עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו / אפי ברנד ומיכאל שלמון
הפטרת פרשת ויקרא פותחת במילים:
"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ולא אֹתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מ"ג, כא-כב).
ואומר המדרש על פסוק זה:
"...כך יעקב אבינו אמר: אקרא לבני להודיע להם אימתי הוא הקץ. מיד נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: לבניך אתה קורא ולי לא? שכן ישעיה אמר: ולא אֹתִי קראת יעקב. כיוון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו: היו מכבדין להקב"ה כשם שכבדוהו אבותי, שנאמר: 'אשר התהלכו אבֹתי לפניו'. אמרו לו: יודעים אנו מה בלבך 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'... התחיל אומר בלחישה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אמר לו הקב"ה: 'כבוד א-להים הסתר דבר' " (אוצר המדרשים איזנשטיין, עמ' רכח).
מדרש זה בא לענות על שתי שאלות העולות מתוך הפסוקים בפרשת ויחי:
"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מ"ט א-ב).
א. לשם מה הפתיחה הכפולה?
ב. יעקב אוסף את בניו על מנת לספר להם את אשר יקרה להם באחרית הימים, אך בסופו של דבר מעיד הפסוק שיעקב בירך אותם: "וזאת אשר דיבר להם יעקב אביהם - ויברך אותם " (שם, כח). פירושים רבים נאמרו על דברי יעקב לבניו. רש"י פירש שהיו אלו ברכות. לעומתו פירש אונקלוס, שהיו אלה דברי תוכחה ומוסר. אברבנאל פירש שיעקב קבע להם את נחלותיהם בארץ. על כל פנים, לרוב הפרשנים היה ברור, שיעקב לא גילה להם לבסוף את אשר ביקש לגלות מלכתחילה. מה פשר השינוי בתוכן הדברים?
אמנם המדרש מישב שתי שאלות אלו, אך עדיין זקוק הוא לביאור רב:
א. מה ביקש יעקב לגלות לבניו?
ב. מדוע לא רצה הקב"ה שיעקב יגלה זאת לבניו? האם עצם גילוי נסתרות הוא שאינו רצוי, או שיש כאן סיבה עניינית המונעת את גילוי הדברים?
ג. מה פשרו של הדיאלוג שבין בני יעקב לאביהם: שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד?
ד. מדוע מברך יעקב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", בלחש?
המפתח להבנת המדרש הוא הביטוי: "אחרית הימים".
המדרש אומר על הפסוק "אָחַזְתָ שמֻרות עיני" (תהילים ע"ז, ה):
"זה יעקב שהראה לו הקב"ה כל שעתיד לעשות... אימתי גוג ומגוג עולה, שנאמר: 'באחרית הימים תהיה' (יחזקאל ל"ח, טז). אימתי בונה הקב"ה את ביתו, דכתיב: 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' ' (ישעיהו ב', ב). כיוון שבא להודיע הכל לבניו נגלה עליו הקב"ה וניטמטם ליבו" (אגדת בראשית פרק פ"ב).
צמד המילים "אחרית הימים", רומז, על פי המדרש, למלחמת גוג ומגוג וכן לבניית הבית השלישי. שתי תופעות אלו מתארות התייחסויות שונות לעתידן של אומות העולם.
אחרית הימים בישעיהו
הפסוקים בישעיהו מתארים מצב אידאלי בו:
"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב ויֹרנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב', ב-ג).
תיאור דומה אנו מוצאים בזכריה (ח', כ-כג), שם מסתיים הפסוק בתיאור:
"...כה אמר ה' צבאות: בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשֹנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם כי שמענו א-להים עמכם".
עם ישראל היושב על אדמתו, סוחף אחריו רבים מאומות העולם המכירים במציאות ה', בבחירת עם ישראל ובאמיתות תורתו יתברך. הכרה זו גורמת להם לרצות להסתפח לנחלת ה' ולעבדו. זהו תאור אחרית הימים אותו רצה יעקב למסור לבניו. סימוכין לכך ניתן למצוא במדרש המספר שהראה הקב"ה ליעקב מה שלא הראה לאברהם וליצחק. להם הראה רק את הארץ הפרושה לעיניהם, ואילו ליעקב הראה הקב"ה מה שלפניו ומה שלא לפניו, שנאמר: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"(בראשית כ"ח, יד). המשך אותו מדרש אומר: "כיוון שבא לפטר מן העולם בא להודיע הכל לבניו..." (אגדת בראשית פרק פ"ב).
