בין יוסף ליהודה - בין חלום למציאות [1] / מוטי בנמלך

פתיחה

חלקו האחרון של ספר בראשית - למן פרק ל"ז ואילך - הוא מן הביוגרפיות המקיפות, המפורטות והמרהיבות ביותר במקרא.

סיפור קורותיו של יוסף, מרגע שהתיישב יעקב בחברון, אינו כרוניקה או אוסף של אירועים ועדויות, כי אם סיפור התפתחות אישיותו של יוסף, עיצובה ובניינה, על ידי עצמו, בידי הסובבים אותו ועל ידי קורותיו. אם נצרף לכך גם את סיפור אהבתו של יעקב לרחל, ואת סיפור מותה הטראגי אחר כך, המהווים מעין מבוא ורקע לסיפורו של יוסף, נמצא שיוסף הוא גיבורה (במישרין או בעקיפין) של מחצית הספר כמעט.

לאור כל זאת, מפליא לגלות את חלקו והשפעתו הזעומים, יחסית, של יוסף, בעיצוב דמותו של עם ישראל בדורות שלאחר מכן, הן ביחס לחלקן של הדמויות הדומיננטיות האחרות שבספר: אברהם ויעקב, והן לעומת דמויות כיהודה ולוי, שבספר בראשית זכו לחשיפה משנית בלבד, אך מכאן ואילך ניכרת השפעתם לכל אורך ההיסטוריה היהודית.

נראה אפוא, שלמרות שעל פניו נדמה כי השליש האחרון של ספר בראשית הוא: "ספר יוסף", הרי שבכל זאת יוסף אינו הגיבור האמיתי של הביוגרפיה שלו עצמו. סיפורו של יוסף הוא למעשה סיפור התהוותו של עם ישראל, התגבשותם והתהוותם של שנים עשר האחים למשפחה אחת, לשבט, ובהמשך - לעם.

פרק ראשון: ארץ ישראל

בתקופה שעשה יוסף עם אחיו בארץ ישראל נתעצבו דמויותיהם, אופייהם ואישיותיהם של האחים, כפי שבאו לידי ביטוי בגלגולים ובמאורעות השונים שקרו אותם בשנים שלאחר מכן. בתקופה זו יוסף הוא השאור שבעיסה, וסביבו, במידה רבה, מתעצבת משפחת יעקב.

גם אברהם וגם יצחק לא הצליחו לשמור על אחדות המסגרת המשפחתית. אברהם גירש את ישמעאל ושילח את בני הפלגשים; עשו בן יצחק הוא עתה אדום היושב בהר שעיר; ועד להופעתו של יוסף בפרק ל"ז נדמה הוא שגם משפחת יעקב אינה יוצאת מכלל זה.

לראשונה פועלים בני יעקב כחטיבה אחת בפרשת יוסף. עד כה שמרו האחרים על עצמאות ובדלנות: ראובן הלך לבדו לחפש דודאים, דינה יצאה "לראות בבנות הארץ" (ל"ד, א), שמעון ולוי הרגו את כל תושבי שכם בעצמם ועל דעת עצמם, ועוד. יוסף הוא גורם המאחד את כל אחיו, תחילה בשנאתם אליו, ובהמשך הם יוסיפו לפעול כגוף אחד - יחד הם ילכו לרעות בשכם, שם יימכר יוסף; יחד ירדו לשבור אוכל במצרים, ולשיאה תגיע האחוה והאחדות המשפחתית בנאומו של יהודה בפרשת ויגש, ובנכונותו להישאר כעבד במקום בנימין.

ברגע שהפכו בני יעקב, בגינו של יוסף, מסתם תריסר אחים למשפחה מאוחדת ומגובשת, החלה ביניהם התמודדות על הנהגת המשפחה.

תחילתו של מאבק זה בחיכוכים ובהתמודדויות בין האחים לבין עצמם, ובינם לבין יעקב אביהם, עוד בארץ כנען. אך מאבק זה יוכרע רק כאשר ישובו ויתאחדו במצרים. המתמודדים בו, שלושה: ראובן בכור יעקב, יוסף בכור האהובה, ויהודה, שהוא, כפי שיתברר, הדמות הדומיננטית והתקיפה שבין האחים.

