חזקה מגוף לגוף / אהרן פופובצר ואברהם קנאי

    שנינו במשנה בכתובות (יג.):

ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה: מה טיבו של איש זה? - איש פלוני וכהן הוא. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין...

היתה מעוברת ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? - מאיש פלוני וכהן הוא. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין...

בגמרא שם מבואר, שזעירי מפרש את הביטוי "מדברת" - נסתרה, ולשיטתו מובן הצורך בשני חלקי המשנה. אך רב אסי מפרש את הביטוי "מדברת" - נבעלה, ולשיטתו קשה "תרתי למה לי"? מתרצת הגמרא: "חדא -   להכשיר בה, וחדא - להכשיר בבתה". פירוש הדברים הוא, שהמשנה באה ללמד אותנו, שבת הנולדת מעיבור זה, תהיה כשרה כאמה. הגמרא מציינת, שיש מאן דחולק על רב אסי וסובר, דהמכשיר בה פוסל בבתה. בהמשך הגמרא (ע"ב) מובא, שרבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בעניין זה: רבי יוחנן סבר, דהמכשיר בה מכשיר בבתה, והפוסל בה פוסל בבתה; ואילו רבי אלעזר סבר, דאף המכשיר בה פוסל בבתה. בגמרא מובא הסברו של רבה לרבי אלעזר: "מ"ט דרבי אלעזר? בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות, בתה לית לה חזקה דכשרות".

במבט ראשוני, שיטתו של רבי יוחנן היא הפשוטה. לכאורה, כיון שפשטנו את הספק שהתעורר ביחס לביאה ופסקנו שהאם כשרה, מדוע נפסול את הבת שנולדה מביאה זו? האין בכך תרתי דסתרי?!

כדי להבין את שיטת רבי אלעזר, עלינו לברר שתי נקודות:

1. מהו יסוד כשרות האם לדעת רבן גמליאל[1]?

2. כיצד נקבע מעמד הבת?

ביחס לשאלה הראשונה, ניתן להציע מספר אפשרויות:

א. חזקת כשרות - חזקה על סתם אדם מישראל שאינו עושה עבירות, הלכך, במקרה דנן ישנו בירור במציאות שלא נעשתה ביאה אסורה.

ב.   חזקת היתר -

1.   גם לאחר הפעלת חזקה זו, עומד הספק הנוגע למעשה הביאה בעינו. ברם, לאשה יש סטטוס של היתר, וללא הוכחה חותכת שהיא נפסלה, אין להוציאה ממעמד זה. לפי זה, ישנה קביעה הלכתית ודאית, שלאשה ישנו מעמד של אשה כשרה לכהונה.

2.   קיים עירפול גם ביחס למעמד האם. אולם, כיון שעד עכשיו היתה האם מותרת, קיימת הנחיה בספקות להמשיך לנהוג באם כפי שנהגנו בה עד עכשיו. לפי זה, אין כל הכרעה ביחס למעמד האם, אלא ישנה הנחיה בלבד, המורה כיצד לנהוג בה.

ביחס לשאלה השניה, יש לחקור, האם מעשה הביאה האסור פוסל את הולד; או שמא מעמד הולד נגזר ממעמד האם - "הולד הולך אחר הפגום", ולכן, לאחר שהאם תפסל לכהונה ע"י מעשה הביאה, יקבל הולד את מעמדה.

את שיטת רבי אלעזר ניתן להבין אם נניח שתי הנחות:

א.   כשרות האם אינה נובעת מחזקה המבררת את המציאות, וממילא נותר עדיין ספק ביחס למעשה הביאה.

ב.   מעמד הבת נקבע על פי מעשה הביאה, וכיון שאנו מסופקים לגביו, ספיקא דאורייתא לחומרא.

אפשרות נוספת בהבנת שיטת רבי אלעזר היא, שאמנם מעמד הבת אינו נקבע על ידי מעשה הביאה, אלא על פי מעמד האם, אך גם ביחס למעמד האם גופו אנו מסופקים. יסוד כשרות האם מבוסס על הנחיה הלכתית גרידא, המורה שיש להמשיך לנהוג בה כפי שנהגנו בה עד עתה, אך זוהי חזקה שיש לאם ואין לבת, כיון שאין לבת סטטוס קודם.