נראה, שאין כוונת הפסוק לתפוצה גיאוגרפית לכל רוח, שפירושה גלות ופרוד, אלא להשפעה רוחנית. אם כך, הבשורה שנאמרת ליעקב היא שיפוצו מעיינות בניו החוצה לכל קצווי תבל, ודבר זה בא להודיע לבניו.
אחרית הימים ביחזקאל
לעומת התיאור האידיאלי שהובא לעיל, הפסוקים ביחזקאל מתארים מציאות קשה ומרה:
"ואתה בן אדם הנבא על גוג... על הרי ישראל תִּפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך לעיט צִפור כל כנף וחית השדה נתתיך לאכלה... ושלחתי אש במגוג וביֹשבי האיים לבטח וידעו כי אני ה' " (יחזקאל ל"ט, א-ו).
תיאור דומה אנו מוצאים בזכריה ( בפרק י"ד):
"ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב... וזאת תהיה המגפה אשר יִגֹּף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים, המק בשרו והוא עמד על רגליו ועיניו תִּמַּקנה בחריהן ולשונו תִּמַק בפיהם".
אחריתם של העמים אשר יאספו להלחם עם עם ישראל תהיה מרה - הם ייספו במגיפה ויֵהרגו במלחמה בענויים קשים.
בהמשך הפרק בזכריה נאמר:
"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחוֹת למלך ה' צבאות... והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחוֹת למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם, תהיה המגפה אשר יִגֹּף ה' את כל הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסכות. זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסכות" (טז-יט).
לאחר המכה האנושה שינחית ה' על אומות העולם, ישובו הגויים אל ה' וישתחוו לו בחג הסוכות, ומי שעדיין לא יעשה זאת ולא יכנע ליבו לה', יענש בבצורת - "ולא עליהם יהיה הגשם".
בפסוקים אלו מתוארת האלטרנטיבה לדרך שהוצגה בספר ישעיהו. שם היתה זו הדרך הרצויה והראויה לכתחילה לתיקונן של אומות העולם, אך אם לא ילכו בדרך זו מרצונם, ה' יכוף ליבם על ידי מכות ויסורים.
דרך זו בהנהגת ה' בעולם רצה יעקב לגלות לבניו, ואף היא נרמזת במילים "אחרית הימים" (יחזקאל ל"ח, טז).
מצרים כאב טיפוס
בני יעקב, המהווים את ראשית דרכו של עם ישראל, נמצאים כעת בארץ גושן. מצבם הכלכלי טוב והם אינם מתערבים בגויים. על פי המדרש הם יושבים בישיבות, אותן הקים יהודה שנשלח לשם כך על ידי אביו [1], עוד לפני הירידה למצרים.
המצרים אמורים היו להיות מושפעים מנקודת אור זו הנמצאת בקרבם, אך תחת זאת קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. מלך זה גם לא הכיר ברוח א-להים אשר פיעמה ביוסף, כפי שהכיר המלך הקודם (ראה בראשית מ"א, לח). וכך אומר פרעה למשה כאשר משה מגיע אליו בפעם הראשונה:
"ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ב).
מלך מצרים, המייצג את עמו, נכשל בהזדמנות ללמוד מעם ישראל ולהכיר באמצעותם את דרך ה'. המצרים נענשים בעשר מכות קשות, כשמטרת המכות היא: "וידעו מצרים כי אני ה' " (שמות ז', ה).
שורש: י.ד.ע חוזר בהקשר זה עוד 7 פעמים במהלך תיאור מכות מצרים וקריעת ים סוף.
מצרים מהווים את הדגם לשאר אומות העולם, הם נכשלו בבחירת הדרך הרצויה - זו המתוארת בישעיהו, לכן הביא עליהם הקב"ה עונשים כבדים, כדי שיכירו במציאותו בדרך הקשה, כפי שמתואר ביחזקאל.
