אופי שלושת ימי האבילות הראשונים / יהודה זוסמן

א

א.   הגמרא במועד קטן (כא:) מביאה ברייתא:

אבל - ג' ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך, עושה בצינעא בתוך ביתו, והאשה טווה בפלך בתוך ביתה.

בסוגיה המקבילה בירושלמי (פ"ג ה"ה), מובאת מחלוקת האם האיסור קיים במשך כל היום השלישי של האבילות, או שמותר לאבל (המתפרנס מן הצדקה)[1] לעבוד כבר ביום השלישי עצמו:

הרי שאין לו מה לוכל - ביום הראשון ובשני אינו עושה מלאכה, בשלישי הוא עושה בצינעה... בר קפרא אמר: אפילו בשלישי לא יעשה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה, דבר קפרא אמר: אין תוקפו של אבל אלא עד שלושה ימים.

להלכה, נפסק[2] כדעת בר קפרא, שלא אומרים מקצת היום ככולו בנוגע לשלושת הימים הראשונים של אבילותו. וכן נראה מפשטות הבבלי, הן בנוגע למלאכה - "אבל - שלושה ימים הראשונים אסור במלאכה", והן לגבי שאר ניהוגי אבילות, שתוקפם שלושה ימים בלבד: "אבל - שלושה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום...", "אבל - שלושה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל..." (שם). היוצא מן הכלל היחיד הוא דעת ר' אליעזר, הדן באיסור על אבל להניח תפילין (שם כא.):

ת"ר: אבל - ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין... דברי ר' אליעזר.

דעה מקבילה לזו של ר' אליעזר (אך בסגנון לשוני חריף יותר) נמצאת במכלול של ברייתות בפרק ו' של אבל-רבתי (הלכות ב'-ז', י"א):

שאלו בשלומו... ביום הראשון וביום השני אומר להן: אבל אני. בשלישי משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל... ביום הראשון וביום השני אינו נותן תפילין, ביום השלישי נותן תפילין... מת באותה העיר - ביום הראשון וביום השני אינו יוצא עמהן, בשלישי יוצא ועומד בשורה להתנחם... ביום הראשון וביום השני אינו עושה מלאכה אפילו נוטל מן התמחוי, בשלישי עושה בצינעה.

  עלינו לשאול, אם כן:

א.   מה עומד מאחורי מחלוקת זו בין התנאים?

ב.   מדוע פוסק הבבלי   (לכאורה) כדעת בר קפרא, אך לגבי תפילין מביא שיטה החולקת עליו?

ב. בדיון הבבלי בנוגע לתפילין,   מביאה הברייתא שתי דעות - דעת ר"א הנ"ל, האוסר על האבל בשלושת הימים הראשונים, ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ; ודעת ר' יהושע, המתיר משני ואילך, אך אם באו פנים חדשות - חולץ. להלכה פוסק רבא שמניח מיום שני, "וכיון שהניח - שוב אינו חולץ", ושואלת הגמרא: והא רבא הוא דאמר הלכה כתנא דידן דאמר שלושה (בנוגע לדין של רגל מפסיק - שאם לא נהג ניהוגי אבל שלושה ימים - אין רגל מפסיק, ואם כן, מדוע אינו סובר כדעת ר' אליעזר)? ומתרצת, שרבא סובר   ש"מצוה שאני" (פרש"י - כלומר, הואיל ומצוה להניח תפילין, מצי להניח לאלתר בשני). אמנם, לא ברור מה אופי תירוץ זה, ומדוע איננו מקובל גם על דעת ר' אליעזר.

ג. עיין בט"ז (סימן שפ"ד, סעיף א'), שהביא בשם רבנו ירוחם, שלמרות שהגמרא (כא.) פוסקת שמותר לאבל לעסוק בתורה כשהרבים צריכין לו להתלמד, הרי שראה לרבותיו "שהיו מגידים ההלכה אחר ג' ימים", ומסיק מזה, ש"מלמד שיכול ללמוד ההלכה גם כן עם תלמידיו אחר ג' ימים...", ובמבט ראשון נראה קשה, מדוע אינו יכול ללמד תוך שלושת הימים הראשונים כפשטות הסוגיה, הואיל ורבים צריכים לו?