ראובן הוא אמנם הבכור לירושה, אך נעדר סמכותיות ויכולת הנהגה, ומשום כך נכשל בכל משימותיו. הן בנסיונו להגן על יוסף, הן בהצעתו ליטול עליו את האחריות לשלומו של בנימין, והן בנסותו להיכנס תחת אביו בבלבלו את יצועיו.

  ראובן מכיר בחוסר האונים שלו בעצמו, וקריאתו:

ואני אנה אני בא (ל"ז, ל)

  עונה אחריו כעד.

יהודה הוא אולי הדומיננטי באחים, ולבטח הנחרץ ביניהם, ותכונות אלו, יחד עם כושר מנהיגות ויכולת ביצוע מעולים, מביאים אותו להגות את רעיון המכירה, להוציא אותו אל הפועל, ולהגיע, בכוחות עצמו, לידי עצמאות כלכלית[2].

תכונות אלו נמצאות במדה רבה בעוכריו של יהודה, והן הגוררות אותו להחלטות פזיזות ולפעולות נמהרות, דוגמת מכירת יוסף, ודוגמת פסיקתו הפזיזה בפרשת תמר כלתו: "הוציאוה ותשרף" (ל"ח, כד). אך בכך גם גדולתו של יהודה - ביכולתו להכיר בטעויותיו, להודות בהן, להסיק את המסקנות ולהפיק לקחים לעתיד: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני" (שם, פס' כו).

יהודה מצוי, משום כך, בתהליך של התקדמות והפקת לקחים, ועל כן מעדיף אותו יעקב על פני ראובן, ומפקיד בידיו את בנימין (בכך נושר, למעשה, ראובן מן המרוץ). תכונות אלו הן שיעמדו לו ליהודה בשלבי ההכרעה, בעת העימות החזיתי מול יוסף.

יוסף, בכור האהובה, ניחן מחד בכושר אבחנה חד, בעזרתו, הוא מזהה ומבודד עיקר מטפל, ומצליח, משום כך, לפענח הן את חלומותיו שלו, הן את חלומות השרים, והן את חלומות פרעה. מאידך, יוסף מפגין במצרים כושר ארגון ויכולת ביצוע מזהירים, ומעבד תכנית כלכלית, המשנה לחלוטין את פני החברה שם.

אך יוסף נעדר לחלוטין כל יכולת ליצור קשר עם אחיו. כנער, לא פנה אליהם ישירות מעולם, ואת הביקורת שהיתה לו עליהם העביר דרך יעקב, וכך יצר אוירה של מתח, חשדנות וחוסר אמון בינו לבינם. גם את שאיפותיו - להשתלב בהנהגת המשפחה, מסוגל יוסף לבטא רק בצורה של סיפורי חלומות, ובכך מעכיר הוא עוד יותר את היחסים עם אחיו.

זו היתה מדיניותו של יוסף גם במצרים, שם עבר זמן רב, רב מדי אולי, עד שהזדהה לפניהם כיוסף. תחושה זו של העדר תקשורת היא שמנעה את אחיו, לאחר מות יעקב, מפניה ישירה אליו, ואילצה אותם לבוא אליו עם צוואה מדומה[3]: "אביך צוה לפני מותו..." (נ', טז).

יוסף, אחיו וכל משפחתו נתגלגלו מצרימה בעטיים של החלומות שחלם יוסף בצעירותו, ושהביאו עליו את זעמם של אחיו.   משום כך, חלומות אלו הם למעשה קו התפר בין שתי התקופות - תקופת כנען ותקופת מצרים. חלומותיו של יוסף שונים מאד זה מזה, וכדי להבין כיצד ומתי נתגשמו, יש לעמוד על משמעותם ועל ההבדלים שביניהם.

