לעי"נ אבי מורי

  אפרים פישל בן אברהם יצחק ז"ל

  הריני כפרת משכבו

  נלב"ע א' בכסלו תשנ"א

אכילת פועל בשדה / מוטי ספראי  

כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך, וחרמש לא תניף על קמת רעך (דברים, כ"ג, כה-כו).

בין שלל המצוות בפרשת כי-תצא, מופיעים גם דיני אכילת פועל בשדה ובכרם. אין בכוונתי לעסוק בכל פרטי המצוות, המופיעים, רובם ככולם, בפרק שביעי במסכת בבא מציעא. ברצוני להציע מספר הבנות באופי ההיתר והגבלותיו, ועל פיהן לנתח את פרטיו המרכזיים של הדין.

א. הטעם להיתר

מסברה, ומעיון בסוגיות, ניתן לחשוב על שלושה כיוונים מרכזיים בהבנת טעם ההיתר:

1.   התורה הגדירה כאן את תנאי עבודתו של הפועל, וקבעה שחלק משכרו הסטנדרטי של הפועל הוא הזכות לאכול על חשבון בעל השדה בזמן העבודה.

  כך נראה להבין ממהלך המשניות בפרקנו. הפרק בתחילתו עוסק במנהגים שונים, וקובע שבשכירות פועל "הכל כמנהג המדינה" (משנה א'), ואילו במשנה השניה נאמר "ואלו אוכלים מן התורה". כלומר, דין אכילת פועל הוא חלק מתנאי השכירות, אולם איננו תלוי במנהג המקום.

דפועל עיקר חיובו מיקרי דבר שבממון וזכות (חידושי הגר"ח הלוי סולוביצ'יק על הרמב"ם, הלכות מעילה, פ"ח ה"א).

  ר' חיים הבין, שזכות זו היא זכות ממונית, המגדירה מה יש לתת לפועל בשכרו, כפי שהסברנו.

2.   ניתן לשייך את זכותו של השכיר לאכול למסגרת מתנות עניים. בעל הבית מחויב לתת לשכיר מתנות, כשם שהוא מחויב להניח פאה בשדהו לכלל העניים:

וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים, כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים (רבנו חננאל [1] ב"מ פז:).

  אמנם מתנת עניים זו מיוחדת בכך שכל שכיר, בין עני ובין עשיר, יכול לזכות בה, אולם, כבר מצינו בגמרא (עירובין מט:), שעוברי דרכים, כל עוד הם מחוץ לביתם, נקראים עניים. הנה כי כן, ניתן לומר שפועל בשדה, הרחק מביתו ושאר נכסיו, נחשב לעני הראוי למתנות עניים מסוימות.

3.   פרקנו כורך יחדיו את דיני אכילת פועל ודיני חסימת שור בדישו:

שור דכתב רחמנא למה לי, לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם (ב"מ פט.).

  לכל אורך הפרק נלמדים דיני פועל משור הנחסם ולהיפך. היקש זה מעורר את המחשבה, שאולי היתר אכילת פועל דומה גם בסיבתו לאיסור חסימת שור בדישו. הפועל תאב לאכול מן הפירות, ויהיה זה "צער בעלי חיים" לחסום אותו.

והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאווה. כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו, אם לא יאכל בהיתר - יאכל באיסור, ולכך התיר כנפשך שבעך (רבנו בחיי עה"ת, דברים, כ"ג, כה).

  רבנו בחיי הבין היתר זה כרשות בגלל יצר הרע. ספר החינוך רואה את הדברים באור יותר חיובי, ואומר:

משרשי המצווה ללמד את בנ"י להיות להם נפש יפה ורצון טוב (החינוך, מצוה תקע"ו).

  כיוון זה מחוזק במיוחד לאור ההגבלות הרבות שהוטלו על אכילת פועל, כגון האיסור לאכול שלא בשעת מלאכה בשדה, האיסור לאכול אכילה גסה, הלאו על קצירת כמויות בחרמש, ועוד כהנה וכהנה. אם היתר האכילה מבוסס על הצער שנגרם לפועל, כל אכילה שחורגת מסיפוק היצר, אסורה.  

כדי להמחיש את ההבנות השונות בהיתר לפועל, נביא מספר סוגיות, שבהן ניתן להעמיק לאור הטעמים שהובאו:

א. הסוגיה שבה בא לידי ביטוי אופי היתר האכילה באופן החד ביותר, היא סוגיית "פועל משלו הוא אוכל או משל שמים".

