בעניין טומאה בחיבורין / יעקב פרנצוס

"כתיב 'הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים', וכתיב 'וכל אשר יגע בו הטמא יטמא', וכתיב 'והנפש הנגעת תטמא עד הערב' - הא כיצד? כאן   בחיבורין כאן שלא בחיבורין" (עבודה זרה לז:).

שנינו במסכת שמחות (פ"ד הלכה טז):

  "נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור ' עקיבא פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב, מפני שהוא סותר יום אחד".

כוהן שנטמא במת ובו ביום חוזר ונוגע במת, איננו מאריך את ימי טומאתו. ר' טרפון ור' עקיבא נחלקו האם הוא לוקה.

הרמב"ן בתורת האדם (עניין הכהנים עמ' קלה) מציע בפירוש אחד, שר' טרפון ור' עקיבא חולקים בדין טומאה בחיבורין. לפי ר' טרפון טומאה בחיבורין מדאורייתא ואדם הנוגע במת מוסיף טומאה על עצמו, שהנוגע בו טמא טומאת שבעה ולא רק טומאת ערב; ואילו לפי ר' עקיבא טומאה בחיבורין לאו מדאורייתא. בהסבר שיטת ר' טרפון מסביר הרמב"ן, שאדם הנוגע במת מוסיף טומאה על עצמו. לפני הנגיעה במת, האדם מטמא את הנוגע רק טומאת ערב, ובשעת מגעו אדם מטמא אחרים טומאת שבעה. לפני הנגיעה היה לו מעמד של אב הטומאה, ובשעת הנגיעה רמת הטומאה שלו עלתה מעבר לדרגת אב הטומאה. הריטב"א בשבועות (יז. ד"ה בעי רב אשי) אף אומר "כי האדם בחיבורי המת דינן כמת להיות אבי אבות". הלכך כהן שנוגע במת לוקה, אף-על-פי שנטמא במת לפני כן בו ביום, שהרי במגעו הוא מגיע לדרגה אחרת של טומאה.

  לעומת הרמב"ן, המפרש בנזיר (מב: ד"ה ואי אמרת דמדאורייתא) מבאר, שטומאה בחיבורין "כטומאה אריכתא". לא האדם הנוגע במת מטמא טומאת שבעה, אלא המת מטמא, ודין טומאה בחיבורין מחדש, שהאדם הנוגע נחשב לחלק מן המת לעניין העברת הטומאה. תוס' רי"ד בע"ז (לז: מהדורא תליתאה) בפרשו את הסוגיא בנזיר, מסביר דין טומאה בחיבורין: "הוא הדין נמי כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן, חשבינן ליה לשמעון כאילו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה". ראובן אינו מטמא את שמעון; שמעון נוגע במת דרך ראובן.

ייתכן שבזה חולקים ר' עקיבא ור' טרפון. לכולי עלמא טומאה בחיבורין מדאורייתא, אך לר' טרפון אדם הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה לזמן וחייב מלקות, מפני שהוסיף טומאה על עצמו, ואילו לר' עקיבא אין מעמד עצמאי לנוגע במת, אלא שהנוגע בו כנוגע במת [1].

נראה, שרש"י סובר כשיטת המפרש ותוס' רי"ד. רש"י בע"ז (לז:) מפרש, שלמסקנה טומאה בחיבורין לאו מדאורייתא. בפירוש על התורה (במדבר לא, יט) מביא רש"י מן הספרי:

"ר' מאיר אומר: בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולימדך הכתוב, שהכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו. או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו - תלמוד לומר: 'וכל הנוגע בחלל' - מקיש הורג לנוגע; מה נוגע על ידי חיבורו אף הורג על ידי חיבורו".

רש"י מחלק בטומאה בחיבורין בין כלים שמטמאים מדאורייתא ובין אדם שאיננו מטמא בחיבורין מדאורייתא. לפי רש"י נראה, שהנוגע בכלי כנוגע במת, מפני שהכלי נגרר אחרי המת ונחשב כחלק ממנו ובטל אגבו. אך אדם הנוגע במת איננו בטל אגבו, מפני שהאדם תמיד שומר על מעמדו העצמאי, וממילא אין דין טומאה בחיבורין באדם הנוגע במת.

גם הראב"ד בחידושיו לע"ז (לז:) מפרש, שמסקנת הסוגיא היא, שטומאה בחיבורין מדרבנן, אך להלכה יש דין טומאה בחיבורין, שנלמד ממקור אחר. שנינו בספרי (ס' חקת פיסקה ה):

"'בחלל חרב' - בא הכתוב ולימד על החרב שטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ואדם; כלים ואדם וכלים מניין? תלמוד לומר: 'וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם', הא למדנו לכלים ואדם וכלים".

  ועל רקע זה הראב"ד מפרש את המשניות בריש פרקא קמא דאהלות [2]. לפי הסבר הראב"ד במשניות ריש אהלות (פ"א, מ"א­מ"ד), יש הבדל ברור בין אדם לכלים בדין טומאה בחיבורין: כלי הנוגע במת מטמא אדם לטמא כלים טומאת שבעה, ומטמא כלים טומאת שבעה; ואילו אדם הנוגע במת מטמא כלים טומאת שבעה ומטמא אדם טומאת ערב.

