קדושת מקום - יחסהּ לשכינה ולישראל / הרב ראובן טרגין

חלק א' - קדושת השכינה

1. הקדושה והשכינה

כל דיון הקשור לקדושה צריך להתחיל בהתייחסות לגורם שהוא מקור רעיון הקדושה - הקדוש ברוך הוא. הפעם הראשונה שהמושג "קדושה" מופיע בתורה, בהקשר של קדושת הזמן, מבליטה את הקשר בינו לבין הקב"ה - "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו..." (בראשית ב', ג). בפעם השנייה שהמושג מופיע, הוא מתייחס למימד השטח, ומדגיש את ההשלכות של נוכחות השכינה על מעמד המקום- "ויאמר: אל תקרב הלֹם, של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קֹדֶש הוא" (שמות ג', ה).

מעבר לאזכור בהקשר של שבת בתחילת הספר, מושג הקדושה אינו מופיע בכל ספר בראשית. אמנם יש מצבים שדומים מאוד לאירוע הסנה, כגון חלומו של יעקב שבעקבותיו הוא מכריז - "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א-להים, וזה שער השמים" (בראשית כ"ח, יז), אבל המושג "קדושה" חסר. מושג זה מתחיל להופיע רק בספר שמות בהקשר של גאולת ישראל, ביסוס הקשר בינם לבין ה' במדבר, וייסוד הקשר בארץ ישראל.

2. הר סיני והמשכן - מעמד ומחנה

באופן דומה מאוד לסיפור הסנה, נאמר ביחס לנוכחות השכינה על הר סיני - "לא יוכל העם לעלֹת אל הר סיני, כי אתה העדֹתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" (שמות י"ט, כג). הגדרת ההר כמקום קדוש נעשתה לקראת ירידת השכינה עליו. קדושת ההר נשארה בעינה רק עד "משֹך היובל" (שם, יג) - מועד העברת השכינה מההר למשכן, המתואר כמקביל לגילוי השכינה שבהר סיני וכממשיכו [1].

נוכחות השכינה לא רק החילה קדושה על אותם מקומות, אלא גם חייבה את העם ששהו מסביבו לקדש את עצמם. כהכנה לירידה הראשונה של השכינה ביקש ה' ממשה לא רק להגביל את ההר, אלא גם לקדש את העם:

"לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם. והיו נכֹנים ליום השלישי, כי ביום השלִשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות י"ט, י-יא).

לעומת משה שהתקרב לסנה ולענן שבהר, נאסר על בני ישראל לעלות אל ההר. למרות זאת, היו צריכים להכין את עצמם לירידת השכינה.

גם נוכחות השכינה במשכן חייבה את קדושת העם. מעבר לאיסורים החמורים להיכנס למשכן במצב של טומאה, ולקודש הקודשים בכל מצב, נצטוו בני ישראל להוציא טמאים מחוץ למחניהם. בנוסף למצוות הקשורות להגדרת המקום, מובא בסוף הספר אוסף של מצוות המבטאות את רמת הקדושה הדרושה ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" [2]. למרות העובדה שמצוות אלו אינן תלויות בנוכחות השכינה בפועל, הן שובצו בספר ויקרא, כי הימצאות מחנה השכינה במרכז מחנה ישראל מבליטה את הצורך שגם מחנה ישראל יתנהג באופן קדוש [3].

למרות הדמיון בין נוכחות השכינה בסיני ובמשכן, קיים הבדל עקרוני ביניהן - המשכיות הנוכחות. נוכחות השכינה בהר סיני היתה חד-פעמית ומוגבלת למקום מסויים. לעומת זאת, הנוכחות במשכן היתה לתקופה ממושכת (גם אחרי הכניסה לארץ) והיוותה את מרכז מערכת המחנות במדבר. נראה שהבדל זה השפיע גם על אופי ההיקף של שתי הקדושות.

שתי הנוכחויות דומות בכך שהמקומות שבהם נכחה השכינה - ההר והמשכן - התקדשו, אבל הן שונות בהיקף קדושה זו. במעמד הר סיני נאמר רק שההר התקדש; אין שום התייחסות לשטח שמסביבו. בני ישראל שעמדו מסביב להר אמנם נדרשו לקדש את עצמם, אבל לא מפאת קדושת השטח שעליו עמדו, אלא בתור הכנה לעמידה לפני ה' - למפגש עם השכינה פנים אל פנים [4].

לעומת זאת, לנוכחות במשכן היו השלכות על השטח שמסביבו, המוגדר כמחנה ישראל [5]. ביטוי לכך היא ההלכה של שילוח מצורע מחוץ למחנה ישראל [6], שנמסרה למשה, לדעת חז"ל, ביום שהקים את המשכן [7]. נוכחות השכינה מקדשת לא רק את המחנה שבו השכינה שוכנת, אלא גם את המחנות הנוספים שמסביבו: "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שֹכֵן בתוכם" (במדבר ה', ג) [8].

3. היישום בארץ ישראל - חשיבות המחיצות

I. קדושת הארץ לעומת המחנות

נראה שהבדל זה בין הר סיני למשכן יכול להסביר את החילוק שעושה רב האי גאון בין הקדושות השונות הקיימות לאחר הכניסה לארץ וכינון המקדש. המשנה בכלים (פ"א מ"ו-מ"ט) עורכת רשימה של עשר קדושות, הפותחת בקדושת הארץ ומסתיימת בקדושת קודש הקודשים. ביחס לרשימה זו מובאת בערוך תשובתו של רב האי גאון:

"שאלו מרבינו האי גאון: ומנָין עשר קדושות ששנינו בריש כלים, כשתחשוב אותן יבואו י"א? והשיב כך: ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות, לפי שבשאר הקדושות יש בהן כבוד למקום - מונעים ממנו מקצת טומאה או שמונעים מקצת בני אדם להכנס אליו, ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת ביכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו, ועשר קדושות בארץ ישראל הן, וסדר אחת הן כל אחת כתורתה [9]" (ערוך, ערך "עשר").

ארץ ישראל מוזכרת ככותרת למשנה, אבל קדושתה אינה כלולה בעשר הקדושות, כיוון שהרשימה כוללת רק קדושות שטח [10]. קדושת ארץ ישראל, לעומת זאת, אינה קדושת שטח, אלא, בדומה לדגם של הר סיני, קדושה הנובעת מקִרבה לשכינה. נוכחות השכינה במרכזה מעניקה לארץ את המעמד של "ארץ אשר ה' א-להיך דֹרֵש אֹתָה", אבל אינה מגדירה את שטחה כמחנה קדוש [11].

II. עשר קדושות - מחיצות מגדירות מחנות

א. מחנה ישראל - עיירות מוקפות חומה

לפי רב האי גאון יש קדושת מקום רק בערי חומה, הוכחה לכך הוא רואה בהלכה שמצורע לא משולח מן הארץ ואפילו לא מערי הארץ, אלא רק מחוץ לחומות העיירות המוקפות חומה. ניתן להסביר את חילוקו בכך, שלעומת מבנה המחנה במדבר, אין בארץ רצף יישובי בין המקדש לכל העם, ולכן אי אפשר לראות את כל הארץ כמחנה ישראל אחד גדול [12]. כל הארץ קדושה, והרי היא "ארץ אשר ה' א-להיך דֹרֵש אֹתָה", ארץ אשר "תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, יב) [13]. הנמצא בארץ נמצא קרוב לשכינה [14]; אבל רק עיר מוקפת חומה, שמחיצותיה תוחמות שטח מאוכלס מסויים, מקבלת את המעמד של מחנה ישראל [15].

במדבר תוחמו המחנות דרך מחיצות טבעיות של האוכלוסייה (לוויים וישראלים); בארץ, היעד הנצחי של המערכת, הוחלפו מחיצות אלו במחיצות אבן. חשיבות המחיצות מודגשת בספרי המתייחס לדיני הרחקת טמאים מחוץ למחנות - "מכאן נתנו חכמים מחיצות" (ספרי זוטא, נשא, ד"ה וישלחו) [16].

לפי תוספות יש למחיצות ערי החומה משמעות גם בנוגע לנצחיות קדושתן. בגמרא במגילה (י.) [17] מובאת מחלוקת ביחס להמשך קדושת ערי החומה לאחר החורבן. תוספות ביבמות (פב: ד"ה ירושה) קובע, שהדעה הסוברת שהקדושה נשארת גורסת שכן יסכים גם הסובר שקדושת שאר הארץ בטלה. בהסתכלות ראשונה מובנת יותר השיטה הסוברת שקדושת ערי חומה לא קידשה לעתיד לבוא - עם חורבן המחיצות בטל תיחום השטח כמחנה ובטל המעמד המיוחד שנבע מכך. הדרשה שמביאה הגמרא כבסיס לאלו החולקים וסוברים שקדושת ערי חומה קידשה גם לעתיד לבוא - " 'אשר לו חומה' - אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן", טעונה הסבר. אם הקדושה תלוייה במחיצות, מדוע נשארה קדושה זו אחרי חורבנן? שיטת תוספות תמוהה עוד יותר, כי לדעתו יוצא שרק קדושת ערי החומה הזקוקה מראש למחיצות נשארת אחרי נפילתן!

נראה שתוספות הבין מתוך דרשת הגמרא, שהמחיצות אינן יוצרות רק קדושה ברמה אחרת אלא גם קדושה בעלת אופי אחר. מחיצות עיר החומה, שהגדירו אותה כמחנה ישראל, מקדשות גם את השטח עצמו. לכן, לעומת קדושת הארץ הנובעת רק מקִרבה לנוכחות השכינה שבמקדש, וממילא נעלמת עם הסתלקות השכינה, קדושת ערי החומה נמשכת גם אחרי שנעלם הגורם שהחיל אותה. מקום שנתקדש ממשיך בקדושתו [18].

מבחינה זו יש בערי חומה מה שלא היה במחנה ישראל במדבר - קדושת מקום נצחית. הבדל זה נובע מהשוני הבסיסי בין מערכת המשכן, שנועדה מראש להיות מחנה נייד וזמני, לבין מערכת המקדש והערים שבארץ, שהיא הביטוי הנצחי של המחנות השונים.

ב. מחנות שכינה ולווייה - המקדש והר הבית

כך ביחס למחנה ישראל, וכך גם ביחס לשאר המחנות. לעומת המצב במדבר, מחנה שכינה (המקדש) וגם מחנה לווייה (הר הבית) תוחמו במחיצות אבן. ביחס למחנה השכינה, שהוא כל העזרה [19], שימשו המחיצות לא רק כבסיס להפרדתו ממחנה לווייה, אלא גם כבסיס להבחנה בין רמות שונות של קדושה [20].

מרכזיות המחיצות לקדושת כל המחנות מצדיקה את שיטת תוספות [21]. תוספות טוען שלעומת קדושת המשכן שנמוגה עם העברת המשכן למקום אחר [22], קדושת המקדש וירושלים קידשה לעתיד לבוא (גם למאן דאמר שקדושת הארץ קידשה רק לשעתה), ומביא כבסיס לקביעתו את הפסוק "אשר לו חומה". כפי שהחומה מנציחה את קדושת ערי החומה, כך מנציחה היא את קדושת מקומות המקדש ועיר הקודש; כמו שקדושת ערי החומה היא קדושת שטח, כך גם קדושת המקדש וירושלים [23].

אפילו הראב"ד (בהשגותיו להלכות בית הבחירה ו', טו) ושאר הראשונים החולקים על תוספות וסבורים שקדושת המקדש בטלה, יכולים לקבל את דבריו ברובד אחר. במשנה במגילה (ט:) מובא, שירושלים שונה משילה בכך שאין אחריה היתר במות. על בסיס דיון הגמרא שם בשאלת קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, קובע רש"י (זבחים קיט. ד"ה זו) [24] שאיסור הבמות נסמך על נצחיות קדושת ירושלים. לעומת זאת, הגמרא בזבחים (קיט.) דנה באותו נושא והגמרא בשבועות (טז:) מגדירה את קדושת ירושלים כקדושת עולם ללא קשר לשאלת נצחיות הקדושה [25]. תוספות (מגילה י. ד"ה ומאי; שבועות טז: ד"ה קדושת) והרמב"ן (שבועות טז:) מסבירים, שאפילו אם קדושתם בטלה, המעמד של ירושלים ושל מקום המקדש שבתוכה כ"מקום אשר יבחר ה' " הוא נצחי [26]. "קדושתה קדושת עולם" בכך שלא ייתכן שיתקדש מקום אחר להקרבת קרבנות, אפילו אחרי הפקעת קדושות ירושלים והמקדש.

