התפסה / רוני רוזנברג

מקור הדיון בהתפסה הוא בסוגיה בשבועות כ. :

"תנו רבנן: מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור... אמר אביי, הכי קאמר: מבטא - שבועה. איסר - מתפיס בשבועה. איסור איסר: אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי - חייב, ואם לאו - פטור... רבא אמר: לעולם אימא לך מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, והכי קאמר וכו'... מיתיבי: איזהו איסר האמור בתורה, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר... אסור, ואמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום. בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר - מתפיס בשבועה שבועה, אלא לרבא קשיא. אמר לך רבא תריץ ואימא הכי: איזהו איסר נדר האמור בתורה, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום וכו' ".

ממסקנת הגמרא עולה, שישנה מחלוקת בין רבא לאביי בנוגע להתפסת נדר ושבועה. נחלקו הראשונים בהסבר המחלוקת.

שיטת רש"י [1]

לדעת רבא, התפסת נדר אינה תופסת, והוא הדין בשבועה. הגדרת התפסת נדר היא כשלא פירש, אלא אמר "הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו". הנדר עצמו חל רק אם תלה אותו בדבר הנדור והזכיר את האיסור כדין, כגון שאמר "הרי עלי יום זה שלא אוכל כיום שמת בו אביו" [2]. הר"ן מבין ברש"י, שאין צורך להתפיס בנדר, אלא כל עיקר נדר הוא "הרי דבר זה אסור עלי" (עיין בר"ן על הרי"ף דף ז: ד"ה ת"ר בלא שבועה).

לדעת אביי, התפסה מועילה בין בנדר בין בשבועה.

שיטת תוספות

תוספות (ד"ה אלא לרבא) מביא ראיות שהתפסה בנדר תופסת. ראיות אלו קשות לרש"י שטוען שאין לפי רבא התפסה בנדרים (כך מקשה גם הרי"ף ח. באלפס). לכן מפרש התוספות, שלשיטת רבא, התפסה בנדר מועילה, אך ביחס להתפסה בשבועה אינה מועילה כלל.

לשיטת אביי התפסה בנדר מועילה. ביחס להתפסה בשבועה מעלה תוספות (ד"ה איסר) שלוש אפשרויות:

1. אם אמר זה כזה - אסור.

2. אם אמר זה כזה - מותר, אך אם אמר הרי עלי שלא אוכל כיכר - אסור.

3. יש ספק בהתפסת דבר שלישי בשני האם הוא אסור, אך בהתפסת הראשון בשני - ברור שנאסר. רבא חולק ופוטר אף על התפסת שני בראשון.

שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם מובאת בהלכות שבועות ב', ח-ט:

"שמע חבירו נשבע ואמר 'אני כמותך', הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הרי זה פטור, וזה מתפיס בשבועה שהוא פטור.

וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר והרי הפת זו כבשר הזה, הרי הוא פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה. אף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן, אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה". 

וכן בהלכות נדרים:

"כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר 'ואני כמותך' בתוך כדי דיבור - הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו. שמע השלישי זה שאמר 'ואני' ואמר 'ואני', אפילו היו מאה וכל אחד מהן אומר 'ואני' בתוך כדי דיבורו של חבירו - הרי כולן אסורין. וכן האומר 'הבשר הזה עלי אסור' וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים 'והפת הזאת כבשר הזה' הרי הפת נתפשה ונאסרה. חזר ואמר 'דבש זה כפת הזאת ויין זה כדבש זה' אפילו הן מאה כולן אסורין"   (ג', ג-ד).

לדעת רבא - התפסה בנדר מועילה והתפסה בשבועה מועילה, אך אינה מחייבת בקרבן ובמלקות.

לדעת אביי, התפסה מועילה בין בנדר בין בשבועה.

שיטת הריטב"א

לדעת הריטב"א, רבא סובר שהתפסה בנדר ובשבועה מועילה, אך לא ניתן להתפיס כיכר שלישי בשני (בדומה לשיטה השלישית בתוספות).

