לע"נ סבתי,

  אורה בת פרידה ז"ל

שיטת הרמב"ם בברכות חנוכה / אברהם שמאע

נלמד בגמרא בשבת, כג.:

"אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך;
ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך.
אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך ב' ומדליק מברך ג'; 
מכאן ואילך - מדליק מברך ב' ורואה מברך אחת.  
מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס! נס כל יומי איתיה.
מאי מברך? מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".

ופסק הרמב"ם [1] בהלכות חנוכה, פרק ג, הלכה ד:

"והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלוש ברכות, ואלו הן:
בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר שלחנוכה;
בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה;
בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתיים:
שעשה נסים לאבותינו, ושהחיינו.
ובשאר הלילות - המדליק מברך שתיים, והרואה מברך אחת, שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון" [2] .

העולה מדברי הרמב"ם:

א. הרואה, שבירך על ראייתו, ואחר כך שב וראה - אינו מברך כל ברכה על ראיותיו הנוספות.

ב. המדליק, שבירך על הדלקתו, ואחר כך ראה - אינו מברך כל ברכה על ראייתו.

ג. הרואה, שבירך על ראייתו, ואחר כך הדליק - מברך על הדלקתו כל סדר הברכות - שלוש בלילה הראשון ושתיים בשאר הלילות. ייתכן אם כן, שיברך אדם חמש ברכות בלילה הראשון: שתיים על ראייתו ושלוש על הדלקתו. בזאת, יחזור פעם נוספת על ברכת שעשה נסים ועל ברכת שהחיינו.

מהמסקנה השנייה שהעלינו, יוצא, שהגורמים המחייבים בברכות הראייה מצויים גם בשעת ההדלקה. ועל כן, מי שהדליק, ואח"כ ראה, אינו מברך על ראייתו, שכן לא נתחדש כל גורם מחייב שנעדר קודם לכן. ויש להבין, מהם אותם גורמים המחייבים בברכות הראייה - גורמים המצויים כבר בשעת ההדלקה.

מכיוון שמצריך הרמב"ם (על פי שתי המסקנות הראשונות שעלו) חידוש של גורם מחייב שלא היה עדיין כדי לחייב אדם בברכה, יש להבין, בבואנו לחקור במסקנה השלישית, מהם הגורמים המחייבים החדשים שניתוספו בשעת ההדלקה ושנעדרו בשעת הראייה - גורמים המחייבים לברך את כל שלוש הברכות, לרבות חזרה על שתי ברכות שכבר בירך [3].

נדון בכל ברכה וברכה בפני עצמה ובגורמים המחייבים אותה:

ברכת המצוות-"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר שלחנוכה"

ברור הוא, שהגורם היחיד המחייב בברכה זו הוא מעשה מצוות ההדלקה [4], וכמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות, פרק יא, הלכות ב-ג:

"וכל מצוות עשה... מברך עליה קודם לעשייתה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים... כגון - מקרא   מגילה   והדלקת   נר   בשבת   והדלקת נרחנוכה ... מברך   על   הכול   קודם לעשייתן אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות".

ברור אם כן, שאין לברך ברכה זו אלא בשעת ההדלקה ולא בשעת הראייה.

ברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"

תוכנה של ברכה זו מורה, שיש בה הכרה בנס (ונראה שאף הודאה עליו). גורם מחייב בברכה זו הוא הראייה כמגע עם הנרות (שכן המגע עם סמל הנס דרך הראייה מחייב, רעיונית, את ההכרה בנס ע"י הברכה).

ומתוך שמחייב הרמב"ם אף בשעת ההדלקה (לאחר שכבר ראה אדם ובירך על ראייתו) לחזור ולברך ברכה זו, עלינו לדון בגורם מחייב נוסף - גורם המצוי בזמן ההדלקה אף כי אינו מצוי בשעת הראייה. ניתן להעלות בעניין זה שתי דרכים:

1. יש כאן חידוש כמותי [5] במחייב הברכה. הווה אומר: יש כאן מגע עם הנרות (כפי שאמנם כבר היה בשעת הראייה), וחז"ל הגדירו מגע זה כבעל עצמה רבה יותר.עצמת מגע חדשה זו מחייבת בברכת שעשה נסים. רעיונית, נאמר, שיש כאן מעורבות אישית של יוצר הסמל ועושהו,   והברכה מבטאת עתה, הכרה חדה ובהירה יותר בנס.