תוספות והרמב"ן מדגישים את בחירת ירושלים רק כנתון השומר על סגולתה לעתיד לבא, ומונע בכך את קידושו של מקום אחר. ברם, דייקו האחרונים [27] מדברי הראב"ד, שלמרות שהוא סובר שאין חיוב כרת לנכנס למקום המקדש בזמן הזה, הוא עדיין סובר שיש איסור כניסה; זאת אומרת שיש סוג מסויים של קדושה שנשאר גם למ"ד ש"קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא". בסיס לכך יש בגמרא בברכות (סב:), המיישמת את החיוב לכבד את מקום הר הבית גם בזמן הזה ללא קשר לנצחיות קדושתו [28]. החתם-סופר בתשובותיו (יורה דעה סי' רל"ד) הסיק מכאן, שלכולי עלמא במקומות המקדש, הר הבית, וירושלים קיימת "קדושה עליונה... מימות עולם... [ש]לא זזה... אפילו בחורבנה" [29].

בדומה לחתם-סופר, גם הרדב"ז מבחין בין שתי קדושות, אבל הבחנתו שונה. הגמרא בשבועות (כד.) טוענת שדוד קידש את רצפת מקום המקדש [30]. לעומת זאת, מובא במל"א (ח', סד) ש"ביום ההוא קִדש המלך (=שלמה) את תוך החצר" [31]. על קביעת הגמרא בשבועות קשה גם מהמשך הסוגייה, הקובעת ש"בעינן קידוש בשעת בנין". כדי לענות על קושיות אלו טוען הרדב"ז (בפירושו לרמב"ם שם) ש"דוד קידש המקום ושלמה קידש הבנין". הרב ז'ולטי, שכנראה לא ראה את הרדב"ז, מכוון לדבריו ומרחיב עליהם:

"שתי קדושות הן ותרוייהו צריכי: דוד קידש את הרצפה בדין קדושת המקום שהוא מחנה שכינה, כדכתיב 'המקום אשר יבחר'; ושלמה קידש את העזרה, היינו חלות קדושת העזרה וההיכל והקדש הקדשים, וזהו רק לאחר שנבנה הבית..." (תורה שבעל פה 10, עמוד מא) [32].

על בסיס הבחנה זו, מקשר הרב ז'ולטי את איסור הכניסה הקיים לפי הראב"ד לקדושת המקום שהוחלה על ידי דוד:

"סובר הראב"ד דהא דבטלה קדושה ראשונה ושניה, היינו דבטלה קדושת המקדש, כיון דקדושת המקדש תלוי בבנין, וכשנחרב הבית בטלה קדושת המקדש... אבל לגבי קדושת המקום, שהוא מחנה שכינה - קדושה זו לא בטלה, שהרי מקום המקדש נבחר ונתקדש בקדושת בית עולמים" (שם).

לפי הרב ז'ולטי יוצא, שלמרות שחולק הראב"ד על התוספות (ביבמות) ביחס לשאלה הפורמלית של קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, מסכים הוא לקביעת תוספות שקדושת המקדש היא קדושת שטח, ולכן היא נצחית [33].

ג. ירושלים - מחנה ישראל לפני ה' [34]

לחומות ירושלים יש משמעות גם ביחס לדיני אכילת קודשים קלים ומעשר שני בתוכה. כך משמע מניסוח המשנה בכלים, שבנוגע לאכילות אלו אינה מתייחסת לירושלים בשמה אלא כ"לפנים מן החומה". ואמנם ההתמקדות בחומה היא אִפיון מיוחד של ירושלים, וכמבואר במשנה:

"אין בין שילה לירושלים, אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים - לפנים מן החומה..." (מגילה ט:).

אפשר להסביר את ההבדל על בסיס הספרי (דברים י"ח, יט), המתאים את הערים השונות למונחים השונים בפסוק המגדיר את מקומן של אכילות אלו: " 'כי אם לפני ה' א-להיך' - זו שילה; 'במקום אשר יבחר ה' - זו ירושלים". בשילה היה חסר לפחות חלק ממערכת החומות [35], ולכן הקדושה מסביב למשכן לא התבטאה במערכת של מחנות המקדשת את שטחו. בדומה לקדושת הארץ ולדגם של הר סיני, קדושת שילה לא נבנתה על הגדרת המקום, אלא על קרבה לשכינה - עמידה לפני ה'. לכן הותרו האכילות בשילה לא על בסיס הימצאות בשטח מסויים, אלא על בסיס יחס ישיר למשכן - בכל הרואה אותו [36]. ברם, בירושלים, במקביל לקדושת ערי חומה שהיא קדושת מחנה ישראל, המקום עצמו מוגדר כמקום קדוש; לכן אוכלים בכל תחומה המוגדר לפי חומתה, ללא קשר לאפשרות ראיית המקדש [37].

חשיבות מחיצות ירושלים מסבירה גם את פירושו של רש"י לגמרא בבבא מציעא נג:, הפוסקת שבמקרה שנפלו המחיצות אי אפשר לאכול מעשר שני. רש"י מסביר שמדובר בנפילת מחיצות ירושלים [38], ומפרש - "ושוב אין מעשר נאכל שם עד שיעמידו מחיצות, דבעינן 'לפני ה' תאכלנו' ". בשילה נאכל מעשר שני "לפני ה' " ללא קשר למחיצות, אבל בירושלים אכילת מעשר שני - במקביל לקדושת העיר - תלוייה בקיומן של המחיצות.

למרות הדמיון לערי חומה, ירושלים עדיין קדושה יותר מהן - רק בירושלים אוכלים קודשים קלים ומעשר שני, כי רק ירושלים ממוקמת "לפני ה' " [39]. ירושלים דומה לשילה בכך שהיא נמצאת לפני ה', ודומה לשאר העיירות המוקפות חומה בכך שהיא מוגדרת כמחנה ישראל, אבל שונה משניהם בכך שהיא גם ממוקמת לפני ה' וגם מוגדרת כמחנה ישראל. רק ירושלים זהה ממש למבנה של מחנה ישראל במדבר. לכן רק המסגרת של ירושלים מוצגת בתוספתא כדומה למסגרת שהתקיימה במדבר:

"וכשם שהיו במדבר שלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, כך היו בירושלים: מפתח ירושלים ועד הר הבית - מחנה ישראל, מפתח הר הבית ועד שער נקנור - מחנה לויה, משער נקנור ולפנים - מחנה שכינה" (כלים פ"א ה"י) [40].

ד. ירושלים והמקדש

נראה שהמעמד הכפול של ירושלים הוא הבסיס לדמיון ולקשר הקיימים בינה לבין המקדש. המשנה דורשת להקדשת שניהם את כל המרכיבים שהיו בהקדשת המשכן במדבר - "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא..." (שבועות יד.; סנהדרין ב.) [41]. יישום דרישות הקדשת המשכן בהקדשת ירושלים מדגיש את הקשר הקיים בינה למקדש [42].

מעבר לתהליך ההקדשה יש כמה תחומים שבהם דינה של ירושלים מקביל [43] לדינו של המקדש [44], במיוחד לפי שיטת הרמב"ם. על בסיס מינוח המשנה במעשר שני (פ"ג מ"ד) [45], מפרש הרמב"ם שהדינים המיוחדים שנאמרו ביחס למצוות לולב ושופר במקדש [46] שייכים גם לירושלים (בפירוש המשניות בסוכה ובראש השנה שם, וכן בהלכות שופר ב', ח) [47]. הרמב"ם יישם את פירושם של חז"ל לפסוק "לפני ה' " בהקשר של מעשר שני בציווי על מצוות לולב - "ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ) [48].

בנוסף לכך, הרמב"ם, במקביל לתוספות ולראשונים אחרים [49], סיווג את ירושלים יחד עם המקדש ביחס לשאלת קדושתו לעתיד לבוא [50]. אך טעמו של הרמב"ם שונה מטעמו של תוספות שכבר ראינו. לפי תוספות ניתן לומר שקדושת כל המקומות נובעת מנוכחות השכינה, אלא שקדושת המקדש וירושלים נצחית כי היא קדושת שטח ולא רק קדושת קִרבה; הרמב"ם בונה על הבדל במקור קדושת הארץ לעומת קדושת המקדש וירושלים:

"ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת ירושלים והמקדש מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה [51]. והרי הוא אומר 'והשמותי את מקדשיכם' (ויקרא כ"ו, לא), ואמרו חכמים - 'אף על פי ששמומין בקדושתן הן עומדין' (מגילה כח.) [52]. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כִּבּוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל..." (הלכות בית הבחירה ו', טז) [53].

לפי הרמב"ם, קדושת הארץ אינה קשורה לנוכחות השכינה אלא לכיבוש. ניתוק זה של קדושת הארץ מנוכחות השכינה מעורר תמיהה - הלא במשנה בכלים מתוארת קדושת ארץ ישראל כחלק מעשר הקדושות, ששיאן בקדושת המקדש? אפילו רב האי גאון, שחילק בין אופי קדושת הארץ לאופיין של שאר הקדושות שברשימה, הסכים שקדושת הארץ מבוססת על היחס לנוכחות השכינה! נראה לומר שהרמב"ם הכיר בשני סוגי קדושת הארץ, ושדווקא הרשימה בכלים היא מקורו. המשניות שם מזכירות מצוות שמבטאות את הקדושות השונות:

"...ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.
עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעין ומסבבין לתוכה מת עד שירצו. יצא - אין מחזירין אותו" (כלים פ"א מ"ו-מ"ז).

התקשו מפרשי המשנה מדוע נבחרו דווקא מצוות אלו ולא מצוות אחרות. ביחס לארץ ישראל, מדוע לא מזכירים את מצוות תרומות ומעשרות או שמיטה ויובלות? ביחס לערי חומה, מדוע לא מזכירים את מצוות בתי ערי חומה כפי שמופיע בתוספתא המקבילה (פ"א הי"א)? [54] הגר"א (בפירושו למשנה ו') מסביר שהמשנה מזכירה רק מצוות הקשורות לקדושת ארץ ישראל" ולא מצוות הקשורות ל"חובת הארץ" [55].

מניסוחו של הגר"א אפשר היה להסיק שקיים רק סוג אחד של קדושת הארץ, המאפשר את הבאת שתי הלחם וכו' משטחה, וששאר המצוות התלויות בארץ אינן תלויות בשום קדושה. אבל הרמב"ם, על בסיס קישור הגמרא בין מצוות תרומה, מעשר ושביעית והמעמד של "קדושה ראשונה" [56], קובע שאין הדבר כן - "ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן...". נראה לומר שהרמב"ם מכיר במימד של קדושת הארץ הנובעת מנוכחות השכינה במקדש, וכהכללת המשנה - "עשר קדושות הן". בסיס לכך יש בדמיון בין הפסוק "ארץ אשר... עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"ג, יב) [57], המתייחס לארץ כולה, והפסוק "והיו עיני ולִבִּי שם כל הימים" (דבה"ב ז', טז) [58], המתייחס למקום המקדש. קדושה זו המקרינה ממקום המקדש על כל הארץ [59], היא הבסיס להבאת שתי הלחם, הביכורים והעומר ממרחב הארץ למרכזה - המקדש. ברם, הרמב"ם מסכים עם רב האי גאון שקדושה זו אינה קדושת שטח אלא קדושת קִרבה, ולכן המצוות התלויות בארץ, כגון תרומות, מעשרות ושמיטה, תלויות בקדושה אחרת המגדירה את שטח הארץ [60]. לעומת המצב במדבר, שבו קדושתו של מחנה ישראל נבעה אך ורק מנוכחות השכינה בתוכו, בארץ היתה למחנה זו קדושה עצמאית שנבעה ממקור אחר. קדושת שטח הארץ והמצוות התלויות בה תלויות בקדושה נוספת זו.

מהו מקורה של קדושה שנייה זו?