  שיטתו של רבי יוחנן ניתנת להבנה בכמה אופנים:

א.   רבי יוחנן מסכים עם ההבנה הראשונה שהצגנו בשיטת רבי אלעזר ביחס למקור פסול הבת. מוסכם על הכל, כי מעמד הבת נקבע על פי מעשה הביאה, ופלוגתתם היא בהבנת יסוד כשרות האם: בעוד שרבי אלעזר סובר, שכשרות האם נובעת מחזקה הלכתית שאינה מבררת את המציאות, סבור רבי יוחנן, שכשרות האם נובעת מחזקת כשרות שלה, המבררת שלא נעשתה כאן עבירה, וכיון שהתברר שהביאה היתה ביאת היתר, סובר רבי יוחנן שהבת כשרה.

ב.   רבי יוחנן מסכים עם ההבנה השניה שהוצעה בדברי רבי אלעזר ביחס למקור פסול הבת. מוסכם על כולם, שמעמד הבת נגזר ממעמד האם, אלא שנחלקו בהבנת יסוד כשרות האם: בעוד שרבי אלעזר סובר, שאין כל הכרעה ביחס לאם, אלא הנחיה בלבד, סבור רבי יוחנן שישנה הכרעה הלכתית ביחס לסטטוס האם, והיא מוגדרת ככשרה (למרות שקיים עדיין ספק אם נעשתה עבירה), וממילא הבת, שמעמדה נגזר מן האם - כשרה.

שיטת רש"י בקידושין

בברייתא המובאת בגמרא בקידושין (סו.) נאמר, שחכמים חשבו לפסול את ינאי המלך לכהונה, מפני שהיו אומרים שאמו נשבית במודיעים, אך לבסוף - "ויבוקש הדבר ולא נמצא". שואלת הגמרא: "היכי דמי? אילימא דבי תרי אמרי אשתבאי, ובי תרי אמרי לא אשתבאי, מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני?!" הגמרא מנסה להבין, מה היו מניעיהם של חכמים לפסול את ינאי, ומדוע לבסוף הכשירוהו. בהקשר זה מסבירה הגמרא שבאו שני עדים שהעידו שאמו נשבית, ובעקבות זה חשבו חכמים לפסול את ינאי לכהונה כבן שבויה. לאחר מכן הגיעו שני עדים, שהכחישו את העדים הראשונים. הגמרא דוחה אוקימתא זאת בטענה שלו כך היה המקרה, צריך היה לפסול את ינאי מספק. רש"י מקשה (שם, ד"ה סמוך אהני), מדוע מצב זה של ספק מכריח את פסילת ינאי? נעמיד את אמו של ינאי על חזקתה שהיא כשרה, ומתוך כך גם ינאי יהיה כשר! מתרץ רש"י כך:

הני מילי אי הואי איהי קמן והיתה באה לבית דין להתירה, אבל בנה זה הנדון - אין לו חזקה דכשרות, שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול.

