לעילוי נשמת סבותי ז"ל

דוד בן משה יעקב וטוביה בן חננאל

"והעֹמר עשירית האיפה הוא" / אראל שרף[*]

האסוציאציה הראשונה שעולה במוחנו כשאנו חושבים על ה"עומר" היא, קרבן העומר, או אלומה של תבואה, כזכור לנו ממגילת רות (ב', טו) - "גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה". אך בבואנו לבחון את משמעות העניין יותר לעומק, אנו מגלים כמה דברים מעניינים.

אם נסרוק את התנ"ך ונתור אחר ההקשרים השונים בהם נזכר העומר, נגלה כי מתוך שלוש עשרה פעמים שהמלה נזכרת בתנ"ך:

1. שש פעמים היא נזכרת בהקשר המן בשמות ט"ז.

2. ארבע פעמים בקשר לקרבן העומר בויקרא ט"ז.

3. שלש פעמים בהקשר של מצוות שכחה: בדברים כ"ד, יט, בתהילים קכ"ט, ז ובאיוב כ"ד, י [1].

מעניין הדבר שדווקא בהקשר של המן, ההקשר הפחות ידוע ומוכר, מופיע העומר במספר הפעמים הרב ביותר. במאמר זה ננסה להוכיח כי הקשר בין המן והעומר אינו מקרי [2], וכן שישנו קשר הדוק בין המן קרבן העומר ומצוות שיכחה.

העומר והמן

מגוון רחב של ראיות מצביע על כך שקרבן העומר הינו תחליף ארץ ישראלי למן המדברי.

ראשית, אם ננסה לבחור אישים שמסמלים את שתי התקופות, ברור שמשה מסמל את תקופת המדבר, בעוד שיהושע מסמל את הכניסה לארץ, הכיבוש והחלוקה. ואכן, ניתן לראות הקבלה בין מעשי משה המוציא ממצרים למעשי יהושע המכניס לארץ:

א. משה מל את בני ישראל לפני הקרבת קרבן הפסח, כפי שיהושע עשה לאחר שנכנסו לארץ, כשבמשך כל תקופת המדבר בני ישראל לא נימולו - "אֹתָם מל יהושע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך" (יהושע ה', ז).

ב. הקרבת קרבן הפסח נעשתה לפני היציאה ממצרים וגם מיד לאחר הכניסה לארץ, כשבתקופת המדבר (חוץ מבשנה השניה) לא הקריבו קרבן פסח.

ג. ים סוף נבקע מלפני משה, כפי שהירדן עצר את זרימתו (יהושע ד') בפני העם הנכנס לארץ, המונהג על ידי יהושע. "ביום ההוא גִּדַל ה' את יהושע בפני כל ישראל ויראו אתו כאשר יָראו את משה כל ימי חייו" (יהושע ד', יד).

לאחר קריעת ים סוף, בשמות ט"ז, מתחיל ה' להוריד לבני ישראל את המן. לאור ההקבלה, אך טבעי הוא שגם אצל יהושע יהיה דבר מקביל. בסדר עולם רבה פרק י"א נאמר, כי מיד כשנכנסו בני ישראל לארץ - מלו ועשו את הפסח, ולמחרת הקריבו את קרבן העומר. פרט זה לא נזכר בפירוש בפסוקים, אך ישנם רמזים לכך אף במקראות. ראשית, מצוות העומר הינה אחת מהמצוות הבודדות התלויות בארץ שנתחייבו בהם מיד כשנכנסו לארץ, בניגוד לתרומות, מעשרות וביכורים שנתחייבו בהם רק לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה. דבר זה נלמד מויקרא כ"ג, שם נאמר: "כי תבאו אל הארץ... והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן", ללא שלב מקדים של: "וירשתה וישבת בה". שנית, ביהושע מופיעים מספר ביטויים המקבילים לפרשיית העומר כגון: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה" (יהושע ה', יא), כנגד "ממחרת השבת" (ויקרא כ"ג, טו) ו"לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (שם, יד). נוסיף לכך ראיה הלכתית: אם אכלו מעבור הארץ, כלומר מהחדש, היו צריכים להתיר אותו לאכילה על ידי הקרבת העומר תחילה, כפי שעולה מויקרא כ"ג.

נראה שניתן להצביע על קרבן העומר כמקביל למן וכתחליף לו - "ויִשבֹּת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ" (יהושע ה', יב).