בחלום הראשון - חלום האלומות - רואה יוסף חזון מופשט לחלוטין. הוא ואחיו זוכים לייצוג סביל ואנונימי זהה כאלומות, והן אלו שמזדקפות ומשתחוות. אלומה היא שלב חסר משמעות כשלעצמו. בתהליך הפיכת התבואה לקמח - אין לה זהות עצמית, ולכן בחלום זה אין ייצוג ליעקב, המצטייר בעיני יוסף כבעל אישיות וזהות עצמאיים. חלום זה ייחודי בהעדר ההתניה שבו - יוסף ואחיו נמצאים בשדה עם האלומות, אך הוא אינו מסוגל למנוע מאלומתו להזדקף, והם אינם יכולים למנוע את אלומותיהם מלהשתחוות.

בחלום השני - חלום הכוכבים - מערכת הסמלים שונה. יוסף מופיע בעצמו בחלום, וגם אביו ואחיו מיוצגים ע"י כוכבים, שהם אמנם חלקים של מערכת כללית, אך לכל פרט - כוכב, שמש או ירח, ישות וזהות עצמאיים (לכן בחלום זה מיוצג גם יעקב). הפעם ההשתחואה היא לדמות מוגדרת - יוסף, ולא למייצג ערטילאי.

תגובת האחים לחלום זה ("ויקנאו בו אחיו" - ל"ז, יא) מתונה הרבה יותר מתגובתם לחלום הראשון ("המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו, ויוספו עוד שנא אתו", שם פס' ח).

פרק שני: מצרים

התנהגותו של יוסף במצרים סתומה ביותר. במפגשים עם אחיו מפגין יוסף חוסר עקביות וחוסר הגיון. תחילה הוא מאשים את אחיו בריגול, אך בהמשך ישתכנע שאינם מרגלים, כאשר יביאו עמם את בנימין. כיצד מוכיח האח הנוסף את חפותם של אחיו?

יוסף משיב את כספם של אחיו בפי אמתחותיהם, ובנוסף אף נותן להם צידה לדרך. כל זאת, לאחר שהתנכר להם, נהג כלפיהם בגסות ובחשדנות ואף אסר את שמעון אחיהם. לאחר המפגש השני ניסה יוסף להעליל דווקא על בנימין, אחיו מאמו, את גניבת הגביע, לאחר שנהג עמם ועמו כה יפה במצרים.

ידועה גם שאלתו של הרמב"ן[4] (מ"ב, ט), מדוע הסתיר יוסף את זהותו זמן רב כל כך, ולא הזדהה בפני אחיו עוד כשהתייצבו אצלו, או לכל הפחות זמן קצר לאחר מכן?

תשובות לשאלות אלו ניתן להעלות תוך התבוננות באופיו של יוסף, כפי שהוא מצטייר לנו כבר בארץ כנען, ובסיטואציה המיוחדת אליה נקלע במצרים.

תיאור מעמדו של יוסף במצרים, לאחר שנתמנה משנה לפרעה, כפי שהוא עולה מפשטי הפסוקים, עלול להטעות. העובדה שבשבע השנים הבאות "שבע גדול בכל ארץ מצרים" (מ"א, כט), אין בה כדי להוות ראיה לפתרונו של יוסף לחלומות פרעה. הפתרון יתאמת רק כאשר יחלו ויימשכו שנות הרעב. במשך שנות השובע, בהן ריכז יוסף בידיו את כל תבואת מצרים כמעט, והפעיל את התכנית הכלכלית שהגה, הוא גם רכש לעצמו, מן הסתם, אויבים ושונאים רבים במצרים, פקידים בכירים ואנשי חצר שקינאו בו על הטיפוס המהיר מבור הכלא לדמות הכלכלית. עשירים, בעלי אחוזות, איכרים, סוחרי תבואה ואחרים - בין יוסף לבינם נוצרו בודאי ניגודי אינטרסים. באספו את כל בר מצרים, צמצם יוסף, ואף מנע מהם, להנות מן השגשוג הכלכלי, שאמור היה "השבע הגדול" להביא עמו. בחצר המלוכה המצרית, וכמוה בכל חצרות המלוכה של העולם העתיק, שררה תמיד אוירה של חשדנות וקנאה, שנאה וטרור. שרים הושלכו לכלא והוצאו להורג על חטאים זעומים ("זה נמצא זבוב בפיילי פוטרין, שלו וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו" - רש"י ע"פ המדרש; מ', א). המשנה למלך - יוסף - שאביו נפטר, מתחנן[5]: "אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר... אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה" (נ', ד-ה), ומקבל את אישורו של פרעה רק לאחר שהשאיר את כל משפחתו ורכושו כבני תערובת במצרים[6], כדי להבטיח שישוב שמה. ויתכן, שזו מטרת הכתוב בהאריכו לספר את משאו ומתנו של יוסף עם המצרים (מ"ז, טו-כא), עניין שודאי לא תרם לפופולאריות של יוסף במצרים. גם המהפך ביחסם של המצרים לבני ישראל נבע מאוירה זו של פחד וחשדנות, שכן טיעונם של המצרים היה: "ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות, א',   י).