רש"י טוען, שלאם אכן ישנה חזקה, ולו היה הדיון לגביה, היינו מכשירים אותה. ברם, לבנה אין כל חזקה, כיון שמרגע לידתו - ישנו ספק לגבי כשרותו. הראשונים מקשים על רש"י אותה שאלה שהתעוררה לעיל ביחס לשיטת רבי אלעזר: האם אין משום תרתי דסתרי בפסילת ינאי מחד, והכשרת אמו מאידך? בהסבר שיטת רש"י, נאלץ לפנות לעבר האפשרות השניה שהוצעה בדברי רבי אלעזר, ולא לעבר האפשרות הראשונה. זאת, מכיון שישנו הבדל בין המקרה של רבי אלעזר דלעיל, לבין מעשה דינאי המלך. בעוד שרבי אלעזר עוסק בבת שנולדה מעצם הביאה שאנו מסופקים לגביה, נולד ינאי המלך   מביאה שהתרחשה לאחר היוצרות הספק ביחס לאמו. הספק לגבי אמו הוא, האם היא נשבית, ובכך נפסלה מכהונה, או לא. ספק זה אירע מבחינה כרונולוגית לפני הביאה שהביאה את ינאי לאויר העולם. לכן, אין אפשרות להסביר את דברי רש"י כהסבר הראשון שהוצע בהבנת רבי אלעזר, שכן חייבים להכריע מהו מעמד האם, על מנת להגדיר את מעמד ינאי. הלכך, בפשטות יש להסביר את רש"י לפי האפשרות השניה שהוצעה בהבנת דברי רבי אלעזר: חזקת האם מהווה הנחיה בספקות בלבד, ואין כל הכרעה לגבי מעמדה; וממילא, בנה ינאי, שאינו נושא חזקה בגופו, ייפסל מספק. והנה על פי זה נראה, שרש"י סובר כרבי אלעזר, ומקשים הראשונים, שהרי קיימא לן כרבי יוחנן? נראה שניתן לחלק בין המקרים, ובכך לתרץ את דברי רש"י. בסוגיה בקידושין מדובר בספיקא דתרי ותרי, בניגוד לסוגיה בכתובות. במקרה של תרי ותרי, שבו ישנם שני עדים המעידים כנגד החזקה, אין אנו יכולים לראות בחזקה הכרעה, כי אם הנחיה. לעומת זאת, בסוגיה בכתובות עשויה החזקה לתפקד כהכרעה, או אפילו כבירור. על פי זה תובן שיטתו של רש"י שינאי פסול, אף אליבא דרבי יוחנן, המכשיר בבתה.

חזקת אב המועילה לבן

במשנה בכתובות (כג:) מובאת מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבי אלעזר אי מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שיש עוררין. הגמרא שם (כו.) מסבירה, שנחלקו במקרה שבא לבית דין אדם שאביו הוחזק בכהונה, אך יצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ולכן הורידוהו מכהונה. לאחר מכן בא לבית דין עד אחד, שהעיד על כשרותו ככהן, ובעקבות זאת העלוהו לכהונה. לאחר מכן הגיעו שני עדים, שהעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ובעקבות זאת הורידוהו שנית מכהונה. לבסוף בא עד אחד, שהעיד שהוא כהן כשר. בגמרא שם משמע, שעקרונית לכולי עלמא יש להכשירו, אלא שנחלקו אם יש בכל זאת לפסלו מטעם צדדי של זילותא דבי דינא.

מכח סוגיה זו הקשו הראשונים על רש"י, שהרי משמע ממנה שהבן כשר, וזאת, לכאורה, בשל חזקת אביו, אף על פי שמדובר בספיקא דתרי ותרי. והנה, שונה קושיה זו מן הקושיה הראשונה שהקשו הראשונים על רש"י. קושייתם הראשונה היתה, כאמור, כיצד ניתן לפסול את ינאי ולהכשיר את אמו, האין בכך תרתי דסתרי. ברור ששאלתם זו היא שונה, שהרי בסוגיה בכתובות (כו.) אין שום מניעה מלפסוק שהבן פסול מדין ספק בן גרושה, ואף על פי כן להשאיר את האב בחזקתו שהוא כשר לכהונה, כיון שאפילו היה האב בא בודאי על גרושה, לא היה נפסל לכהונה, ואילו בנו היה נפסל. על כרחך, שהראשונים רואים מסוגיה זו הוכחה נפרדת (ללא קשר לעניין "תרתי דסתרי"), שחזקת האם מועילה לבן[2].

  באיזו חזקה מדובר?

הריטב"א (קידושין סו:) מביא פירוש, שמדובר בחזקה דכשרות: חזקה על האב שלא עבר עבירה ונשא גרושה. הלכך, יש כאן בירור במציאות שהבן כשר. על פי זה מסביר הריטב"א את ההבדל בין הסוגיה כאן והסוגיה בקידושין. בסוגיה בקידושין מדובר בשבויה שעל כרחה היא נשבית, וממילא לא שייך להפעיל שם את חזקת הכשרות של אמו של ינאי, שהרי הדבר אינו תלוי ברצונה.

