משמעות החיוב לפני זמן המצוה ב

א.

בדף הקודם התחלנו לעסוק בשאלת משמעות החיוב לפני זמן המצוה (ראה כאן). למדנו את דברי הצל"ח לפיהם מצוות הקרבת קרבן פסח אינה מחייבת את האדם להתקרב לירושלים לפני זמנה, ובזמן המצוה, לאחר חצות היום, מי שנמצא בדרך רחוקה פטור הרי מהמצוה. לדבריו רק מצוות עליה לרגל מחייבת את האדם לעלות לירושלים, ולכן התוספות ששאלו מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לירושלים בפסח התקשו רק מצד מצוות עליה לרגל, דבר שמסביר כיצד הם יכלו להסתפק בתשובתם בפטורים מיוחדים למצוות עליה לרגל. למדנו את דברי המנחת חינוך שהתקשה בדברי הצל"ח: "ודבריו אינם מובנים לי כלל דודאי מצוות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצוות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצוות עשה… אבל ודאי מצוה שיבא ולא יהיה בדרך, אטו לולב ושופר כי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג ובחג אינו בנמצא וכי אינו מבטל בזה המצוות עשה אתמהה". מהי אפוא סברת הצל"ח? כיצד הוא אומר שמצוות הקרבת הפסח אינה מחייבת לפני זמנה להתקרב לירושלים כדי לקיימה? מה בינה למצוות ארבעת המינים וסוכה שמחייבות לפני זמנן לרכוש ארבעת המינים ולבנות סוכה? כהקדמה לפרשנות מרכזית לדבריו, נתבונן באופי ומשמעות דין 'דרך רחוקה' ונלמד מספר ראיות לכך שאופיו הוא 'פטור' ולא 'אונס'. הראיה הראשונה היא משיטת רבי אליעזר והגמ' שדנה בדבריו (פסחים צג:):

משנה. איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ (ממודיעין, מרחק של ט"ו מיל מירושלים), וכמדתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מאיסקופת העזרה ולחוץ.

הגמ' מקשה על שיטת רבי אליעזר (שם צד:):

ורבי אליעזר אומר מאיסקופת כו'. ואף על גב דמצי עייל, ולא אמרינן ליה קום עייל (רש"י: ואי לא עיילת מיחייבת כרת) והתניא: יהודי ערל שלא מל ענוש כרת דברי רבי אליעזר (רש"י: משום פסח, אלמא: אמרינן ליה קום מהול)! אמר אביי: דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא (רש"י: דרך רחוקה – פטרה את הטהור, והרי הוא בדרך רחוקה, דחוץ לעזרה דרך רחוקה מיקרי דילפינן מריחוק מקום דמעשר, מה להלן חוץ למקום הכשירו (לעניין מעשר שני שנאמר בו "כי ירחק ממך המקום… ונתת בכסף", שאפשר לפדות מעשר שני בכסף בריחוק מקום, מחוץ לירושלים, ולהעלות את הכסף לירושלים) – אף כאן חוץ למקום הכשירו, והכשירו דפסח בעזרה היא, הלכך לא אמרינן ליה קום עייל).

והנה, אם אופי הדין הוא 'אונס' לא נוכל להבין את עמדת רבי אליעזר – הרי אותו אדם שנמצא מחוץ לעזרה אינו אנוס ובכל זאת התורה פטרה אותו!

חשוב היטב: האם עמדת רבי אליעזר קשה על המנחת חינוך?

נראה שלא, שכן רבי אליעזר עסק באדם שלאחר שהגיע כבר זמן הקרבן נמצא ב'דרך רחוקה', וא"כ יתכן שדווקא אז התורה פטרה לגמרי ולא לפני הזמן, אז מוטלת עליו חובה להתקרב.

ראייה נוספת היא משיטת רבי עקיבא. לדעתו הגדרת דרך רחוקה היא אדם שנמצא במרחק של 15 מיל, המרחק בין ירושלים למודיעין הקדומה. עולא מפרש שהשעה הקובעת היא היכולת להגיע לירושלים בזמן השחיטה (פסחים צג:):

אמר עולא: איזה הוא דרך רחוקה – כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה.