ב

כדי לתרץ, נראה שיש לעיין במחלוקת התנאים והאמוראים אם רגל מבטל האבילות אפילו לאחר שעה אחת, או רק לאחר שלושה ימים. הרמב"ן, (תורת האדם, ריש עניין שבתות וימים טובים, עמ' רי"ט במהדורת שעוועל) בהסבר שיטת משנתנו (יט.) ודעת ר"א בברייתא, שיש צורך בניהוג אבילות שלוש הימים, כותב: "שעיקר חומר אבילות בשלושה ימים הראשונים, וכבר נהג אותן...". משמע מדבריו, שלגבי הלכות מסוימות "חמור יותר" דין הימים הראשונים, ויש צורך שתעבור האבילות בחומרתה לפני שניתן לרגל לבטלה. האמת היא, שגישה כזאת עולה מעיון בהלכות, שבהן יש נפקותא בין שלושת הימים הראשונים לבין שאר השבעה. חוץ מהנחת תפילין (שנתייחס אליה בהמשך), לא קיימת בבבלי [3] הלכה של אבילות המיוחדת לשלושה ימים לעומת שאר השבעה. הן לגבי שאילת שלום ומלאכה, והן לגבי איסור יציאה מבית האבל, מדובר בהחרפת אותו איסור הקיים במשך כל השבוע, ולא באיסור חדש.

אמנם, מלשון הגמרא (דף יט:) לא משמע כך. בדיון בסוגיה אם רגל מבטל גזרת שלושים בלבד, או גם את ימי השלושים (נפקא מינה אם לא גילח ערב הרגל, אם מותר לגלח לאחריו), מובאת מימרה של אבא שאול:

מותר לגלח ערב הרגל, שכשם שמצות שלושה מבטלת גזירת שבעה, כך מצות שבעה מבטלת גזירת שלושים.

משמעות הדברים ברורה. אין להסתכל על שלושת הימים הראשונים כעל חלק מתוך השבעה בלבד, אלא כיחידה נפרדת, באותה מידה ששבעה נפרדת מתקופת השלושים.

הבנה זו עולה בקנה אחד עם שיטת ר' שמעון, המובאת בברייתא אבל­רבתי, פ"ד ה"ז:

עד מתי (- כהן) מטמא להם (- לקרוביו)? ר' מאיר אומר: כל אותו היום. ר' שמעון אומר: עד שלושה ימים. ר' יהודה משום ר' טרפון אומר: עד שיסתום הגולל.

  כדי להבין את עמדת ר' שמעון יש לקבל שתי הנחות:

א.   יש להסתכל על שלושת הימים כתקופה בעלת חשיבות עצמאית משאר השבעה, שאם לא כן, מדוע מותר לו ליטמא רק שלושה ימים ולא כל השבעה?

ב.   תקופת ההיתר העומדת לכהן ליטמא למתו נובעת ממעמדו כאבל[4], ולא מדין הוספת טומאה[5].

ויתכן, בניגוד להבנת הרמב"ן, שעצם המחלוקת אם רגל מבטל את האבילות מיד או רק לאחר שלושה ימים, תלויה בשאלה זו. לדעת ר"א, הסובר שאם לא נהג ניהוגי אבילות שלושה ימים - אין רגל מבטלה, היינו משום שראה בשלושת הימים הראשונים תקופה נפרדת משאר ימי השבעה, וכל עוד לא גמר אותה תקופה, אי אפשר לבטל את התקופה הבאה אחריה. אבל לדעת חכמים דר"א, שלושת הימים הראשונים מהווים נתח של השבעה כולם, ואף שיש לנתח זה השלכות הלכתיות - שהרי האבילות חמורה באותם הימים - אין צורך שהוא יסתיים, כדי שהרגל יבטל את השבעה.

בנקודה זאת חלקו בר קפרא ות"ק. לדעת ת"ק, אפשר לומר מקצת היום ככולו, משום שהוא רואה את דין שלושת הימים כיחידה וכספירה עצמאית[6], וכשם שפוסקים מקצת היום ככולו בספירת השבעה ובשלושים, וביום ראשון של שמועה רחוקה, כך ניתן לפסוק בנוגע לשלושת ימים. אך בר קפרא, הרואה את "תוקפו של אבל עד שלושה ימים" כחלק בלתי נפרד מהאבל כולו, אינו יכול להגיד מקצת היום ככולו, שהרי לא קיימת ספירה עצמאית, העומדת להסתיים ע"י ספירת מקצת היום.

לפי זה, מובנת שיטת האבל-רבתי, הפוסקת מקצת היום ככולו לגבי כל ההלכות של שלושת הימים. שהרי לפי פשטות הדברים שם[7], רגל אינו מבטל אבילות אלא אם כן עברו שלושה ימים, ויש להסתכל על שלושת הימים הראשונים כחלק נפרד משאר השבעה. אין כל סיבה, אם כן, שלא ינהג דין של מקצת היום ככולו לאורך הלכות אבל בשלושת הימים.

