דין נידוי / גד אלדד

מקור הדין

איתא בגמרא מו"ק (טז.):  

"ומנלן דמשמתינן? דכתיב 'אורו מרוז' (שופטים, ה', כג)".  

ונחלקו קדמאי האם נידוי הוא מדאורייתא, דהנה ילפינן (מועד קטן   יד:) ד"נידוי דוחה את הרגל", ולכן המנודה נוהג נידויו ברגל, למרות ששמחת הרגל היא מדאורייתא לכו"ע; וכתב ע"ז הריטב"א (שם, ד"ה מנודה):  

"מהא איכא למשמע דנידוי דאורייתא הוא, דאי לא, היכי אתי נידוי דרבנן ודחי רגל דאורייתא בקום עשה, דהא ודאי כיון שנוהג ענייני נידוי ממש, אין זה שב ואל תעשה רגל, כיון שהכתוב אומר 'ושמחת בחגך' [1]... אבל בתוספות כתבו בכאן, דנידוי דרבנן הוא, ואחמירו ביה רבנן לדחות הרגל, כי בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה".  

ובתשב"ץ העלה (ח"ב סע"ב) דעיקר דין נידוי הוא מדאורייתא, אבל פרטי הנידוי הם מדרבנן.  

היקף דין נידוי

מצאנו בשני תחומים עיקריים דין נידוי, וביאר זאת המאירי (מו"ק טז., ד"ה עניין):  

"עניין הנידוי, וחרם הנמשך עמו, יש בעניינו חלק אחד   שהוא בא על תביעת ממון לפני בי"ד, כגון שמזלזל בבי"ד ואונס את חברו אחר גמר דינם והתראתם... ואם העז נתבע זה פניו לפני השליח ונתפקר באותו הבי"ד - רשאי השליח להודיע לבי"ד... הזמינוהו יום אחר יום, שתי פעמים ולא בא - מנדין אותו סתם נידוי, שהוא ל' יום... יש בעניין הנידוי חלק אחר, והוא בעניין אפקרותא, כגון שמתפקר ברבים בת"ח שהם עמודי הדת, אפילו לאחר מיתה, או שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין עונשן מסור לבי"ד".  

ולמעשה, ישנן מחלוקות ראשונים האם יש משמעות לחלוקה זו: לדוגמה, בשאלה האם ניתן להפר נידוי קודם שלושים יום [2].  

תוכן איסורי נידוי

מהסוגיות במו"ק (יד:-טו:) עולה, שהמנודה אסור במספר איסורים שהאבל אסור בהם, כגון: תספורת וכיבוס, אך בשאר איסורים שרי. ובנעילת הסנדל נחלקו ראשונים, והרא"ש (מו"ק פ"ט, ס"ד, ח) הסיק, שמותר מעיקרא דדינא לדבר עמו, אך אעפ"כ מנודה - אין אוכלין ושותין עמו, ואין יושבין בד' אמות שלו, חוץ מבני ביתו, אשתו ובניו. וכן איתא בשו"ע (או"ח סי' נ"ה), שאין מצרפים מנודה למניין עשרה, אך דין זה נוהג רק במנודה מחמת אפקרותא.  

התרת נידוי

  איתא ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פ"ז ה"ג):  

"כיצד מתירין את הנידוי או החרם? אומר לו: שרוי לך ומחול לך".  

  ובה"ז כתב הרמב"ם:  

"בכמה מתירין הנידוי או החרם? בשלושה אפילו הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנידוי או החרם לבדו".  

  וביאר הכסף-משנה על אתר את טעם הרמב"ם:  

"בפ"ק דנדרים (ח:): 'יחיד מומחה שרי שמתא', וסובר ז"ל, דהיכא דאין יחיד מומחה, מתירין ג' הדיוטות כמו בנדר, דהא נידוי - נדר הוא, כדאמרינן בפרק ד' מיתות (דנהדרין סח.) בעובדא דר"א - 'הותר הנדר'".  