2. יש כאן חידוש איכותי במחייב הברכה. כלומר: מעשה המצווה שנבע מנס מחייב את הברכה. לא עצמת מגע גדולה יותר יש כאן, כי אם איכות חדשה: מעשה מצווה. ואם נדרוש בטעם הדבר נאמר: יש לבטא הכרה בנס בשעה שבאים לפרסמו. שאם לא כן, אין מפרסמים את הנס אלא עניין אחר כלשהו.

הדרך הראשונה מתמקדת בהיות הנס מתפרסם אצל המברך; והדרך השנייה מתמקדת בהיות המברך מפרסם את הנס.

על פי כל אחת משתי הדרכים שהעלינו, מובן גם, מדוע מי שבירך על ההדלקה, ואחר כך ראה, לא יברך על ראייתו כל ברכה:

לדרך הראשונה: עצמת המגע שבראייה כלולה, כמותית, בעצמת המגע שבהדלקה, שבכלל מאתיים - מנה. על כן אין לו לרואה שכבר הדליק לברך כל ברכה, שכן לא נתחדש כל מחייב חדש (מבחינה רעיונית - המברך כבר ביטא בשעת ההדלקה את הכרתו בנס באורח המכסימלי).

לדרך השנייה: כל מדליק הריהו גם רואה [6]. לדרך זו, אמור מעתה: שני גורמים מחייבים את ברכתו: המגע עם הנרות (כרואה) ומעשה המצווה (כמדליק).

ברכת הזמן - "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

פוסק הרמב"ם בהלכות ברכות, פרק יא, הלכה ט:

"כל מצווה שהיא מזמן לזמן, כגון - שופר   וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה... מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו".

עלה מדברי הרמב"ם, שגורם מחייב בברכת שהחיינו בהדלקת נר חנוכה הוא היות הדלקה זו מעשה מצווה המתחדשת מזמן לזמן. גורם זה שייך אך ורק במדליק ואינו שייך ברואה (שכן לא מצינו בדברי הרמב"ם מצווה חיובית, או קיום מצווה, בראיית נר חנוכה).

ברור אם כן, על מה ולמה יתחייב בברכת שהחיינו מדליק נר חנוכה שכבר ראה ובירך על ראייתו שהחיינו, שהרי רק עתה מקיים הוא אותה מצווה המתחדשת מזמן לזמן.

אולם, מהו הגורם המחייב את הרואה בברכת שהחיינו?

ניתן להעלות בנידון זה שני כיוונים:

1. הרואה מברך שהחיינו על עצמו של יום [7], וכהרחבת פסק הרמב"ם בהלכות שבת, פרק כט, הלכה כג:

"כל לילי יום טוב ובליל יום הכיפורים אומרים שהחיינו".

על דרך זו יקשה, מדוע לא יברך על עצמו של יום עם היכנס היום, ללא כל קשר לראייה ולהדלקה. לזאת יש להשיב, שמשמעותו של יום חנוכה טמונה בהשלכתו ההלכתית, בהיותו יום המחייב במצוות הדלקה, מה שאין כן בימים טובים וביום הכיפורים, שחלה בהם קדושת יום המחילה הלכות (כמצוות שביתה) בעצם כניסת היום. על כן, אין לברך שהחיינו בחנוכה אלא בשעת המפגש עם תולדתו ההלכתית של היום - מפגש הראייה עם הנרות - נרות המחויבים מכוחו של יום [8]. הווה אומר: ברכת שהחיינו על עצמו של יום היא דווקא בשעת המפגש עם השלכתו ההלכתית של היום. ובחילוף הכיוון ההגיוני ננסח כך את הדברים: גדר "יום" בחנוכה הוא הוא תוצאה והשלכה ממצוות הדלקת הנרות. ומברכים על היום דווקא בשעת המפגש עם גורם גדר היום.

2. הרואה מברך שהחיינו ככל ברכות שהחיינו שמברך אדם על ראיית דבר המתחדש, כפסק הרמב"ם בהלכות ברכות, פרק י, הלכה ב:

"וכן הרואה את חברו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו... הרואה פרי חדש המתחדש משנה לשנה, בתחילת ראייתו מברך שהחיינו".

ורואה נר חנוכה - רעיו אלה יגידו עליו, כי ראיית הדבר המתחדש היא היא הגורמת לחיוב הברכה.