לדעת אביי, מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, ולכן יוכל להתפיס.

מהתבוננות בשיטות האמוראים והראשונים בעקבותם, ניתן להבחין בשלוש אפשרויות בהבנת דין התפסה:

1. המשכת האיסור מחפץ אחד למשנהו.

2. מדין ידות.

3. ההתפסה היא מעשה ההפלאה.

הר"ן בשבועות (ח. באלפס) טוען במפורש, שהתפסת נדר תופסת מדין המשכת האיסור מהקרבן לחפץ וכן הלאה. יש לציין, שהר"ן לשיטתו בשבועות, שעיקר הנדר הוא "דבר זה אסור עלי כקרבן", ואם לא אמר 'כקרבן' תועיל ההתפסה מדין יד.

אך דבר זה לא מוסכם על כל הראשונים, וגם הר"ן סותר את עצמו בנדרים ב., כשאומר שעיקרו של הנדר הוא "דבר זה אסור עלי". כך גם ניתן להסיק מהרמב"ם בהלכות נדרים א', א:

"הנדר נחלק לשתי מחלוקות. החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלושים יום או לעולם".

מכאן, שעיקר הנדר הוא ללא התפסה אלא רק 'דבר זה אסור עלי'.

הר"ן שואל מדוע שלא תהיה התפסה בשבועה, כגון שאמר "הרי עלי חפץ זה בשבועה" ובא אחר ואמר "ואני", שהרי בשבועה יש איסור על הגברא. ומשיב הר"ן שתי תשובות:

1. רק קדושה הנמשכת מדין קודש עושה חילופין, ולא איסור גרידא.

2. גם איסור גרידא נמשך, אך בשבועה אין בגברא שם תואר של איסור [3].

למסקנת הר"ן - יש התפסה מגברא לגברא, אך אין התפסה מחפץ לחפץ. כלומר: אם אמר "הרי עלי חפץ זה בשבועה" ולאחר מכן אמר על חפץ אחר "הרי זה כזה" - התפסה מעין זו לא תועיל. 

הריטב"א בנדרים , בהסברו למחלוקת אביי ורבא, טוען ששיטת רבא מבוססת על דין ידות, ולכן רק הדבר השני נאסר, אך הדבר השלישי לא נאסר כיוון שלא הֻתפס בנדר עצמו. שיטת הריטב"א כנראה בנויה על ההנחה שיד זו אינה נחשבת להשלמת כל המשפט, וכל דין התפסה נאמר בנדר ולא ביד לנדר.

את שיטת אביי ניתן להבין בשתי אפשרויות:

1. מדין ידות, והוא סובר שגם כך נחשב כמוציא שבועה מפיו דמי.

2. מדין לשון שבועה, ואז זה לשון הפלאה ממש.

את שיטת התוספות ד"ה איסר באפשרותו השלישית, ניתן לכאורה להסביר רק מדין ידות, כשיטת הריטב"א. אך את שתי האפשרויות הראשונות שהוא מעלה, ניתן להבין הן מדין ידות והן מדין לשון שבועה. אי אפשר להבינן על יסוד המשכת האיסור, כיוון שמדובר שם בהתפסת שבועה, ולכאורה שיטה זו נאמרת רק בנדר שניתן להעביר ממנו את האיסור [4].

הרמב"ם בהלכות שבועות ב', ח הבין כנראה, שהתפסה היא דין של יד או של מעשה הפלאה, כיוון שהוא סובר שיש התפסה בשבועה (שיטת הרמב"ם בהתפסת נדר תידון בהמשך ביתר בהרחבה).

לשיטת הרמב"ם בשבועות ניתן להוסיף את שיטתו בנזיר. במשנה הראשונה במסכת נזיר מופיע: "האומר הריני כזה - הרי זה נזיר" (מדובר באדם שראה נזיר ואמר "הריני כזה"). הרמב"ם לא מזכיר דין זה עם שאר הדינים המופיעים במשנה כגון דיני ידות, ומזה משתמע שזהו דין אחר:

1. לשון שבועה.