חלק ב' - קדושת ישראל

1. החלתה

I. כיבוש ונוכחות העם

הרמב"ם עצמו מזכיר את כיבוש הארץ כבסיס לקדושה. כך בקטע המובא לעיל מהלכות בית הבחירה, וכך גם בהלכות תרומות - "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא... " (א', ב). מקורו הוא הספרא (בהר א'), המדגיש שלא נתחייבו בני ישראל בתרומות ומעשרות עד גמר י"ד השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה. הרמב"ם הבין כנראה שהשלמת תהליכים אלו עיכבה את חלות הקדושה עצמה [61]. עוד הוכחה למשמעות הכיבוש היא יכולתו להחיל קדושה גם על אזורים מחו"ל, וכדברי הספרי:

" 'כל המקום אשר תדרוך כך רגליכם בו לכם יהיה' - ואם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי כבר נאמר - 'מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת'. ומה ת"ל 'אשר תדרוך כף רגליכם'? אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם... הרי שכבשו חוץ לארץ מנין שמצוות נוהגת שם? הרי אתה דן: נאמר כאן 'יהיה' ונאמר להלן 'יהיה'; מה 'יהיה' האמור כאן מצוות נוהגות שם, אף להלן מצוות נוהגות שם" (עקב ט"ו) [62].

הרמב"ן הבין שכוונת ה"הרי הוא שלכם" של הספרי היא, שבנוסף לבעלות המגיעה לישראל דרך הכיבוש, קיים מימד נוסף של קדושת הארץ:

"על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות - שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצוות כולן נוהגות בהם, כי הכל ארץ ישראל" (רמב"ן לדברים י"א, כד).

II. תפקיד נוכחות ישראל

ממקורות אלו אפשר היה להבין שקדושת הארץ מקורה בנוכחות בני ישראל, אבל הבנה זו אינה הכרחית. למרות העובדה שנוכחות ישראל חשובה כגורם המחיל את קדושת הארץ [63], נראה שאין היא מקורה או בסיסה של קדושה זו. הגדרת מקום מסויים כמקום קדוש באופן מהותי יכולה להיעשות רק על ידי הקדוש ב"ה. אמנם בני אדם יכולים להקצות משהו כשונה ומיוחד, אבל אין הם יכולים להחדיר בו קדושה שתגרום לחיובי מצוות. לכן נראה שגם קדושת הארץ מקורה בהקדשת הקב"ה.

סימנים להקדשה זו יש במאמרי חז"ל המדגישים שייחודה של ארץ ישראל קיים כבר מבריאת העולם. דוגמה לכך יש בגמרא בתענית י.: "ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא בסוף, שנאמר - 'עד לא עשה ארץ וחוצות' " [64]. גם בחירתה של הארץ כארצו של עם ישראל נעשתה אז, כפי שמצויין במדרש על הפסוק "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב, ח):

"כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בישראל, שנאמר 'בהנחל עליון גוים', ובחר לחלקו לישראל, שנאמר 'כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו' " (מדרש תנחומא ראה ח') [65].

בחירה זו של הארץ היא הבסיס לקדושתה העתידית. קדושה היא ביטוי לייחודיות, לדבר ששונה מהאחרים שבמינו. ארץ ישראל מובדלת - ולכן מתקדשת על ידי הקצאתו של הקב"ה, המועיד לה את המעמד של מחנה ישראל הנצחי.

אם הקדושה אכן נובעת מהקדשה שמיימית, יש לתמוה - מדוע יש חשיבות לנוכחות ישראל ולכיבושם בתהליך החלתה? נראה לומר שקדושה זו חלה בפועל רק אחרי הגשמת ייעודה [66], שהוא - להיות ארצו של עם ישראל [67]. ייעוד זה מתגשם בשני שלבי ירושה - שלב האבות ושלב האומה. לפי חז"ל, מקור קניינם של בני ישראל בארץ הוא בימי האבות -

"אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא... 'ונתתי לכם מורשה אני ה' ' - ירושה היא מאבותיכם" (בבא בתרא קיט.) [68].

לפי הירושלמי יש לקניין האבות משמעות גם ביחס למצוות התלויות בארץ. מובא שם, שר' יוסי דחה ניסיון להוכיח מחיוב החלה של מה שגדל לפני הכניסה לארץ, שיש חיוב חלה במה שהובא מחוץ לארץ:

"תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו, דא"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן: 'לזרעך אתן' אין כתיב, אלא 'לזרעך נתתי' - כבר נתתי" (חלה פ"ב ה"א) [69].

ברם, כבר ראינו שהרמב"ם, על בסיס הספרא, הבין שהקדושה התחילה רק עם כניסת העם לארץ ולא בתקופת האבות [70]. לכן, נראה שלפי הרמב"ם הליכת האבות בארץ העניקה לה את המעמד של ארץ האבות, אבל רק כניסת העם כציבור הגשימה באופן מלא את ייעודה של הארץ, והחילה את קדושתה כארץ ישראל [71].

III. הצורך בציבור

לאור זה מובנת הדרישה הקיימת לדעת ר' יוסי - שהכיבוש יהיה כיבוש רבים. בני ישראל יכולים להחיל קדושה על שטחים מחו"ל, אבל רק אם הכיבוש נתבצע ככיבוש רבים. כיבוש סוריא, שנעשה על ידי דוד ככיבוש יחיד, אינו מחיל קדושה [72]. יש מחלוקת ראשונים בהבנת ההבדל בין כיבוש רבים לכיבוש יחיד. רש"י קובע שני תנאים מהותיים לכיבוש רבים - שהכיבוש יֵעשה על ידי כל העם ולצרכו, וכן שיֵעשה על פי הדיבור [73]. התנאי הראשון מובן; אפילו אם כל העם מעורב בכיבוש, כיוון שקדושת הארץ תלוייה בכיבוש המגשים את ייעוד הארץ כארצו של עם ישראל, רק כיבוש שמתבצע לצורך הציבור כלאום ולא כמכלול של יחידים מחיל את הקדושה [74]. רק כיבושם של כל בני העם הפועלים יחד יכול להוציא לפועל את זהותה של הארץ כארץ ישראל.

התנאי השני - על פי הדיבור - מזכיר את העובדה שגם קדושת הארץ מבוססת על בחירת ה', ועל כן הרחבתה תלוייה בהרחבת בחירה זו. כיבוש גרידא אינו מקדש. כך אפשר להבין את דברי הספרי, המסביר שכיבוש סוריא לא החיל קדושה כי הוא נעשה ללא רשות, כיוון שנעשה לפני גמר כיבוש הארץ:

"ואם תאמר: מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה - התורה אמרה משיכבשו לארץ תהיו רשאין לכבוש חוץ לארץ; הוא לא עשה כן - אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטירין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?" (ספרי שם) [75].

למרות שלפי הספרי אין צורך בהסכמה פורמלית - "על פי הדיבור", כיבוש הנעשה בצורה מפורשת נגד בחירת ה' והמזלזל בייחודה של הארץ [76], אינו יכול להחיל את קדושתה.

הרמב"ם מיישם את הצורך בכיבוש רבים גם בעניין הארץ המובטחת [77]:

"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל [78], וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות" (תרומות א', ב) [79].

כיוון שכיבוש הארץ הוא הגשמת ייעוד הארץ כארצו של העם כולו, הוא צריך להיעשות על דעת כל העם. ולפי זה מובנת עמדתו של ר' חיים [80], שהחיסרון של "ביאת מקצתן" [81] הוא חיסרון מהותי - רק ביאת כולם בשעת הירושה מחילה את קדושת הארץ.

את חשיבותו של המימד הציבורי מצאנו גם ביחס למקדש ולירושלים. בזבחים קטז: מובא שקניין מקום המקדש נעשה בכספים שנגבו מכל השבטים [82], וביומא יב. מובא שיש הסוברים שגם העיר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [83]. בנוסף לייחודם של ירושלים והמקדש כמקומה הנצחי של השראת השכינה, משמשות הן כלב האומה, המאחד אותה וה"עושה את כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו) [84].

כך מסביר הרד"ק (שמ"ב ה', ו) את העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, למרות שלא ידעו בימי יהושע שתיבחר כמקום המקדש: "היתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל, ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל" [85].

2. הפקעתה כהחלתה

לתלות של קדושת הארץ בכיבוש ישראל ובנוכחותם יש השלכות לא רק על אופן החלתה, אלא גם על אופן הפקעתה. לעומת הרי"ד שפוסק כמ"ד שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא [86], פוסקים שאר הראשונים שקידשה רק לשעתה. וכן כתב הרמב"ם:

"אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל" (שם) [87].

קדושת הארץ בנוייה על כיבוש המגשים את ייעוד הארץ; עם החורבן הופסקה הגשמה זו, ולכן נקטעה קדושתה.

אבל ככיבוש ישראל המחיל, כך - לפחות לדעת רבה - כיבוש הגויים המפקיע: כשם שחלה הקדושה רק על ידי כיבוש רבים, שהוא כיבוש הנעשה באופן לאומי, כך נפקעת היא רק על ידי כיבוש לאומי אחר. רבה פוסק "שאין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר", זאת אומרת שאפילו במקרה שנמכר לו שדה וזכותו "לחפור בה בורות, שיחין ומערות" (גיטין מז.), "אין קניינו קנוי להפקיע מקדושתה" (רש"י שם ד"ה שאין). כיוון שמדובר בקניין של יחיד הפועל בחלל ריק ללא קשר לעמו (שהלא שאר הארץ נשאר בידי ישראל), קניינו אינו מפקיע את קדושת הארץ.

קביעה זו מתאימה לדעת רש"י שם, המפרש שלפי רבה אין כוח לגוי להפקיע את קדושת השדה אפילו כשהשדה נמצא תחת ידיו. לפי רש"י סובר רבה שמי שקונה פירות מן הנכרי חייב להפריש מהם מעשרות, ומי שמכר לו את שדהו מחוייב לקנות ממנו פירות בכל שנה ולהביא אותם כביכורים.

נראה שקביעתנו מתאימה במידה מסויימת גם לדעת הרמב"ם. שיטת הרמב"ם שונה משיטת רש"י:

"עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעוה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם" (תרומות א', י) [88].

מהרמב"ם משתמע שלמרות ש"לא הפקיעוה מן המצוות", אין חיוב תרומות, מעשרות וביכורים כל עוד נמצא השדה תחת ידיו של העכו"ם [89]. וכך משתמע גם מהלכה יא, שבה מגביל הרמב"ם את דינה של הגמרא בבכורות יא:, ש"הלוקח טבלים מן העכו"ם ממורחין, מעשרן והן שלו", למקרה שבו קנה היהודי את הפירות לפני שעת גמר מלאכה [90].

הכפתור-ופרח (ריש פ"ד) מסביר, שהרמב"ם הבין שגם רבה מסכים שהקדושה מופסקת בתקופה בה נמצא השדה תחת ידיו של הגוי. חידושו של רבה הוא שקניית הישראל בחזרה מהגוי אינה נחשבת כיבוש יחיד. אבל היא גופא קשיא - אם אמנם הופסקה הקדושה, מדוע הקנייה בחזרה אינה נחשבת ככיבוש יחיד? לכן נראה לומר, שגם הרמב"ם מסכים שרק כיבוש לאומי יכול להפקיע את הקדושה שיצר הכיבוש הישראלי המקורי. קניין של גוי כיחיד אמנם מפקיע את השדה ממצוות מסויימות, אבל רק בגלל בעיות צדדיות, כמבואר בהלכה יא - "דגנך ולא דגן עכו"ם"; אך הקדושה בעינה עומדת, וכלשון הרמב"ם - "הרי היא בקדושתה" [91].

כבר ראינו שהחורבן הראשון, לפי רוב הראשונים, הוא דגם של כיבוש לאומי המפקיע את קדושת הארץ. ספר התרומות (הלכות ארץ ישראל) [92] פוסק שגם הקדושה השנייה נפקעה על ידי החורבן, אבל רוב הראשונים חילקו בין הקדושה הראשונה לשנייה. כך ברמב"ם:

"וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות" (בית הבחירה ו', טז) [93].

הרמב"ם מבחין בין קדושה המבוססת על כיבוש לקדושה שבסיסה חזקה. מפרשי הרמב"ם התקשו בעצם החילוק ובהבנתו:

"איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש; ולמה לא נאמר בחזקה גם כן - משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה? ותו, בראשונה שנתקדשה בכיבוש, וכי לא היה שם חזקה? אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש?!" (כסף-משנה שם) [94].