ומצינו לרא"ש, שכתב בתשובה (שו"ת, כלל כ"ח סק"א; ונפסק להלכה בטוש"ע, יו"ד סי' של"ד):  

"מה שכתב מר על ראובן שנידה עצמו, אם ישהה עוד חתנו עם אשתו... ומה שכתב מר - 'מפני שתלה בדבר אחר שאין לו התרה עד שיחול הנדר', לא הבנתי הדבר, ודאי אם כך אמר 'אם לא יגרש חתנו את אשתו ביום פלוני - שיהא מנודה', ורצה להתיר עצמו קודם שיגיע הזמן - על זה שייך למימר עדיין לא חל הנידוי... ואף אם הוא כך, שקבע זמן ועדיין לא חל הזמן, נראה לי, שיכול להתיר הנידוי, דלא דמי לנדר... ונידוי - נראה דקל טפי מהפרה, דהמנדה מתיר לעצמו ואין צריך אחר להתיר, הלכך לכו"ע, הנידוי שנידה על תנאי - יכול להתירו, אע"פ שלא חל".  

הרא"ש, אם כן, מחדש דין בהלכות נידוי. הגמ' בנדרים (ז:) מביאה דין מחודש לגבי נידוי: "אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו", דין זה עומד בניגוד למקובל בנדר, בו בעינן שיפר אדם אחר, והנודר אינו רשאי להפר נדרו בעצמו, ע"פ הגמ':  

"'לא יחל דברו' - הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו" (חגיגה י.).  

הרא"ש מחדש דין נוסף: בניגוד למקובל בנדר, שאי אפשר להתירו - כל עוד הנדר לא חל, כיון שאין מה להתיר, הרי דבנידוי אין הדבר כן, אלא ניתן להתיר את הנידוי אפילו לפני שחל הנידוי.

ואני בער ולא אדע, מאי שייכא דינא ד"המנדה לעצמו - מפר לעצמו", לעניין זה שניתן להפר הנידוי קודם שיגיע זמן חלותו, דהא דאי אפשר להפר קודם שיחול הנידוי, הוא מפני שאכתי לא חל הנידוי, וכ"כ הרא"ש:  

"ודאי אם אמר כך - 'אם לא יגרש חתנו את אשתו ביום פלוני שיהא מנודה', ורצה להתיר עצמו קודם שיגיע הזמן - על זה שייך למימר עדיין לא חל הנידוי ( - ואי אפשר להתיר)".

ומדוע העובדה ש"המנדה לעצמו - מפר לעצמו" תסייע להבנת הדין שהמנדה לאחר זמן - יכול להפר מעתה?!

בית יעקב לכו ונלכה באור רבותינו הב"י והב"ח (טור, יו"ד סי' של"ד), שהעלו בדעת הרא"ש, שבין אם נידה עצמו ובין אם נידוהו אחרים, ניתן להפר את הנידוי קודם שחל, ונקומה ונסובבה בשוקי הש"ס וברחובות הראשונים, ונבארה דעת רבנו הרא"ש! ומצאנו בפסקי הרא"ש במו"ק (פ"ג ס"ו), שהביא בשם הראב"ד:

"כתב הראב"ד ז"ל: י"מ, שאם נידוהו שלושה - צריך שלושה להתירו, ואין השניים מהם מתירים אותו, וזה ודאי כן הוא... ומיהו הל"ל 'הני תלתא דמשמתי - צריכי למישרייה', אלא ודאי ה"פ - כל אחד ואחד בפני עצמו מפר חלקו, דלא צריכי למיכנף, ואע"ג דשמתו בהדי הדדי, לא צריכי בהדי הדדי למישרייה, ודייק מדקתני 'חלקו' - אלמא מפלגא מילתא לחלקים".

ויש לעיין בטעם דין זה, דלכאורה נראה שבנידוי שהתבצע ע"י שלושה - נתפס בו שם של "נידוי של שלושה", וכך משמע הביטוי "מפר חלקו" - אלמא לכל אחד יש חלק בנידוי הגדול והיחיד והכולל, ואם כן, מדוע לא נצריך מעמד דומה להתרת הנידוי, והיאך תועיל הפרה ע"י שלושה יחידים כל אחד בפני עצמו, לנידוי שנידו שלושה ביחד?!

  והנה מצאנו בגמ' מו"ק (טז.):

"ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה, אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו. לסוף אזל פייסיה לבעל דיניה. אמר אביי: היכי ליעביד? לישרי ליה - לא חל שמתא עליה תלתין יומין, לא לישרי ליה - קא בעו רבנן למיעל! א"ל לרב אידי בר אבין: מידי שמיע לך בהא? א"ל: הרי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: טוט אסר וטוט שרי".

