (תשובות והנהגות ב, שלח):

והנוהגים להדליק אחרי מעריב היינו משום שמעריב הוא תדיר וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא, ברם נראה דהיינו כשלפניו שתי המצוות מעריב ונ"ח, תדיר קודם, אבל בישיבה שהסדר להתפלל מעריב מאוחר או כל מי שתמיד המנין הקבוע שלו הוא מאוחר… אין ענין להקדים מעריב לנ"ח, שדין תדיר קודם הוא רק בעומד לקיים שניהם, ואף שביוהכ"פ ור"ה איתא שלא לאחר מוסף עד זמן מנחה גדולה מחשש דאז יצטרך להתפלל מנחה קודם, דתדיר היינו באותה מצוה גופא דהיינו בנידון דידן תפלה דכשמתפלל אז יתפלל התפלה דתדיר, אבל בשתי מצוות החיוב להקדים את התדיר הוא רק כשעומד לקיים שתי המצוות עכשיו ממש, ואם לא נימא כן, כל השנה יאסר לקיים שום מצוה אחר זמן מנחה או מעריב לפני שיתפלל (שהרי תפילה תדירה יותר), אך פשוט דכל זמן שאינו מזומן לקיים תפלה אין בה דין תדיר שלא לקיים לפניה מצוות אחרות.

מדוע גם הראשונים שמחמירים במנחה ומוסף יודו בנרות חנוכה וערבית?

לדבריו, גם הראשונים שהרחיבו את חובת ההקדמה, עשו זאת רק במקרה של מנחה ומוסף, שתי תפילות. לטענתו, גם הם יודו שבמקרה רגיל של שתי מצוות שונות ונפרדות, חובת ההקדמה נאמרה רק כאשר רוצה לקיים את שתיהן ביחד. בשתי תפילות, גם כאשר אדם מתכוון לקיים כעת את המצוה הפחות תדירה, להתפלל תפילת מוסף, הוא בעצם מתכוון לקיים מצוות תפילה, וא"כ עליו להתפלל את התפילה התדירה יותר. זוהי סברת הראשונים שמחייבים תמיד להקדים מנחה למוסף – רצון להתפלל מוסף הוא בעצם רצון להתפלל, וא"כ עליו להתפלל את התפילה התדירה. אולם, בשתי מצוות נפרדות ושונות, כולם מודים שחייב להקדים את המצוה התדירה רק כאשר רוצה לקיים את שתיהן ביחד.

התבונן שוב בסברת העמדה המחמירה לפי הסברו של הרב שטרנבוך, ובסברת המחלוקת לפי הסבר זה. מה אתה חושב על הדברים?