הסתכלות זו על מעמדו ומצבו של יוסף במצרים, עשויה להפיץ אור בהיר יותר על יחסו ודרכי התנהגותו עם אחיו שם. ניתן להסביר על פיה מדוע לא יצר יוסף קשר עם משפחתו כל השנים הללו, כיון שבמשך שני השבע מעמדו לא היה איתן מספיק, ונסיון ליצור קשר או להביא את משפחתו היה עשוי לשבש את מימוש תוכניתו הכלכלית, ואף להחשיד אותו בנסיון מרד או השתלטות על השלטון במצרים. כאשר החלו שנות הרעב, ואט אט התברר עד כמה חיוניים[7] יוסף ותכניתו התבסס גם מעמדו, הרבה יותר, ועתה הוא היה לא רק מעוניין, אלא גם מסוגל לחדש את הקשר עם משפחתו.

תמיהה גדלה תמה הרמב"ן: כיצד יוסף, שהוא "השליט על הארץ" (מ"ב, ו) הוא גם "המשביר לכל עם הארץ" (שם)?

איננו ראוי שיהיה השליט על הארץ משנה למלך מצרים מוכר לכל אחד סאה או תרקב!

נראה, שעתה, כשהחלו שנות הרעב, ציוה יוסף, ששוב היה מעוניין בחידוש הקשר עם משפחתו, להפנות אליו את האנשים הבאים לשבור אוכל מכנען או עוברים בה בדרכם, כדי להעביר איתם מידע למשפחתו. אם לא היה מצליח למצוא אנשים כאלו, ודאי היה שולח שליחים בעצמו, אך כשלב ראשון ניסה יוסף דרך זו. וכך, ואולי אפילו יחד עם אנשים רבים נוספים, הדרים או עוברים דרך כנען, הובאו לפני יוסף עשרת האחים שהגיעו מכנען לשבור שבר.

יוסף לא היה מוכן לעימות חזיתי עם אחיו, והופתע מבואם, ותעיד על כך תגובתו המבולבלת בהמשך. תחילתו של המפגש בהשתחווייתם של האחים ליוסף, השתחוויה שקדמה למילות ההכרות, ונראה שקדמה אף לזיהוים הסופי של האחים על ידי יוסף[8], ובכך תואמת היא את החלום הראשון. לא יוסף ולא האחים הם בעלי זהות. עבור אחיו, יוסף הוא - צפנת פענח, השליט על כל הארץ, ועבורו, הם "עם הארץ", הבאים מצרימה לשבור בר. השתחווייתם אליו היא חסרת כל תוכן. זו פעולה פורמלית הכרחית בלבד, הנעשית במסגרת אנונימית, בדומה להזדקפותן והשתחווייתן של האלומות בחלומו של יוסף.

כאשר יוסף מזהה אותם בוודאות, לבסוף: "ויכר יוסף את אחיו" (מ"ב,   ז), מבקש הוא, על ידי האשמתם בריגול (אישום שיתקבל בתמיכה ובהבנה מצד גורמי הבטחון במצרים), והכנסתם למעצר לשלושה ימים, להרויח זמן, כדי לתכנן את צעדיו הבאים.