רעיונית [9], יש לנו לומר, שהמחייב בברכת שהחיינו הוא תחושת השמחה [10] הבאה בעקבותיו של המחייב ההלכתי. לשון אחר: ההלכה קבעה את המחייבים ההלכתיים בברכת שהחיינו, באשר הם תופעות מתחדשות הגורמות בדרך כלל לשמחה או צריכות לגרום לשמחה. כך עולה מאופייה הסובייקטיווי של נוסחת הברכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו". אין כאן ברכה על התופעה כאובייקט, אלא ברכה על התחושה שבעקבות התופעה (באשר התופעה היא המחייב ההלכתי). ותכלית הברכה: ייחוס גרם השמחה לקב"ה. ורואה נר חנוכה המברך שהחיינו - ראייתו את הנר יוצרת תחושה המחייבתו בברכה (מה שאין כן לעניין ברכת שעשה נסים, שרעיונית, אין תחושתו עניין לכאן, ותכלית הברכה להכיר בנס המסומל בסמל, עם התוודעותו לסמל זה). ומעתה יש לנו לומר, כי גם המברך שהחיינו על מצוות המתחדשות, מברך, רעיונית, על שמחת לבו, שנגרמה מהמחייב ההלכתי - חידוש המצווה. וכן המברך על עצמו של יום, מברך, רעיונית, על שמחת לבו, שנגרמה מהמחייב ההלכתי - היום.

לכל אחת משתי הדרכים שהוצעו, בדבר השאלה, מהו הגורם המחייב את הרואה בברכת שהחיינו, מבורר גם, מדוע מי שהדליק ובירך על הדלקתו שהחיינו, לא יברך ברכה זו אחר כך בשעת ראייתו:

לדרך הראשונה: הלוא דברים קל וחומר: אם מכוח ראייתו את הנרות, שבאו מכוח עצמו של יום, נתחייב בברכת שהחיינו על עצמו של יום, כל שכן שהדלקתו (כהשלכה הלכתית חיובית מובהקת) את הנרות, שבאו מכוח עצמו של יום, תחייבו בברכה זו.

לדרך השנייה: כל מדליק הינו גם רואה [11].

ולשתי הדרכים נאמר, שהמדליק שטרם ראה, מברך שהחיינו מכוח שני גורמים:

א. מעשה המצווה המתחדשת מזמן לזמן. ב. עצמו של יום - לדרך הראשונה; או עצם ראייתו - לדרך השנייה.

*   *   *

בדברי הרמב"ם, שהובאו בראש הדברים, ישנה גרסה אחרת [12], המתאשרת, ככל הנראה, מדבריו בתשובותיו, כפי שיבורר לקמן:

הלכות חנוכה, פרק ג, הלכה ד:

"והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלוש ברכות... וכל הרואה אותה (ואין גורסים כאן - "ולא בירך") מברך שתיים..."

העולה בפשטות מנוסחה זו (בהתאמה למסקנות שהעלינו מהנוסחה הראשונה):

א. הרואה, שבירך על ראייתו, וחזר וראה - נתחייב שוב בברכות הרואה.

ב. המדליק, שבירך על הדלקתו, ואח"כ ראה - נתחייב בברכות הרואה.

ג. הרואה, שבירך על ראייתו, ואח"כ הדליק - מברך, על הדלקתו כל סדר הברכות.

נמצינו אומרים: על הדלקה מברך ועל ראייה מברך, ואין תלות ביניהם כלל: לא בין הדלקה לראייה ולא בין ראייה אחת לחברתה.

  דברים אלה יונקים תוקפם מדברי הרמב"ם בתשובותיו, וזה לשון השאלה והתשובה (מתורגמות מערבית, ע"פ מהדורת בלאו, שו"ת רכב):

שאלה:

"ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו, וחזר והדליק (נר) חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או על ראייתו, וכן פעם אחר פעם, אם לאו?"

תשובה:

"הדבר הזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות. אם הייתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה - ברכה אחת לכולם.

ואם בירך והדליק ואחר כך נזדמן[13] לו נר אחר להדליק - יברך ברכות אחרות, וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכן הדין בברכת הרואה. וכתב משה".

העולה מדבריו, שחובת הברכות חלה על כל הדלקה ועל כל ראייה (אלא שניתן לפטור הדלקות וראיות רבות על ידי כוונה מפורשת).

יש לבאר את שורשי ההבדל שבין שתי גרסאות הרמב"ם:

ברכת שעשה נסים

לגרסה הראשונה - הרואה, שמברך על בואו במגע עם הנרות, כמי שנתפרסם אצלו הנס, הריהו מבטא את הכרתו בנס, ומעתה והלאה הריהו כבר מפורסם בדבר הנס.