  ופירש"י (ד"ה טוט אסר):

"כלומר, מצי למישרי ליה, אע"ג דלא חל עליה ל' יום, דאותו שופר שנידהו, יכול להתיר לו, ומישרי ליה בתוך ל' יום".

ונראה, דמימרא זו ד"טוט אסר וטוט שרי" יכולה להתפרש בתרי גווני:

א.   אמנם נידוי הוי לשלושים יום, אלא שופר קוטע בצורה חיצונית לחלוטין את הנידוי, ומפסיקו.

ב.   "טוט שרי" - כי מעיקרא כל הנידוי היה לזמן, ויסוד ההיתר מונח כבר בעצם החלת הנידוי, כיון שיש כאן בעצם מעין תנאי פנימי בנידוי, שברגע שישמע קול השופר יתבטל הנידוי מאליו, מכח המנגנון הפנימי שלו.

מעתה, לאור הבנה ב', ניתן להרחיב ולומר, שבעצם כל דין נידוי ואופיו הוא "נידוי לזמן", ואם כן, "התרת נידוי" אינה מהווה מעשה התרת נידוי, אלא ההתרה מתבצעת ע"י גילוי דעתא שהמנדים מוכנים להפר, וממילא מכח המנגנון הפנימי של הנידוי, מכח ה"תנאי הפנימי" שעל פיו חל הנידוי, בטל הנידוי מאליו. ועל כן, אין אנו זקוקים למעמד של שלושה שיפרו הנדר, אלא די בגילוי דעת מצדם, אפילו כשהם נפרדים.

המורם מכל הוא,   שאופי הנידוי ותנאיו נקבעים ע"פ שעת הנידוי, בה נקבע ונוסח התנאי הפנימי, המהווה את מנגנון הנידוי, ועל פיו מתאפשרת התרת הנידוי, ע"פ התנאים שנקבעו בנידוי. ביסוס נוסף להנחה זו נמצא בהמשך דברי הרא"ש שם, שציטט את הראב"ד:

"והא דאמר 'תלתא דשמתי - דתלתא אחריני שרי ליה', כתב הראב"ד ז"ל דבעינן תלתא דחשיבי כוותייהו... והא דאמר 'הני תלתא דמשמתי אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה', נראה לי, שכל אותם האנשים שנמלכו בהם בשעת שמתא והסכימו עמהם, גם נחשבים מן המשמתים, וכשיתירו לו, צריכים שיהו בשעת ההיתר, או בני אדם כנגדן וחשובים כמותן; הראב"ד ז"ל".

אתה הראת לדעת, דבניגוד לנדר, בו לא מצאנו חידושים כאלה, הרי שמעשה הנידוי, בעצם המעשה, ללא התניה מפורשת, קובע את אופי הנדר ואת תנאי ההיתר, ולכן, על אף שלא התנו, אופי הנדר מחייב אנשים חשובים, כמו בנידוי עצמו. מעתה, אפשר לומר דחלוק דין התרת נדר מהתרת נידוי, ובעוד שבנדר, חלותו היא עולמית, וההיתר שלו (אפילו ע"י חכם[3]) הוא קטיעה חיצונית של הנדר; בנידוי - עצם ההיתר בוקע ועולה מהתנאים ששררו בשעת הנידוי, והיתר הנידוי מתחייב מהמנגנון הפנימי ואופי הנידוי שעוצב במעשה הנידוי.

מעתה יוצא, שלכל נידוי - מעשה נידוי משלו, לפי התנאים ששררו בשעת הנידוי, ואין נידוי אחד דומה למשנהו מעיקר דינו! הדבר מובן מסברה, כיון שמטרת הנידוי ואופיו הם למנוע זלזול בחכמים או בדברי תורה, וחומרת הנדר משתנה לפי מספר החכמים המנדים וחשיבותם, שאז הדבר חמור יותר או קל יותר.

  עפ"ז, יובן לשון הרא"ש באותה תשובה:

"גבי נדר דרשינן 'לא יחל דברו' - הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו, אבל גבי נידוי לא בעי חרטה ועקירה מעיקרא, אלא המנדה מתיר לכשירצה, ד'טוט אסר וטוט שרי'".