רוב המפרשים ניסו להסביר, שדברי הרמב"ם אינם מבוססים על הבדל בין חזקה וכיבוש ממש [95]. דוגמה לכך הוא הרדב"ז:

"ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה, אלא בימי עזרא קדשוה בפה. ועדיין יש לשאול - ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם?" (תרומות א', ה).

מעבר לקושייה שהוא בעצמו מעלה, עיקר תירוצו של הרדב"ז חסר מן הספר.

לכן נראה לומר כתשובה לקושיות הכסף-משנה וכהסבר לרמב"ם, שעדיפה חזקה ברשות מחזקה הבנוייה על כיבוש. חזקת עולי מצרים נעשתה דרך כיבוש, ולכן הוכרה רק כל שעה שהכיבוש נמשך. לעומת זאת, חזקת עולי בבל נעשתה על בסיס רשות השלטון המוכר, ולא על בסיס כוחם העצמי של ישראל [96]. לכן הארץ מזוהה עם ישראל, ולכן היא קדושה כארץ ישראל גם אחרי שישראל סולקו מעליה.

3. זהות ללא קדושה

נראה שמשהו מעין זה קיים גם באזורים שכבשו רק עולי מצרים ולא עולי בבל. למרות העובדה שהרמב"ם סובר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, בכמה מקומות הוא מתייחס לאזורים אלו כאל חלק מהארץ. בהלכות סנהדרין (ד', ו) קובע הרמב"ם ביחס לדין שרק ארץ ישראל ראוייה לסמיכת זקנים: "כל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה" [97]. וכך משמע גם ביחס לתקנת טומאת ארץ העמים: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים... הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה משום ארץ העמים" (תרומות א', ז) [98]. וכך גם ביחס לחיוב חלה - "שלשה דינין לחלה בשלש ארצות... ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים... הואיל והיא ארץ ישראל, מפרישין החלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה..." (ביכורים ה', ח) [99].

בפירוש המשניות (חלה פ"ד מ"ח) לומד הרמב"ם את דין האזורים הנ"ל ביחס לחלה מדין אחר הנוגע לחלה - חיובם של בני ישראל בחלה מיד בכניסתם לארץ ולא רק אחרי שנות הכיבוש והחלוקה [100]. וצריך עיון - מה הקשר בין שני הדינים? כדי להסביר את המעמד המיוחד של חלה חילק הגרי"ד זצ"ל בין שני סוגי מצוות התלויות במעמד הארץ. מצד אחד יש "מצוות התלויות בארץ", התלויות בקדושת הארץ, אבל מצד שני יש כמה מצוות הנוהגות אמנם רק בארץ, אך אינן זקוקות לארץ שמקודשת דווקא. מצוות אלו, כגון חלה, זקוקות רק לארץ שמזוהה כארץ ישראל. לכן יש חיוב חלה מיד בכניסה לארץ. אמנם הגשמה מושלמת של ייעוד הארץ כארץ ישראל יש רק אחרי שנות כיבוש וחלוקת הארץ, ולכן עד אז לא נתקדשה, אבל כבר עם כניסת העם לארץ, הופך אותו ייעוד מדבר שלא בא לעולם לדבר המחוסר רק מעשה ש'עבידי דאתי' [101].

כמו שהזהות יכולה לחול לפני חלות הקדושה, כך יכולה היא להמשיך אחרי הפקעתה. מכאן לומד הרמב"ם, שכמו שהיה חיוב חלה בשנים שלפני הכיבוש והחלוקה ללא קשר לנוכחות הקדושה, כך יש חיוב אחרי החורבן והפקעת הקדושה. מקור סברתו של הגרי"ד הוא בשיטתו של סבו - ר' חיים. הרא"ש סובר שאף על פי שקניין נכרי מפקיע את הארץ מקדושתה ואינה חייבת בתרומות ומעשרות, עדיין יש איסור חדש (שו"ת הרא"ש, כלל ב', א) [102]. ר' חיים מסביר את שיטתו:

"פליגי רבה ור"א אם יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות אם לא... אבל מ"מ כל זה לא שייך אלא בדבר שחיובו תלוי בקדושת הארץ... דהך מ"ד דס"ל דאין קנין לנכרי יליף מדכתיב 'כי לי הארץ' - לי קדושת הארץ, הרי דהך דקנין נכרי תליא באם יש בו קדושת הארץ... אבל בזה שחיובן מצד היותן בארץ ישראל, בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקנין נכרי יפקיע זאת" (תרומות א', כב).

כך אפשר להבין את הפסקים הדומים של הרמב"ם בנוגע לסמיכת זקנים ולטומאת ארץ העמים [103], וכך אפשר להבין את דברי הרמב"ן, שאפילו אם בטלה קדושת הארץ לענייני תרומות ומעשרות, "ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה" (גיטין ב. בהשמטות) [104].

כמו שזהות יכולה לחול לפני נוכחות הקדושה ולהישאר אחריה, כך יכולה היא לחול במנותק ממנה. המהרי"ט (ח"ב יורה דעה סי' ל"ז) טוען, שאף על פי שהתוספת השנייה לירושלים לא התקדשה בקדושת ירושלים (כי המלך והאורים והתומים היו חסרים בשעת הצטרפות האזור לעיר) [105], עדיין נחשבת היא כירושלים לעניין עשרת הדברים שנאמרו ביחס לעיר [106]. אפילו שטח שמסיבה כל שהיא אינו מתקדש יכול להיכלל בזהות העיר.

חלק ג' - היחס בין שתי הקדושות

1. אחת ללא השניה

הסבר נוסף לייחודם של האזורים שכבשו עולי מצרים גם אחרי שבטלה הקדושה הראשונה, הציע הגרי"ד [107] על בסיס חילוקו של הרמב"ם בין קדושת המקדש וירושלים וקדושת הארץ. בניגוד לקדושה הראשונה של הארץ התלוייה בכיבוש, ולכן בטלה לפי הרמב"ם, הקדושה הראשונה של המקדש וירושלים נצחית, כי היא תלוייה בנוכחותה הנצחית של השכינה. כמו שראינו, לנוכחות השכינה יש משמעות לא רק בנוגע למקדש ולירושלים, אלא גם ביחס לשאר הארץ. אף על פי שאחרי ביטול הכיבוש לא נשארה קדושת שטח הארץ כארץ ישראל, עדיין נשארה בה הקדושה הנובעת מהקִרבה לנוכחות השכינה. אם כן, הציע הגרי"ד, הדינים השייכים גם בזמן הזה באזורים שכבשו עולי מצרים, תלויים בקדושת הארץ הנובעת מנוכחות השכינה, קדושה הקיימת גם כיום אף באזורים אלו.

על בסיס הפרדתו של הגרי"ד בין שתי הקדושות, ניתן לומר שמראש היו אזורים שהתקדשו רק בקדושה אחת. כך טוען התשב"ץ ביחס למעמד עבר הירדן. למרות שהמצוות התלויות בארץ נוהגות בעבר הירדן, מובא בספרי ש"ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן - ארץ כנען כשרה לבית השכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית השכינה" (ספרי, ריש נשא). ניתן לראות כמקור לספרי את דברי שבטי עבר הירדן המערבי לשבטי עברו המזרחי - "ואך אם טמאה ארץ אחֻזתכם עברו לכם אל ארץ אחֻזת ה' אשר שכן שם משכן ה' והאחזו בתוכנו" (יהושע כ"ב, יט). התשב"ץ הבין את הגבלת בית השכינה לעבר המערבי כסימן להגבלת הקדושה הנובעת מנוכחות השכינה: "תרי ענייני נינהו: קדושת שכינה וקדושת מצוות. וקדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן הימה, וקדושת מצוות בין בזו ובין בזו" (סימנים קצ"ח ור') [108]. העם יכול להרחיב את מחנהו על ידי כיבוש, ואמנם תחול שם קדושת הארץ הנוגעת למצוות התלויות בה, אבל קדושת השכינה מוגבלת לגבולות שה' בחר לשכן שמו שם.

2. הקשר שבין הקדושות

מהעובדה שקיימים אזורים שבהם יש רק קדושה אחת, אפשר היה להסיק שאין קשר בין שתי הקדושות. מרש"י משתמע אחרת; הוא מפרש שחיובי תרומות ומעשרות התחילו רק אחרי שנות הכיבוש והחלוקה, כיוון "דכתיב 'עשר תעשר' וכתיב בתריה 'מקום אשר יבחר' - עד שנבחרה שילה לא נתחייבו (=והיינו לאחר כיבוש וחלוקה)" (בבא מציעא פט. ד"ה נתחייב) [109]. קדושת הארץ אמנם חלה על בסיס נוכחותם של ישראל, אבל אינה יכולה לחול במנותק מנוכחות השכינה בתוך מחנה ישראל.

חלק ד' - מקורות לעיון נוסף בקדושות הארץ

1. כללי

אונטרמן, הרב א.י. - "קדושת ארץ ישראל, ירושלים והמקדש", תורה שבעל פה 10, עמודים טו-כב.

אילן, הרב מרדכי - "אם קדשה לשעתה קדשה לעתיד לבא", תורה שבעל פה 10, עמודים סב-עג.

אילן, הרב מרדכי - תורת הקודש (חלקים א', ב').

בלום, הרב אלי - "קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים בזמן הזה", עלון שבות 88, עמודים 15-6.

גורן, הרב שלמה - תורת המועדים.

הכהן, הרב מרדכי - הארץ הטובה.

ישראלי, הרב שאול - ארץ חמדה.

מגנצא, הרב צבי - מגן צבי.

סולובייצ'יק, הרב י.ד. - על התשובה, עמודים 311-300.

רקובר, הרב בנימין - "מדרגות בקדושה", נצני ארץ י', עמודים 238-211.

2. הארץ

אריאל, הרב יגאל - ארץ ירדן וחרמונים.

ורנר, הרב ש.ב. - "שביעית וקדושת הארץ בימינו", תורה שבעל פה טו, עמודים ע-עו.

נריה, הרב מ.צ. - "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא", צניף מלוכה, עמודים לח-מ.

ליכטנשטיין, הרב אהרן - "בעניין סמיכה בארץ ישראל ובחוץ לארץ", בית יצחק תשי"ט, עמודים 99-82.

ליכטנשטיין, הרב אהרן - "קניין עכו"ם בארץ ישראל", עלון שבות 135-136, עמודים 8-23.

סולובייצ'יק, הרב אהרן - "דין השטחים המוחזקים לגבי מצות התלויות בארץ", תורה שבעל פה טז, עמודים ס-צא.

פרידמאן, הרב י.א. - "קדושת הארץ", ספר זיכרון (לרב קוק), עמודים כב-כד.

קאהן, הרב יאיר - "מעמד חלה כמצוה התלויה בארץ", עלון שבות 86, עמודים 24-16.

רפאל, הרב שילה - "מצוות התלויות בארץ בשטחים המשוחררים", תורה שבעל פה טו, עמודים קא-קז.

3. ירושלים והמקדש

ביק, הרב עזרא - "קדושת שילה וירושלים", עלון שבות 104, עמודים 11-3.

ביק, הרב עזרא - " 'אוה למושב לו' - קדושת גלגל, נוב וגבעון, שילה וירושלים", עלון שבות 150.

בנדיקט, הרב ב.ז. - "לדרכי הכרעתו של הרמב"ם בעניין קדושת הארץ", תורה שבעל פה 11, עמודים כז-לד.

בקשי-דורון, הרב אליהו - "העיר שחוברה לה יחדיו", שנה בשנה תשנ"ז, עמודים 187-193.

ברויאר, הרב מרדכי - פרקי מועדות.

דולגין, הרב א.י. - ירושלים בהלכה.

זוין, הרב ש.י. - "הכלל והפרט בקדושת הארץ", תורה שבעל פה 11, עמודים יט-כו.

זוין, הרב ש.י. - "סנהדרין וירושלים", תורה שבעל פה 10, עמודים לא-לח.

ז'ולטי, הרב בצלאל - "איסור הכניסה להר הבית בזמן הזה", תורה שבעל פה 10, עמודים לט-נ.

חרל"פ, הרב י.מ. - "קדושת בית המקדש וירושלים", הדרום י"ט, עמודים 52-42.

טיקוצ'ינסקי, הרב מ. - עיר הקֹדש והמקדש.