על פי סדר עולם רבה שם, "ממחרת הפסח" חל באותה שנה ממחרת השבת [3] כלומר ביום ראשון, וגם יום תחילת ירידת המן היה ביום ראשון [4]. הרעיון של הקרבת העומר כהמשכיות של המן מתממש במלואו דווקא כאשר מקריבים את העומר ביום ראשון. כך על פי פסיקתא דרב כהנא עומר א:

"תני ר' חייה 'שבע שבתות תמימֹת תהיינה' (ויקרא כ"ג, טו) אימתי הן תמימות? בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם".

ישוע ושכניה הינם שמות של שתי משמרות כהונה, שבאמצעות חישוב, שלא כאן המקום לפרטו [5], יוצא שאם פסח היה חל בשבת - הן לא היו עובדות בשנה זו. על פי המדרש עולה אידאל מסוים של "תמימות" המתקיים דווקא כשההקבלה בין העומר למן מושלמת, כיוון שאז הקרבת העומר ניכרת כממשיכה את רעיון נתינת המן.

גם מדרשי האגדה ראו קשר זה (ויקרא רבה כ"ח, ג):

"אמר ר' ברכיה: אמר הקב"ה לישראל כשהייתי נותן לכם את המן, הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם, הדא הוא דכתיב 'עֹמר לגֻלגֹלת' (שמות ט"ז, טז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם... לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'והבאתם את עֹמר...' (ויקרא כ"ג, י)" [6].

המדרש מקשר בין העומר והמן בצורה ברורה, ואף נסמך על לשון הפסוק "והבאתם את עמר...", כביכול מדובר על עומר ספציפי ידוע [7], שהוא עומר המן.

גם בהלכה בא לידי ביטוי הקשר בין המן והעומר:

א. בני ישראל נתחייבו בעומר מיד בכניסה לארץ (קידושין לז:), כשפסק המן, ולא לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה.

ב. קרבן העומר קרב רק מתבואות ארץ ישראל (עומר ארץ ישראלי כנגד המן המדברי) - מנחות פג:.

[ג. קרבן העומר מנופה מתוך שלוש סאים, שהם איפה, כנגד "והעֹמר עשִרית האיפה הוא" (שמות ט"ז, לו) - מנחות סד.]

המן כאמצעי להבנת העומר

לאחר שהוכחנו שהעומר הינו התחליף הארץ ישראלי למן המדברי, נעמוד על משמעותו של המן ותפקידו, ובהנחה שאכן העומר הוא ממשיכו בארץ ישראל נוכל ללמוד מכך גם על משמעות העומר ותפקידו.

כשמעיינים בפרשת המן בשמות ט"ז לעומק, מגלים בפרשה שתי כפילויות:

א. כפילות בדברי ה' - "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים..." (ד). ו"וידבר ה' אל משה לאמר. שמעתי את תלונֹת בני ישראל... ובבקר תשבעו לחם" (יא-יב).

ב. כפילות בדברי משה - "ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלֻנֹתיכם על ה'..." (ו-ז) [8].

ובפסוק הבא - "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לִשְבֹּעַ ..." (ח).

נראה שיש לפרש את משמעות הכפילות כשני היבטים הגלומים במן:

א. היבט גשמי של סיפוק הצרכים החומריים - אוכל לבני ישראל במדבר, מקום בו אין כלום. כמו שנאמר בדברי ה' בפסוק יב: "... ובבקר תשבעו לחם..." ובדברי משה בפסוק ח: "... ולחם בבקר לשבע... ".

ב. היבט רוחני הקשור במן שבא לידי ביטוי בדברי ה' בפסוק ד': "... הנני ממטיר לכם לחם מן השמים... למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

ובדברי משה ואהרן בפסוקים ו-ז: "... ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלֻנֹתיכם...".

מהו אותו היבט רוחני הגלום במן?

הסיבות המופיעות בפסוקים הן:

א. "למען אנסנו הילך בתורתי" (ד). יש פרשנים הטוענים כי מדובר בפרטי המצוות השונות הקשורות במן, כגון: לקיטת עומר אחד בלבד לגולגולת, לקיטת שני עומרים ביום השישי, האיסור ללקוט בשבת ולהותיר ממנו עד בוקר. הבעיה בפירוש זה היא, שאין בו תשובה ספציפית למן, שכן ניסיון מהסוג הזה קיים לגבי כל מצווה שנצטוו במדבר.

לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים, שהניסיון כאן עקרוני לעניין המן, ומדובר בהתמודדות הקיומית של בני ישראל עם חוסר הוודאות - מה יהיה מחר, והתלות המוחלטת בהקב"ה.

ב. תכלית רוחנית נוספת היא - "וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים... וראיתם את כבוד ה' " (ו-ז).

האם לא ברור לבני ישראל שה' הוא שהוציא אותם ממצרים? האם לא ראו כבר את כבוד ה' בעשרות ניסים?

נראה, שטמונה כאן בעיה שורשית, המלווה את בני ישראל עוד מזמן היותם במצרים. בני ישראל רואים את הניסים, אך הם אינם משוכנעים שאכן מדובר בכבוד ה' ולא בכבוד משה.

כשמשה ואהרן באים בראשונה בשמו של הקב"ה, ותובעים מפרעה לשלח את בני ישראל ממצרים, פרעה כתגובה, מחריף את הסנקציות ומטיל על בני ישראל גם את ליקוט התבן. שוטרי בני ישראל המוכים פוגשים את משה ואהרן - "ויפגעו את משה ואת אהרן... ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה..." (שם ה', כ-כא).

על פי טענת השוטרים, מגמת ה' ופעולת משה ואהרן אינן עולות בקנה אחד, וה' ישפוט אותם על כך שהם מזיקים לבני ישראל.

כך גם לאחר היציאה ממצרים, בעמדם על ים סוף ומצרים נוסע אחריהם, "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' " (שם י"ד, י), ומיד לאחר מכן - "ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שם י"ד, יא).

מצד אחד פונים אל ה' שיצילם, ומצד שני מכוונים אצבע מאשימה כלפי שלוח ה'. לכאורה תרתי דסתרי?! נראה שלכן אמרו חז"ל, שהיו כיתות שונות, ולכל אחת היתה דעה אחרת. אך נראה שההסבר על פי הפשט הוא, שלא ראו את משה כפועל מכוח ה' אלא מכוח עצמו ועל דעת עצמו, ובכך משה מנסה להילחם: "התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם..." (שם י"ד, יג). לכאורה, הנס מועיל, ולאחר קריעת הים: "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם י"ב, לא). בני ישראל מכירים בכך שמשה הינו עבד ה' הפועל מכוחו, אך אמונה זו לא מחזיקה מעמד הרבה זמן, וכשבני ישראל מגיעים למדבר סין לאחר כחודש, בחמישה עשר לחודש השני: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר... כי הוצאתם אֹתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שם ט"ז, ב-ג).

כאן שוב, טענת בני ישראל היא, שעל פי מגמת ה' היו נשארים במצרים על סיר הבשר, אלמלא הוציאו אותם משה ואהרן ממצרים על דעת עצמם. כנגד התופעה הזאת, של ניתוק הניסים מהקב"ה, בא המן, היוצר תלות מוחלטת בקב"ה. באמצעות הלחם היורד מן השמים מהקב"ה כל יום מחדש, בני ישראל עתידים לחוש ולהפנים את המסר שכל הקורה אותם הוא מהקב"ה ולא מאת משה ואהרן [9]. וכפי שמתבטאים משה ואהרן בהמשך (שם ט"ז, ו-ח):

"ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלֻנֹתיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו. ויאמר משה... בשמע ה' את תלֻנֹתיכם אשר אתם מלינִם עליו... ונחנו מה לא עלינו תלֻנֹתיכם כי על ה'" [10].

וכמאמר המדרש בפסיקתא דרב כהנא "ויהי בשלח":

" 'ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים' (שמות י"ג, יז) - מלבד שלא נהגם כדרך הארץ... דרך הארץ המים מלמעלן (גשם) והלחם מלמטן (מהאדמה). בהם הכא (במדבר), הלחם מלמעלן (המן) והמים מלמטן (מים מהצור, ועוד) וכו' ".

דווקא במוצרי היסוד הבסיסיים ביותר - לחם ומים - ה' הופך את סדרי הטבע, כדי להבהיר שהם באים מכוחו. ה' בעצמו מוריד את המן מהשמים, ללא שתעשה פעולה כלשהי על ידי משה [11], בכל יום מחדש, כאם המאכילה את גוזלה התלוי בה בצורה מוחלטת, כמו שנאמר: "ויענך וירעיבך ויאכִלך את המן...למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג).