אולם, לראשונים האחרים, שלא חילקו כך, משמע שאין המדובר כאן בחזקת כשרות[3], ואם כך יש לשאול: על איזו חזקה מדובר? על כרחך שמדובר בחזקת כהונה של האב המועילה לבן. אנו רואים רצף והמשכיות בין האב לבנו. כשם שלו היה מתעורר ספק ביחס לכהונת האב, היינו פוסקים שיש להעמיד את האב על חזקתו שהוא כהן, כך גם כשמתעורר ספק ביחס לבן, מעמידים אנו אותו על חזקת כהונה. השעה שבה נולד הבן אינה מוגדרת כהתחלה חדשה, וממילא אינה משמעותית. קיים רצף גמור בין האב והבן, וחזקת האב ממשיכה אל הבן ומכריעה ספקות המתעוררים לגביו.

בראשונים אחרים מצינו מספר הגבלות ביחס לחזקה זו, ומתוך כך עולה שהם הבינו את אופי החזקה הזו בצורה שונה. היד רמ"ה (ב"ב לא:, ד"ה ושמעינן נמי, סימן מ"ו) מחלק בין מקרה שיצא קול על בן שהוא בן גרושה לפני לידתו, שאז לא תועיל לו חזקת אביו, לבין מקרה שיצא הקול לאחר לידתו, שאז תועיל לו חזקת אביו. בביאור סברתו נראה לנו, שחזקת האב אמנם עוברת לבן, אולם זוהי חזקה עצמאית של הבן. לפני לידת הבן לא היתה לו חזקה, כיון שהוא לא היה קיים. בניגוד להבנה שהוצגה לעיל, סבור הרמ"ה, שאין רצף והמשכיות מוחלטת בין האב לבנו, כיון שאנו רואים בבן גוף עצמאי. הלכך, שעת הלידה היא משמעותית, שכן מרגע זה בלבד מועברת חזקת האב לבן. לכן, אם התעורר הקול לפני הלידה, אין חזקה שתתמודד מולו, והבן נולד בפסול מתחילת לידתו. מה שאין כן, אם הקול יצא לאחר הלידה, שאז כבר קיימת לבן חזקת אביו, המכריעה את הקול.

הבנה נוספת עולה בדברי הרמב"ן והר"ן (כתובות כו:) בהסברם לרש"י. רש"י (כתובות כו:, ד"ה ואנן מסקינן ליה) אזיל לשיטתו בקידושין, שבמקום שיש שני עדים המעידים לפסול, אין אפשרות להפעיל את חזקת האב לבן. לכן פירש, שהחזקה שעליה מדובר בסוגיה היא חזקה שיצר העד הראשון בעדותו שהבן כשר. הראשונים התקשו בדברי רש"י, שהרי החזקה לפי דבריו מבוססת על עדות העד הראשון שהוכחש ע"י שני עדים, ומאי שנא מכל הכחשה?! מסבירים הרמב"ן והר"ן: "ואפשר לומר, שרש"י ז"ל סובר, דחזקת אבוה מהניא ליה לאיצטרופי גבי סהדי" (ר"ן על הרי"ף בכתובות, יא. בדפי האלפס, ד"ה ואיכא למידק). תוכן דבריהם הוא, שלרש"י אכן מועילה חזקת האב כשהיא מצטרפת עם עדים. נראה, שתפיסת הרמב"ן והר"ן היא, שלא זו בלבד שהחזקה היא חזקה עצמאית של הבן, אלא שהיא שונה מהותית מחזקת האב. לאב יש חזקה טבעית בגופו, שאין צורך ליצור אותה. חזקה זו מסוגלת להתמודד עם כל ספק שיתעורר, ואפילו עם ספיקא דתרי ותרי. לעומת זאת, לבן אין כל חזקה טבעית בגופו, וכדי שתיוצר לו חזקה, יש צורך שבית דין יעבירו את חזקת האב אל הבן וייצרו חזקה בבן, שתתמודד עם הספק שנוצר. אולם, מול שני עדים המכחישים את כשרות הבן, לא ייצרו בית דין חזקה זו, ולכן במקרה זה ייפסל הבן מספק. במקרה דנן, שבו בתחילה בא עד אחד שהעיד שהבן כשר, יצר עד זה רצף מוחלט בין האב ובנו. בעקבות זאת, נוצר סטטוס בגופו של הבן, המסוגל להתמודד אף מול שני עדים המעידים על פסלותו, בדומה לחזקת האב.

