לע"נ אבי מורי

אפרים פישל בן אברהם יצחק ספראי ז"ל

הריני כפרת משכבו

נלב"ע א' בכסלו תשנ"א

מעשה ידי הבת [1] / דודי דויטש ומוטי ספראי

ידוע ומפורסם שמעשה ידי הבת לאביה, וכמו כן, מעשה ידי האשה לבעלה (כתובות מו:). בראשונים ובפוסקים מופיעים דיונים נרחבים לגבי מעשה ידי האשה (לסיכום הנושא עיין במאמרו של אלי בלום, בקובץ המאמרים "חובות הבעל והאשה"), אופיים, היקפם וכו'. לעומת זאת, נושא מעשה ידי הבת נדחק לשוליים.

במאמר זה, ננסה לעמוד על יסודות הדין, ולשפוך מעט אור על פרטיו.

א. מקור הדין

הגמרא בכתובות (מז.) דנה בדין המשנה, שהאב זכאי במעשה ידי בתו:

"במעשה ידיה מנלן? דאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאב? שנאמר: 'וכי ימכר איש את בתו לאמה' - מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה... קטנה לא צריכא קרא, השתא זבוני מזבין לה, מעשה ידיה מיבעיא? אלא כי איצטריך קרא לנערה".

מהגמרא עולה, שמעשה ידי הבת לאב מן התורה: קטנה - מסברה ברורה, ונערה - מהיקש לאמה.

הסוגיה בדף מו: מביאה את הלימוד מ"וכי ימכר איש את בתו לאמה", ומנסה להחליפו בלימוד מ"בנעוריה בית אביה" - כל שבח נעורים לאביה. אך הגמרא מסיקה שיש צורך בלימוד מאמה, כי הפסוק "בנעוריה בית אביה" מתייחס להפרת נדרים. בפשטות, הלימוד מ"בנעוריה בית אביה" נדחה. אך שיטת רש"י (ב"ק פז., ב"מ יב.) והרמב"ם (פה"מ על אתר) היא, שהפסוק "בנעוריה בית אביה" נשאר מעין לימוד כללי לכל זכויות האב בבתו, וכל הלימודים האחרים המופיעים בסוגיות השונות, קובעים מה נכלל בשבח הנעורים. יוצא, שלפי רש"י והרמב"ם, מעשה ידי הבת נלמדים מ"בנעוריה בית אביה", והלימוד מ"וכי ימכר" הוא שולי.

ב. אופי קניין האב

הבנת אופי קניין האב במעשה ידי בתו עולה, ככל הנראה, מתוך מחלוקת ראשונים בכתובות מו: - מז., לגבי מציאת הבת לאביה. המשנה (מו:) אומרת, שמציאת הבת לאב. מהגמרא עולה, שמדאורייתא מציאתה לעצמה, ורבנן תיקנו לו את מציאתה משום איבה [2], בניגוד למעשה ידיה, שהוא של האב מן התורה.

הרשב"א על אתר אומר:

"מציאתה משום איבה... אבל מדינא לית ליה, דלא דמי למעשי ידיה, שכן באים מחמת גופה, ושבחא דגופא זכי ליה רחמנא. אבל מציאתה, דלא מחמת שבח גופא, דידה הוו, אלא דרבנן תקון ליה משום איבה".

מהרשב"א משמע, שדבר הנובע מחמת גוף הבת, מן הראוי שינתן לאב, יותר מדבר שאיננו נובע מגופה.

תוספות (מו:, ד"ה זכאי) מנסים ללמוד מציאה ממעשה ידי הבת וקידושיה בקל וחומר:

"וא"ת, נילף מתרוייהו דהשתא, ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוו דאב, מציאה לכ"ש ?"

מהקל-וחומר משמע, שיותר ראוי לתת לאב מציאה, שאינה מחמת גוף, מאשר מעשה ידיים וקידושין, הבאים מחמת הגוף.

אם כן, תוס' ורשב"א נחלקו בגורם לקניין האב: לפי הרשב"א, דברים הנובעים מחמת הגוף צריכים להנתן לאב. לעומת זאת, סוברים תוס' שדברים הבאים מחמת גופה צריכים להנתן לבת.

את הזכות שיש לאב במעשה ידי בתו ניתן להבין בשני אופנים:

א. יש לאב קניין בגוף הבת, במקביל לדין שנאמר בדף נח: - "יקדשו ידיך לעושיהן". כלומר, לבעל יש קניין בידי אשתו ממש. כך אף בבת - ב יש קניין בידיה.

ב. אין לאב קניין בגוף הבת, אלא מעשיה קנויים לו - קניין פירות.