2.   העברת איסור, שכן מדובר בנדר.

מסקנת ביניים - קיימות שלוש אפשרויות בהבנת התפסה:

1. המשכת איסור (הר"ן).

2. מדין ידות (הריטב"א).

3. מדין לשון נדר ושבועה (הריטב"א).

א. נראה, שיש לחלק בין התפסת נדר להתפסת שבועה. התפסת שבועה פועלת מדין ידות או לשון שבועה, כיוון שאין כאן דבר האסור שממנו אפשר למשוך איסור כלשון הר"ן - "אין שם תואר של איסור", אך נדר, כיוון שיש בו חפצא של קדושה או איסור שניתן למשוך, יפעל מדין המשכת האיסור. לכאורה זוהי שיטת התוספות, שלפי רבא יש התפסה בנדר אך אין התפסה בשבועה.

  גם בראב"ד משתמע כך (מופיע בר"ן בשבועות ז: באלפס):

"והראב"ד ז"ל מפיק איסורא מדכתיב 'או השבע שבועה' - עד שישבע בדבר המושבע".

הראב"ד לומד שיש התפסה בשבועה מפסוק אחר מאשר נדר - "השבע שבועה", ולכן ניתן לומר שפסוק נדרים הוא העברת האיסור ואילו הפסוק בשבועה הוא ידות.

ב. נראה, שאפשר לחלק גם בתוך נדר גופא. הרמב"ם בהלכות מעילה ד', ט כותב:

"כיצד יש מעילה בנדרים? כיכר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה - מעל...".

לכאורה, שיטת הרמב"ם היא שעיקר הנדר אינו בהתפסה מקרבן, כמו שכתב בתחילת הלכות נדרים? צריך ליישב לומר, שדווקא בהתפסת קרבן יש איסור מעילה, כיוון שיש העברת קדושה מהקרבן, מדין קודש עושה חליפין (כשיטת הר"ן), ואילו בנדר רגיל אין איסור מעילה, לכן גם בהתפסה מנדר רגיל לא יהיה איסור מעילה כיוון שאין המשכת איסור. על פי זה, נצטרך לומר שהתפסה רגילה פועלת מדין לשון שבועה, מעשה הפלאה, או מדין יד.

 ניתן להוכיח הבנה זו ברמב"ם מסתירה נוספת.

הרמב"ם, בהלכות ערכין (ו', ד) כותב:

"הקדש טעות אינו הקדש. כיצד? האומר 'שור שחור שיצא מבית ראשון הרי הוא הקדש' ויצא לבן אינו הקדש... התפיס בה אחרת ואמר 'זו כזו', הרי השנייה הקדש, וכן כל כיוצא בזה".

ברמב"ם ישנה בעייתיות: מדוע התפסה בדבר שאינו הקדש תהיה הקדש, כדברי הסיפא של ההלכה?

וביאר הכסף משנה:

"אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות, הוא נתפס. וטעמא דילפינן בנזיר פרק בית שמאי דילפינן 'סוף הקדש' הוי אפילו בטעות, וכדתנן בתמורה סוף פרק יש בקרבנות, שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד".

התפסה הווי כמו תמורה, וחלה אפילו בטעות. על פי השוואה זו, כמו ששאלה בתמורה אינה שאלה (כיוון ששאלה הופכת את ההקדש לטעות, אך תמורה בטעות חלה), כך גם שאלה בהתפסה אמורה שלא להועיל. אולם הרמב"ם כותב:  

"וכן המתפיס דברים הרבה בנדר, כגון שנדר על הפת והתפיס בבשר, ונשאל על הפת והותר בה - הותר הבשר. נשאל על הבשר והותר בו - לא הותר על הפת"     (הלכות נדרים ד', ה) [5].