ביטוי נוסף לתפיסה זו, שחזקת הבן היא חזקה שנוצרת על ידי בית דין, מופיע בשיטה ישנה (הובא בשטמ"ק כתובות כו:, ד"ה וזה לשון שיטה ישנה): "והתירוץ הנכון, דהכא כיון דאתא עד מעיקרא ואפקיניה אפומיה מפני סיועי החזקה, דאילו בלאו חזקה לא הוה מבטלינן קלא בעד אחד, נמצא שנתחזקה החזקה שעשינו מעשה והכשרנו על פיה, וכיון שנתחזקה, הרי היא נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי כנגד הני תרי דפסלי". השיטה-ישנה טוען, שעד אחד לא יכול היה לגבור על הקול לבדו, ובעקבות כך היה צורך להעזר בחזקה על מנת לגבור עליו. לאחר שבית דין כבר יצרו חזקה זו על מנת להתגבר על הקול, קיימת היא בשטח, ולכן תוכל להכריע אפילו בספיקא דתרי ותרי. מלכתחילה, בית דין לא היו יוצרים חזקה זו מול שני עדים המכחישים, ברם, מול קול, יוצרים בית דין חזקה זו. לאחר שבית דין יצרו חזקה זו, קיימת היא בשטח, ופועלת בצורה עצמאית כחזקה רגילה.

נראה, שראשונים יישמו יסוד זה אף במצבים אחרים. ה"שיטה לא נודע למי" (קידושין עד.) מחלק, אליבא דרבן גמליאל, בין רוב פסולין, שאז מכשיר רק בה ולא בבתה, לבין רוב כשרים, שאז מכשיר גם בבתה. דברים אלו מובנים היטב, שכן ניתן לומר שמול רוב פסולין, לא יעבירו בית דין את החזקה מהאב לבן ולא ייצרו חזקה זו, ואילו ברוב כשרין, ייצרו בית דין חזקה זו. תוספות הרא"ש (כתובות כו:, ד"ה אנן אחתינן) סובר, שאפילו רבי אלעזר, הסובר שמכשיר בה פוסל בבתה, מסכים עם הסוגיה בכתובות כו., שלבן מועברת חזקת אביו. הסיבה לכך שרבי אלעזר פוסל בבתה היא, מפני שיש ריעותא בחזקה, כיון שהאם מעוברת. הדברים מבוארים באופן דומה: בית דין ימנעו מלהעביר את חזקת האב לבן במקום שיש ריעותא בחזקה.