לפי ההבנות השונות בזכות האב, ניתן להבין את מחלוקת תוס' והרשב"א. הרשב"א סבר, שיש לאב קניין בגוף הבת, וממילא יזכה בכל דבר הנובע מגופה. תוס', לעומת זאת, סבורים, שלאב יש קניין בפירות הבת ולא בגופה, וממילא, מן הראוי שדברים הנובעים מחמת גוף הבת יהיו שלה, ורק דברים הבאים "מן העולם" ינתנו לאב.

את שיטת הרשב"א עצמה ניתן לפרש בשתי אפשרויות:

1. לאב יש ממש קניין באבריה, בצורה המוחשית ביותר, כמו בעבד כנעני.

2. אין לאב קניין באבר זה או אחר, אלא בכח העבודה הפוטנציאלי הגלום בה.

הנפקא מינה בין שתי ההבנות ברשב"א היא מציאה. לפי ההבנה הראשונה, שיש לאב קניין בידיה ממש, המציאה בכף ידה קנויה לאב, כי היא נמצאת בידה - ברשותו. לעומת זאת, לפי ההבנה השניה, מציאתה לעצמה, כיון שלאב יש קניין בפוטנציאל העבודה, והמציאה איננה חלק מעבודתה.

הרשב"א בתשובותיו אומר :

"אין המציאה והמתנה באים לו מחמת גופו, שאין משמע מחמת גופו אלא מחמת טורח גופו, שהרי הבת שמעשה ידיה לאביה, והאשה שמעשה ידיה לבעלה, אין מציאתן להן מן הדין, אלא מן התקנה" (שו"ת הרשב"א ח"ג, קמ"ג).

העולה מתוך שו"ת הרשב"א הוא שיש לאב קניין ב"טורח גופה" - כח העבודה שלה, ולא באיבריה [3].

יתכן שהבנת הסוגיה בדף מז. תלויה במחלוקת רשב"א ותוס'. כאמור, מעשה ידי קטנה נלמדים מסברה, ומעשה ידי נערה מ"וכי ימכר". יתכן שקיים חילוק בין נערה לקטנה : מעשה ידי קטנה הוא של האב מכח סברת הרשב"א, שכיון שיש לאב קניינים בבתו (- יכול למוכרה לאמה) - ממילא מעשיה שלו. לעומת זאת, נערה איננה קנויה לו, שהרי אינו יכול למוכרה לאמה, ומעשה ידיה שלו מסברת תוס' - זכות שזיכתה לו התורה בפירותיה, הנלמדת מ"וכי ימכר". הרשב"א יסביר, שגם בנערה יש לאב קניין גוף מסויים, וראיה לדבר, מכך שיכול למוסרה לחופה.

ניתן לומר, שקיים גם הבדל בין הפסוקים: כבר הוזכר לעיל, שמפשט הגמרא מעשי הנערה נלמדים מ"וכי ימכר", ואלו רש"י והרמב"ם סוברים שאת המסקנה לומדים מ"בנעוריה בית אביה" - כל שבח נעורים לאביה. יתכן, שאם מקישים בת לאמה מ"וכי ימכר" - פירוש הדברים שיש לאב קניין בבתו, בעוד שמהביטוי "שבח נעורים" משמע שרק השבח קנוי לו, כלומר: קניין בפירות.

חילוק נוסף בין הרשב"א לתוס' ניתן לדייק מפירוש המשניות לרמב"ם. כבר ראינו, שהרמב"ם לומד את כל זכויות האב מ"בנעוריה בית אביה", ואין לדעתו חילוק בין מציאה למעשה ידיים[4]. אולם בפה"מ (ב"מ פ"א מ"ה) נאמר:

"הבת, כל זמן שהיא נערה, מציאתה לאביה, ואפילו אינה סומכת על שלחנו, ואפילו היתה מכורה, רצה לומר שמכרה לאמה, מציאתה לאביה, לפי שכל שבח נעורים לאב".

לכאורה, אם מעשה ידים שלו משום קניין גוף, כרשב"א, ומציאה זהה במעמדה למעשה ידיה, מדוע כשמכר את בתו עדיין יש לו זכות במציאתה, למרות שהקניין בה פקע?

לפי התוס' הדברים ברורים: מעשה ידיה ומציאתה הם זכויות, ולא קניין בגופה, ולכן גם כשויתר על זכותו במעשיה, עדיין נשארה לו הזכות במציאתה, כיון שמציאה ומעשה ידיים הם שני "פירות" שונים, ואדם יכול למכור האחד, ולהשאיר זכות השני בידו. מכירתה לאמה משמעותה ויתור על מעשי ידיה, ולא על מציאתה[5].