לגרסה השנייה - מאחר שפגה ראייתו הראשונה, הרי עם ראייתו החדשה מתפרסם הנס אצלו שוב, וכן בכל ראייה וראייה.

ברכת שהחיינו

הגרסה השנייה איננה יכולה לקבל את האפשרות שהרואה מברך שהחיינו רק על עצמו של יום. אילו קיבלה אפשרות זו, נמצינו שיתרה הפונדקית על הכוהנת, שאף ברגלים לא מצינו שיברך אדם ברכת הזמן יותר מפעם אחת (וראה הערה 7).

לגרסה זו, ברכת שהחיינו באה על (ואפשר לומר: גם על) ראיית דבר המתחדש. ולפי דרכה, כל נר ונר בלילה הראשון נחשב דבר המתחדש כמושא (כחפצא), ועל כל ראייה וראייה מברכים שהחיינו. מה שאין כן לגרסה הראשונה, שלפיה מודדים את התחדשות הדבר אצל נושא הברכה (הגברא), ומאחר שנתחדש הדבר אצלו פעם אחת, שוב לא יתחדש (לגרסה השנייה יהיה עלינו לומר, ששונה הדבר מרואה פרי חדש, ששם הברכה היא על חידוש המין, ועל כן אין לברכה יותר מפעם אחת).



[1] שיטות אחרות נודעו לראשונים השונים, ואכמ"ל.

[2] אח לשיטה זו מצאנו בדברי רש"י לסוגיה: "ומצאתי בשם רבנו יצחק בן יהודה שאמר משום רבנו יעקב, דלא הוזקקה ברכה זו, אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה". וכן דייק מדבריו הט"ז, או"ח, סי' תרעו, ס"ק ג, וזה לשונו: "ברש"י כתוב... דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין... מלשון עדיין משמע, לכאורה, אע"פ שאח"כ ידליק בביתו".

[3] ואמנם נראה, שכבר הוקשה כן לאור זרוע (הלכות חנוכה, סי' שכה). ומחמת כן, לאחר שהביא דברי רש"י בשם רבנו יעקב (לעיל הערה 2), העיר עליהם בסיום דבריו: "והרואה כשבירך, כשיבוא לביתו להדליק לאח"כ, מברך להדליק ותו לא, שהרי כבר בירך כשראה". וכ"נ מדברי הב"ח, או"ח, סי' תרעו, ד"ה המדליק - עיי"ש.

[4] השאלה, הנידונה כבר בראשונים, מתי יש לברך ברכה זו, אם קודם ההדלקה אם לאחריה, קשורה לדיון זה, אך אין היא תלויה בו בהכרח. על כן בחרנו שלא לדון בה במסגרת זו.

[5] שמעתי מר"י שביב.

[6] השאלה, הנידונה כבר בראשונים, מתי יש לברך ברכה זו, אם קודם ההדלקה אם לאחריה, קשורה לדיון זה, אך אין היא תלויה בו בהכרח. על כן בחרנו שלא לדון בה במסגרת זו.

[7] הגמרא בעירובין, מ:, מביא: "ואמר רבה: כי הווינא בי רב הונא, איבעיא לן, מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים. כיוון דמזמן לזמן אתי - אמרינן ; או דילמא, כיוון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן... רב ושמואל דאמרי תרווייהו - אין אומר זמן אלא בשלוש רגלים... והלכתא - אומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים".
מדברי רב ושמואל ברור, שאין לברך בחנוכה שהחיינו, שכן אין זה רגל. ואף להלכתא, שמברכין בר"ה וביו"כ, יש להסתפק, האם ר"ה ויו"כ בדווקא (מצד שהם מדאורייתא, או מצד שיש בהם שבתון ומקרא קודש), או שמא ניתן להרחיב הלכה זו לזמנים נוספים, כגון חנוכה.
בירושלמי, פסחים, פרק י, הלכה ה, מופיעים הדברים כמחלוקת ברייתות: "תניא: אין אומרים זמן אלא בשלוש רגלים בלבד. אמר ר' מנא: מתניתא אמרה כן - בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. תני: כל שכתב בו מקרא קודש, צריך להזכיר בו זמן".
ברור אם כן מדברי הירושלמי, שאין לברך שהחיינו על זמן החנוכה, שכן אין כאן רגל ואין כאן מקרא קודש.

בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, סי' נז ) נמצא: "... הרואה שבירך זמן בלילה ראשונה של חנוכה ולא הדליק, אם בלילה בא להדליק אם יחזור ויברך זמן, נ"ל שאין לברך. חדא - דלא אמרינן תרי זימנין זמן על המצווה, ועוד - כיוון דזמן - אפילו אמר בשוק יצא, דלא גרע מי שבירך על הראייה ממי שבירך בשוק דאינה חוזר ואומרה על הכוס ביו"ט". מדבריו נראה בבירור שישנו צד של ברכת הזמן בחנוכה על עצם היום, שכן דין "זמן - אומרו אפילו בשוק" הינו דין מובהק של ברכת הזמן על עצמו של יום (עיין עירובין, מ:). קיצור תשובה זו הובא בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, ונפסק להלכה בשו"ע (סי' תרעו).

המאירי בביאורו למגילה, ד. כתב: "יש שמגלגל חיוב זמן ביום (פורים) מצד אחר, והוא מפני יום טוב... מכל מקום אין דבריהם כלום... והרי אין זה דומה אלא לחנוכה, שיש זמן על ההדלקה ולא על היום". ייתכן שאותו "יש שמגלגל" שהביא המאירי, סובר כן גם בחנוכה, אלא שהמאירי דוחה דבריו. ובחידושיו לשבת, כג., כתב: "מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו... והדברים נראין ". ודבריו במגילה מלמדים על כוונתו בשבת, שאין זה מצד עצם היום, אלא מצד גורם אחר.

המשנה ברורה, סי' תרעו, שער הציון, ס"ק ג, כתב: "... צ"ע, דאפשר דכמו בעלמא קיימא לן, דזמן - אומרו אפילו בשוק, דהוא קאי על עצם היו"ט, אפשר דה"ה בזה דקאי על עצם הזמן דחנוכה , שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא דלכתחילה סמכו זה על זמן דהדלקה ; וכעין סברתי נמצא במאירי...", וציטט דברי המאירי מחידושיו לשבת, אלא שדברי המאירי במגילה סותרים להבנה זו. ע"פ דברי המשנה ברורה מברכים על עצם היום מצד היותו יום שנעשה בו נס, ולפי דרכו ניתן לברך הברכה גם ללא כל קשר להדלקה ולראייה, ואנו הלכנו בדרך שונה כמבואר למעלה. בשולי ההערה נוסיף, כי כל גדר "יום" בחנוכה טעון ליבון ובירור יסודי. עיין עוד בפני יהושע למגילה, ד., ד"ה בד"ה חייב אדם, ובדברי הנצי"ב שבהערה 8.

[8] וכעין סברתנו מצינו בנצי"ב, העמק שאלה, וישלח, שאילתא כו, אות י, וזה לשונו: "ומצד הסברא היה ראוי לברך שהחיינו ומי שעשה נסים ביום ראשון בלא ראיית נרות כלל, אלא שאי אפשר לברך בלא דבר המסוים. והא דקיימא לן דבחג אומרים זמן אפילו בשוק, היינו משום דניכר קדושת היום דאסור במלאכה וכדומה, מה שאין כן בחנוכה".

[9] מבחינה הגותית עוד יש להאיר כאן מספר פנים, ואכמ"ל.

[10] זה לשון הב"ח, או"ח, סי' תרעו, ד"ה המדליק: "דברכת שהחיינו באה על שמחת לבו של אדם". אמנם שם הדברים אמורים בהקשר שונה. וע"ע במקור דין רואה חברו, ברכות, נח:, ובתוס ' שם, ד"ה הרואה, וכן בתוס', סוכה, מו., ד"ה הרואה; ושני דיבורי התוס ' מתנבאים בסגנון אחד, ותולים הברכה בחביבות העניין (ובדומה למגמה שבה הלכנו). אלא שדבריהם בברכות מגדירים את חביבות חברו כתנאי מחייב הלכתי הכרחי, ודבריהם בסוכה מגדירים את חביבות הנס בחנוכה כגורם רעיוני.

[11] עיין הערה 6 .

[12] עיין רמב"ם, הוצאת פרנקל, על מצב הנוסח בכתבי היד ובדפוסים הישנים השונים.

[13] יש לייחד מסגרת דיון נפרדת לשאלה, מתי מתחייב אדם (או מותר) בהדלקה נוספת ובברכות עליה.