יוסף, הרב עובדיה - "בדין כניסה למקום המקדש בזמן הזה", תורה שבעל פה 10, עמודים נא-סא.

ליכטנשטיין, הרב אהרן - "ירושלים - בין מקום קדוש למקום טהור", עלון שבות בוגרים ט', עמודים 96-87.

נריה, הרב מ.צ. - "ירושלים עיר הקודש והמקדש", תורה שבעל פה 10, עמודים עד-פה.

נריה, הרב מ.צ. - "קדושת העיר שחוברה לה יחדיו", שנה בשנה תשנ"ז, עמודים 203-206.

קוק, הרב א.י. - משפט כהן, סימן צ"ו.

שנדורפי, הרב איתן - "האם ירושלים התחלקה לשבטים", נצני ארץ י'.


[1] שמות כ"ד, טו-יז; מ', לד-לח; רמב"ן לשמות כ"ה, א, ובהקדמתו לספר במדבר. ועיין עוד במאמרו של הרב מנחם ליבטאג, "המשכן ומתן תורה", דף קשר גיליון 285.

[2] ויקרא פרקים י"ט-כ"ז. ומכאן ספר "קדושה" לרמב"ם הכולל הלכות איסורי ביאה, מאכלות אסורות ושחיטה, הלכות שאינן קשורות למקום מסויים.

[3] עוד דמיון בין הר סיני והמשכן הוא החציצה של הלוויים והכהנים בין השכינה והעם.

[4] אפשר לדייק כך מהרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר, שם הוא מגביל את השוואתו בין הר סיני למשכן רק להגבלת ההר והמשכן, ואינו משווה בין ההלכות הרבות הנמצאות בספר במדבר בנוגע למחנה ישראל לבין התקדשות העם בהר סיני.

[5] לפי ר' גרשום (מובא בשיטה מקובצת למנחות צה.) היה הבדל גם ביחס לנצחיות הקדושה במקום השראת השכינה עצמה; הוא סובר שהיה אסור לטמאים לעבור במקום שבו עמד המשכן גם אחרי שכבר הועבר למקום אחר. ועיין עוד בתוספות ביומא מד. ד"ה בשילה החולק עליו.

[6] במדבר ה',א-ד; ויקרא י"ג, מו. נראה שראיה לחלוקת חז"ל בין מצורע לזב ולטמא מת אפשר להביא מהפרשיות האחרות (חוץ מבמדבר ה') שעוסקות במקרים השונים. המקור היחידי (כאמור, חוץ מבמדבר ה') הדורש שילוח חוץ מג' המחנות - ויקרא י"ג, מו - מתייחס למצורע. לעומת זאת בפרשיות העוסקות בזב (ויקרא ט"ו) ובטמא מת (במדבר י"ט) לא מוזכר שילוח מחוץ לשלושה מחנות. לפי חז"ל הכללת התורה את המצורע יחד עם זב וטמא מת שדינם שונה, מבליטה עוד יותר את הקשר בין מחנה ישראל למחנות שכינה ולווייה.

[7] גיטין ס.. נראה שהבסיס לטענה זו של רבי לוי הוא סמיכות הפרשיות בספרי ויקרא ובמדבר. עיין באבן עזרא, ברשב"ם וברמב"ן שהתייחסו לנתון זה ביחס לפרשה בבמדבר ה'.

[8] נראה שהקשר בין המשכן ומחנה ישראל יכול להסביר את סידור הפרשיות בספר במדבר. מצד אחד מובאות בספר במדבר, כהמשך לספרי ויקרא ושמות, שתי פרשיות המתייחסות לאירועי יום הקמת המשכן בראש חודש ניסן או בז' בניסן - קרבנות הנשיאים (פרק ז'), ותיאור הענן והאש מעל למשכן. מצד שני, הספר מתחיל בפקידת העם, פרשה שנאמרה למשה רק אחר כך בחודש אייר. נראה שהתורה רוצה להדגיש, שירידת השכינה על המשכן אינה יכולה להיות מושלמת עד שמסודר מחנה ישראל שמסביבו.

[9] והתפארת-ישראל (בועז ח') מסביר, שאין להקשות מטומאת ארץ העמים שהיא גזירה מאוחרת (ויש להוסיף שמדובר גם בגזירה צדדית - בגלל חשש בית הפרס). ועיין בר"ש (א', ט) ובגר"א (בביאורו לתוספתא פ"א הי"א), שהביאו תירוצים אחרים לקושייה זו, וייתכן שלא קיבלו את הבחנתו של רב האי גאון.

[10] כך באמת משתמע מהדינים המוזכרים במשניות, המתייחסים לכניסת סוגי אנשים למקומות השונים.

[11] לפי זה מובן גם מדוע לא מוזכרת ארץ יהודה כרמה נפרדת. מצד אחד מצאנו שיהודה "קדושה" יותר משאר הארץ. ביטוי לכך יש בהלכה שרק בה מעברים את השנה, שנאמר "לשכנו תדרשו" (דברים י"ב, ה). ועיין בגמרא בסנהדרין יא:, וברש"י שם המפרש שהכוונה לירושלים. וכך באמת משתמע מהפסוק המובא כמקור בגמרא המקבילה (ברכות סג.) - "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אבל עיין במהרש"א בברכות שם. וברמב"ם (הלכות קידוש החודש א', ח; ד', יב) מובאת הגמרא על פי פשטותה - כמכוונת לכל ארץ יהודה. וכך יוצא גם מכתובות קי. וממועד קטן כו. ש"קורעין... על ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש". (ועיין ברמב"ם ובשו"ע שמזכירים את ערי יהודה, וכך בטור יורה דעה סי' ש"מ. אבל עיין עוד באורח חיים סי' תקכ"א, שם מזכיר הטור "ערי ישראל"). וכך משתמע מיהושע כ"ב, יט. למרות ייחודה, ארץ יהודה אינה כלולה ברשימה, כיוון שרמתה נובעת מקִרבתה היתרה למקדש ואינה מתבטאת בקדושת שטח.

[12] שתי האופציות שנשארות הן להגדיר כל שטח מאוכלס כמחנה ישראל או לבחור שטחים מסויימים מתוכם. בעניין זה יש פיצול בהלכה בין מצורע, שמוצא רק מערי חומה, לבין בגד צרוע ואבן מנוגעת, שמוצאים מכל עיר (תוספתא נגעים פרק ז'). ועיין בתוספות-יום-טוב ובמשנה-אחרונה שמסבירים מדוע המשנה לא הזכירה את הערים שאינן מוקפות חומה כרובד נפרד.

[13] ולכן רק ממנה מביאים את העומר, הביכורים, ושתי הלחם (כלים פ"א מ"ו). ועיין עוד ברמב"ן (ויקרא י"ח, כה) המתייחס למשמעות פסוקים אלו.

[14] כך ניתן להבין את הגמרא בכתובות קי. - "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" כי הוא קרוב לשכינה; "הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" כי רחוק הוא מהשכינה. וכן משמע מאיכה רבה ג' - "הקב"ה... כיון שלא היו בני ישראל בארץ, אמר הלואי היו ישראל עמי...".

[15] עיין בר"ש וברא"ש (כלים פ"א מ"ז) המדגישים את המעמד של עיירות מוקפות חומה כמחנה ישראל.

[16] ועיין גם בספרי שם. הרב זוין (תורה שבעל פה י', עמוד לא) מדייק מהתוספתא המובאת בגמרא (שבועות טו.), שהחומות מעכבות את קדושת המקדש והעיר. קשר זה בין הבניין וההקדשה רואים גם מהמשך הגמרא בטו: - "נבנייה מאתמול וניקדשיה האידנא? בעינן קידוש בשעת בנין..".. כך יוצא גם מדבריו של הרב קוק - "ענין מיוחד יש בקדושת מקום וכו' והוא משום שיש כאן שתי קדושות מורכבות זו בזו - קדושת המקום וקדושת המחיצות. ולכתחילה אין להן ציור זו בלא זו, שהבנין בלא המקום הנבחר על פי ה' לא חלה עליה קדושת בית עולמים, וכן המקום בלא הבנין לא חלה עליה הקדושה. על כן לשעתו ודאי היה צורך בשני הענינים - המקום והבנין" (משפט-כהן עמוד קפה). לדיון מקיף בנושא עיין במאמרו של הרב מ.צ. נריה - "ירושלים עיר הקודש והמקדש", תורה שבעל פה 10, עמוד עד-פה.

[17] וכן בערכין לב.. ועיין עוד בירושלמי מעשר שני פ"ג ה"ג, וב"שאילת דוד" אורח חיים, סי' ג', עמוד 13.

[18] למרות העובדה שהרמב"ם סובר שבתי ערי חומה לא התקדשו לעתיד לבוא, הוא עדיין מביא את הדרשה מ"אשר לו חומה", כדי להוכיח שהקדושה נמשכת גם אחרי הרס החומה (הלכות שמיטה ויובל י"ב, טו). הרדב"ז מסביר שלדעת הרמב"ם הקדושה נמשכת אחרי הרס החומה, אבל רק עד חורבן הארץ וביטול הקדושה הכללית. וכך ברמב"ן במגילה י.. ועיין עוד במהר"י קורקוס, ובחזון-איש ערכין לב:.

[19] תוספתא כלים פ"א ה"י.

[20] עיין ברמב"ם בהלכות בית הבחירה א', ה - "ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית: עושין בו קדש, וקדש הקדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל; ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל...". ועיין עוד כלים פ"א מ"ח-מ"ט, וברמב"ם הלכות בית הבחירה ז', יח-כג, בנוגע להבדל שבין קדושות העזרה, ההיכל, וקודש הקודשים.

[21] יבמות פב. ד"ה ירושה. וכך גם בתוספות הרא"ש שם, בספר התרומה הלכות ארץ ישראל, בר"ש שביעית פ"ו מ"א, ועוד. נראה שאפשר להביא ראיה לקישורו של תוספות מהסוגיות במגילה ט: ובשבועות טז:, שסיימו את דיונן בקדושת המקדש וירושלים עם התייחסות לקדושת ערי חומה. ועיין שם בנימוקיו האחרים של תוספות הבונים על ייחודם של ירושלים והמקדש במנותק מערי חומה.

[22] תוספות יומא מד. ד"ה בשילה. ועיין הערה 5.

[23] השוואה זו היא גם הבסיס לשיטת רש"י (ערכין לב: ד"ה וקידשום), המיישם את תהליך ההקדשה של המקדש וירושלים גם בנוגע לערי חומה. וכך משתמע מלשון התוספתא (ערכין פ"ה ה"ז) - "וכשעלו מן הגולה מצאו אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשום". ועיין בחולין ז. - "הרבה כרכים קדשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל... והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית...". ויש לדון האם כוונת הביטוי "הניחום" היא שנמנעו מלערוך טקס הקדשה, או רק שלא כבשו. ועיין ברש"י (ד"ה וקדשום) שמפרש כאופציה השנייה. ונראה שהוא מפרש כך כי שם מתייחסת הגמרא לכל ערי הארץ ולא רק למוקפות חומה.

הקשר בין נצחיות קדושת הבית וירושלים לבין החומות מודגש גם במשנה בעדויות (פ"ח מ"ו): "מקריבין ואף על פי שאין בית... ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה". וכן בדיון הירושלמי (מעשר שני פ"ג ה"ג) בעניין לאכילת מעשר שני במצב שנפלו המחיצות - "סבתא הוות סברה מימר רואין את המחיצות כאילו עולות, ואילין רבנן הווין סברין מימר אין רואין את המחיצות כאילו עולות". ועיין בפני-משה שם.

[24] וכן בשבועות טז: ד"ה קדושת. תוספות ביבמות מוכיח מסוגייה זו שקדושות המקדש וירושלים נצחיות.

[25] כך גם במכילתא בא (ד"ה בארץ) - "עד שלא נבחרה ירושלים, היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות; משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל". וכך ברמב"ם (בית הבחירה א', ג) שאמנם סובר שקדושת ירושלים קיימת בזמן הזה, אך מסביר את איסור הבמות בזמן הזה בלי להזכיר קדושה זו.