חזקה הלכתית כיצירת בית דין

ניתנה ראש ונשובה לדברי רש"י בקידושין. כזכור, חילק רש"י בין אם ינאי, אשר יש לה חזקה, לבין בנה ינאי. בלשון רש"י (עיין בציטוט לעיל) ניתן להבין הבנה שונה מזו שהוצעה לעיל. ההפלאה (כתובות כו:, ד"ה בא"ד ואמרינן נמי) מבין, שלו היתה אם ינאי באה לבית דין, היינו פוסקים שהיא כשרה ובנה כשר. אך כאשר האם לא באה לבית דין, ורק בנה עומד לדין, הוא ייפסל כיון דלית ליה חזקה. נראה, שההפלאה סובר, שגם חזקת האם ביחס לעצמה היא חזקה שבית דין צריכים ליצור. הבנה זו היא אפשרית, היות שחזקה זו היא קביעה הלכתית ולא בירור במציאות. כיון שכך, ניתן להבין שקביעה זו אינה קיימת עד שבית דין ייצרו אותה. ההפלאה מניח הנחה נוספת, והיא, שבית דין "שולפים" חזקה זו רק כאשר הדיון הוא לגבי מי שהחזקה בגופו, דאז החזקה "נשלפת" מתוכו. זאת מכיון שהחזקה היא אמצעי הגנה אישי, הנשלף במקרה שמתעורר ספק ביחס לבעל החזקה. לאחר שנוצרה חזקה זו ע"י פסק בית דין, קיימת היא   בשטח כעובדה הלכתית, ותהיה אפשרות לפסוק על פיה גם לגבי אנשים אחרים. ניתן לדייק הבנה זו מדברי השיטה-קדמונית (קידושין סו., ד"ה היכי דמי), בהסבר דברי רש"י: "ותירץ הוא ז"ל, דלא אמרינן אוקי אחזקתיה אלא במי שהפסול מעצמו, ולפיכך... אבל עכשיו, שהיא לא באה לפני בית דין, אלא ינאי בנה שאין הפסול מחמתו, ליכא למימר ביה אוקי ינאי אחזקת אבהתיה". לבסוף חולק השיטה­קדמונית על רש"י ואומר: "אלמא... מוקמינן ליה אחזקתיה, ואע"פ שאין הפסול מחמתו". בניגוד לשאר הראשונים המצטטים את רש"י, מודגש בדבריו, שלרש"י אין החזקה קיימת אלא במי שהפסול מעצמו, וזה לכאורה לפי הסבר ההפלאה. ההפלאה מיישם סברה זו גם להסבר דברי רש"י התמוהים בכתובות (עו.). המשנה (עה.) דנה במקרה שבו נמצאו מומין באשה, ואומרת שאם נמצאו המומין בעודה בבית אביה, על האב להביא ראיה שהמומין נולדו לאחר האירוסין, ועל ידי כך למנוע מהבעל לטעון מקח טעות. ברם, אם כבר נישאה, על הבעל להביא ראיה שהמומין נולדו לפני האירוסין, ובאמצעותה לטעון מקח טעות. רב אשי (עו.) מסביר, שההבדל בין המקרים הוא שכשעודה בבית אביה, אביה הוא התובע, והוי "מנה לאבא בידך", ואילו כשכבר נישאה, היא התובעת את כתובתה, והוי "מנה   לי בידך". ראשונים רבים הסבירו את דברי רב אשי על רקע הסוגיה בבבא בתרא (קלה:), המחלקת בין טענת ברי לבין טענת ברי ע"י אחר. אך רש"י (ד"ה רב אשי אמר) מסביר אחרת: "...ורישא להכי לא מהניא חזקה דגופא, לפי שאין הטענה שלה, אלא של אביה, שכתובת אירוסין לאב, והוה ליה מנה לאבא בידך, וגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתיהני חזקתה". דברי רש"י תמוהין, דמאי שנא אם התובע הפורמאלי הוא האב או הבת ביחס להפעלת חזקת הגוף, המורה שהמומין נולדו בשלב מאוחר. בין כך ובין כך, הדיון הוא ביחס לעיתוי לידת המומין בגופה! כדי ליישב את דברי רש"י, טוען ההפלאה, על פי דרכו, שלא ניתן להפעיל את חזקת הגוף של הבת, כל עוד הבת עצמה לא באה לבית דין, והדיון טרם התקיים לגביה. הסבר הדברים הוא, כאמור לעיל, שהחזקה אינה קיימת בעולם כל עוד בית דין לא יצרו אותה. בית דין "שולפים" חזקה זו רק כאשר העומד לדין הוא מי שהחזקה בגופו,   כיון שהחזקה היא מנגנון אישי.