אכן, תלות זו קשה היא מבחינה נפשית לבני ישראל, ובקברות התאווה ישנה התפרצות: "ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר... זכרנו את הדגה... ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר י"א, ד-ו).

כאן בני ישראל כבר אינם מאשימים את משה, הם מכירים בכך שמשה הוא עבד ה', אלא שהם מואסים במצב התלותי הזה בקב"ה. דווקא, מתוך החוויה הקיומית החזקה של תלות [12].

לאחר ארבעים שנות חינוך במדבר, עומדים בני ישראל לפני הכניסה לארץ. כלו מתי מדבר, אלעזר מחליף את אהרן ומשה סומך ידיו על יהושע (במדבר כ"ז). דור באי הארץ הינו דור בעל אישיות שונה, שלא חונך והורגל לתלות בבשר ודם. דור עם הנהגה חדשה, המתאימה לצרכים הרוחנים והלאומיים שכרוכים בכיבוש ארץ, ירושתה והנחלתה, צרכים העומדים כעת בפני העם.

בארץ ישראל החיים אינם מלווים עוד בניסים גלויים על כל צעד ושעל, ולכן דרושה תפיסה מורכבת יותר של הקשר בין הקב"ה לבין בני ישראל. העיסוק ביישובו של עולם ובצרכים הגשמיים הטומנת בחובה הישיבה בארץ, מציבה את בני ישראל בפני אתגר שהוא עת מבחן להפנמת כל אותם ערכים רוחניים שהוחדרו בתקופת המדבר.

בכדי להפוך אתגר זה לאפשרי, נזקקים בני ישראל למצוות המאחדות את צדדי החיים הגשמיים (חקלאות בעיקר) עם זיקה לקב"ה ולחיים רוחניים. מגמה זו באה לידי ביטוי במצוות התלויות בארץ בכלל ובקרבן העומר בפרט - "בזכות העומר ירשו את הארץ" (פסיקתא דרב כהנא ג'; ויקרא רבה ו') - כלומר, על ידי העומר ניתן להתמודד רוחנית עם חיים גשמיים בארץ, והתמודדות זאת היא המאפשרת את החיים בארץ.

ייחודיות הקצירה

כאמור, העומר מהווה תחליף למן, ומן הסתם מטרתו ומשמעותו דומים לאלה של המן. כעת ניכנס בעובי הקורה וביתר פירוט לעניינו של העומר.

העומר נקרא "ראשית קצירכם" (ויקרא כ"ג, י), ולאור זאת זוקק דיון על רקע שאר מצוות הראשית. שאר מצוות ה"ראשית", כגון תרומה, חלה וביכורים, מתייחסות, הן מבחינה לשונית דקדוקית והן מבחינה מציאותית, לדבר מוגדר, כגון: ערימת כרי, פירות או עיסה וכו'. בעומר - אין ה"ראשית" ראשית התבואה, אלא ה"ראשית" של "קצירכם", כלומר: פעולת הקציר הראשונה [13]. בכך שהכהן מניף את העומר בשם כל ישראל, (העומר הוא קרבן ציבור), אנו מקדישים את פעולותינו ומעשה ידינו לקב"ה, ומכירים בכך, שגם מה שכביכול אנו עושים בכוחותינו, בעצם בא מכוחו.

פעולת הקצירה הינה פעולה קיומית בסיסית ומייצגת את פעולת האדם הדואג לרווחתו. בהקדשתה לקב"ה ישנה הכרה בכך שאין די בפעולות האדם כשלעצמן, אלא כשהן באות בסיועו ומכוחו של הקב"ה[14].

אין העומר מתנת כהונה, בה דואגים גם לרווחת הכהן, אלא הדגש הוא דווקא על הקצירה:

א. העומר נקצר משעורים, למרות שהן מאכל בהמה ואינן ראויות למאכל אדם, העיקר שתהא זו הקצירה הראשונה, שכן השעורים גדלות תחילה.

ב. העומר, כידוע, מתיר את החדש, אך באיסור החדש שני צדדים:

1. איסור אכילה המופיע בתורה בפירוש כלאו - ""ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן א-להיכם (העומר)" (ויקרא כ"ג, יד).

2. איסור קצירה הנלמד מ"ראשית קצירכם", וכאן אין מדובר באיסור בחפצא של החדש. מטרת האיסור היא לאפשר לקציר העומר להיות "ראשית" [15], ולכן קציר מצווה מותר לפני העומר, שכן אינו "קצירכם" (רמב"ם תמידין ומוספין ז', טו) [16].