איבעיא להו: פועל - משלו הוא אוכל או משל שמים? למאי נפקא מינא? דאמר: תנו לאשתי ובניי. אי אמרת משלו הוא אוכל, יהבינן להו; אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל, לדידיה זכי ליה רחמנא, לאשתו ובניו לא זכי ליה רחמנא! (ב"מ צב.).

  רש"י במקום הבין את התלבטות הגמרא כך:

משלו הוא אוכל - תוספת שכר היא שהוסיפה לו תורה. או משל שמים - במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים.

לדעת רש"י, מתלבטת   הגמרא בין הסברות שהעלינו. אם אדם זכה בזכות ממונית כחלק משכרו - רשאי הוא לעשות בה כרצונו; בעוד שאם זוהי מתנת עניים או מניעת צער מהפועל, התורה זיכתה רק לו, ואיננו יכול לתת לאשתו ובניו. ואם כן, להלכה, כיון שפועל משל שמים הוא אוכל, מסקנת הדברים היא, שאכילת פועל באופיה היא מתנת עניים, או לחילופין - מניעת צער.

ר' חיים סובר, שגם למסקנה אופי הזכות הוא ממוני, ואת התלבטות הגמרא מסביר הוא כך:

ואע"ג דמשל שמים הוא אוכל, היינו דאין לו התחייבות על בעה"ב, וכדקאמר הגמרא הנ"מ ליתן לאשתו ובניו, אבל הא מיהא דיש לו רשות לאכול, וזה הוי דין זכות ממון(הלכות מעילה, פ"ח ה"א).

אי אמרינן דפועל משל שמים הוא אוכל, אין הכוונה שאכילתו היא בתורת צדקה, אלא פשוט תוספת שכר המגיעה לפועל מהקב"ה, ולא סעיף בחוזה ההדדי שבין בעל השדה והפועל. ממילא, השכיר איננו רשאי לתתה לאחרים כל עוד לא זכה בה הוא, כי היא ברשות בעל הבית.

ב. מהסוגיה שהובאה ניתן להגיע למסקנה נוספת. רק פועל שאמר - "תנו   לאשתי ובניי" אין שומעים לו, אך אם פועל לקח את הפירות לידו,   ונתן אותם לבני משפחתו, הרשות בידו, כיון שכבר זכה בהם לכל   דבר.

  בתוספות, לעומת זאת, נאמר:

שלא זכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל (ב"מ צב., ד"ה אי אמרת).

הטור (סי' של"ז) מביא את שתי האפשרויות ופוסק כתוספות. המחלוקת מאימתי זוכה הפועל באוכל יכולה להתקשר לדיון בטעם ההיתר: אם האכילה היא זכות ממונית וחלק ממשכורתו, סביר להניח שברגע שהגיע הפרי לידי השכיר, הוא נקנה במשיכה. לעומת זאת, אם דיברה תורה כנגד יצר הרע, יתכן שהפועל כלל אינו קונה את הפרי, אלא כל מה שניתן לו הוא מעין זכות שימוש בשדה ובפירותיו, וכל עוד הוא לא נוגס ואוכל - נשאר הפרי ברשות בעל השדה. אם רשות האכילה היא מתנת עניים, יש מקום להסתפק מאימתי זיכתה התורה מתנת עניים מיוחדת זו, ומהו אופיה - זכות ממונית, או רק היתר אכילה, ללא קניינים.

ג. המשנה (ב"מ צב.) אומרת:

אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כותבת ואפילו בדינר. ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו; וחכמים מתירים. אבל מלמדים את האדם שלא יהיה רעבתן, ויהא סותם את הפתח בפניו.

והגמרא מקשה:

חכמים היינו תנא קמא? איכא בינייהו אבל מלמדים. לת"ק לית להו מלמדים, לרבנן אית להו מלמדים.

נחלקו התנאים האם פועל אוכל יתר על שכרו או לא. אנו נתרכז במחלוקת הפנימית בין ת"ק לחכמים. רבים הקשו (עיין ביד דוד) מדוע ת"ק אינו סובר שמלמדים את האדם, ומה רע בעצה טובה?