יוסף אכול חששות כעת. הוא אינו יודע עד כמה, אם בכלל, התחרטו אחיו על מעשיהם, ומה היחסים ביניהם עתה. הוא עדיין חסר את היכולת והאמצעים הנפשיים להתמודד אתם ישירות. למרות שבהמשך ישמע את הבעת החרטה שלהם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (מ"ב, כא), אין בכך די עבורו. יוסף מחליט לשוב למנהגו שמלפני עשרים שנה, כשהיה "רעה את אחיו בצאן" (ל"ז, ב) ומביא "את דבתם רעה אל אביהם" (שם). גם עתה, כמשנה למלך מצרים, במקום להתמודד עם המצב ישירות, ולעמוד חזיתית מול אחיו, חוזר יוסף למנהגו שמאז - להעביר את הטיפול בבעיה ליעקב אביהם.

יוסף מצווה למלא את כליהם של אחיו בר "ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לדרך" (מ"ב, כט). יוסף מבקש למנוע את האחים מלפתוח את שקיהם עד שיגיעו לביתם, ורק שם, על פי תכניתו, יגלו את כספם המושב. לכן, בנוסף לבר, שאת תמורתו שילמו ושמילא באמתחותיהם, נותן להם יוסף גם צידה שתספיק לצרכי הדרך. יוסף מעונין בהיווצרותה של סיטואציה מסוימת במפגש האחים עם יעקב. כשיחזרו האחים הביתה ללא שמעון ויספרו את הקורות אותם במצרים, יישמע סיפורם ליעקב בלתי מובן או בלתי הגיוני. יעקב לא יוכל להתעלם מכך שיש כאן חזרה מדויקת על אשר אירע שבע עשרה שנה לפני כן: גם אז שבו בניו חסרים אח אחד, גם אז סיפרו סיפור מעורפל, ויתכן שגם אז הבחין יעקב בשיפור במצבם הכלכלי (עשרים הכסף שקיבלו תמורת יוסף). כעת, כשיפתחו האחים את אמתחותיהם, ויעקב יראה את כספם המושב במלואו, יבין אולי יעקב מה אירע לפני שבע עשרה שנה בדותן. יוסף מנסה לשחזר את מכירתו שלו לעיני יעקב, והכסף המושב הוא מחירו של שמעון. הוא ממשיך להתנער ממנהיגות ומאחריות. שוב   מסתפק הוא בהבאת הדיבה, גם בעשרים השנים שעשה במצרים טרם הפיק את הלקח מטעויותיו שלו.

התכנית נכשלת. שלא כמתוכנן פותחים האחים את שקיהם כבר במלון, ומגלים את הכסף. ההסבר שקיבל יעקב היה אפילו אמין יותר, כיון שהכסף נתפס כחלק ממערכת ההתנכלויות של צפנת פענח לבני יעקב. לא נוצרה הסיטואציה המבוקשת, ולא עלו הזכרונות שביקש יוסף להעלות.

כששבו האחים לשבור בר שנית במצרים ואתם בנימין, נמצא כבר ראובן מחוץ למרוץ, לאחר שיעקב גילה את חוסר אמונו בו, כאשר סירב להעמיד את בנימין תחת חסותו. יהודה הוא המנהיג הפעם, ועמו יהיה על יוסף להתמודד. כאשר נעמדים האחים לפניו, הם אינם משתחוים ליוסף באופן אוטומטי, אלא עומדים מולו כשוים. יוסף לומד מפיהם על כשלון תוכניתו: "ויהי כי באנו למלון ונפתחה את אמתחתינו" (מ"ג, כא), והאחים זוכים בהמשך לטיפול אישי וליחס של אורחים מכובדים העומדים בזכות עצמם. זהותם מקבלת חיזוק נוסף, שכן הם יושבים לפניו, אחר כך, "הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו" (פס' לג), ואוכלים את האוכל המיוחד להם בנפרד מהמצרים. גם ב"צפנת פענח" חל שינוי, והוא מכיר, כלפי עצמו לפחות, בזהותו האמיתית, בכך שהוא מרשה לעצמו לתת ביטוי לרגשותיו - "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו... ויבא החדרה ויבך שמה" (שם, פס' ל). כאשר משתחוים לו אחיו לבסוף, בשמם: "וישתחוו לו ארצה" (שם, פס' כו) ובשם אביהם: "שלום לעבדך לאבינו... ויקדו וישתחוו" (פס' כח), כברכת שלום ומתוך הכרה ביוסף ובמעמדו, חייב יוסף להבין שגם החלום השני - חלום הכוכבים התגשם.