ג. הזיקה למזונות

במבט ראשון נראה שאין קשר מהותי בין מעשה ידיים למזונות: מעשה ידיה שייכים לאב מדאורייתא, ואלו לגבי מזונות נאמר במשנה:

"האב אינו חייב במזונות בתו" (כתובות מט.).

אולם, הגמרא בדף מג. מקשרת בין החיובים[6]:

"אפילו למ"ד יכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואינו זנך, הני מילי בעבד כנעני, דלא כתיב ביה 'עמך', אבל עבד עברי, דכתיב ביה 'עמך', לא כל שכן בתו?! ".

יוצא מהגמרא, שאמנם מעשה ידיה שלו, והאב אינו חייב לזון את בתו, מכל מקום, אם ברצונו לקבל את מעשיה, חייב הוא לזונה. האב לא יכול "לרקוד על שתי החתונות".

מה טיב התלות הנלמדת מעבד עברי בין מעשה ידיה למזונות?

ניתן ללכת בשני כיוונים:

א. מעשה ידיה שלו מעיקר הדין, וחיוב מזונות הוא תנאי צדדי - התורה רצתה שהבת לא תגווע ברעב.

ב. מעשה ידיים הם תמורה למזונות. התורה נתנה לאב מעשה ידיים רק במקרה שהוא זן את בתו, ובמקרה שלא זן את בתו - אין לו זכות במעשיה.

"רחמנא זכי לאב מעשה ידיה, משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ודרך האב לזון את בתו מסתמא, ואע"ג דלא חייב במזונותיה, מ"מ מפני שכן דרכו - זיכה לו מעשה ידיה" (ריטב"א, קידושין ד.).

ההבדל בין שתי הגישות שהזכרנו הוא, לכאורה, דין העדפה: אם האב לא זן את בתו, והיא מרויחה סכום כסף הגדול מהוצאות מחייתה, העודף היתר על סכום המזונות הולך לאב (כתובות מג.). אם נאמר שמזונות הם תנאי צדדי למעשה ידיה, ברור מדוע העודף נמסר לאב, שהרי בעקרון מעשיה שלו, וברגע שהתנאי הצדדי קוים - היא איננה גוועת ברעב, ומעשה ידיה שלו.

במבט ראשון, נראה שאם מעשה ידיים הוא תמורה למזונות, במקרה שהאב לא זן את בתו, התורה לא זיכתה לו את מעשיה כלל. אולם, בסופו של דבר נפסק שהעדפתה שלו, מאחת משתי סיבות:

1. מדאורייתא מעשה ידיה שלה, ומדרבנן העדפתה שלו משום איבה.

2. הריטב"א עצמו אומר:

"וכי מתזנא ממעשה ידיה, חשבינן כאילו אמר לה: צאי ממעשה ידיך במזונותיך, ולפיכך העדפתה שלו" (קידושין ד.).

כלומר, האב בעצם זן את בתו, אך במקום שיקבל מעשה ידיים לכיס אחד, ויוציא מכיסו השני דמי מזונות, הוא קיצר את התהליך ואמר לה - תזוני ממעשה ידייך.

העלנו שני הסברים לגבי תלות מעשה ידיים במזונות: האם מזונות הם תנאי צדדי, או תמורה עבור עבודתה. יתכן שהבנות אלו קשורות באופי קניין האב במעשה ידיה: אם לאב יש קניין בגוף הבת, סביר להניח שמעשה ידיה יהיו שלו, ללא הגבלות ותנאים, כמו שגופה שלו. אך אם נאמר שמעשה ידיה היא זכות חיצונית, עצמאית, שזיכתה לו התורה - יתכן שהאב יזכה רק אם יזון את בתו.

ד. מעשה ידיים לאחים

"בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת, בת הניזונית מן האחים - מעשה ידיה למי?... איתמר נמי א"ר יהודה אמר רב: בת הניזונית מן האחים - מעשה ידיה לעצמה. אמר רב כהנא: מאי טעמא? דכתיב 'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' - אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו " (כתובותמג.).

הגמרא לומדת שאחים הזנים את אחותם היתומה, אינם מקבלים את מעשה ידיה, כיון שלא ירשו זכות זו מאביהם [7].

את המשפט "אין אדם מוריש זכות בתו לבנו", ניתן להבין בשתי אפשרויות:

א. אדם לא יכול להוריש זכות.

ב. אדם לא יכול להוריש זכות בתו - כלומר את המעמד המיוחד שיש לו לגבי בתו. זכויות האב בבתו נובעות מכך שהוא אביה מולידה והיא יוצאת חלציו, ומערכת יחסים כזו איננה ניתנת להורשה.