אליבא דת"ק אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה, שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה, והתורה זיכתה לו (ר' יהונתן בשטמ"ק על אתר).

אפשר להבין את דברי רבנו יהונתן כפשוטם - נחלקו ת"ק וחכמים האם יש זכות לתת עצה טובה לאדם, האומרת לו לוותר על זכות שניתנה לו כחוק. אולם ניתן להציע פירוש מהותי יותר, הנוגע בשורשי הדין: לפי חכמים, היתר האכילה הוא היתר בדיעבד, הניתן רק כנגד יצר הרע. התורה לא עודדה את הפועל לאכול, ולכן, גם אנחנו יכולים להבהיר לו את הנזקים הנגרמים משימוש בהיתר המפוקפק הזה. אולם לדעת ת"ק, בעל השדה נצטווה לתת מתנות עניים לפועל, וכפי שלא נגיד לעני לא ליטול לקט, שכחה ופאה, כך גם כאן, לא נשלול את זכותו של השכיר למתנה, אלא נחנך את בעלי השדות שיתנו בעין יפה לפועליהם.

ב. היתר האכילה - עשה לבעל השדה, או רשות לפועלים?

נחלקו הראשונים האם התורה ציוותה על בעה"ב במצות עשה שייתן מפירותיו לפועל, או שהתורה קבעה רק שהפועל רשאי לאכול בשדה, אולם על בעל הבית לא מוטלת חובה להאכילו.

הרמב"ם הוא אבי השיטה המונה מצות עשה על בעל הבית:

הפועלים שהיו עושים בדבר שגידולו מן הארץ... הרי על בעה"ב מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו (הלכות שכירות, פי"ב ה"א).

בעקבותיו הלכו ספר החינוך, הסמ"ג והסמ"ק, שמנו מצות עשה על בעל הכרם; בעוד שרס"ג, היראים ושאר מוני המצוות, לא מנו כלל מצות עשה, אלא רק שני לאוים.

לכאורה, הצדק עם רס"ג וחבורתו, שהרי הפסוק מוסב כלפי הפועל, ואיך ניתן ללמוד ממנו מצות עשה לבעל השדה [2]?

בפשטות, ניתן לדחות את השאלה, ולומר, שלמרות שהתורה מדברת כלפי הפועל, מובן מאליו שכוונתה לפנות אל בעל השדה, שכן הפועל איננו זקוק לתמריץ שיאפשר לו לאכול, והתורה, למעשה, פונה בצורה סמויה אל בעל הבית, וגם מצוות המופיעות בעקיפין - נחשבות כמצוות עשה[3].

אליבא דאמת, דברי הרמב"ם עצמם אינם פשוטים. אמנם בהלכות הוא מציין שהמצוה היא על בעל הבית, אך בספר המצוות, מצות עשה כ"א, ובכותרות, הוא אומר:

מצות עשה שיאכל השכיר מן המחובר שאוכל בו.

כאן כבר הרמב"ם אינו מדבר על מצות עשה לבעל הבית, אלא על מצוה המוסבת כלפי הפועל - ברור שאין הכוונה שהפועל מקיים מצוה באכילתו, אלא פשט הכתובים הוא שניתנה רשות לפועל לאכול, ובעל השדה עובר על איסור עשה אם הוא מעכב בעדו.

כדי להסביר את הרמב"ם בצורה המניחה את הדעת, ניתן להשתמש ברעיונו של הגרי"ד סולוביצ'יק ("על התשובה", עמ' 37-44). הרמב"ם בכותרות ובסה"מ מדבר על הגדרת המצוה האובייקטיבית, וכאן ברור מלשון התורה שאין מצוה על בעל הבית, אלא רשות לפועל. אולם, בהלכות מדבר הוא על מעשה המצוה בפועל, וברור, שמי שיצטרך לקיים את הציווי בשטח הוא בעל הבית, וצריך להניח לפועלים לאכול, והם כבר יאכלו בשמחה. דא עקא, שכיוון זה אפשרי אך ורק לפי הרמב"ם, ולא לפי הסמ"ק והסמ"ע, שכן הן במניין המצוות שלהם, והן בהנחיותיהם בשטח, מנו הם מצוה כלפי בעל הבית, ולכן בשיטתם נאלץ להסתפק בכיוון הראשון שהעלינו.