לפי דברינו נוכל לתרץ, שהתפסת קרבן היא העברת קדושה, ולכן היא דומה לתמורה והווי סוף הקדש. אך בהתפסה שמופיעה שם בהלכה י, לא מדובר בהתפסת קרבן, אלא בהתפסה מנדר רגיל. אין זו התפסה כמו בתמורה (סוף ההקדש) אלא מדין יד או לשון נדר - מעשה הפלאה, ולכן זוהי התחלת הקדש. משום כך מועילה שאלה, שהרי זה לא דומה לתמורה.

מתפיס בדבר הנדור או בדבר האסור

מחלוקת הראשונים במסכת שבועות מובילה אותנו לדין של מתפיס בדבר הנדור או בדבר האסור.

המשנה בתחילת פרק שני של נדרים אומרת:

"ואלו מותרין: חולין שאוכל לך - כבשר חזיר, כעבודת כוכבים, כעורות לבובין, כנבילות, טריפות, שקצים ורמשים, כחלת אהרן ותרומתו - מותר...".

ואומרת הגמרא:

"מנהני מילי? אמר קרא 'איש כי ידור נדר לה' ' - עד שידור בדבר הנדור. אי הכי אפילו בדבר האסור נמי, דהא כתיב 'לאסור איסר על נפשו'? לאסור איסר מיבעי ליה..."   (נזיר יד.).

מדוע אי אפשר להתפיס בדבר האסור?

א. הריטב"א תולה את ההבדל בכך שנדר הוא איסור חפצא ושבועה וכל האיסורין שבתורה הם איסורי גברא (דבר זה גופא נתון במחלוקת ראשונים). ניתן להסביר סברה זו של הריטב"א בשני אופנים:

1. האיסורים שהתורה אסרה, כגון חזיר ונבילה, אינם אסורים מצד עצמם, אלא שאסור לנו לאכול אותם, כמו איסור שבועה.

2. יש איסור חפצא על הדבר עצמו, אך האיסור על האדם הוא שלא יאכל ולא איסור על החפץ שלא יאָכֵל, כמו בקודשים.

  מדוע אם כן אי אפשר להתפיס בדבר האסור?

1. מצד המשכת הקדושה - אם כל האיסורים שבתורה הם איסור גברא, לא ניתן למשוך את האיסור כמו בשבועה.

2. הריטב"א עצמו, שסברתו בהתפסה היא ידות, כנ"ל, טוען שהתפסה בדבר האסור הורסת את הנדר.

ב. הר"ן מסביר: "מתפיס בדבר האסור לאו כלום הוא, דהרי לימא כיכר זה זה עלי כבשר חזיר לא אפשר, דבשר חזיר אסריה רחמנא והוא לא אסריה", כלומר: אינך יכול לאסור דבר המותר כמו שהתורה אסרה.

ג. הרמב"ם כותב בפ"א ה"ח - שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר - בשר חזיר.

  הרב משה פיינשטיין בספרו "דברות משה", עומד על ההבדל שישנו בין הסברו של הר"ן להסברו של הרמב"ם וטוען:

"ולטעם הרמב"ם האיסורין שווין, אבל בדבר האסור תלוי האיסור בהמציאות, שמין חזיר נאסר בתורה, שלכן לא שייך להתפיס בו לאסור דבר המותר, דהמציאות לא נתפס על דבר אחר, דדבר שאינו בשר חזיר לא שייך שיעשה חזיר, וממילא לא שייך להעשות בו איסור שנאמר בתורה בחזיר. ודבר הנדור לא תלוי במציאות, דהא מציאות הדבר שנאסר בנדר הוא שווה ממש לדבר היתר שלא נאסר, אך שמכל מקום נעשה איסור על ידי אמירתו, שלכן גם בכל דבר שייך להתפיס איסור זה כיוון דמציאות כולם שווין".

ולדעתו בדעת הר"ן, גם באיסור חזיר יש שני עניינים - הדבר והאיסור.

  הנפקא מינה בין הר"ן לבין הרמב"ם, היא כשנדר על איסורין שבתורה. לפי הרמב"ם, שהאיסור ועצם הדבר הוא דבר אחד, שייך לחדש בו דין נדר. ולפי הר"ן, שאלו שני דברים שונים, לא שייך להחיל נדר על איסור.