יוסף עומד עתה בפני שעת כושר. הוא רחוק מרחק קצר ביותר משרביט ההנהגה, לאחר שראה את חלומותיו מתגשמים לנגד עיניו, שמע את אחיו מתחרטים על מכירתו, הבחין בחוסר האונים של ראובן ובחן כיצד עומדים אחיו במצבי לחץ ואימה במפגש הראשון, ומה תגובתם בשעת רגיעה ושלווה במפגש השני. אם יתגלה עתה בפני אחיו, יוכל ליטול את הבכורה ולהפוך למנהיג המשפחה, ובעתיד אף למנהיג העם. אך הוא ממשיך להסס ולחשוש   מנטילת האחריות, ונרתע מעול המנהיגות. במקום ליזום הוא מעדיף לגלגל את היוזמה שוב ליעקב, ועל כן, חוזר הוא על אותו מהלך שמלפני כן, אלא שהפעם הרמז עבה הרבה יותר, ולא ייוותר כל מקום לטעויות. האחים יחזרו הביתה ללא בנימין, אך עם שמעון, עם התבואה ועם כל הכסף שלקחו אתם. שוב יאבד יעקב את בנו המועדף, שוב יספרו האחים סיפור - שהפעם יישמע המוזר ביותר, והפעם   לא יוכל יעקב שלא לראות את המחיר כשיביאו אתם את שמעון.

יוסף טעה. טעה בכך שלא השכיל ללמוד עד כמה חזקה האחוה בין אחיו. טעה בכך שלא הבין שיהודה, שלא כמוהו, מוכן ליטול על עצמו מידה של מנהיגות. ויותר מכל טעה בכך שלא חשב על ההשפעה הקשה שתהיה לבשורה על הילקח בנימין האהוב על אביו: "והיה כראותו כי אין הנער ומת" (מ"ד, לא). יהודה, שתחילה היסס ודיבר רק כנציג האחים - "הננו עבדים לאדני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (מ"ד, טז), מודע לכך שרגע האמת הגיע. הוא לא מהסס, ניגש ולוקח את אשר לו.

יהודה זכה בבכורה, ולבסוף מכיר בכך גם יעקב, המברך אותו: "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו" (מ"ט, י). יהודה זכה בבכורה, כיון שניחן, לא רק באומץ ובתעוזה, אלא גם בחוש אחריות ובתודעת מנהיגות שנתגבשו אצלו במשך השנים, תוך למידה מטעויותיו ומכשלונותיו בעבר. ובעיקר, מכיון שיהודה גילה את הרגישות הנכונה. יהודה, שרגשותיו מנעו ממנו לשפוך את דמו של יוסף, "כי אחינו בשרנו הוא" (ל"ז, כז), אך התירו לו למכור אותו לעבד ולגרום ליעקב צער וכאב לב,   לא רק שמוכן הוא עתה להקרבה אישית כה גדולה, כדי למנוע את עגמת הנפש מאביו ואת העבדות מבנימין, אלא, ואולי בכך הישגו הגדול ביותר, מצליח לפורר את חומת הניכור, הריחוק והנוקשות שבנה סביבו יוסף, ושעמדה שם כל ימיו. יהודה הוא הראשון המצליח לאחד את כל האחים. גם את יוסף אתם, לא כנגד אחד מהם, אלא למען אביהם, למען עצמם ולמען קיום ההבטחה:

ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (כ"ח, יד).

---