בגדר ברכות הנהנין / ברוך קץ

כתב הרי"ף בפרק קמא דברכות (ו.), דמי שברך ברכת הנהנין ומסופק הוא אם בירך כראוי, לא יחזור ויברך, דספקא דרבנן לקולא.

התוס' בדף יב. (ד"ה לא) הביאו את דברי הרי"ף, וכן את דברי ר"י, שחלק עליו ואמר, שצריך להחמיר ולברך בשנית.

הגאון ר' עקיבא איגר בגליון-הש"ס ובחידושיו על אורח-חיים סימן ר"ט הסביר את פסקו של ר"י לפי דברי המהרש"א (פסחים קב.), דלא אמרינן ספק ברכות להקל בברכות הנהנין, דהאוכל ללא ברכה מעל, ולפיכך סובר הגרע"א, שכעקרון אסור לברך מספק וממילא אסור לאכול (וכן משמע מלשון המהרש"א שם), אלא שכאן יברך ויאכל, דממה נפשך ברכה אחת אינה צריכה, דאם לא יאכל הרי ברכתו הקודמת לבטלה (ורק אם כבר אכל ומסתפק אם בירך לפני כן, לא יוכל להמשיך לאכול).

לכאורה נראה, דנחלקו ר"י (על פי דברי האחרונים הנ"ל) והרי"ף בגדר ברכת הנהנין: לרי"ף, אין הברכה אלא בגדר של מצות שבח והודאה על המאכל, וכיון שמצוה זו מדרבנן היא, ולעומתה עומד חשש ברכה לבטלה, אמרינן ספק דרבנן לקולא, ויאכל ללא קיום המצוה; לר"י, נתקנה ברכת הנהנין כמתיר, דכל מאכל לה' הוא, והבעת ההכרה בכך על ידי הברכה היא המתירה את ההנאה ממנו, ולפיכך, ללא הברכה המתירה את המאכל, אסור בשום אופן לאוכלו.

נראה, דיש לתלות המחלוקת בפסוקים השונים שהובאו כמקור או כאסמכתא לחיוב הברכה (ברכות לה.): לשמואל וללוי, שלמדו החיוב מהפסוק (תהילים, כ"ד, א) "לה' הארץ ומלואה", דקודם הברכה המאכל הוא כקדשי שמים, והברכה כפדיון מן ההקדש היא, שלאחריו נאמר (שם, קט"ו, טז): "והארץ נתן לבני אדם", הרי הברכה היא מתיר (וכן הוא לסתמא דגמרא, שלמדה חיוב הברכה מסברה - "אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה ללא ברכה", ועיין פני-יהושע); לר' עקיבא, שלמד זאת מ"'קדש הלולים לה'' (ויקרא, י"ט, כד) - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם", ומשמע דחובת ברכה ראשונה מקבילה לחובת ברכה אחרונה, ובברכה אחרונה לא שייך לומר דמתיר היא, הרי הברכה מצות שבח והודאה היא. כך יש לומר אף ללומדים זאת מקל-וחומר מברכה אחרונה [1].

והנה, אם נפרש דברי ר"י, דהברכה היא מתיר גרידא, יש להקשות על דבריו:

א.   מדין קדימה בברכות. במינים שברכותיהם שוות נחלקו התנאים: ר' יהודה סובר, שמין שבעה עדיף; וחכמים סוברים, שמין חביב עדיף (ברכות מ:-מא.). נראה, שיסוד דין זה הוא משום דמצוה מן המובחר היא שיברך על החשוב יותר, וכמפורש בדברי ר' יוחנן גבי קדימת שלמים לפתיתים (לט:): "שלם - מצוה מן המובחר"[2], ובדומה למצות בציעת הפת מהמקום האפוי יותר (סנהדרין קב:), ומוכח דהברכה מצוה היא. אלא שיש לדחות, דאינו משום כבוד המצוה וחשיבותה, אלא משום כבוד הברכה, דכיון דהמתיר הוא ברכה הכוללת שם שמים, יש לאומרה דרך כבוד. אולם, מלשונו של ר' יוחנן יש להוכיח.

ב.   "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא... ועל כולם, אם אמר שהכל - יצא" (ברכות מ.) - הרי דיש בברכות הנהנין הנהגה לכתחילה - כל מאכל כברכתו, וגדר דיעבד - שהכל. והנה, גבי מתיר אמרו התוס' (נדה סו:, ד"ה כל), דלא שייך לכתחילה ודיעבד בטבילה, "דלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם", ואם כן, מוכח דעניין הברכה אינו מתיר גרידא. אולם יש לדחות, דהתוס' לא אמרו אלא דמדאורייתא לא שייך לכתחילה ודיעבד במתירים, אך מדרבנן יתכן ששייך.

ג.   בדין קדימת הברכה במינים שברכותיהם שונות, הכלל העיקרי הוא שמקדימים את הברכה המבוררת יותר (ברכות לט., ורש"י ותוס' שם). יסוד דין זה אינו עניין מצוה מן המובחר, כאמור לעיל לגבי מינים שברכותיהם שוות, דהרי יברך את שתיהן, וכל אחת תיעשה מן המובחר. נראה, דיסוד הדין הוא קדימה במצוות, וכעין תדיר ומקודש שקודמים, ואף כאן - הברכה החשובה יותר קודמת [3].