 לאחר בירור השיטות בנידון נעבור לדיון בפרטיו.

הגמרא בנדרים יג דנה לגבי בכור, ומביאה מחלוקת בין רבי יעקב ורבי יהודה האם אפשר להתפיס בבכור או לא. מהגמרא משתמע, שלכולי עלמא יש מצווה להקדיש בכור, השאלה היא, האם בכל זאת ניתן להתפיס בו:

"מניין לנולד בכור בתוך ביתו שמצווה להקדישו, שנאמר 'הזכר תקדיש'. ומאן דשרי, כי לא מקדיש ליה מי לא מקדיש?"

סוגיה זו בבכור מעלה קושיה בעיקר בשיטת הריטב"א. לשיטתו, לא ניתן להתפיס בדבר האסור, מפני שהוא איסור גברא, אך בכור הוא איסור חפצא [6]!

שיטת הרמב"ם

"זה הכלל: כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים, אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר - הרי אלו אסורים, ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרין. החטאת והאשם, אף על פי שאינן באים באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו. שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם, כמו שיתבאר. לפיכך, האומר פירות אלו עלי כחטאת או כאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם - הרי אלו אסורין. ואין צריך לומר באומר הרי הן עולה או שלמים או מנחה או תודה שהן אסורין, שכל אלו באין בנדר ונדבה.   אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו - הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה. האומר הרי הפירות האלו עלי כנותר, כפיגול, כבשר טמא של קדשים - הרי אלו אסורין, שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום. האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה - הרי אלו אסורין הואיל וקדושתו בידי אדם. הרי הן עלי כבכור - הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר, שנאמר 'לא יקדיש איש אותו'. אמר הרי הן עלי כחרמי שמים - הרי אלו אסורין, שחרמי שמים לבדק הבית. הרי הן עלי כתרומת הלשכה, כתמידים, כדירים, כעצים, כאישים, כמזבח או כאחד ממשמשי המזבח, כגון שאמר הרי הן עלי כיעים, כמזרקות, כמזלגות וכיוצא בהן. וכן האומר הרי הן עלי כהיכל כירושלים - הרי אלו אסורין. ואף על פי שלא הזכיר שם קרבן. שכל דברים אלו עניינם כאומר הרי הן עלי כקרבן. היה לפניו בשר קודש, אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה - הרי אלו אסורין, שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור. אבל אם היה בשר בכור, אם לפני זריקת דמים - הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים - הרי זה מותר" (הלכות נדרים א', ט-טו).

  מספר שאלות מתעוררות בהלכות אלו, ואציג כמה מהן.

1. הרמב"ם טוען בהלכה יג, שאי אפשר להתפיס בבכור, כיוון שקדושתו אינה על ידי אדם. לעומת זאת, בהלכות נזירות (ג',יד) הוא טוען, שאפשר להתפיס בנזירות שמשון, למרות שנזיר שמשון קדוש מרחם ולא ע"י אדם [7].

2. לגבי התפסה בחטאת ואשם, למרות שקדושתו על ידי אדם, הרמב"ם אינו מסתפק בטעם זה, אלא מצריך דבר הבא בנדר, ואילו לגבי מעשר בהמה הוא נותן את הטעם שקדושתו על ידי אדם.

3. בהלכה ט"ו מחלק הרמב"ם בין בכור שנשחט לפני זריקת הדם, לבין בכור לאחר זריקת דמים, שלפני זריקה ניתן להתפיס, ואילו לאחר זריקה אי אפשר להתפיס:

א. ניתן להתפיס בקרבן שלמים, אף לאחר זריקה. מדוע יש הבדל בין בכור משלמים לאחר זריקה, הרי בכור הוא קרבן שלמים?

ב. מדוע יש הבדל בבכור גופא בין לפני זריקה ללאחר זריקה?