עד עתה ראינו שלוש שיטות אפשריות: דעת הסמ"ג, דעת הרמב"ם (לפי ההסבר שהועלה), ודעת הרס"ג - שאין כלל עשה. המחלוקת בין הרמב"ם בסה"מ לרס"ג איננה בפרשנות הפסוק, שכן שניהם מודים שהוא מוסב כלפי הפועל, אלא בשאלה האם מונים איסור עשה כזה כמצוה. ויתכן שלפי רס"ג וסיעתו אין אפילו איסור עשה כלפי בעל הבית, משום שכאן התורה רק הגדירה את משכורתו של הפועל, ואין כאן כלל ציווי, ואולי משום שרס"ג מסכים עם רבנו בחיי שהיתר האכילה ניתן בדיעבד כנגד יצר הרע, ובעל שדה, החוסם את הפועל, לא עשה מעשה נורא כל כך, שיחייב אותו באיסור עשה.

לעומת זאת, אם נניח שקיימת מצות עשה חיובית על בעל הבית, סביר מאוד לומר שהיתר האכילה הוא מטעם מתנת עניים, ולכן ציוו את בעל השדה, כמו בכל שאר המתנות. ניתן ללכת בכיוונו של ספר החינוך, שכבר הוזכר, ולומר, שציוו את בעל השדה לא להתאכזר כלפי הפועל[4].

  מה דינו של בעל כרם המונע מהשכיר לאכול?

'כנפשך' - מה נפשך אם חסמת פטור, אף פועל אם חסמת פטור (ב"מ פח:, צב.).

ויש לפרש עוד, אם חסמת פטור, אף על גב שלא קצץ, ולומר שהוא פטור ממלקות, אלא שחייב לשלם מה שהיה אוכל (ריטב"א פח:, ד"ה לכדתניא).  

להלכה פסקו כולם כריטב"א, שאמנם בעל הבית פטור ממלקות, אבל חייב בתשלום אם לא התנה מראש. אולם המנחת-חינוך אומר:

והנה זה מ"ע על בעה"ב להניח לפועל לאכול, ואם חסמו פטור ממלקות, דאינו לאו רק עשה. והר"ם לא כתב חיוב תשלומין על הבעה"ב לפועל מה שהיה רשאי לאכול, נראה דא"צ לשלם, דהיה לו לפרש (מצוה תקע"ו).

ברור מאליו, שאם נסבור שאכילת הפועל היא זכות ממונית, הרי שאם מונעים ממנו זכות זו בלי התנייה מראש - יש צורך לפצותו על כך. כמו כן, סביר, שאם אכילת פועל היא רק נגד יצר הרע שלו, ואין לו בה שום קניין קודם אכילה, הוא גם לא יקבל פיצוי. אולם, יש מקום להציע, שגם לפי הסוברים שזכות האכילה איננה זכות ממונית, אלא רק זכות שימוש שניתנה לפועל, עדיין יש מקום לפצות את הפועל, משום שגם מי שנשללה ממנו אופציה להנות, ראוי לפיצוי על כך. ויתכן, שגם אם אכילת פועל היא מתנת עניים (למרות שכל מה שנאמר כאן הוא ציווי על בעל הבית, ואין לפועל שום זכות בגוף הפירות), עדיין מתנת עניים זו הופכת לחלק מכלל מתנות עניים, שבהן כידוע קיים דין גזל מתנות עניים.

ג.   היקף ההיתר  

אמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר, בביאת כל אדם הכתוב מדבר. ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה! אמר רב אשי: אמריתיה לשמעתיה קמיה דרב כהנא, אמר לי: ודילמא בעושים בסעודתם, דעבדו ואכלו? ורב, אפילו הכי, ניחא ליה לאיניש לאוגר אגירי ונקטפיה לפרדסיה, ולא נייתו כולי עלמא ואכלי ליה   (ב"מ צב.).

  בקטע מופיעות שלוש דעות ביחס להיקף הנהנים מההיתר:

1.   רב - רק פועלים שבעה"ב שכר בעצמו רשאים לאכול.

2.   רב כהנא - כל אדם שנכנס לשדה ועובד, גם בלי רשות מבעה"ב, יכול לסעוד את לבו.

3.   איסי בן יהודה - כל עובר אורח שנקלע לפרדס נכלל בנהנים מההיתר.