הדין, שאדם הנוגע בכלי הנוגע במת, וקל וחומר שאדם הנוגע במת, מטמא כלים טומאת שבעה, נלמד מן הפסוק "וכבסתם בגדיכם". נראה לפרש, שהדין הבסיסי נאמר לגבי בגדיו של האדם, שאפשר לראותם כבטלים אגבו ונגררים אחריו. כשהאדם נוגע במת, אף בגדיו נוגעים במת. לא נאמר, שהאדם נטמא והוא מטמא את הבגדים, אלא שבגדיו נטמאים כחלק ממנו. הדין, שנאמר ביסודו בבגדים, הורחב לכל הכלים [3]. לפי זה מבואר, שאדם איננו נטמא בחיבורי אדם, שהרי איננו בטל לגבי האדם הנוגע ואיננו נגרר אחריו, ואי-אפשר לדון את מגע האחד כמגע השני.

לגבי כלים הנוגעים במת נאמר דין אחר. למדנו בריש בבא קמא (ב.): "תנן: אבות הטומאות השרץ והשכבת זרע וטמא מת. תולדותיהן לאו כיוצא בהן, דאילו אב מטמא אדם וכלים; ואילו תולדות - אוכלין ומשקין מטמא; אדם וכלים לא מטמא". הראב"ד שם מקשה מן המשניות פ"ק דאהלות, שיש מקרים, שאב מטמא אדם וכלים וגם התולדה מטמאת אדם וכלים. תירוצו הוא דמיירי בטומאה בחיבורין. יוצא מדבריו, שבטומאה בחיבורין אין טומאה עצמאית, דהיינו אין אבי אבות הטומאה לזמן, אלא הטומאה נובעת מן המת עצמו. הלכך בעצם אין כאן אב ותולדה, וכל המשניות דנות ביחס בין האדם או הכלי ובין המת, האם יש להם דין מגע במת או לא. נראה, שבכלים הנוגעים במת, הכלים נטפלים למת ומהווים חלק ממנו. לפי זה מובן, שכלי הנוגע במת מטמא אדם וכלים כמו שהמת עצמו מטמא אדם וכלים, דלא כאדם הנוגע במת. כלי הנוגע באותו כלי הנוגע במת איננו מטמא אדם או כלים טומאת שבעה, שהרי איננו נוגע במת כדי שייגרר אחריו ויהא בטל אגבו, וגם אין "בגדים" לכלי, כך שכלים הנוגעים בכלי אינם נגררים אחריו.

  לפי הראב"ד יוצא, שיש קו מנחה לגבי כלים בטומאה בחיבורין. הכלים תמיד נטפלים לאדם. כלים הנוגעים במת נטפלים למת והנוגע בהם כנוגע במת, וכלים הנוגעים באדם נגררים אחריו, ובנגוע האדם במת, אף הם נוגעים ומקבלים טומאה.

לעניין עצם החילוק בין אדם וכלים, ייתכן שבאדם נאמר דין של בגדים ואילו כלי הנוגע במת מקבל מעמד עצמאי כאבי אבות הטומאה בשעת מגעו. וכבר מצאנו מעין זה בכלים בדין "חרב הרי הוא כחלל", שחרב שנגע במת מטמא אדם וכלים טומאת שבעה גם שלא בשעת מגעו. וגם הראב"ד מודה לדין זה כמבואר בדבריו   בפ"ה מהלכות טומאת מת ה"ג: "א"א אנו אין לנו אלא בחרב, או בחיבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחיבורין". אלא שמן הראב"ד בבבא קמא ברור, שאין מעמד עצמאי לכלי הנוגע במת.

ברם, משני מקומות בראב"ד משתמעים דברים שונים לגבי חיוב נזיר לגלח כשנגע בכלי הנוגע במת. הראב"ד בחידושיו לע"ז (לז:) מפרש   שהמשניות בתחילת אהלות דנות על טומאה, שהנזיר מגלח עליה ושחייבים עליה על ביאת מקדש, ואם-כן נזיר הנטמא בטומאה בחיבורין מגלח. הראב"ד בפירוש לת"כ כותב (פי"ב ה"ח) "שהרי הנזיר הנוגע בטמא מת אינו מגלח ולא אפילו הנוגע בחרב הנוגע במת" [4].

  נראה, שזה תלוי בהבנת טומאה בחיבורין בכלים. הראב"ד בהשגות (פ"ג מהל' טומאת מת ה"ג) כותב, שנזיר מגלח רק כשנטמא בטומאות שנחשבות כמת שלם. "וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו כעין שדרה וגולגולת, ומשום הכי מטמאין במגע ובמשא ובאהל, ונזיר מגלח עליהם דכתיב 'וכי ימות מת עליו' זהו מת שלם". אם בטומאה בחיבורין הכלי נעשה אבי אבות הטומאה לזמן, ודאי שאין כאן מת שלם, שהנזיר מגלח עליו במגעו. אם נזיר הנוגע מגלח, יוצא שהכלי נטפל למת כך שהנוגע בכלי כנוגע במת שלם.



[1] ייתכן, שר' טרפון ור ' עקיבא חולקים, אם חיוב מלקות בכוהן שנטמא נובע מתוספת טומאה או מעצם המגע עם המת, ואפילו אם טומאה בחיבורין מדרבנן, לר ' טרפון לוקה שהרי נגע במת.

[2] רוב הראשונים מפרשים, שהמשניות בתחילת מסכת אהלות מבארות את דין "חרב הרי הוא כחלל". עיין ר"ש פ"א מ"א, ברמב"ם פיה"מ ובהל' טומאת מת פ"ה.

[3] ניתן לפרש, שהאדם אמנם נעשה אבי אבות הטומאה לזמן, אך אדם מקבל טומאת שבעה רק כשנוגע באבי אבות גמור. וזה מעין הדין של טומאה בחיבורין בנבלה לפי ה"חסדי דוד" (על התוספתא כלים, ב"ק פ"ו ה"א), שאב הטומאה לזמן אינו מטמא אדם וכלי חרס.

[4] וכדברי הראב"ד בפירושו לת"כ מבואר בתוספתא אהלות פ"א ה"א.