אך אפשר שהבנתנו בנידוי כ"נידוי לזמן" - "נידוי על תנאי", נעוצה במחלוקת בין תירוצי הראב"ד (שם, רא"ש ס"ז):

"הקשה הראב"ד ז"ל, לדברי הרב אלפסי ז"ל, שפסק דלית הלכתא כאביי, דאמר דלאפקרותא בעינן דליחול עליה שמתא תלתין יומין, אלא שרינן ליה לאלתר, אי פייסיה לבעל דיניה, א"כ, מאי האי דתני בברייתא 'אין נידוי פחות מל' יום': אי פייסיה - לאלתר שרינן ליה, ואי לא פייסיה - אפילו לבתר ל' יום לא שרינן ליה!

וי"ל, דמיירי דפייסיה לבע"ד, וה"ק - אין מנדין אותו תחילה לפחות מל' יום, ואם חזר - מתירין לו מיד, מ"מ מתחילה מנדין אותו לדעת ל' יום, וכן אומר בשעת נידוי 'יהא בנידוי ל' יום'... א"נ דלא פייסיה, ואפ"ה שרינן ליה אחר ל' יום, שכבר קיבל דינו, כמי שנתחייב מלקות - כיון שלקה ארבעים, בין חזר בין לא חזר - אין מלקין אותו יותר, ומ"מ הוא שבא לבי"ד וביקש שיתירו לו, אבל אם זלזל בנידויו, ולא חש לבקש שיתירו לו - מניחין אותו בנידויו עד שימות".

ונראה, דנחלקו התירוצים בהבנת נידוי. לתירוצא קמא, נידוי הוי "אמצעי כפיה", בעוד שלתירוצא בתרא נידוי הוי המטרה, השיא - העונש עצמו. ולכן, לתירוצא קמא, כל עוד לא פייס את בעל הדין, הנידוי בעינו עומד, בעוד שלתירוץ בתרא, אפילו לא פייס את בעל דינו, הנידוי פוקע לאחר ל'[4].

אם כן, לתירוץ הראשון נידוי הוי לעולם, אלא שהכפרה קוטעת אותו, בעוד שתירוצא בתרא סובר שנידוי הוי לזמן, עונש, שאחר שמקבלו - נפטר.

יתכן, שע"פ הסבר זה יתבאר הדין התמוה שנכלל בתירוצא קמא - שבי"ד מנדין אותו בתחילה "על דעת שלושים יום", ואומרים לו - "יהא בנידוי ל' יום", למרות שאין לזה שום משמעות מעשית. ואפשר, שכוונת אמירה זו תתבאר לאור מה שהקדים לה הראב"ד:

"וה"ק: אין מנדין בתחילה לפחות מל' יום... וכן אומר בשעת נידוי: יהא בנידוי ל' יום".

מבואר, דכוונת אמירה זו היא שנידוי לא חל פחות מל' יום, ואכתי תיקשי - למאי נפ"מ?

ונראה לומר, דקמ"ל באמירה זו אופי דין נידוי, שהוא חל לעולם, ולכן הוי אמירה זו חלק מטקס הנידוי, המחילה את הנידוי לעולם, אלא שאם יופר הנידוי, יתפרש הדבר כהריסה חיצונית של הנידוי.

ברם, הנה מקום אתי לומר, דאף לתירוצא קמא אופי דין נידוי הוא לזמן, וזאת - אע"פ שהוא עלול להימשך לעולם, מ"מ, כיון שכל אופיו הוא אמצעי כפייה, ואמצעי, מעצם טבעו, מכוון להגיע למטרה מסוימת ולהשיגה, ובתור שכזה, אף הוא זמני.

מעתה, ניתנה רא"ש ונשובה לבאר הדינים שרבנו אשר הזכיר בתשובתו, וננסה לעמוד אף על הקשר שבינהם.

א. "אדם מנדה לעצמו ומפר לעצמו"

אמנם, אף בנדר אדם מדיר עצמו, אך ברגע שהנדר חל - הוא הופך למציאות אובייקטיבית חזקה, שאין לאדם שליטה עליה, והוא זקוק לאחרים שיפרו נדרו במעמד מסוים. משא"כ בנידוי, כפי שנתבאר, אופי הנידוי הוא "נידוי לזמן", ופירוש הדברים - שאופי כל נידוי נקבע ממילא, ע"פ התנאים שנקבעו בשעת יצירתו. אם כן, המנדה עצמו - באופן פנימי, בנידוי ייחודי זה, יכול אף להפר לעצמו, כיון שהוא הוא המנדה, וע"פ אופי הנידוי הנקבע בשעת יצירת הנידוי, התאפשר שהוא יהיה המפר, ואין צריך לשלושה הדיוטות או לאחד מומחה.