להלכה נפסק כרב[5], אולם עדיין, שומה עלינו להבין מדוע לא נתקבלה דעת איסי בן יהודה, המתיישבת עם פשוטו של מקרא, שהרי אין כל הגבלה בפסוקים בהיקף ההיתר. ניתן להציע כמה לימודים אפשריים לדעת רב ורב כהנא:

א.   "נאמר כאן 'ביאה' ונאמר להלן 'לא תבוא עליו השמש', מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר" (ב"מ פז:).

ב.   כל הראשונים מביאים בשם הספרי מיעוט, שממנו נלמד שרק בפועל הכתוב מדבר. השפתי-חכמים מפנה ללימוד הבא:

'כי תבוא בכרם רעך' - יכול לעולם? ת"ל, 'ואל כליך לא תתן' - בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית (ספרי דברים, כ"ג).

ניתן לדייק מהספרי, לא רק שהיתר האכילה הוא בשעת מלאכה מבחינת זמנו, אלא שהוא רק במי שנותן לכליו של בעל הבית מבחינת היקפו, וכן מופיע בירושלמי מעשרות, פ"ב ה"ז.

ג.   סברת רב בקטע שהובא - לא שבק איסי חיי לכל בריה. ההפסד שיגרם כתוצאה מהבנתו של איסי בן יהודה הוא בלתי נסבל.

ד.  

מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר, וכי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו בקמה שלו שלא מדעתו? אלא כך הוא אומר - כי תבוא לרשות בעלים לעבודה, תאכל (רמב"ם, הלכות שכירות, פי"ב ה"א).

אם נשוב ונעיין בטעמים שהוזכרו, מובנת שלילת דעתו של איסי בן יהודה במיוחד לאור הדעה שהיתר הפועל לאכול הוא חלק מתנאי השכירות, ואם כן, ברור שלא כל עובר דרך יקבל פירות, וסביר שגם אנשים שאוכלים מסעודתם מבלי ליידע את בעל הבית, לא יוגדרו כשכירים בעלי תנאים. זו גם הנימה העולה מהלימודים א' ו-ב' - היתר האכילה נובע מכך שאדם עובד[6].

לעומת זאת, אם הסיבה להיתר היא מתנת עניים או מניעת צער, יש כבר מקום לחשוב על רמות שונות של מחויבות בעל שדה כלפי עוברי דרכים וסתם רעבים, וכאן ניתן להיות קיצוני כרב או כאיסי בן יהודה, או לאפשר הצעת פשרה, שלפיה, כל הרוצה ליטול - צריך גם לתת תמורה לבעל הבית, כרב כהנא.

אולם, מעבר למעמסה הכלכלית שבדברי איסי בן יהודה, עולה מדברי רב והרמב"ם נקודה עקרונית הרבה יותר. שניהם הדגישו את ההתחשבות בדעת בעל הבית, ולפיהם די בכך שבעל הבית אינו רוצה לתת לאדם פלוני לאכול או לבוא בשדה, כדי למנוע ממנו את זכות האכילה.

נראה, שהם סברו שכל היתר אכילת פועל מותנה ומושתת על הסכמה בפועל, או מחילה של בעל הבית על האכילה. כשם שהתורה לא התירה לפועל לעבור על ערלה, כך לא התירה לו לעבור על גזל, ורק לאחר שמוסר מכשול הגזל, על ידי מחילה מפורשת של בעה"ב[7], או בעצם הסכמתו לשכירות,   ניתן לדבר על היתר אכילה, ולמעשה אין חידוש בעצם היתר האכילה, אלא במגבלותיו[8]. בעוד שלפי איסי בן יהודה, ואולי לפי הגמרא והספרי, כל מהות ההיתר היא לומר שכאן הופקע לאו דגזל על אפו וחמתו של בעל השדה, וכלשון תוספות:

דשרי רחמנא איסור גזל, דאוכל משל חברו (ב"מ פז: תד"ה רעך).  

בשאלה עד כמה מותנה היתר האכילה בהסכמת בעל הבית, דן הרב פערלא בפירושו לסה"מ של רס"ג, אולם בהקשר שונה. הוא טוען, שלדעת הסוברים שקיימת מ"ע על בעה"ב, חייב הפועל להימלך בו, שכן הרשות נתונה בידו, בעוד שלדעת הסוברים שניתנה רשות לפועל לאכול, אין צורך להימלך בבעה"ב[9].