גם אם מתעלמים ממעמד האב, וסוברים שזכויות אינן ניתנות להורשה, ניתן לחשוב על שני מעכבי הורשה שונים:

1. בעיה בבעלות - האב איננו בעלים על בתו, וכדברי הרשב"א:

"משום דאין הבת עצמה לאב להורישה לבניו, וכדאמרינן 'והתנחלתם אותם', וכיון דאין הבת שלו שיהא יכול להורישה..." (רשב"א, ב"ק עא:).

כלומר, האב מוריש זכויות מנכסים הנמצאים בבעלותו, ולא זכויות מחפץ שאינו שלו.

2. בעיה בחפץ - זכות היא דבר שאין בו ממש, ואדם לא יכול להוריש דברים שאין בהם ממש, כגון: שבועות וזכויות (העיטור במרדכי ב"ב סי' תרע"א, וכן ברמ"א חו"מ קע"ו ס"ו).

יתכן שגם הדיון בהורשה תלוי בהבנה הבסיסית באופי קניין האב. שיטת התוס' (קניין פירות) מסתדרת עם כל אחת משלוש האפשרויות שהוצגו (בעיה במעמד, בבעלות ובחפץ). אך לרשב"א, הסבור שיש לאב קניין בגוף הבת ממש, הזכות בה היא ממשית, וניתן, לכאורה, להורישה מצד עצמה. קיימת רק בעיה אחרת מצד מעמד האב או מצד בעלותו:

מעשה ידי הבת שלו כתוצאה מהקניין בגופה, אבל בכל זאת האב אינו יכול להורישם, כי איננו בעלים עליה (רשב"א לעיל). ישנם דברים הקנויים לאדם למטרות מסויימות, אך הוא אינו בעלים עליהם, החפץ איננו מוגדר כחפץ שלו, וכן להיפך, כמו איסורי הנאה שאינם קנויים לו כי אין להם שווי, ובכל זאת יש לו שם בעלים עליהם (תפארת ציון סי' י"ג). או שנאמר,שלמרות שמעשיה ניתנים להורשה מצד עצמם, העובדה שהבנים אינם האב הביולוגי של הבת, מעכבת בעדם מלרשת אותה.

ה. סיכום

ניסינו להראות שהתחומים השונים בדין מעשה ידיה, תלויים בסיסית באופי הדין[8], האם מעשיה הם זכות שזיכתה תורה לאב, או תוצאה ישירה מקניין האב בבתו. השתדלנו להראות זיקה בין שאלה זו לבין הלימודים מהפסוקים, הקשר בין מעשיה למזונותיה, והורשה.



[1] הנושא נידון במסגרת שיעורי חבורות של הרב יאיר קאהן.

[2] קיימות בראשונים שתי אפשרויות להבנת המונח "איבה":

(א) חשש שמא לא יזון אותה (רש"י).

(ב) חשש שמא ימסרנה למנוול ומוכה שחין (ר"י בתוס').

[3] בשו"ת הרשב"א יש סיוע להבנתנו במחלוקת רשב"א ותוס'. הרשב"א משווה בין מעשה ידי הבת לאביה ובין מעשה ידי אשה לבעלה. סביר לומר, שכפי שבאשה יש לבעל קניין בידיה ("יקדשו ידייך"), כך גם לאב יש קניין בידי בתו, ולא רק בפירותיה.

[4] לכאורה, מהסוגיה עולה בפירוש שמציאתה מדרבנן משום איבה, ומעשה ידיה מה"ת. ניתן לתרץ ע"פ ההשלמה (ב"ק פרק ח' ס"ב), שיש מחלוקת תנאים אם מציאה לאב מהתורה או מדרבנן. הרמב"ם פוסק שמה"ת, והסוגיה הולכת אליבא דמ"ד שמציאתה שלו מדרבנן.

[5] גם לפי הרשב"א ניתן להבין את הרמב"ם: אפשר לחלק בין הקניינים - מעשה ידיים הם קניין בגוף, בעוד שמציאה היא מעין קניין חצר - הבת זוכה עבורו, וקניין מיוחד זה עומד כשלעצמו ואיננו ניתן להעברה.

[6] גם הגמרא בקידושין ד. מקשרת בין החיובים בצורה דומה, ואומרת שהבת ניזונית ממעשה ידיה.

[7] רב ששת חולק, ונחלקו הראשונים האם רק מדרבנן או אף מדאורייתא; עיין שיטה לר"ן על אתר.

[8] תחום נוסף שניתן לעסוק בו לאחר הדיון באופי קניין האב, הוא האם האב רשאי לכוף את בתו לעבוד. אך הדבר מחייב התפרסות על פני תחומים נוספים. כמו כן, לא התייחסנו לנושא היחס בין מעשה ידי הבת למעשה ידי האשה, שאף הוא נושא למאמר בפני עצמו.