4. הרמב"ם אינו מסתדר עם הגמרא שהזכרנו לגבי בכור, בין לשיטת ר' יהודה שהתפסה בבכור אף פעם אינה תופסת, ואף לפי ר' יעקב התפסה בבכור תמיד מועילה [8].

את הרמב"ם ניתן לפרש בשני כיוונים.

המשאת משה, מסביר שהצורך לידור דווקא בדבר הנדור אינו טעם לשאלה מדוע התפסה תועיל, אלא סימן לכך שאם זה דבר הנידור ניתן להתפיס בו, כיוון שהתורה גזרה שרק דבר הנדור ניתן להתפיס. נזירות שמשון היא נזירות שיכולה לבוא בנדר, ולכן הנדר יחול כשהתפיס בנזירות שמשון.

הרמב"ם טוען שניתן להתפיס בחטאת ואשם, כיוון שהם יכולים לבוא בנדר. הגמרא בנזיר ד: כותבת: "לה' - לרבות חטאת ואשם". כל הראשונים הבינו, שכוונת הגמרא היא, שלמרות שחובה להביאו, כיוון שהאדם הוא זה שצריך לברור את הבהמה ולהקדישה, זה נקרא דבר הנדור. אולם הרמב"ם פירש את הגמרא כפשוטה, שדבר הנדור צריך לבוא על ידי נדר (נדר הנזירות), ולכן הוא פירש שכיוון שהתפסה תועיל בחטאת ואשם מפני שיכולים לבוא על ידי נזירות - אשם אם הנזיר נטמא וחטאת בסוף הנזירות.

אך עדיין קשה, הרי בכור ומעשר בהמה הם בתורת שלמים, ומדוע לא ניתן להתפיס בהם, הרי הם מקבילים לנזיר שמשון? כאן מחדש הרמב"ם חידוש: בכור ומעשר בהמה, אין דינם כשלמים עד שיהיו קרבים, אלא יש להם דין עצמאי של בכור ומעשר בהמה. אך לאחר שחיטה - דינם כשלמים, ולכן ניתן להתפיס בהם, ולאחר זריקה, טוען המשאת משה, דינם כמתנות כהונה ואין בהם קדושת שלמים כלל.

פירוש זה קשה מאד מכמה כיוונים:

א. המשאת משה מבסס זאת לכאורה על גזירת הכתוב גרידה, ולא על סברה. אך הרמב"ם בפירוש נותן סברה, ואינו מתבסס על גזירת הכתוב, כמו שכתב בהלכה ח - "שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר".

ב. מדוע ניתן להתפיס במעשר בהמה גם כשלא נשחט, הרי דינו אינו כשלמים, בדיוק כמו בכור.

אמנם, מהלכה י משמע כפירוש המשאת משה, מפני שהרמב"ם מסביר שניתן להתפיס בחטאת ואשם, כיוון שהם יכולים לבוא על ידי נדר. בנזירות, אם נטמא הנזיר מביא אשם, ובסוף הנזירות חטאת. לא מובן מדוע הנדר ההתחלתי הופך זאת לדבר הנדור שניתן להתפיס בו, שהרי קרבנות אלו באים רק אם עשה עבירה, כגון שנטמא או בסוף הנזירות.

ניתן לומר, שלפני השחיטה יש לבכור דין עצמאי של בכור ולא ניתן להתפיס בו, כיוון שהוא קדוש ממילא, אך לאחר השחיטה ניתן יהיה להתפיס בו כיוון שלאחר שחיטה דינו הופך לדין שלמים. אך עדיין נשאלת השאלה, מדוע לא יוכל להתפיס לאחר זריקת דמים. ניתן לתרץ על פי הספק בגמרא (נדרים יא:) - "מעיקרא קמתפיס או בדהשתא קמתפיס". כלומר: אם עומד לפני בשר היתר ואני רוצה להתפיס בו חפץ מסויים, האם אני מתפיס בדבר שנמצא לפני ולא תהיה התפסה, או שאני מתפיס בדבר הכללי יותר והחפץ יאסר. כגון שאני רוצה להתפיס בבשר היתר של שלמים הרמב"ם טוען שהתפסה בבשר היתר של שלמים מועילה, כיוון שהתפסתי בבשר הכללי של שלמים.