ניתן לדון במידת ההתייחסות לדעת בעל השדה כבר על רקע תנאי. התוספתא בריש "השוכר את הפועלים" אומרת:

אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית, ולא יהיה מרעיב ומסגף את עצמו ומאכיל מזונותיו, מפני גזל מלאכתו של בעה"ב.

מדוע הובאו פרטים אלו בסמיכות לדיני אכילת פועל בשדה?

ניתן, כמובן, לומר, שהתוספתא רק חיפשה מסגרת מתאימה לפרט את כל דיני פועל, והתפר בין פרק השוכר את האומנים ופרק השוכר את הפועלים, נראה לה כמקום מתאים. אולם העובדה שהרמב"ם ושאר הפוסקים שזרו דין זה במכלול דיני אכילת פועל, מעוררת אותנו למחשבה נוספת.

סביר לומר, שהתוספתא באה להדגיש שאין להיתר אכילת פועל שום זכות וכח להפקיע איסורים אחרים, או לפגוע בתנאי השכירות. לאור זה, מובנות היטב ההגבלות הרבות על אכילת פועל: עד שתתיר התורה לפועל לאכול, עליו לדלג מעל משוכות רבות, ולהתחמק מכל אבק גזל. מכאן ברור המעבר להגבלות על היתר האכילה.

ד. איסור גזל

בפסוקים מופיעים שני לאוים: "וחרמש לא תניף", ו"אל כליך לא תתן". אולם, האחרונים התעסקו בעיקר באיסור שאינו מופיע בפסוקים - לאו דגזל. הזכרנו לעיל את הסברות השונות בעד החלת הלאו ונגדה, ונותר רק לרדת לפרטי השיטות השונות. רוב המקורות לא עסקו בשאלה העקרונית האם היתר אכילה מפקיע גזל, אלא בשאלה, האם כאשר אדם אכל בשדה שלא כדין, יעבור על איסור גזל, בנוסף ללאוים ואיסורי העשה הקיימים.

ובאמת דבר זה צ"ע אם עובר על גזל... וא"כ אפשר כאן נמי, דגבי פועל התירה התורה גזל בפירוש, ואכלת וכו', וא"כ מה דאסר הכתוב, היינו 'ואל כליך', אינו רק איסור זה, ולא אהדרא ללאו קמא לאיסור דגזל (מנ"ח תקע"ח).

המנ"ח מסתפק בשאלתנו, ופוסק שמכיון שהותר כבר איסור גזל בהיתר האכילה, גם מי שיחרוג מגבולות ההיתר, לא יחזור לאיסור גזל. אולם, קיימים איסורים ייחודיים לדין אכילת פועלים, וכן גם דעת הלבוש (חו"מ של"ז סקי"ח).

ואם תשאל, למה היה צריך לאו זה (- 'ואל כליך לא תתן'), והלוא בכלל גזל הוא? התשובה, לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגידולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך כמו שהם מקפידים במה שיש להם בתוך הבית, על כן היה מחסדיו ב"ה להרבות עליו האזהרות במה שהכשלון מצוי (ספר החינוך תקע"ז).

מדברי ספר החינוך נראה בפשטות, שהאוכל במקום שאסור לאכול,   עובר, אכן, על לאו דגזל, ולמעשה הלאוים המפורטים בפרשה הם רק הדגשה שכאן חל איסור גזל[10].

ספר החינוך מביא בהו"א סברה מעניינת, שלפיה יכולנו לחשוב שבשדה לא קיים כלל חשש גזל, לא בגלל שהתורה הפקיעה את הבעלות עליו, אלא מכיון שבעל השדה מוחל על כמויות מזעריות. למעשה, גישה זו מתחשבת, עקרונית, בדעת בעל הבית, אולם מנטרלת אותה לחלוטין, על ידי מחילה סתמית, הקיימת תמיד.

הסמ"ע (סי' של"ז סקל"ח) הבין בפשטות, שמי שנותן לכליו, או מניף חרמש, עובר על שני לאוים, גם על הלאו המקומי וגם על איסור גזל, שכן כל מה שהתורה לא התירה הוא גזילה.