[26] עיין במאמרו של הרב ביק בספר זה, בו הוא מראה שהפסוקים שמביאה הגמרא בזבחים קיח-קיט כדי לנמק את ההבחנה בין שילה וירושלים, מדגישים ששילה אף פעם לא נבחרה, כי בחירת ה' במהותה נצחית היא. בעניין זה עיין גם "על התשובה", עמודים 311-300.

ועיין עוד תורת-הקודש (ח"א, י"ב), ובמאמרו של הרב אילן - "אם קדשה לשעתה קדשה לעתיד לבוא" - תורה שבעל פה 10, עמודים סב-עג, הדנים בהרחבה בהבחנה בין הקדושה והבחירה.

[27] מלא-הרועים ערך קדושה ראשונה, שו"ת תפארת-צבי יורה דעה כ"ז, יא, ו"ארץ ישראל" (לרב טיקוצ'ינסקי) עמוד עא. ועיין לקמן שכך דייקו החתם-סופר, הרב ז'ולטי, והרב קוק. ועיין בנין-ציון סימן ב' שהבין שהראב"ד מסתפק בקיום איסור זה. ולעומת כל האחרונים קובע המאירי (שבועות טז:), שלדעת הראב"ד מותר להיכנס להר הבית בזמן הזה (וכך גם בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"א).

[28] "אמר רב ביבי אמר ר' יהושע בן לוי - כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר - 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' ". ועיין במהרש"א שמקשר את הדין לנוכחות הקדושה. וכך בקרית ספר בית הבחירה ז'. ובאמת המדרש (שמות רבה ב', ב) לומד מפסוק זה שהשכינה נשארת במקדש גם לאחר החורבן. ועיין ברמב"ם (בית הבחירה ז', ב) שאינו מביא את הפסוק הזה ביחס לדין זה, אלא בהמשך הפרק (הלכה ה).

[29] נראה שלשונו של החתם-סופר לקוחה משמות רבה ב', ב - "אמר ר' אחא לעולם אין השכינה זזה מתוך ההיכל... מכותל המערבי". למרות ששם מובאים דברי ר' אחא בעקבות דברי ר' שמואל בר נחמני שלכאורה חולק, נראה שהחתם-סופר הבין שלא נחלקו אלא שדיברו על רבדים שונים.

[30] וכך יוצא גם מדברי הימים א' כ"ב, א.

[31] ומכאן ברמב"ם בית הבחירה ו', יד.

[32] עיין עוד משפט-צדק (לרב קוק) צ"ו, ו. וביחס להבדל בין דוד ושמואל עיין פרקי מועדות, עמודים 491-476.

[33] לחילופין, ניתן לומר לפי הראב"ד משהו הדומה למה שהציע הרב סולובייצ'יק ביחס לארץ ישראל לפי הרמב"ם (עיין בסוף החלק השני של המאמר). אפילו אם הקדושה בטלה לגמרי, איסור הכניסה וחיוב המורא נובעים מזהות המקום כמחנה שכינה - "המקום אשר יבחר ה' " - שנשארת לתמיד.

[34] על המשמעות ההשקפתית של ירושלים כמחנה ישראל העומד לפני ה', עיין במאמרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין - "ירושלים - בין מקום קדוש למקום טהור", עלון שבות בוגרים ט', עמודים 96-87.

[35] אפילו אם העיר היתה מוקפת חומה באותה תקופה, מחנה השכינה היה מוקף במחיצה שרק חלקה התחתון היה אבן, ואין זכר לשום חומה אמצעית המקבילה לחומת הר הבית שבירושלים. בנוסף לכך, לפי הרב יואל בן נון, הטוען שמשכן שילה היה בכלל מחוץ לחומות העיר, מובן מדוע אי אפשר לראות את שטח העיר כביטוי האקסקלוסיבי של ה"לפני ה' " של אותו משכן.

לא ברור מתוך המקורות מדוע יש הבדל בין שילה וירושלים. הרב ביק במאמרו (הערה 26), מקשר את ההבדל להבדל השני במשנה - היתר במות - וטוען ששניהם בנויים על ההבדל בין אופי בחירת ירושלים, שנבחרה כנחלה נצחית, לאופי בחירת שילה, שנבחרה רק כמנוחה זמנית (זבחים קיט.). לפי טענתי, שההבדל בנוי על שוני עובדתי בין ירושלים ושילה, ניתן לומר שגם הנצחיות של ירושלים (שביטוייה במשנה הוא המשך איסור הבמות) נובעת מהעובדה שהיה מדובר בקדושת השטח. כך משתמע באמת מתוספות ביבמות פב:, המבסס את נצחיות קדושת ירושלים על הפסוק "אשר לו חומה".

[36] אני מניח, כמו הירושלמי ור"ח (מגילה ט:), שהביטוי "בכל הרואה" מתייחס לראיית המשכן ולא לראיית העיר. ועיין עוד במאמרו של הרב ביק (הערה 26).

[37] עיין עוד בהסברו של רבנו גרשום להווה אמינא של הגמרא בתמורה כא: לחלק בין בכור ומעשר שני. ועיין עוד במאמרו של הרב ביק (הערה 26) המתייחס לנושא.

[38] לחילופין, המשנה-למלך (בית הבחירה ו', יד) סובר שמדובר בחורבן המזבח, והשיטה-מקובצת מביא בשם התוספות-שאנץ שמדובר בחורבן הבית.

[39] הבדל זה בולט עוד יותר לרמב"ם (ביאת מקדש ג', הלכות ב ו-ח) המחלק בין ירושלים לשאר ערי חומה גם בקשר למצורע. ביחס לחובת הציבור להרחיק מצורעים ולחיוב המלקות על מצורע שנכנס, מזכיר הרמב"ם רק את ירושלים. בשאר ערי חומה קיים רק חיוב אישי על המצורע להרחיק את עצמו מהכלל, על בסיס הפסוק "בדד ישב". ניתן לומר שהרמב"ם סובר, על בסיס התוספתא, שרק ירושלים מוגדרת כמחנה ישראל (ועיין עוד הערה 23).

לעומת זאת, הקרית-ספר (בית הבחירה ז') מקטין את ההבדל, וטוען (על בסיס הגמרא בזבחים נה.) שבעיקרון נאכלים קודשים קלים גם בערי חומה. לעומת מעשר שני הנאכל רק לפני ה', נאכלים קודשים קלים בכל מקום טהור, אלא שיש בעיה צדדית של פסול. ועיין במאמרו של הרב מ.צ. נריה - "קדושת עיר שחוברה לה יחדיו" (שנה בשנה, תשנ"ז), המשתמש בחידושו כדי להסביר כמה גמרות המחלקות בין חלקים שונים של ירושלים.

[40] הגר"א בביאורו על התוספתא (פ"א הי"א) הבין שבעל תוספתא זו חולק על המשנה, המובאת בתוספתא כדעת יחיד ומחשיבה את העיירות המוקפות חומה כמחנה ישראל. אבל ניתן לומר, כמו שהצענו, שאין מחלוקת, ושקיימים שני רבדים של מחנה ישראל - עיירות מוקפות שאינן זהות למערכת המדברית, וירושלים - הזהה לאותה מערכת. לרמב"ם יש שיטת פשרה בעניין (עיין הערה 18).

[41] קשר זה יבלוט יותר אם נאמר שבמשכן שילה לא היו זקוקים גם לטקס הקדשה. אבל עיין תוספות בשבועות טו. הסובר שהקדישו על ידי טקס. וניתן לחלק לפי תוספות בין המחיצות והטקס, ולומר שהטקס שייך לכל משכן ולא רק למשכן שמסביבו יש מחנות.

דמיון זה משמעותי עוד יותר לפי שיטת רש"י (שבועות טז. ד"ה וקידשום), שתהליך זה שייך רק במקדש ובירושלים. עיין עוד הערה 23 ותוספות ערכין לב: ד"ה וקדשו. אפשר לראות זאת כמחלוקת בהבנת היחס בין ערי חומה וירושלים, או כמחלוקת באופי טקס ההקדשה, ואכמ"ל.

[42] עיין במאמרו של הרב זוין - "סנהדרין וירושלים", תורה שבעל פה 10, עמוד לב.

[43] קשה לקבוע אם הדינים הללו זהים בשניהם כיוון שהם דומים זה לזה, או משום שאחד מהם תלוי בשני, אבל נראה לי שיש שני סוגי דינים: הדמיון בתהליכי הקדושה מבוסס על העובדה שבשניהם מדובר על קביעת מחנה על ידי מחיצות וטקס, וההלכות המשותפות האחרות נובעות מהעובדה שמדובר על מכלול אחד - מקדש - הכולל את המקדש וירושלים.

[44] ועיין במאמרו של הרב בנימין תבורי - "חיוב קריעה על ערי יהודה, ירושלים, והמקדש" (דף קשר גיליון 94), המביא בשם הרב סולובייצ'יק שאין קריעה מיוחדת על ירושלים, כי נכללת היא בקריעת המקדש. לעומת זאת הביא שם, שהצפנת-פענח הבין שירושלים כלולה בשאר ערי יהודה. (ועיין עוד בהערה 11 בעניין מחלוקת רש"י והרמב"ם ביחס לעיבור השנה ביהודה או בירושלים).

[45] ועיין עוד בנזיר פ"ח מ"ו, סוטה פ"ז מ"ו, שקלים פ"א מ"ג ותוספות-יום-טוב שם. ועיין עוד בכל הנושא במאמרו של הרב י.מ. לאו - "נטילת לולב בירושלים בזמן הזה" (שנה בשנה תשנ"ז, עמודים 185-163).

[46] סוכה פ"ג מ"י; ראש השנה פ"ד מ"א. ועיין רש"י (סוכה מא. ד"ה במקדש; ראש השנה כט: ד"ה אבל) שחולק. לעומת זאת, עיין ברש"י בראש השנה בהמשך (כט: ד"ה ועוד), שמשתמע ממנו כרמב"ם. ועיין בלחם משנה ב', ח.

[47] ועיין בהלכות לולב ג', יג, שאינו מפרט שם שיש מצווה בירושלים שבעת ימים. ועיין עוד ברבנו מנוח (שם), בערוך-לנר (סוכה מא. ד"ה במדינה), ובאמרי-ברוך (על הטורי-אבן ראש השנה ל.).

[48] ועיין עוד בירושלמי בסוכה ובקרבן-העדה שם. ועיין בתורה-אור למלבי"ם (פרשת צו, כ"ו, א) שמביא מקרים שחז"ל פירשו את הביטוי 'לפני ה' ' כמכוון רק על ההיכל. והמאירי (ראש השנה ל.) מסביר שרק במעשר שני פירושו של "לפני ה' " הוא ירושלים, כי ביטוי זה מעומת עם "בכל שעריך".

[49] תוספות ביבמות פב:, בשבועות טז., ובזבחים ס.. וכך גם ברמב"ן בשבועות טז.. תוספות מבסס את ההבחנה על סתירה הקיימת בין סוגיות שונות ביחס לדעת ר"א (ואחרים). ועיין עוד במאמרו של הרב עובדיה יוסף - "בדין כניסה למקום המקדש בזמן הזה", תורה שבעל פה 10, עמודים נא-סא, המביא עוד סימוכים להבחנה זו.

[50] ביחס לאפשרות לחלק בין קדושת ירושלים והמקדש מגיב תוספות (זבחים ס: ד"ה מאי) - "זהו תימה לומר, דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית, ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא?".

[51] עיין תשב"ץ (ח"ג, ר"א) שמביא צרור ראיות לקביעת הרמב"ם שה"שכינה אינה בטלה", וביניהן - "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות... עדיין נשאר מהנִסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו 'צר לי המקום', כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה אל פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש, כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה. וזה סימן גאולה שלישית". ועיין עוד בשמות רבה ב', ב, שמביא מחלוקת בעניין.

[52] הרב קוק (משפט-כהן סי' צ"ו) מדגיש, ששימושו של הרמב"ם בפסוק המתייחס למקדש כראיה לנצחיות קדושת ירושלים הוא לשיטתו שירושלים נחשבת חלק מהמקדש.

