משמעות החיוב לפני זמן המצוה א

א.

מה משמעות המצוה לפני זמנה? אילו פעולות היא מחייבת את האדם לעשות כדי שיוכל לקיימה בזמנה? פשוט שמצוות ארבעת המינים למשל מחייבת עוד לפני זמן המצוה לדאוג לבעלות על ארבעת המינים, ופשוט שמצוות סוכה מחייבת אדם לבנות סוכה. ומה עם מצוות קרבן פסח? האם היא מחייבת אדם לעלות לירושלים לפני זמן המצוה כדי שיוכל להקריב את הפסח? זאת ועוד, חשבו על המקרה הבא: יהודה חי בכפר קטן שבו לא יהיה שופר בראש השנה. האם מצוות תקיעת שופר מחייבת אותו ללכת להתארח בר"ה בכפר אחר שבו תוקעים בשופר?

מה אתה חושב על השאלות השונות? אתה רואה בניהן קשר? חשוב על דרך לפצל בין השאלות.

רבותינו דנו בשאלה זו סביב קרבן פסח ודברי התוספות בפסחים, ואנו כהרגלנו נצעד בעקבותיהם ונפתח בגמ' (פסחים ג:):

ההוא ארמאה דהוה סליק (היה עולה לרגל) ואכיל פסחים בירושלים, אמר (כאשר חזר לעירו התגאה באזני היהודים) כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי (מהחלק הטוב ביותר). אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה (שהיא החלק המובחר ביותר אך אסור באכילה)? – אמר ליה: לא. – כי סלקת להתם אימא להו: ספו לי מאליה (אמר לו ריב"ב שכאשר יעלה לשם יאמר להם שיביאו לו מהאליה). כי סליק אמר להו: מאליה ספו לי. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא. אמרו ליה: מאן אמר לך הכי? אמר להו: רבי יהודה בן בתירא, אמרו: מאי האי דקמן (איך נסביר את זה)? בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא! דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.

התוספות התקשו: מדוע וכיצד רבי יהודה בן בתירא לא עלה בעצמו לרגל להקריב את קרבן הפסח? נלמד את דיונם (ג:):

ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע (והגמ' בפסחים (ח:) דורשת מהמילים 'ולא יחמד איש את ארצך בעלתך' שאדם שאין לו קרקע פטור ממצוות העליה לרגל) או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א"נ נציבין חו"ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה (ומי שגר בחו"ל פטור לדעתם מחובת עליה לרגל).

מהן תשובות התוספות? היזכר בכך שהמקורות לפטור זקן ומי שאין לו קרקע הם דרשות שנאמרו במצוות עליה לרגל והקשה על דברי התוספות!

רבותינו האחרונים התקשו בדברי התוספות: הרי המקורות לפטורים אלו הם דרשות שנאמרו במצוות העליה לרגל, ואיך אפשר ללמוד מכך לפסח? וכך שואל בעל המשנה למלך (קרבן פסח א):

כל הני דתנן בפ"ק דחגיגה דפטורים מראיה (עליה לרגל) והביאם רבינו לקמן פ"ב מהל' חגיגה נראה דחייבים בקרבן פסח, דהא מיעוטא דהנהו בראיה כתיבי ולא ילפינן פסח מראיה. וזהו שסתם רבינו וחייב הכל. אך ראיתי להתוס' בפ"ק דפסחים (דף ג') ד"ה מאליה שכתבו ור"י בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה ע"כ. ולא ידעתי הא היכא רמיזא דהני פטירי מפסח ובגמרא לא פטרו זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית. ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן פסח מראיה אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבים בפסח. ואם נאמר דהני דוקא דכתבו התוס' ילפינן מראיה לא ידעתי מנא להו. עוד ראיתי לתוס' שם שכתבו א"נ נציבין חו"ל היא כו'. ולא ידעתי מה הועיל היותו חו"ל דאי לפוטרו מפסח ראשון כל שהיה רחוק ט"ו מיל פטור, ואי סבירא דמי שדר בחו"ל פטור לגמרי אף מפסח שני זה לא ידעתי היכא איתיה, ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו למי בחו"ל. סוף דבר שדברי התוס' מתחלתם עד סופם צריכים אצלי תלמוד.

מהן קושיות המשנה למלך על התוספות?

 

ב.

לפני שנלמד את תשובת הצל"ח ואת דיונו של המנחת חינוך בדבריו, דיון שיקדם אותנו ללב שאלתנו, נלמד את הסברו של הרב עזריה אריאל, בעל השערי היכל, לדברי התוספות, הסבר שנאמן יותר לפשט הדברים ומסביר אותם בעומק (שערי היכל פסחים א עמ' ב):