ראינו שתי גישות קיצוניות: אחת, המכניסה לשיקול את איסור גזל (סמ"ע, ספר החינוך), ואחת - המנטרלת אותו (מנ"ח, הלבוש). ניתן גם להציע שיטת ביניים, שלפיה האוכל ממאכלים שלא הותרו כלל, או בשעות שאסור לו לאכול, עובר בגזל; ולעומתו המניף חרמש, או נותן לכליו מפירות שיש לו בהם היתר אכילה, מכיון שכבר הותר לגביו איסור גזל, שוב איננו עובר עליו. יתכן, שבעל המנחת-חינוך יאלץ לקבל פשרה זו לאור הגמרא בסנהדרין:

פועל בכרם אימת, אי בשעת מלאכה - היתרא הוא, אי דלא בשעת מלאכה - גזל מעליא הוא?   (סנהדרין נז.).

הגמרא אומרת בפירוש, שמי שאוכל שלא בשעת מלאכה - עובר בגזל. אולם   שם מדובר בבן נח, ויתכן שגדרי גזל שלו מורחבים. גם בירושלמי מעשרות, פ"ב ה"ו, נאמר:

תני, רשב"י אומר: עד איכן דקדקה התורה בגזל, שצריכה לדון בין אדם לחבירו עד כדי הנפת מגל.

אם כי יתכן, שבירושלמי גזל הוא רק שורש הדין, ולא אופיו המעשי.

ה. ואל כליך לא תתן

לפי ההבנה ב"חינוך", שלאו ד"ואל כליך" הוא ממש מטעם גזל,   פטורים אנו לדון בסיבה ללאו. אולם, לפי הסמ"ע, שסבר שהאיסור לתת לכליו של הפועל עומד בנפרד מגזל, והוא אף מדייק כן משיטת הרמב"ם, עלינו להבין מה אופיו של לאו זה.

צריך לומר שלפי הסמ"ע (וההו"א בחינוך), ראתה התורה פגם מוסרי בכך שפועל שנשכר למטרה מסוימת ינצל את מעמדו ובדידותו בשדה, וידאג לכל בני משפחתו על חשבון בעל הבית, למרות שלא קיימת בעיית גזל. ואולי זוהי הנקודה שהתוספתא שהזכרנו באה להדגיש, באמרה - "ולא יהא מאכיל מזונותיו לבני ביתו".

יתרה מזאת, יתנן שהתורה מנתה את היתר האכילה בבחינת "לא זו אף זו קתני", ותורף דין אכילת פועל הוא האיסור לקחת הביתה. לכן גם נסמך דין זה לשמירת מוצא השפתיים, שכן פועל שלקח מזון לביתו מרמה את בעה"ב ומפר את התחייבותו.

הרב פערלא תלה את הדיון באופי האיסור לתת בכלי, בכמויות הניתנות בו:

האזהרה שהזהיר השכיר מלקחת מממון מעבידו יתר על אכילתו... ושם נתבאר מה שהוא רשאי לאכול ומה שאינו רשאי לאכול, ואם אכלו - הרי עבר על מה שנאמר 'ואל כליך לא תתן'   (סה"מ לרמב"ם, ל"ת רס"ח).

  בהלכות כותב הרמב"ם:

וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה, או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים - עובר בלא תעשה, שנאמר: 'ואל כליך לא תתן' (הלכות שכירות, פי"ד ה"ג).

ביד-החזקה משמע, שלאו זה כולל בתוכו כל לקיחה הביתה, אפילו בכמות מזערית שיכול לאכלה, שכן נאמר ממה שעשה, הכמות לא משנה את הדין. אע"פ שתוך כדי אכילתו כבר הופקע איסור גזל (יתכן שניתן לחלוק על מסקנה זו), עדיין קיים איסור עצמאי. אולם לפי הניסוח בספר המצוות, לאו זה חל רק כשנוטל יותר ממה שהיה יכול לאכול, והסיבה היא, שרק אז חל איסור גזל. בנוסף לכך, הרמב"ם מקשר את כל ההגבלות על האכילה ללאו זה, ונראה שלדעתו זהו לאו מטעם גזל, הכולל את רוב החריגות.

ו.   וחרמש לא תניף על קמת רעך

המבטל ממלאכתו ואוכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר 'וחרמש לא תניף' וגו', ומפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה, לא יניף חרמש לאכילתו.

אמר אברהם, דברים אלו אין להם שורש... ולא מפני ביטול מלאכה, אלא כדי שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו   (רמב"ם וראב"ד, הלכות שכירות, פי"ב ה"ג).