[53] האור-שמח מביא ראיות לשיטת הרמב"ם מהפסוקים בדבה"ב - "והקדשתי את הבית הזה... עד עולם" (ז', טו), "למקדשו אשר הקדיש לעולם" (ל', ח). ונראה שגם לרמב"ם יש משמעות לחורבן הבית, וכדבריו בהלכות בית הבחירה ז', ח - "בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים... והוא שיהיה רואה את המקדש...". ועיין במאמרו של הרב עובדיה יוסף (הערה 49). ועיין גם במאמרו של הרב ב. ז. בנדיקט - "לדרכי הכרעתו של הרמב"ם בעניין קדושת הארץ", תורה שבעל פה 11, עמודים כז-לד, המקשר את פסק הרמב"ם למסורת התוספתא.

[54] עיין בספירי-אפרים (עמודים ה-ו) המנתק את הדין של בתי ערי חומה מקדושת הערים. לא משתמע כך מהקישור של הגמרא בערכין לב. בין המשנה שם, הדנה בבתי ערי חומה, לשאלה הכללית של קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא. אפילו אם נקבל את דבריו ביחס לדין בתי ערי חומה, לא נראה ליישם אותם בנוגע לדיני תרומות ומעשרות ושביעית. ועיין עוד בהמשך ובהערה 13.

[55] לכן טוען הגר"א שאין לגרוס "ביכורים" במשנה. וכך הגִרסה גם בילקוט שמעוני (ריש נשא) ובספרי זוטא (שם). וכנראה שרוב הראשונים, כמו הרמב"ם, שגרסו כגִרסתנו (המובאת בתשובת רב האי גאון עם התוספת "לחם הפנים"), סוברים שגם מצוות ביכורים קשורה לקדושת הארץ.

[56] נידה מו:; חולין ו-ז; יבמות פב.. ונראה שבסיס לקישור הגמרא קיים כבר בפסוקים המתייחסים לתרומה בלשון "קודש" - ויקרא כ"ב, יד ועוד.

[57] עיין בהערה 13.

[58] את חשיבותו של פסוק זה לקדושת המקדש ואת הדינים הנובעים ממנו כבר ראינו בשמות רבה ב', ב, בברכות סב:, וברמב"ם בהלכות בית הבחירה ז', ה. ועיין עוד בהערה 28.

[59] עיין בעל התשובה עמודים 311-300 המתאר קדושה זו.

[60] ביטוי לפיצול כזה בין שתי קבוצות המצוות הללו, מופיע בהסברו של הרשב"א לצורך בלימוד נפרד (בנוסף לדין הכללי של מצוות התלויות בארץ) למעט הבאת ביכורים מחוץ לארץ - "דלא חשיבי ביכורים מצוה תלויה בארץ - דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה, דטבל נינהו ואסורין הן, ולכך חשובין הן תלויין בארץ; אבל ביכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דלא נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן ביכורים... " (תוספות בבא בתרא פא. ד"ה ההוא). החיוב בתרומות ומעשרות וכו' נובע מאיסור הטבל בפירות שינקו מקדושת השטח. לעומת זאת, חיוב הביכורים אינו בא מקדושת הפירות, אלא מוטל על כל מי שחי לפני ה'.

ועיין עוד במאמרו של הרב אונטרמן - "קדושת ארץ ישראל, ירושלים, והמקדש", תורה שבעל פה 10, עמודים טו-כב, המחלק כך.

[61] וכך בחזון-איש (ערלה א', יד). ועיין עוד רש"י בבא מציעא פט. ד"ה נתחייב, ובסוף המאמר. ולעומת זאת, רש"י והראב"ד הבינו את חשיבות התהליך כממלא דרישות צדדיות: 1. שיֵחשב "תבואת זרעך" (רש"י נידה מז. וכתובות כה. ד"ה ולא); 2. תלה הכתוב המעשר במניין שנות השמיטה (רש"י כתובות שם); 3. שיֵחשב "זרעך המיוחדת לך" ולא של הפקר (ראב"ד תורת כהנים י"ב, יב).

אולם עיין בארץ-חמדה (עמוד עז) המפרש שראשונים אלו מתייחסים לצורך בחלוקת הארץ, אבל ייתכן שמסכימים למרכזיות הכיבוש בהחלת קדושת הארץ. הוא טוען שגם לפי הרמב"ם רק הכיבוש נחוץ לעצם הקדושה. וניתן לחלוק ולומר שרק אחרי החילוק מזוהה הארץ כארץ ישראל. ניתן גם להוסיף שגם חלוקה ללא כיבוש יכולה להחיל קדושה. כך משתמע באמת מהרמב"ם עצמו, הטוען (תרומות א', ב) שכדי למנוע בעיה של כיבוש יחיד חילקו יהושע ובית דינו את הארץ לשבטים, אף על פי שעדיין לא נכבשה. עיין עוד במאמרו של הרב אהרן סולובייצ'יק - "דין השטחים המוחזקים לגבי מצוות התלויות בארץ" - תורה שבעל פה 10, עמוד פב. ומו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין הציע חילוק בין הקדושה המקדשת את פירות הארץ, שהחלה רק אחרי י"ד השנים, לבין קדושה נוספת המקדשת את הקרקע כשלעצמה וקובעת איסורי עבודה בה או של הגדל בתוכה, קדושה שהחלה מיד עם הכניסה לארץ. עיין במאמרו - "קניין עכו"ם בארץ ישראל", (עלון שבות 136-135, עמודים 23-8). ועיין עוד בהערה 91.

ומעבר לשאלת היחס בין הכיבוש והחילוק התעוררה שאלה באחרונים - האם עצם הנוכחות קידשה את הארץ, או, בדומה להקדשת המקדש וירושלים, היה צורך בטקס הקדשה. ובעניין זה עיין במקדש-דוד (ס' נ"ה) שמסביר שנחלקו בכך התוספות והמהרי"ט. ועיין עוד בהערה 71.

[62] ונראה שהמדרש למד על משמעות ההליכה מאברהם. עיין עוד בהערה 69. מעבר לשאלת הקדושה, מצאנו במדרשי חז"ל עוד הבדלים בין הארץ וחו"ל שנכנסו לתוקף עם כניסת העם לארץ: 1. "עד שלא נכנסו ישראל לארץ, הוכשרו כל ארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ, לא הכשרו כל הארצות לומר שירה" (מגילה יד.); 2. "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות; משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות... " (מכילתא וילקוט שמעוני, ריש בא).

[63] או באופן אקטיבי על ידי עשיית טקס, או מפאת עצם נוכחותם. ועיין עוד בהערה 61.

[64] וכך גם ביומא נד: - "שנינו, ר' אליעזר הגדול אומר: 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים' - תולדות השמים משמים נבראו, ותולדות הארץ מהארץ נבראו. וחכמים אומרים: אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר - 'א-ל א-להים דבר ויקרא ארץ, ממזרח שמש עד מבאו', ואומר: 'מציון מכלל יפי א-להים הופיע' - ממנה מכלל יפיו של עולם". מגמרא זו משתמע שגם ירושלים נבחרה משעת בריאת העולם. ועיין עוד בקרית-ספר (בית הבחירה ה') המבין שמערכת המחנות היתה במקומה כבר בשעת עקידת יצחק. (ועיין עוד בשו"ת חתם-סופר (יורה דעה סי' רל"ד) המתבטא בצורה דומה. ונראה שמקורם הוא בספרי (וזאת הברכה שנ"ב). לעומת זאת, מהפסוק "המקום אשר יבחר ה' " משתמע שייבחר רק בהמשך, ואכמ"ל.

[65] וכך גם בילקוט שמעוני קדושים רמז תרט"ו. ועיין עוד בשמות רבה ל"ז, ה ובספרי האזינו שי"א. כך משתמע גם ממאמרו של ר' יצחק - "לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מ'החדש הזה לכם'. ולמה כתב מבראשית? כדי להודיע כח גבורתו..." (מדרש תנחומא בראשית י"א; בראשית רבה א', ב).

[66] משתמע מהמכילתא המובאת לעיל (הערה 62), שגם בחירתה לא באה לידי ביטוי מושלם עד הכניסה לארץ.

[67] מהלך דומה מופיע במגן-צבי פרק י'.

[68] ומשמעות הדבר היא שלענייני ירושת בכור נחשבת הארץ כמוחזקת ולא רק כראוייה, גם לפני קניינו של עם ישראל. ועיין עוד בעבודה זרה נג:, שלא יכלו הגויים לאסור את עצי ארץ ישראל בהנאה כאשֵרות ללא הסכמת בני ישראל, כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

גם הקניין חל לפי חז"ל רק למפרע - "משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם - שכל נחלות שבעולם חיין יורשין מתים; וכאן מתים יורשין חיין" (בבא בתרא קיז.). ועיין עוד בירושלמי (שמובא בהמשך המאמר), האומר דבר דומה ביחס לקדושת התבואה לעניין חלה.

לפי הרמב"ם יש משמעות הלכתית להבטחה לאבות גם בזמננו. הרמב"ם כותב ביחס ללאו ד"לא יהיה לכהנים הלוים... חלק ונחלה עם ישראל" - "יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב" (הלכות שמיטה ויובל י"ג, יא).

[69] ניתן להבין מהירושלמי שהבסיס לקניין הוא הבטחתו של ה' גרידא. וכך משמע גם מרש"י (עבודה זרה נג: ד"ה משתמע). אבל ניתן לראות כמשמעותית גם את הליכת אברהם בארץ המיועדת לו בעקבות ההבטחה שמזכיר הירושלמי (בראשית י"ג, יז).

נראה שהירושלמי שימש בסיס לשיטת ר"ח (מובא בתוספות ביבמות פב: ד"ה ירושה), שהסביר שהקדושה הראשונה היא קדושת האבות.

[70] הרמב"ם ביסס את טענתו בדבר חשיבות הכיבוש על הדין שחיובי תרומות ומעשרות התחילו רק אחרי שנות הכיבוש והחלוקה. דין זה מובא גם בירושלמי בשביעית פ"ו ה"א. לכן נראה שחידושו של הירושלמי ביחס למשמעות קניין האבות מוגבל למצוות כמו חלה, ולא לכל המצוות התלויות בארץ. גם לפי הבבלי יש מעמד מיוחד לחלה. עיין עוד בזה בתורת המועדים (לרב גורן) עמודים 657-642, ובמאמרו של הרב יאיר קאהן - "מעמד חלה כמצווה התלויה בארץ", עלון שבות 86, עמודים 24-16.

[71] הסבר זה לתפקידם של ישראל בהחלת הקדושה מובן יותר לדעה הסבורה שלא קידשו את הארץ בטקס מסויים (עיין עוד הערות 61 ו- 63).

ועיין עוד בכפתור ופרח פ"י, בשו"ת תשב"ץ ג', ס, בשו"ת מהרי"ט יורה דעה כ"ח, ובשו"ת חתם-סופר יורה דעה רל"ד, שחילקו בין קדושת השכינה, שחלה מתקופת האבות, לבין קדושת הארץ למצוות התלויות בה, שחלה רק אחרי הכיבוש.

ליחס בין העם והארץ יש השלכות גם בכיוון ההפוך - על הגדרת קהל ישראל. בהוריות ג. נאמר ביחס לפר העלם דבר של ציבור, שלחישוב הרוב מתחשבים רק בציבור הגר בגבולות הארץ, ד"הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך (=הגרים בחו"ל) לא איקרי קהל". והרמב"ם הבין כנראה שאין זה דין מיוחד השייך רק לעניין פר העלם דבר של ציבור, כי הוא מוכיח ממנו שאין צורך להתחשב ברבני חו"ל ביחס לחידוש הסמיכה (פירוש המשנה לבכורות פ"ד מ"ג). בעקבותיו, השתמש הצפנת-פענח בדין זה בכמה תחומים.

[72] עבודה זרה כא. וגיטין ח: ומז.. וכך מובא להלכה ברמב"ם תרומות א', ב-ד. ובנושא הכללי של כיבוש רבים וכיבוש יחיד, עיין במאמרו של הרב שלמה יוסף זוין - "הכלל והפרט בקדושת הארץ", תורה שבעל פה 11, עמודים יט-כו.

[73] צירוף של דברי רש"י בגיטין ח: ד"ה כיבוש לדבריו בעבודה זרה כ: ד"ה סוריא.