על כשלון זה הם נענשים לעתיד לבוא בעונש כפול.
בתאור מלחמת גוג ומגוג (זכריה י"ד), יש התייחסות מיוחדת למצרים:
"ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם, תהיה המגפה אשר יגף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסכות" (יח).
התייחסות מיוחדת למגיפת מצרים אנו מוצאים גם בישעיהו י"ט:
"ונודע ה' למצרים וידעו מצרים את ה' ביום ההוא... ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם" (כא-כב).
אך בכך לא מסתיים תיקונם של מצרים:
"ביום ההוא תהיה מסלה ממצרים אשורה... ועבדו מצרים את אשור... ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ" (כג).
מצרים שנכשלה פעם אחת כאב טיפוס לדרך תיקונם של אומות העולם, עוברת תיקון כפול, פעם אחת במגיפה ופעם שניה בעבדות לאשור. פעם אחת על קלקולם בעבר והפעם השניה על קלקולם מאז ועד היום ההוא, כשאר הגויים אשר לא יעלו להשתחוות לה'.
רמז לכך ניתן למצוא בשירת הים: עם ישראל שר ומודה לה' על התשועה הגדולה שעשה להם מיד המצרים. בסוף השירה נאמר: "ה' ימלֹך לעֹלם ועד" (שמות ט"ו, י"ח), ונחלקו הפרשנים מדוע נאמר ימלוך בלשון עתיד ולא בלשון הווה - ה' מלך לעולם ועד. אבן עזרא מפרש: "ה' ימלך - כאשר יבנה בית המקדש אז תראה מלכותו לעולם ועד". אור החיים מפרש: "לא נאמר ה' מלך אלא ה' ימלוך, כי נעשו השפטים רק באומה אחת, ומה שאין כן לעתיד לבוא כי יעשה ה' משפט בכל העובדי כוכבים, אז יהיה ה' למלך על כל הארץ".
על פי שיטתינו שני פרושים אלו מתיישבים היטב, ומתארים שתי הנהגות מקבילות של הקב"ה באומות העולם לעתיד לבוא. הדרך הרצויה לכתחילה - בית המקדש קיים, ועם ישראל היושב על אדמתו עובד את הקב"ה ומאיר לעולם כולו. אם הגויים לא ילמדו מישראל, ה' יכם כפי שהכה את מצרים - "כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו" (ישעיהו ס', יב).
יעקב השוכב על ערש דווי, מבין שבשעה זו עובר העניין האלוקי מיחידי הסגולה לעם שלם. וכך הביא ר' יהודה הלוי בכוזרי:
"כל אלה היו יחידים ולא קיבוצים, עד אשר הוליד יעקב י"ב שבטים שכולם היו ראויים לעניין הא-להי, ואז נגלתה הא-לוהות בקיבוץ" (מאמר א', מז).
זה הרגע בו עובר השרביט מההתגלות ליחידים להתגלות לציבור - לעם. ברגע זה רוצה יעקב לצוות להם את יעודם על פי מחשבת הקב"ה - תפקידם של בעלי העניין הא-להי הוא לצאת ולהפיץ את שם ה' בעולם עד אשר תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים - עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
כבוד א-להים הסתר דבר
כשיעקב בא לגלות לבניו את יעודם על פי התכנית הא-להית נסתר ממנו הקץ, נסתתמו מעינות הנבואה, או על פי הגדרת המדרש: נטמטם ליבו.
בעל הטורים מתאר את הדיאלוג שנערך בין יעקב ובניו:
"אמר להם יעקב: שמא יש בכם חטא?
אמרו לו בניו: אין בנו חטא (רמז לכך שאין בשמותיהם את האותיות ח, ט).
אמר להם: גם אין בכם קץ (רמז לכך שאין בשמותיהם גם את האותיות ק, צ)".