על רקע זה, ניתן להבין את מחלוקת ר"א ורבא לגבי הנחת תפילין. ר"א, כנ"ל, סובר ששלושת הימים הם יחידה עצמאית משאר ימי השבעה. ומשום כך, אם נגדיר אותה תקופה כפטורה מתפילין (מכח הלימוד ביחזקאל - "פארך חבוש עליך", ומכח הלימוד של "ויתמו ימי בכי אבל משה"), ברור דלא שנא מצוה. כל כח האיסור בתקופה זאת מתמקד סביב טיב המצוה, והיאך ניתן להתיר הנחת תפילין לפני שתמה תקופה זאת? ומאידך, היות שמדובר בתקופה עצמאית, ניתן לדבר על מקצת היום ככולו.

אולם רבא, כנראה, הבין את הצורך לחכות עד לאחר ג' כדי שהרגל יבטל את האבילות, כפי שהבין אותו הרמב"ן, שלמרות ששלושת הימים הראשונים מהווים חלק של ימי השבעה כולם, אין לבטל את השבעה עד שעבר עיקר חומרתם. וממילא, כשמדובר במצוה, כמו תפילין, יש לצמצם את הפטור לתקופה של "ואחריתה כיום מר" - תקופה של עיקר המרירות[8].

2. עד כה, עסקנו בהגדרת שלושת הימים הראשונים ביחס לשאר השבעה. אך מה בנוגע לאופי הימים ומהותם? לכאורה, אופיים נקבע על ידי הגמרא המפורסמת במועד קטן (כז:) - "ג' ימים לבכי". אך יש לדון בהבנת מימרה זו.

בברייתא באבל-רבתי (פ"ה הי"א) מופיעה הלכה שלא נכנסה לבבלי:

ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית. ובשלישי נכנס ומקיף דרך שמאל... (- שואלים את האבל:) מה לך מקיף לשמאל? (- ועונה להם:) שאני אבל. אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך...

כבר הסביר הרמב"ן (תוה"א, סוף עניין האבלות, עמ' רי"ז בהוצאת שעוועל) מדוע אסור לאבל להיכנס בשלושת הימים הראשונים למקדש:

ודווקא להר הבית, לפי שהיה מתנחם בנחמה מיד... ושלושה ימים הראשונים אינו בדין שיבקש נחמה, דשלושה לבכי...

תירוצו מתמקד בחומרת האבילות - חומרה שאיננו רוצים להקל עליו.

אך קיימת עוד אפשרות בהבנת "שלושה לבכי", במקביל למצב הקיים, לפי כמה דעות, ביום הראשון. נחלקו הראשונים בנוגע להיקף איסור תלמוד תורה. לדעת ר"ת (מובא בתוס' מועד קטן כא.), איסור זה כולל לימוד איוב וקינות ודברים הרעים שבירמיה. ואף שר"ת חזר מפסק זה בימי זקנותו, טעם הדבר, כפי שמסביר המאירי, עומד בעינו. האיסור בתלמוד תורה בתשעה באב הוא דין של צער, הנלמד מ"פקודי ה' ישרים משמחי לב", בעוד שהאיסור של אבילות הוא דין של שתיקה, הנלמד מציווי של ה' ליחזקאל "האנק דום". המאירי עצמו, אף שהוא דוחה הבנה זו למשך כל השבעה, מאמץ אותה ליום הראשון של האבילות. ונראה שלדעתו, שונה יום ראשון באופיו משאר האבילות ומשאר השבעה, שכן ביום זה חייב האבל להצטער על מתו, לעמוד דום - שותק בפועל ומשותק בגברא, מתאבל ומתאונן על מתו. ולכן, אף שלימוד איוב וכדומה אינו המרה של הצער, הפרת שתיקה יש כאן, ונאסר ביום ראשון. בשאר הימים אין צורך שישתוק, אלא רק שיצטער, ולכן יכול ללמוד איוב וכד'.

על רקע זה ניתן גם להבין את מחלוקת רש"י ורמב"ן בנוגע לאיסור תפילין ביום הראשון (ולדעת ר"א, בשלושת הימים הראשונים). הרמב"ן (תוה"א, עניין האבילות: הנחת תפילין כיצד) מסביר:

שמבעיא ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהן... הילכך מניח להו בישוב דעתו, אבל בשעת הבכי ובשעת ההספד - אינו מניח.