כפי שכבר צויין, האפשרות להעלות הבנה זו בחזקות מוגבלת לחזקות שאינן בירורים מציאותיים, אלא קביעות הלכתיות. ואכן, שתי החזקות שרש"י מתייחס אליהן הן ודאי קביעות הלכתיות. בעובדה דינאי המלך מדובר על חזקת היתר של אמו לכהונה כחזקת הדין, ולא כבירור מציאותי, כפי שפירש הריטב"א. בכתובות מדובר על חזקה דמעיקרא.   כיון שהמצב הוא של הרי מומין לפניך, שבו החזקה מכריעה אך ורק ביחס לעיתוי לידת המומין, סביר שהמדובר בקביעה הלכתית גרידא ולא בבירור מציאותי.

סיכום

בבואנו לדון בעניין חזקה מגוף לגוף, עלינו להתמודד עם שתי נקודות מרכזיות:

א.   האפשרות לפצל בין פסקים הניתנים ביחס לגופים שונים, כאשר כתוצאה מהפיצול מתהווה לכאורה סתירה.

ב.   האפשרות לראות רצף מסוים בין אב לבנו או בין אם לבתה, ולהפעיל את חזקת האב ביחס לבן ללא קשר לנקודה א.

  ביחס לנקודה הראשונה ניתן לחלק בין חזקות שונות:

1.   אם החזקה מהווה בירור מציאותי, לא ניתן לפצל בין הפסקים. לעומת זאת, אם החזקה מהווה הנחיה הלכתית, וכך הוא בספיקא דתרי ותרי אליבא דרש"י, ניתן להנחות הנחיה הלכתית ביחס למי שהחזקה בגופו מבלי שיווצר הכרח לפסוק כך גם ביחס לגוף השני.

2.   אם החזקה מהווה הכרעה ביחס למעמד ההלכתי של בעל החזקה, מותנית אפשרות הפיצול במידת התלות של קביעת מעמד הגוף השני בסטטוס של הגוף הראשון. חילוק זה עלה בסוגיה בכתובות (יג.) בנוגע לשאלה אם מעמד הבת מותנה במעמד הביאה או במעמד אמה.

3.   כאשר החזקה היא קביעה או הנחיה הלכתית, מחלק ההפלאה בין מקרה שבו עמד בעל החזקה לדין ונפסק לגביו פסק באמצעות החזקה, לבין מצב שבו מי שהחזקה בגופו לא הועמד לדין. הסבר החילוק הוא, שחזקה המהווה קביעה הלכתית אינה קיימת בשטח כלל, אלא היא יצירה של בית דין. בית דין יוצרים חזקה זו רק עבור בעל החזקה. לאחר שנוצרה החזקה, קיימת היא במציאות כעובדה הלכתית, וניתן לפסוק על פיה בכל מקרה ומקרה.

  לגבי הנקודה השניה מצינו מספר גישות:

1.   הדעה המובאת בריטב"א (קידושין סו.), ויתכן שגם רש"י (בכתובות כו:), שללו כל אפשרות להעביר את חזקת האב לבנו.

2.   הראשונים שהקשו על רש"י מכח הסוגיה בכתובות, ולא הטילו כל הגבלות ביחס לחזקה זו, סברו שקיים רצף מוחלט בין האב לבנו, וחזקת האב מועברת ומועילה לבן.

3.   היד רמ"ה, המחלק בין מקרה שבו יצא קול לפני לידת הבן, לבין מקרה שהקול יצא לאחר לידתו, סובר שלבן כגוף נפרד ישנה חזקה עצמאית, שהועברה לו מאביו לאחר לידתו.

4.   הרמב"ן והר"ן, שחילקו בין מקרה שבו מופיע העד המכשיר לפני שני העדים הפוסלים, לבין מקרה שבו העדים הראשונים שהעידו היו העדים הפוסלים, סבורים, שבעוד שחזקת האב היא חזקה טבעית הקיימת בשטח, מועברת חזקת הבן מהאב על ידי בית הדין היוצרים אותה. לאחר שהחזקה נוצרה על ידי פסק בית דין, קיימת היא   בשטח כעובדה הלכתית. כפי שכבר צויין לעיל, ניתן להרחיב הבנה זו גם ביחס לכל חזקה שהיא קביעה הלכתית, וכך הבין ההפלאה.

---