יעקב חשש שהסיבה שבגללה נסתלקה ממנו השכינה היא מפני שבניו אינם ראויים לכך: יהודה חטא בחטא תמר, ראובן חטא בחטא בלהה, שמעון ולוי חטאו במעשה דינה. בניו מרגיעים אותו: אין בנו חטא. על כך גם מעיד הכתוב אחרי חטאו של ראובן: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" - שכולם שווים וכולם צדיקים (רש"י). אם כך, מבין יעקב שיש סיבה עקרונית שבגללה מנע ממנו הקב"ה את גילוי הסוד. לא מחמת חטאם אלא מחמת שאינם ראויים עדיין לגילוי הקץ. מדוע אינם ראויים לכך?
בתורה אין שום רמז לכך שהגויים אמורים או עתידים ללמוד מעם ישראל. להיפך - התורה מדגישה פעמים רבות את הצורך בהיבדלות והתרחקות מהגויים: "וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו ובחֻקֹתיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג), "ולא תתחתן בם" (דברים ז', ג) "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ', כא), ובמקומות רבים נוספים. החשש הוא ללא ספק חשש מעבודה זרה. אם עם ישראל לא יתכנס בתוך עצמו, ויפתח את עצמו תחילה באהלה של תורה, המבודד במידה רבה מן העולם החיצוני, אזי תחת להיות משפיע - יהיה מושפע, ובמקום ללמד את דרך ה' - ילמד את חוקות הגויים.
בלעם בברכתו הבין זאת:
"הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב... תמֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמֹהו " (במדבר כ"ג, ט-י).
"מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל... יזל מים מדליו וזרעו במים רבים"
(שם, כ"ד ה-ז).
בלעם משבח את ישראל על בדידותו בתוך אהלה של תורה ללא השפעות חיצוניות. את השפעת עם ישראל כלפי חוץ, הוא ממשיל לדלי המתמלא מים ועולה על גדותיו. כלומר, רק לאחר שעם ישראל בונה את עצמו מבחינה רוחנית, ומתמלא בתורה, אהבת ה' ויראת שמיים, רק אז הוא משפיע על העולם כולו, והשפעתו ניכרת למרחקים כנהר הזורם למרחוק. בלעם מקווה לראות את עתידו בתוך עם ישראל - "ותהי אחריתי כמֹהו".
לעומת השקפתו של בלעם עומד עמלק. עמלק נתפס בעיני חז"ל כעם שמהותו סותרת את עיקרון האמונה באלוקים. אשר קרך בדרך - לשון מקרה (רש"י דברים כ"ה, יח). התפיסה העמלקית גורסת שאין בורא ואין משגיח בעולם, הכל מתנהל על יד המקרה והמקריות, ולכן אומר בלעם על עמלק: "ואחריתו עדי אֹבד" (שם, ז).
לכל אומות העולם יש תיקון בדרך זו או בדרך אחרת, אך לגבי עמלק אין הדבר כך. על הפסוק: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר" אומר רש"י - "אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק כולו".
לעומת זאת זכריה אומר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". השם - שמו של הקב"ה - יהיה אחדותי ושלם רק בעת השמדתו של עמלק.וכך מפרש אבן עזרא שם:
"ה' אחד - הוא השם הנכבד... ויקרא בפי כל ככתבו" (עד כה היה השם חסר: י-ה. לעתיד לבוא יהיה שמו בן ארבע אותיות, הוי"ה, ויקרא ככתבו).
פסוק זה, מופיע במלחמת גוג ומגוג, ומתאר את תיקונו של כל העולם לאחר שה' יכה את הגויים אשר עדיין לא הכירו בו, אולם תיקונו של עמלק הוא רק בהשמדתו הטוטאלית. וכך אומר רש"י על אתר:
"יהיה ה' אחד - שכל האומות שאין להם תורה האמיתית יעזבו הבליהם ויודו לו שהוא אחד ואין עימו א-ל נכר".
שמע ישראל
כדי להבין את תשובתם של בני יעקב לאביהם, נבחן את הפסוק: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".
פסוק זה מכיל בתוכו שלושה עקרונות חשובים:
א. מציאות ה' (שם הוי"ה).
ב. השגחת הקב"ה על עם ישראל (א-להינו).
ג. אחדות ה'.