נחלקו הראשונים מחלוקת קוטבית בהבנת הלאו: לפי הרמב"ם ישנו איסור לאכול בשעת העבודה, ובכך להבטל ממלאכתו[11], בעוד שלפי הראב"ד ושאר חכמי ספרד, היתר האכילה הוא דווקא בשעת העבודה, למרות שנגרם נזק לבעה"ב, וכלשון הריטב"א:

וזה תימה גדול, דבכוליה פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שעוסק במלאכתו (ריטב"א ב"מ פ:, ד"ה בזמן).

לא נעסוק כעת בגירסות ובמקורות השונים, התומכים בדעת כל אחד מהצדדים, אלא בטעם האיסור. דברי הרמב"ם תואמים את הקו הדורש התחשבות יתר בדעת בעל הבית והימנעות מגזל, בעוד שלפי הראב"ד וסיעתו ניתן לומר, שאין חשש גזל בדין אכילת פועל, ואין להתחשב בדעת בעל הבית, או לחילופין, שהנזק הנגרם לבעל הבית הוא כה שולי, שגם אם נתחשב בדעתו, הוא מוחל עליו.

מה שנותר עוד לברר, הוא המקור והסברה לדעת הראב"ד. סברה זו, שלא לעשות את אכילת הפועל קבע, מחודשת למדי, ולא נידונה בצורה מפורשת בכל פרק שביעי, לעומת סברת הרמב"ם, שכפי שהוזכר - מעוגנת היטב ביסודות הפרק.

כאן מתחדש הצורך לשוב ולעיין בטעמי ההיתר. אם אכילת פועל היא מטעם מתנות עניים, כבר מצינו בלקט, שכחה ופרט, תקדים לכך שמתנות עניים ניתנות דווקא בכמויות מצומצמות, וכאן קו הגבול שהתורה העבירה הוא החרמש. כמות הנקצרת בחרמש בבת אחת, היא כבר גדולה מדי. גם אם ההיתר נאמר כדי למנוע צער מהפועל, יתכן שדחף האדם לאכול מופיע בצורה של גירוי משיבולת מסוימת, ודחף לקטוף ולאכול, ולא באופן סיטוני, שבו האכילה והקטיפה נעשות ללא גירוי והבחנה.

אפשר גם לומר, שהתורה אמנם התירה לפועל לאכול אכילה נורמאלית, הבנויה כך שעד שהמוצר מגיע לפיו של האדם, חלק גדול מהתיאבון כבר עבר. כמו כן, אכילה נורמאלית נעשית בניחותא, ולא בחפזון. כאשר אדם קוצר בחרמש, מביא הוא מהר מאוד אוכל רב לפיו, ומעשה זה איננו בתורת אכילה אלא האבסה, אכילה גסה, וזאת לא התירה התורה. ניתן, שוב,   לקשר סברה זו לצורך להתחשב ברצונו של בעל הבית, אם כי אין הכרח בכך, ודי לומר שהתורה התירה לפועל לאכול, ולא יותר מזה.

אם נלך בדרך זו, נבין שורה של הגבלות המופיעות בסוגיות השונות:

'ואכלת' - לא מוצץ, 'ענבים' - ולא ענבים ודבר אחר... 'שבעך' - ולא אכילה גסה (ב"מ פז:).

כל המקרים בגמרא שהבאנו מציינים אכילה לא נורמאלית, ולכן נאסרו.

ז.   סיכום

דיני אכילת פועל נראים במבט ראשון כיחידה העומדת בפני עצמה, אולם אם מנסים לרדת לעומק הדין, יש צורך לדמות דין זה לדיני שכירות, מתנות עניים, או חסימת בהמה, ועל ידי כך להבין את גדריו המיוחדים. יותר מכל יש צורך להתייחס לאיסור לגזול את בעל הבית, שלכאורה נפגע במידה זו או אחרת מחמת היתר האכילה. לאחר שממקמים את הדין ביחס לשאר ציוויי התורה, מה שנותר לעשות הוא להבין את מהות הסייגים השונים, חלקם מפורשים בלאוים, וחלקם נדרשים מהיתר האכילה ומהווים איסור עשה.

יש גם צורך להבין את הלימודים השונים שבפרק לאור השאלות שהצגנו, ולהגיע למסקנות הלכתיות מפורטות, אולם מקוצר היריעה הסתפקתי ביסודות בלבד.

---