ב. הפרת הנידוי קודם שיחול

מעתה נראה, שאותו יסוד המאפשר למנדה עצמו להפר לעצמו, הוא המאפשר להתירו קודם שיחול, דהנה מהמבואר לעיל ניתן לומר, שיש הבדל בין "חלות נדר", שבה התהליך היחיד המתבצע הוא חלות הנדר במציאות, וכל תנאי שיתוסף על נדר זה אינו אלא הוספה חיצונית; לבין יצירת נידוי, בה מתרחשים שני תהליכים:

א.   חלות הנידוי בפועל.

ב.   קביעת תנאי חלות הנידוי, אופיו וגדריו - הבחינה הסובייקטיבית שבכל נידוי, שהיא זו שאפשרה למנדה עצמו להפר לעצמו.

מעתה, שמא אפשר להפריד בין התהליכים. לדוגמה - במנדה לאחר זמן, במקרה זה חלות הנידוי בפועל תתבצע לאחר זמן, אך ניתן לומר שהתהליך השני שביצירת נידוי - קביעת תנאי חלות הנידוי, אופיו וגדריו - "החל לרוץ", שכן התניה זו, שהנידוי יחול לאחר זמן, נתפסת כחלק מתהליך זה, שהוא חלק מעצם חלות נידוי, מאחר שאי אפשר לנידוי שיחול ללא מענה על שאלת תנאי הנידוי הסובייקטיביים לכל נידוי ונידוי.

ממילא ניתן לומר, שבמידה מסויימת משעת התנאי - הנידוי בעצם חל, כיון שהתהליך של קביעת התנאים החל לקרום עור וגידים, ומכיון שמשהו מהנידוי חל - מעתה ניתן להפר את הנידוי; משא"כ בנדר, שאין תנאים בנדר שהם פנימיים מעצם חלותם, והלכך כל נדר חל רק משעת חלותו בפועל, ולכן אי אפשר להתיר את הנדר קודם שיחול.

נמצא, שהן דינא ד"מנדה עצמו - מפר לעצמו", והן דינא ד"אפשר להפר הנידוי קודם שיחול", נובעים מאותו יסוד, מעובדת קיום תהליך שני הפועל בכל יצירת נידוי, שהוא סובייקטיבי לכל נידוי, ועונה על השאלה, מהם תנאי הנידוי וחלותו היחודיים לנידוי זה.

ומודה אני לפניך בעל הדין, שאפשר שתסכים להבנה, שישנם שני תהליכים ביצירת נידוי, אך מכאן ועד לקביעה שהתנאי ש"הנידוי יחול לאחר זמן" נתפס בתהליך השני - רחוקה הדרך. שהרי תנאי זה אינו פנימי בנידוי, ולא הכרחי בכל נידוי, ואינו מתחייב מעצם חלות נידוי, לעומת שאלות בסיסיות כגון - מי יפר את הנידוי, שהן טעונות תשובה בכל נידוי, וממילא הן פנימיות לתהליך הנידוי.

אך נראה, שעם כל זאת יש מקום לומר, שמכיון שמצאנו שיש תהליך שהוא פנימי ביצירת נידוי, והוא מעצם חלות הנידוי, ומטרתו לקבוע את תנאי הנידוי, אמנם בדר"כ הנפקא-מינות הן להתרתו, אך אפשר שגם תנאי הנוגע לזמן חלות הנידוי יתפס בתהליך זה, שכן אף הוא מתנאי הנידוי. ואפשר להוסיף בהסבר, דכיון שכל מהות דין נידוי היא עונש על התרסה כנגד חכמים או תקנותיהם, ניתנה אפשרות לקבוע בכל נידוי תנאים מיוחדים, פנימיים, המתאימים לחומרת העבירה, ואם נקבע התנאי של "נידוי לאחר זמן", הרי גם הוא פנימי, כי גם הוא חלק ממכלול התנאים הבאים להתאים את הנידוי לחומרת העבירה, ולכן שפיר נתפס הוא בתהליך השני, ובזה נתבארה דעת הרא"ש.

---