שלושת העקרונות הללו חוזרים בשתי הדברות הראשונות שנאמרו בהר סיני, אך הפעם מפי הגבורה:
אנכי ה' אלוקיך - מציאות ה'.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים - השגחה על עם ישראל. לא נאמר אשר בראתי את העולם, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יציאת מצרים היא הביטוי החזק ביותר להשגחה המיוחדת של הקב"ה על עם ישראל.
לא יהיה לך א-להים אחרים על פני - אחדות ה'. אין עוד א-לוהות מבלעדי הקב"ה ולכן אין מקום לעבוד שום א-לוהות אחרת.
העולה מדברים אלו, שהיחס שבין הקב"ה לעם ישראל הוא יחס הדדי. עם ישראל קוראים אל אביהם שבשמים, מייחדים שמו ומקבלים עליהם עול מלכותו יתברך בקריאת שמע. ה' מצידו, מתגלה אליהם ומודיע להם על מציאותו ועל השגחתו המיוחדת להם, כפי שבא לידי ביטוי במעמד הר סיני.
כעת נבין את תשובת בני יעקב לאביהם: שמע אבינו, יודעים אנו מה חששך, אך אל דאגה, אנו נשמור על הקשר שבינינו לקב"ה במסגרת פנימית שבין עם ישראל להקב"ה, ולא במסגרת אוניברסלית, לבל ניפגע.
אנו מכירים במציאותו של הקב"ה ובהשגחתו המיוחדת עלינו כעם הנבחר. אנו מכירים באחדותו כעובדה קיימת - ה' הוא אחד, אף על פי ששמו עדיין אינו אחד (כפי שרומז הפסוק: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - שבאחרית הימים לא רק הוא עצמו אחד אלא אף שמו יהיה אחד).
על כך עונה להם אביהם הנרגש בלחש: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מדוע בלחש? הרב קוק בסיפרו עולת ראי"ה אומר:
"בקריאת שמע ה' אחד כלולה ההשגה המיוחדת למעלת ישראל, שהיא מצד התורה" (עמ' רמט).
קריאת שמע היא המייחדת את עם ישראל משאר אומות העולם, כמובא באליהו זוטא:
"...במה נשתנתה אומה זו שאהבת אותם ביותר? אמר להם (הקב"ה לאומות העולם): שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי והשתחויתם לעבודה זרה שלכם ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו את שמי פעמיים בכל יום ובטחו בי והנני נותן להם שכר טוב" (פרשה כ"א).
את ברכת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אומר יעקב בלחש. את עניין מלכות ה' בארץ - ההתגלות האוניברסלית המתאימה להשגתן של כל אומות העולם, אין יעקב רוצה למצוא בתודעתם הקיומית של עם ישראל. תודעה זו עלולה להוציאם מאהלה של תורה בטרם עת, להובילם למיסיונריות ולרדידות המחשבה, ומשם קצרה הדרך לחיקוי דרכי הגויים ולנטייה אחרי עבודה זרה. מאידך, לא ניתן להתעלם לחלוטין מאמת זו, ולכן אומר אותה יעקב בלחש.
אמנם, ישנם מקומות בהם אנו מוצאים אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם:
א. המדרש מספר שמלאכי השרת משתמשים בברכה זו:
"...ומלאכי הצבא ומשרתי להבה וכבודי שכינה וחיות הקודש ושרפים ואראלים... נופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (אוצר המדרשים איזנשטיין עמ' רפ"ה).
וכך אומר משה רבינו (דברים רבה פרשת ואתחנן ד"ה ולמה ישראל): "אבל השם הזה (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד), ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותו מהם".
ב. ביום הכיפורים - כאשר עם ישראל ניצב לפני בוראו כמלאכי השרת: "ולמה הם אומרים אותו ביום הכיפורים בפרהסיא? אלא שהם כמלאכים, לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותים ואין בהם לא חטא ולא עוון" (שם).
ג. במקדש - "...אבל במקדש אינו כן לפי שאין עונים אמן במקדש... ואלא במקדש מה הוא אומר?... והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תענית טז:).
כאשר כל העיניים נשואות כלפי שמיא והלב נכנע לפני בורא עולם בתפילה ובתחנונים, אין חשש לחטא ולהשפעה זרה וניתן להכריז בקול:
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".