בעיה זו של טירדא וחוסר ישוב הדעת היא בעיה צדדית, הנובעת מצער האבל, אבל לא ממעמדו האישי בגברא. לעומת זאת, רש"י, בפירושו על הסוגיה בכתובות (ו:) מסביר, שהיות שתפילין נקראו 'פאר', "ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין", הרי שאינו מניח תפילין. משמע, שקיימת סתירה בין מעמדו של האבל בגברא ובין אופי מצות תפילין[9].

על פי שני היסודות שהעלינו (שתי ההבנות ביחס שבין שלושת הימים הראשונים לבין שאר השבעה, ושני הדינים באיסורי אבילות), נוכל אולי לפתור את הבעיה השניה שהעלינו בתחילת דברינו - מדוע מביא הבבלי את מחלוקת התנאים ביחס לתפילין, ואילו ביחס לשאר דיני אבילות (המופיעים באבל רבתי פרק ו'), סותם הבבלי, שנוהגים כל שבעה?

יתכן - אם לא מוכרח - שיש לקשור בין שני היסודות הנ"ל. במשך כל השבעה, ניהוגי אבילות אינם דין בגברא, אלא ביטוי לטרדתו ולצערו של האבל. במשך שלושת הימים הראשונים משפיעה האבילות   גם על מצבו בגברא, ועליה לבטא מצב זה. יתכן, שהבבלי הבין, שדין תפילין נובע מאבילות בגברא, ולכן שייך להגבילו לשלושת הימים הראשונים, ואילו שאר חיובי אבילות כולם, חלים גם על מי שאינו אבל בגברא, כביטוי לצערו.

ואם נחזור לשיטת רבנו ירוחם, הנזכרת בראש המאמר, נראה, שלדעתו מעמדו של האבל שונה, לא רק ביום הראשון, אלא בכל שלושת ימי הבכי. כשמדברים על איסור תלמוד תורה, הנובע מצער, ניתן להבין את ההיתר ללמוד כשהרבים צריכים אותו להתלמד. במקרה של צורך הציבור, שמחתו מלימודו משנית למילוי תפקידו. אבל אם האיסור נובע ממעמדו כאבל בגברא, המונע ממנו לימוד כלשהו, הרי אפילו כשמלמד לרבים לא נתיר לו. משום כך, בשלושת הימים הראשונים, כשאבל חייב לשתוק, אסור לו ללמד בציבור, אבל בשאר השבעה, כשדואגים לצערו בלבד, מותר.

עם הבנה זו של מעמד האבל בשלושת הימים הראשונים, ניתן להעלות הסבר חילופי לזה של הרמב"ן באיסור כניסה למקדש. הרמב"ן, כאמור, מתמקד בנחמה שתבוא לאבל בכניסתו להר הבית. גישה זאת קשורה בהסתכלותו על דיני האבל כדינים האמורים להבליט ולהעמיק את צערו של האבל[10], וכשם שאסור לאבל להניח תפילין מפאת צערו, אינו נכנס למקדש, כדי שלא יתנחם שלא בזמן. אבל לפי רש"י ורבנו ירוחם, ניתן לומר שמקומו של אבל, החולץ תפיליו והמפסיק מלימודו, אינו במקדש. מעמדו האישי מונע ממנו כניסה לתוך שערי הבית, ורק כשאבילותו עוברת לשלב של הספד ושל צער, ניתן שוב ליכנס למקדש ולהתנחם.

ונראה, שכשם שמעמדו משפיע על האבל מבחינה רוחנית, כך יש תוצאות גם מבחינה מעשית. כפי שהוזכר לעיל, אסור לאבל לצאת מפתח ביתו, ואסור להשיב לשאילת שלום בתוך שלושת הימים הראשונים. ולפי מה שאמרנו, ניהוגים אלו ברורים היטב. דברים אלו אינם מתייחסים לנחמתו מצער אבלותו, אלא מרחיבים את היקף הציווי על שתיקה. "האנק דום" אמר רחמנא - וציווי זה מתגשם על ידי שיתוקו, הן מבחינה רוחנית (ת"ת), והן מבחינה חברתית (שאילת שלום). וכשם שהאבל אינו נכנס למקדש, כך אינו יוצא מביתו - שבשלושת הימים הראשונים האבל אינו רק מצטער על מתו, הוא חייב לשתוק - ולהישתק - מחמתו[11].

---