[74] וביחס להבדל בין אוסף של יחידים ל"ציבור" עיין ברמב"ן (ריש ויקרא). ועיין במאמרו של הרב זוין (עמוד כג), שמביא את הסברו של הרב קוק לכך שקבעו יום טוב כשניצחו את הצדוקים, שאמרו שיחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד (מנחות סה.): "הצדוקים לא הודו שיש בכללות ישראל קדושה מיוחדת, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב ליחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית. ונמצא שערך הציבור באומות העולם הוא בבחינת שותפים. אבל לגבי ישראל ציבור ושותפים שני מושגים... ובשביל כך קרבנות ציבור צריכים להיות משל ציבור דווקא".

[75] מובא בתוספות בעבודה זרה כא. ובגיטין ח. (ד"ה כיבוש).

[76] עיין ברמב"ן (במדבר ל"ג, נג, ובספר המצוות מצווה ד') המדגיש נקודה זו.

[77] עיין בחזון-איש שהרגיש בחידושו של הרמב"ם. ועיין בקרית-ספר (תרומות פ"א) המביא את הפסוקים בדברים י"א, כג-כד כמקור לרמב"ם.

[78] ועיין בדבריו בהלכות מלכים ה', ו, שם מצריך הרמב"ם "דעת בית דין".

[79] מובן שהרמב"ם אינו מזכיר את תנאו השני של רש"י - "על פי הדיבור" - כי מדובר בארץ המובטחת. אבל גם בהלכה ג המתייחסת לסוריא לא מזכיר הרמב"ם את התנאי של על פי הדיבור, אלא רק את תנאו של הספרי. וביחס לניתוקו של הרמב"ם בין שאלת כיבוש יחיד ושאלת סוריא, עיין במאמריהם של הרב אהרן סולובייצ'יק ושל הרב זוין (הערה 71).

[80] הלכות שמיטה ויובל י"ב, טז. ועיין עוד באבן-האזל בהלכות בית הבחירה שחולק עליו. ועיין במאמרו של הרב זוין (הערה 71) הדן בנושא.

[81] רמב"ם תרומות א', כו.

[82] וכך פוסק הרמב"ם (בית הבחירה ז', יד). ועיין עוד בספרי (פרשות בהעלותך, וזאת הברכה) המביא תפישה דומה ביחס לדושנה של יריחו.

[83] ועיין בבבא קמא פב:, שכמה דינים תלויים בקביעה ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים". ועיין עוד במאמרו של הרב איתן שנדורפי - "האם ירושלים נתחלקה לשבטים?" (נצני ארץ י'), הדן ביחס בין קביעה זו לפסוקים בספר יהושע.

[84] ובניסוח שונה במקצת בבבא קמא פ"ז מ"ז. ומעניין היחס בין שתי הדרשות שנלמדו מהפסוק "עיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב): א. "עיר שהיא עושה את כל ישראל חברים"; ב. "ירושלים של מטה בנויה כנגד ירושלים של מעלה" (ירושלמי תענית פ"ה ה"ב). ובעניין זה עיין במאמרו של הרב אליהו בקשי-דורון - "העיר שחוברה לה יחדיו" (שנה בשנה תשנ"ז, עמודים 193-187).

ונזכיר כאן עוד שתי גמרות: הגמרא בזבחים קיד: קובעת: " 'לא תוכל לזבוח את הפסח... באחד שעריך' - לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד"; והגמרא בכתובות עד. אומרת: " 'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה' - אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". והרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש) הסביר על בסיס גמרא זו את המשנה בכתובות קי. שהכל מעלין לירושלים.

[85] בסיס לטענתו של רד"ק מופיע במורה נבוכים, שם מסביר הרמב"ם שהתורה העלימה את זהות מקום המקדש "כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה... ולפיכך בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך" (מורה נבוכים, ח"ג, פרק מ"ה).

[86] שו"ת הרי"ד (בעניין קדושת הארץ, עמוד פב).

[87] עיין עוד תרומות א', ה, ושמיטה ויובל י"ב, טו. מובאות אלו מתבססות על המשניות בשביעית פ"ו מ"א ובחלה פ"ד מ"ח, וכן על הגמרות בחולין ו:, בנדה מו., ועוד.

[88] ועיין עוד בגר"ח על הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א' (הלכות י וכב), הדן בשיטת הרמב"ם בהרחבה. ועיין עוד ביחס לכל הנושא במאמרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין (הערה 61).

[89] ועיין עוד בכסף-משנה (א', י) שהרגיש בזה. לעומת זאת, עיין בשו"ת שאגת-אריה החדשות, דיני חדש, ג', ובשו"ת הרי"ם, שכנראה לא הרגישו בהבדל בין הרמב"ם ורש"י.

[90] וכך בתוספות שם ד"ה דמרחינהו. אבל עיין ברש"י שם (ד"ה דאמרחינהו) שפירש את המקרה אחרת. ועיין עוד בהלכות תרומות ד', טו, שם מפרש הרמב"ם את ההלכה ש"העכו"ם והכותי שתרמו, תרומתם תרומה" (גיטין כג:) כאיסור דרבנן. ועיין ברש"י ובתוספות (שם ד"ה שתרמו) שפירשו כפשוטו.

[91] עיין עוד במאמריהם של מו"ר הרב ליכטנשטיין (הערה 61) ושל הרב י.א. פרידמן - "קדושת הארץ" (ספר זיכרון לרב קוק, עמודים כב-כד). שניהם חילקו לפי הרמב"ם בין סוגים שונים של קדושה. ולפי דברינו ניתן לחלק בין מצוות שונות. דוגמה לכך יש ברמב"ם ביחס לנטע רבעי (מעשר שני פרק י').

מהרמב"ם משתמע שהוא הבין, שר"א סובר שיש כוח לנכרי להפקיע מידי מעשר כי קניין הגוי מפקיע את קדושת הארץ. אבל ניתן לומר, שגם הסובר ש"יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר" מסכים שאין לו כוח להפקיע את הקדושה, והפטור ממעשר וכו' הוא דין צדדי של "דגנך ולא דגן עכו"ם" (הדומה לפטור של "ביאת כולכם", שמביא הרמב"ם בהלכות תרומות א', כו). כך כנראה הבין הרא"ש המצוטט בהמשך המאמר. הסבר כזה אינו אפשרי, כמובן, לרמב"ם שהסביר כך את רבה.

[92] וכן גם באור-זרוע עבודה זרה סימן רצ"ט בשם הראבי"ה.

[93] וכך בשאר המקבילות (עיין הערה 74). הבחנה זו מבוססת על הגמרא שהוזכרה בהערה 74, ובמיוחד על הבריייתא מסדר עולם (המובאת ביבמות פב:) - "אשר ירשו אבותיך - ירושה ראשונה ושניה יש להם, ושלישית אין להם".

[94] ועיין במקדש-דוד שהתייחס לקושיות הכסף-משנה.

[95] בספר "על התשובה" (עמוד 306) מקשר הרב סולובייצ'יק את החילוק הזה של הרמב"ם לחילוקו השני בין קדושת הארץ וקדושת המקדש וירושלים. הוא מבחין בין קדושת הארץ בבית ראשון, שם קדמה קדושת הארץ לבניין המקדש, ולכן לא היה לה קשר לנוכחות השכינה בו, לבין קדושת הארץ בבית שני, שהתחילה מהמקדש וירושלים ולכן נצחית היא. ולא נראה שלכך כיוון הרמב"ם.

[96] ועל המשמעות הקניינית של רשות השלטון עיין ברמב"ם (בתשובתו המובאת בשיטה מקובצת בבבא מציעא כד:), שפוסק ביחס לספרי קודש שנשללו מבית כנסת, ש"אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין הקדש. ואפילו כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן...".

[97] ועיין במאמרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין - "סמיכת זקנים בארץ ישראל" (בית יצחק תשי"ט), הדן בנושא זה.

[98] אבל עיין במשנה-למלך (טומאת מת י"א, ו, ד"ה ודע דהא דאמרינן), שמביא סתירה ממקום אחר ברמב"ם. ועיין ברדב"ז (סנהדרין ד', י) הסובר שגם דיני דיור וקבורה (ושאר דיני קדושת ארץ ישראל) שייכים לאותם אזורים. ועיין בכפתור-ופרח פ"י שהרחיב בעניין זה.

[99] סמך לייחודם של אזורים אלו אפשר להביא לרמב"ם מהגמרא בהוריות ג., שם נאמר שביחס להגדרת ציבור לענייני פר העלם דבר של ציבור הולכים אחר "יושבי הארץ", וזאת משום הפסוק "ויעש שלמה... מלבוא חמת עד נחל מצרים", דהיינו פסוק המתייחס לגבולות עולי מצרים. ויש לדחות, שהפסוק אמנם מתייחס לבית ראשון, והגמרא אינה מקישה עד הסוף.

[100] בסיס למשמעות התחלת חיוב חלה לפני שנות הכיבוש והחלוקה נמצא בגמרא בכתובות כה., המוכיחה מהלכה זו שאפילו אם חיוב תרומה בזמן הזה הוא רק מדרבנן, חיוב חלה הוא מדאורייתא.

[101] וניתן לומר שזהות זו קיימת כבר מעת הליכת האבות בארץ. וכך נראה להסביר את הירושלמי (חלה פ"ב ה"א), הגורס שתבואת הארץ נתחייבה בחלה למפרע מתקופת האבות. כך ניתן להסביר את הרמב"ם (המובא בהערה 64), המזכיר את גבולות הארץ המובטחת כגבולות לאיסור נתינת נחלה לכהנים. ועיין עוד הערה 58.

[102] בגמרא מוזכרים כנפקא מינות רק מעשר וביכורים. יש דעות שונות בראשונים ביחס להיקף המחלוקת. סקירה והסבר של הדעות השונות מופיעים במאמרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין על הנושא (הערה 61).

[103] נראה שלדעת הרמב"ם, אחרי הכניסה הראשונה לארץ נוצר קשר נצחי לא רק בין הארץ לעם אלא גם בין העם לארץ. אלו דבריו בספר המצוות מצווה קנ"ג ביחס למצוות קידוש החודש: "אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יֵעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל".

[104] וכך גם ברמב"ן בתענית כב. ביחס לגזירת תענית בארץ ישראל. ועיין בהרחבה בריטב"א בגיטין שם ובכפתור-ופרח פ"י. ייתכן שתוספות (גיטין ב. ד"ה ואשקלון) המביא ראיה מחיבת הארץ לקדושתה, אינו מקבל את הפיצול בין הקדושה והזהות (עיין ישועות-מלכו יורה דעה ס"ז ומשנת-יעב"ץ סימן כ"ו, שעמדו על כך).

[105] תוספתא סנהדרין פ"ג. מובאת בשבועות טז..

[106] בבא קמא פב:. הרב אונטרמן במאמרו "קדושת ארץ ישראל, ירושלים והמקדש" - תורה שבעל פה 10, עמודים טו-כב, מציע רעיון דומה אפילו ביחס לדיורים מחוץ לחומות העיר. ראיה לייחודיות של דיורים אלו הוא מביא מהתייחסות המשנה (חלה פ"ד מי"א) ל"פרוורי ירושלים" כמקום חשוב.

[107] מובא בשמו פעמים רבות ע"י מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ומופיע גם במאמרו "סמיכת זקנים בארץ ישראל ובחוץ לארץ" (בית יצחק תשי"ט). ועיין עוד ב"על התשובה" עמודים 311-300.

[108] לעומת זאת, מהספרי שם משתמע שאפשר להביא מעבר הירדן את שתי הלחם, העומר והביכורים (ועיין עוד במחלוקת התנאים ביחס להבאת ביכורים במשנה בביכורים פ"א מ"י. ועיין עוד במשנה בכתובות קי.). לפי דברינו בתחילת המאמר, הלכה זו צריכה להוכיח שאכן קדושת השכינה קיימת גם בעבר הירדן, וכך משמע גם מהעובדה שיש הלכות ערי חומה בעבר הירדן (ערכין לד.). אלא אם כן נאמר שיש רק הלכות בתי ערי חומה ולא הלכות שילוח מצורעים, ושהלכות בתי ערי חומה תלויות בקדושת הארץ. ועיין עוד בכפתור-ופרח וב"ארץ ירדן וחרמונים", שמתייחסים בהרחבה למעמד עבר הירדן. ניתן להשתמש בחילוק זה כדי להסביר גם את המעמד המיוחד של סוריא (ועיין ברמב"ם הלכות תרומות א', הלכות ו, י).

[109] עיין בהערה 77, שרש"י בכתובות ובנידה פירש את הדין אחרת.