רש"י פירש (שם):

וסבירא ליה לעולא דרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה – כל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע, ושעת שחיטה מחצות היום ואילך… ומיהו, זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך ונמשך עד שתשקע החמה ומשתשקע החמה לא… ומחצות ועד שקיעת החמה מהלך חמשה עשר מילין כי הא דר' יוחנן.

מהי הגדרת דרך רחוקה לפי רש"י?

הגדרת דרך רחוקה לדעתו היא אדם שבתחילת זמן השחיטה נמצא במקום שממנו לא יוכל להגיע לירושלים בהליכה רגילה עד סוף הזמן. אדם רגיל מספיק ללכת מחצות עד השקיעה 'מהלך חמשה עשר מילין', ולכן הימצאות במרחק זה מירושלים בחצות היום מוגדרת כהימצאות בדרך רחוקה.

הרמב"ם מפרש אחרת (קרבן פסח ה, ט):

מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה, היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.

מהי הגדרת דרך רחוקה לפי הרמב"ם? חשוב על השאלה האם משמעות הדין היא פטור או אונס, מה תוכל ללמוד עליה מדברי הרמב"ם?

לפי רש"י הגדר הקובע הוא היכולת להגיע לירושלים עד סוף זמן השחיטה, בעוד שלפי הרמב"ם הגדר הקובע הוא היכולת להגיע לירושלים בתחילת זמן השחיטה. לכן הזמן נמדד לפי מקום האדם 'עם עליית השמש', בתחילת היום. לאור דברי הרמב"ם קשה להבין את הדין כאונס – דין דרך רחוקה פוטר לדעתו גם אדם שהיה יכול להגיע לירושלים לאחר תחילת הזמן ולהקריב לפני סוף הזמן, ומכאן שזהו פטור ולא אונס!

וכך לומד ר' אשר וייס מדברי הרמב"ם (מנחת אשר פסחים סימן ג):

ולכאורה יש להוכיח דדרך רחוקה הוי פטור ודלא כהמנ"ח… דאין זה פטור בלבד מצד אונס אלא פטור בעצם החיוב, וכן צריך לומר בדברי הרמב"ם שם היינו בהא דסבירא ליה לעולא שדרך רחוקה הוא כל שאינו יכול ליכנס בזמן שחיטה היינו בתחילת זמן שחיטה, ודלא כרש"י ותוס', דהיינו עד חצות היום עי"ש, ומבואר בהכרח שיסוד הפטור דדרך רחוקה אינו מצד שאינו יכול לעשות את הפסח אלא משום דהתורה פטרתו מלהביא פסח ולכן אין לדמותו לשאר מצוות.

ראיה נוספת לכך היא מדברי הברייתא (פסחים צד:):

תנו רבנן: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב – תלמוד לומר ובדרך לא היה, והלה היה בדרך.

בירושלמי דרשה זו מופיעה בצורה חדה יותר (ט, ב):

היה נתון מן המודיעית ולחוץ והסוס בידו יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה. יצא זה שהיה בדרך.

אם אופי הדין ומשמעותו היה אונס, כיצד ניתן להחיל אותו על אדם שסוס בידו ויכול להגיע לירושלים לפני סוף הזמן? מדוע גם הוא מוגדר כמי שנמצא בדרך רחוקה ופטור?

 

ב.