מסתבר שאין כוונת תוס' ללמוד בבניין אב מראיה לפסח, שכן להשוואה זו יש פירכא כאמור (מנשים שחייבות בפסח ופטורות מראיה), אלא לדעתם הפטור מראיה גופו כולל גם פטור מפסח, וזאת משני היבטים: האחד הוא מהותי – עשיית הפסח היא סעיף מן העליה לרגל. כך נראה מפרשת המועדות בספר דברים (טז, א-יז): "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך… וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם… שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים… ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך… ועשית חג שבעות לה' אלקי מסת נדבך ידך אשר תתן… ושמחת לפני ה' אלקיך… במקום אשר יבחר… וחג הסכת תעשה לך… שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום אשר יבחר… שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסוכות". בפשט הפסוקים לא הוזכרה בפסח שום מצוה נוספת מלבד הפסח, ואף נאמר: "ופנית בבוקר והלכת לאהליך", ופשט הפסוק עוסק בבוקר ט"ו בניסן. אם כן לכאורה אין בו עולת ראיה וקרבן חגיגה, ו"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" מתקיים באמצעות הפסח, אמנם ההלכה אינה כך, "ופנית בבקר" מתפרש על הבוקר השני, אחרי לינה לקרבנות הרגל… מכל מקום נראה מפשט הפסוקים שעשיית הפסח היא ממצוות הרגל כחלק מהעליה. מעתה, מסתבר שהפטור מראיה פטור גם מפסח שהוקש לה. ההיבט השני הוא מעשי: מאחר שהתורה פוטרת אדם מסוים מראיה, משמעות הדבר שאינו צריך לעלות לירושלים בכל ג' הרגלים. אם הוא חייב בפסח, נמצא שבפסח יצטרך לטרוח בעליה לרגל ככל ישראל, ובכל זאת הוא פטור מן המאמץ הקטן הנוסף להיכנס לעזרה (מצוות העליה לרגל), והדבר אינו מסתבר.

מה הקשר בין פסח לעליה לרגל המסביר כיצד התוספות יכולים ליישם את הפטורים של ראיה בהלכות קרבן פסח?

 

ג.

כאמור, נפנה כעת להסברו של בעל הצל"ח, ר' יחזקאל לנדא, הנודע ביהודה. ונשוב על הקושי: איך התוספות מיישמים בקרבן פסח פטורים שמקורם במצוות עליה לרגל, הרי אלו שתי מצוות שונות ויש החייבים בפסח ופטורים מעליה לרגל. מסביר הצל"ח (פסחים ג:):

הנה אין כוונת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ופוק חזי שתחלת קושיית התוספות לא היה להקשות למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לעשות הפסח, שזה אינו קושיא דודאי היה בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה. אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל, ועל זה תירצו שלא היה לו קרקע ומי שאין לו קרקע אין צריך לעלות לרגל כדלקמן דף ח' ע"ב, וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח כמו מראיה. וראיתי להמשנה למלך פ"א מהלכות קרבן פסח [הלכה א'] שנתקשה בדברי התוספות הללו, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי.

מהי תשובת הצל"ח? מהי קושיית התוספות להבנתו? מדוע הם לא הקשו למה ריב"ב לא עלה לירושלים כדי להקריב את הפסח?

הפטורים שמוזכרים בתשובת התוספות עוסקים בעליה לרגל, ואין ללמוד מעליה לרגל לפסח, אך אין בכך קושי משום שגם שאלת התוספות עסקה בעליה לרגל. תוספות לא התקשו בשאלה מדוע ריב"ב לא עלה לירושלים כדי להקריב את הפסח משום 'שלא מצינו שיהיה מחויב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה' ופטור. מאחר שהנמצא בדרך רחוקה בזמן הקרבת הפסח פטור מהמצוה, ומאחר שלא מצינו חיוב להתקרב לפני זמן המצוה, הרי שמעשי ריב"ב שלא עלה אינם קשים מצד פסח אלא מצד מצוות העליה לרגל.

התבונן היטב בדברים, 'ולא מצינו שיהיה מחויב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה'. חשוב עליהם והקשה! חשוב: מה הצל"ח יענה על השאלה מה המצוה מחייבת לפני זמנה?

 

ד. המנחת חינוך התקשה רבות בדברי הצל"ח: איך אפשר לומר שאדם אינו מצווה להתקרב לירושלים לפני זמן הפסח, וכי מהי משמעות המצוה להקריב פסח בירושלים אם לא חובה להתקרב? נלמד חלקים מדבריו (מצוה ה):

ודבריו אינם מובנים לי כלל דודאי מצוות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצוות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצוות עשה, אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה (להקריב פסח שני) אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מצוות עשה… מכל מקום אין סברא כלל שלא יהיו ישראל הדרים בכל ארץ ישראל חייבים בפסח ראשון, בודאי מצוה להתקרב שיבואו, אך אם היו בדרך רחוקה או אפילו במזיד לא בא, יש לו דין דרך רחוקה ואם לא בא יקריב בשני, ואם לא הקריב בשני ער"מ הדינים, אבל זה קשה לשמוע שלא יהיו מצווים הרחוקים שיבואו לעשות מ"ע… אבל ודאי מצוה שיבא ולא יהיה בדרך אטו לולב ושופר כי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג ובחג אינו בנמצא וכי אינו מבטל בזה המצוות עשה אתמהה.

מהי קושיית המנחת חינוך על הצל"ח? חשוב היטב: מה יענה המנחת חינוך על השאלה מה משמעות המצוה לפני זמנה?

להבנתו, משמעות המצוה להקריב קרבן פסח בירושלים היא חיוב לעלות לירושלים ולהקריב בה את הקרבן, וא"כ ודאי שמצוות הפסח לכשעצמה מחייבת אדם להתקרב! ונכון שיש דין של 'דרך רחוקה', אך אין משמעותו שמי שנמצא בה פטור מלכתחילה מהמצוה להתקרב, אלא שאם בדיעבד לא התקרב פטור מכרת וחייב בפסח שני. דברי הצל"ח נשענים להבנתו על ההנחה שהמצוה אינה מצווה דבר לפני זמנה, ועל כך הוא מקשה – הרי ודאי שמצוות לולב למשל מחייבת לפני זמנה לדאוג לבעלות על ארבעת המינים, וא"כ גם מצוות הקרבת פסח בירושלים מחייבת עוד לפני זמנה לדאוג ליכולת לקיימה ולהתקרב לירושלים!

בע"ה בדף הבא נמשיך ונעסוק בהסבר דברי הצל"ח ובגישות נוספות.