  ונראה, דעניין זה דקדימה לא שייך במתיר גרידא, דמה עניין להתיר זה קודם לזה, ומוכח דבמצוות עסקינן. אלא שגם כאן יש לדחות, דכיון שהמתיר נתקן בנוסחות שונות, קבעו חכמים סדר באמירתן.

ד.   אף מדברי ר"י עצמו בתוס' מוכח דמצוה היא, דהא בהמשך הדיבור דן הוא בזה מצד מצוות צריכות כוונה.

וליישב דעת המהרש"א והגרע"א יש לומר, דלא נתכוונו דהברכה היא מתיר גרידא, אלא דהיא מצוה שנתקנה בצביון של מתיר, שכבוד המצוה וחשיבותה הוא שללא קיומה יהיה אסור לאכול[4]. לפי זה, לא יקשה על המהרש"א ורע"א מכל הני דוכתי, דמשמע דברכה מצוה היא, דאכן מצוה היא, אך גם מתיר.

אך עדיין יש להקשות, דהנה בדין עיקר וטפל בברכות כתבו האחרונים, דשני דינים הם [5] : האחד - "כל שהוא עיקר ועמו טפילה - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה" (ברכות מד.), והוא דין טפילות, שכשמאכל אחד משרת את חבירו, הוא נטפל אליו, והברכה על העיקר מתייחסת גם אל הטפל; והשני - דינו של ר' חייא - "פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקין" (שם מא:), דכאן לא שייך לומר שכל המשקים שישתה אחר היין משרתים אותו ונטפלים אליו, אלא כיון שהיין - ראש הוא לכל המשקים, והפת - ראש לכל האוכלין, בשעה שהוא מברך ומודה עליהם - אין ראוי לברך על דבר פחות.

והנה בדין הראשון, כשאוכל הטפל - אוכלו בברכה, שהרי ברכת העיקר פוטרתו, אך בדין השני נאמר, שיאכל וישתה ללא ברכה. ואם כדברי האחרונים הנ"ל, דהברכה נתקנה כמתיר, לא יתכן דבר זה, דהרי כשאכל ללא ברכה - מעל.

וכן קשה מהא דאונן הפטור מכל המצוות אוכל ללא ברכה ראשונה (שם יז:, ורש"י), ואם הברכה מתיר היא - היאך יוכל לאכול, והא אונן פטור ממצוות, אך לא הותר באיסורים [6].

וכן יש להקשות מהא דהפועלים העושין בשכרן פטרום חכמים (לפי גירסת רש"י ותוס') מברכה ראשונה, כדי שלא לעכבם ממלאכתם (שם טז.), ואם ברכת הנהנין נתקנה כמתיר - כיצד יאכלו ללא ברכה? אך לפי גירסת הרי"ף והגאונים (עיין הגהת הגר"א שם), לא פטרום מברכה ראשונה, ואם כן, אין להקשות מכאן.

וכן קשה מהא דבעל קרי "על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו" (שם כ:), כיון דברכה שלפני המזון מדרבנן. וקשה: כיצד הותר לו לעבור על איסור אכילה ללא ברכה [7] ?

מכל זה מוכח, דאי אפשר לומר דהברכה מתיר גמור היא, כפי שהעלנו בדעת המהרש"א והגרע"א, אלא יש לפרש, ואף בדעת הרי"ף יש לומר כן, דהיא מצוה המעכבת, וכפי שכתבו האחרונים החולקים על השאגת-אריה הנ"ל [8], גבי איסור טבל, דאינו איסור העומד בפני עצמו, אלא הוא עיכוב מחמת מצות הפרשת תרומות ומעשרות, והיכא דלא שייכת המצוה, לא שייך איסור טבל [9]. לפי זה, אתי שפיר דאונן לא יברך, דהא פטור הוא מן המצוה, וממילא ליכא איסור. וכן בבעל קרי - פטרוהו ממצוה דרבנן, מחמת תקנת עזרא. והמברך על היין, ראש המשקים, פטור הוא ממצות ברכה על המשקים הפחותים.

לפי זה, המסופק בברכת הנהנין, כיון שעומד לעומתו חשש איסור ברכה לבטלה, ומצות הברכה אינה אלא מדרבנן, אומר הרי"ף, שספק דרבנן לקולא, ופטור הוא ממצוה זו, ויאכל ללא ברכה. ואף ר"י, שהחמיר בזה, לא משום דסבירא ליה דמתיר הוא, אלא משום חשיבות הברכה פסק להחמיר [10], ולא חשש לברכה לבטלה, דהא לתוס' (ראש השנה לג.) איסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן (עיין רש"ש כאן), ועיין בפני-יהושע כאן, שכתב, דלא אמרו ספק דרבנן לקולא היכא דליכא פסידא אם יחמיר.

---