לאחר המפגש עם הראיות לכך שאופי דין 'דרך רחוקה' הוא פטור ולא אונס, אנו בשלים יותר לשוב לקושיה על דברי הצל"ח – איך אפשר לומר שמצוות הקרבת הפסח אינה מחייבת את האדם להתקרב לירושלים לפני זמן המצוה, מה ההבדל בינה ובין מצוות סוכה ולולב שמחייבות להתכונן לפני הזמן? נלמד את הסברו של ר' אשר וייס (שם):

ומוכח מזה שמי שבדרך רחוקה פטרהו תורה מהבאת פסח, ומבואר שאינו דומה כלל לשאר אונסין… ונראה פשוט בדעת הצל"ח דשאני דרך רחוקה שאינו פטור מחמת אונס אלא משום שהתורה פטרתו שהרי אף ביכול לרוץ בסוסים ולהגיע בזמן שחיטת הפסח פטור מלעשות כן כמבואר שם צ"ד ע"א, ואף שחייב אדם להשתדל בצרכי המצוה ולמנוע מצב של אונס ועיכובים מקיום המצוה כיון שהוא חייב בה, אינו חייב להכניס עצמו לכלל חיוב אם הוא במצב שבו הוא פטור מן המצוה בדין תורה וזו סברא פשוטה לענ"ד וא"כ אין לדמות חיוב האדם לבנות סוכה ולקנות ד' מינים ולהקיש מזה שחייב לקרב עצמו, כיון שכל זמן שהוא בריחוק מקום הוא פטור ולא רק שהוא מנוע מקיום המצוה.

מהי סברת הצל"ח? מה ההבדל בין השאלה האם אדם חייב להתקרב לירושלים לפני זמן המצוה לשאלה האם הוא חייב לבנות סוכה ולקנות לולב לפני הזמן?

בסוכה ובלולב, אם לא יהיו לו לולב וסוכה הוא לא יהיה פטור מהמצוה אלא אנוס, אך כאשר היה ביכולתו לבנות סוכה ולקנות לולב לפני החג ודאי שלא יהיה ניתן להגדירו בחג כאנוס, וממילא פשוט שעליו לבנות סוכה ולקנות לולב. בפסח, לעומת זאת, דין 'דרך רחוקה' הוא פטור ולא אונס, ולדעת הצל"ח אדם שנמצא במצב של פטור מן המצוה 'אינו חייב להכניס עצמו לכלל חיוב אם הוא במצב שבו הוא פטור מן המצוה'. לכן, אדם שנמצא בדרך רחוקה לפני זמן המצוה אינו חייב להתקרב.

חשוב היטב: כיצד יתמודד המנחת חינוך עם הדברים? מהו יסוד המחלוקת בינו לצל"ח?

יתכן שהם חולקים ביסוד דין 'דרך רחוקה' ולהבנת המנחת חינוך הוא אונס ולא פטור. אולם, נראה יותר שאין צורך להסביר כך, ושגם אם המנחת חינוך יסכים להבנת הצל"ח ביסוד דין דרך רחוקה, עדיין הוא יאמר שהמצוה מחייבת להתקרב: זוהי המשמעות הפשוטה של המצוה להקריב קרבן פסח בירושלים, להתקרב לירושלים לפני זמן המצוה. יתכן אפוא ששורש המחלוקת בניהם הוא ביסוד החיוב להתכונן למצוות ולקנות למשל לולב או לבנות סוכה: להבנת המנחת חינוך חיוב זה נובע ישירות מהמצוות וכלול בהן, שאם התורה מצווה לשבת בסוכה כלול בכך ציווי להקים אותה מראש, ואם התורה מצווה להקריב בירושלים קרבן פסח כלול בכך ציווי להתקרב לירושלים. להבנת הצל"ח, לעומת זאת, המצוות חלות רק בזמנן והן אינן מחייבות לכשעצמן מעבר למשמעותן הפשוטה והישירה. החיוב להתכונן ולדאוג לחפצי מצוה אינו נובע ישירות מהמצוה, אלא מכך שאם האדם לא ידאג לכך מראש הוא לא ייחשב כאנוס בזמן המצוה. סברה זו אינה קיימת כאשר האדם נמצא במצב של פטור כדרך רחוקה בפסח, ולכן הצל"ח מחלק בין אונס לפטור.

בדף הבא נמשיך בע"ה להתבונן בדברי המנחת חינוך ובגישות נוספות.