  את הספק בגמרא ניתן להסביר בשני אופנים:

א. מצד אומדנת האדם.

ב. מצד הדבר כשלעצמו, האם האדם יכול להתפיס בדבר הכללי או במה שיש לו לפניו כעת.

על פי ההסבר השני יובן הרמב"ם. כיוון שמדובר בבשר בכור לאחר זריקת הדמים, ישנן שתי אפשרויות:

1. להתפיס בבשר העכשווי שהוא בשר היתר.

2. להתפיס בבשר הכללי של בכור, שגם הוא בשר היתר, ולכן יהיה מותר.

אמנם, הלכה י מהווה בעיה להסבר זה. כשהרמב"ם מדבר על חטאת ואשם המובאים על ידי נזיר, הרי שהנזיר לא נדר להביא את החטאת וקל וחומר לא את האשם, הבא על חטא ומדוע מביא קרבן? על כך נצטרך לתרץ, שהרמב"ם מחדש כאן, שעיקר נזירותו של הנזיר מופנית כלפי הקרבן בסוף, כלומר: בעצם קבלת נזירותו הוא מקבל על עצמו להביא קרבן [9]. הבעיה מתחזקת לגבי האשם, הבא על חטא כשהנזיר נטמא. דחוק לומר שגם על זה הנזיר מקבל על עצמו שאם יטמא, הוא יביא קרבן אשם.

לגבי שאלת נזיר שמשון, אקדים ואסביר את המחלוקת בין רבי יהודה ורבי יעקב לגבי בכור. את מחלוקת זו ניתן להסביר בשתי אפשרויות:

א. ר' יעקב טוען שעקרונית האדם הוא מקדיש, אך אם האדם איננו מקדיש - הקב"ה מקדיש במקומו. מכל מקום מתבצעת כאן פעולת הקדשה על הבכור - או מצד האדם או מצד הקב"ה. לרבי יהודה, הבכור קדוש ממילא, אולם יש חובה צדדית על האדם לבצע את פעולת ההקדשה.

ב. לר' יעקב - הקב"ה או האדם מבצעים את פעולת ההקדשה, כאפשרות הראשונה. ר' יהודה אף הוא סובר שהאדם או הקב"ה מבצעים את פעולת ההקדשה, אולם הוא טוען שההקדשה מתבצעת בגלל מציאותו של הבכור ולכן זה אינו דומה לדבר הנדור. בדבר הנדור, פעולת הנדר מתבצעת על חפץ ללא ייחוד מסויים. בבכור ה"חפץ" מיוחד עוד לפני ההקדשה.

על פי האפשרות השניה, יהיה ניתן להבין היטב את שיטת הרמב"ם בנזיר שמשון. הרמב"ם טוען שמתבצעת בו פעולת הקדשה, אמנם לא על ידי שמשון עצמו או אביו, אלא על ידי מלאך. מכל מקום, שמשון אינו קדוש בגלל עצם מציאותו כאדם, שלא כבכור, בו מתבצעת פעולת ההקדשה בגלל עצם מציאותו כבכור.

---

[3]   בר"ן עצמו לא ברור כיצד הוא מבין את דין שבועה:

  1.   שבועה הופכת את האדם לחפצא של איסור

  2.   פשוט מוטלים על האדם איסורים שניתן להעביר אותם מאדם לאדם.

[4]   תוספות ד"ה מדמתפיס שואל על הסבר איסר כהתפסת נדר, הרי עיקר דין התפסה נאמר בשבועה ולא בנדר. התוספות טוען, שאיסר נדר נלמד משבועה. מכאן משתמע, שהוא הבין שהתפסה פועלת מדין לשון נדר או מדין ידות, כיוון שאם התפסה היא המשכת האיסור אי אפשר ללמוד נדר משבועה.