ג. קצירה לשמה - מצוות העומר היא שיקצרו את השעורים במיוחד לשם קרבן העומר, אף אם האסמים מלאים בתבואה (מנחות עא.).

ד. קצירת העומר דוחה שבת, ולא עוד אלא שהיו עושים מכך עסק גדול, כמתואר במשנה במנחות (פ"י מ"ג).

תהליך הכנת העומר והקרבתו

המשנה במנחות (פ"י מ"ד) מתארת את תהליך הכנת העומר. לגבי תחילת התהליך נחלקו התנאים:

ר' מאיר - לאחר הקצירה קולים את השיבולים על האש, כפי שעולה מפשט המקראות.

חכמים - לפני הקלייה מפרידים את השיבולים באמצעות קנים לחים שלא יתמעכו, ורק את הגרעינים קולים. הקלייה אינה נעשית על האש ממש, כדעת ר' מאיר, אלא קולים אותן באבוב נקוב, "כדי שיהא האור שולט בכולו".

אחר הקלייה שוטחים את השיבולים בעזרה, מייבשים אותן על ידי הרוח, נותנים אותן ברחיים של גרוסות (גריסה גסה), ולבסוף מנפים בשלש עשרה נפות עד שמתקבל עומר - עשירית האיפה. הרושם המתקבל הוא, כי תהליך זה כרוך בטרחה ויגיעה רבה.

המדרש בפסיקתא דרב כהנא ובויקרא רבה כ"ח, א-ב, מדגיש את הטירחה הרבה שאדם צריך להשקיע אפילו בדברים פעוטים:

"אמר ר' ינאי: בנוהג שבעולם, אדם לוקח ליטרא של בשר כמה צער וכמה יגיעה רואה עד שיבשלנה! ואני משיב לך רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים וטללים ומגדל צמחים ומבשלן ועורך שלחן בפני כל אחד ואחד... ואין אתם מביאין לי (אלא) את העומר. אמר ר' פנחס: בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים. כמה צער וכמה יגיע רואה עד שינגבה! ואני משיב לך רוחות... ואין אתם מביאין לי (אלא) את העומר".

תהליך הכנת העומר דורש טרחה רבה. כביכול, אנו עושים בעצמנו מה שה' עושה בשבילנו בשדה. אנו קולים את הגרעינים כנגד הבשלת הפירות, ובכך אנו ממחישים את הרעיון שכל פעולותינו ומאמצינו הם מוגבלים ויכולים להניב תוצאה חלקית בלבד, אלמלא הקב"ה מסייע בעדנו.

העומר ושתי הלחם

אם נבחן את מבנה פרשת המועדים בויקרא כ"ג, נגלה שהיא מורכבת מחמישה דיבורים שונים של ה' למשה. כל פרשייה פותחת ב"וידבר ה' אל משה" ודנה במועד אחר (מלבד הדיבור הראשון שכולל בנוסף לשבת את הפסח, ולא כאן המקום להרחיב בהסברים).

הפרשייה הראשונה היא פרשיית פסח וחג המצות. בפסוק ט מתחיל דיבור חדש ועימו פרשייה חדשה, שעניינה הוא העומר. אך אין הכתוב מסתפק בכך וממשיך לדבר בספירת שבע שבתות מהבאת העומר, בהקרבת שתי הלחם ומצוות פאה ולקט. רק אז מסתיימת הפרשייה ומתחיל דיבור חדש - פרשיית ראש השנה.

מהאמור לעיל עולה כי קרבן העומר, שבעת השבועות של הספירה וקרבן שתי הלחם הינם חטיבה אחת אחידה, בניגוד להבנה המקובלת המקשרת את העומר עם הפסח. כעת נוכיח יחס זה בכמה רבדים, ולאחר מכן נעמוד על משמעות העניין.

ראשית, ניתן לראות הקבלה לשונית בפסוקים בין העומר ושתי הלחם.

בסיום פרשת שתי הלחם מביאה התורה את מצוות פאה ולקט, ובפרשת שכחה מזכירה התורה "ושכחת עֹמר בשדה" (דברים כ"ד, יט).

כמו כן, ניתן לראות הקבלה הלכתית ברורה ביניהם:

העומר ושתי הלחם הם מנחות הציבור היחידות וכן המנחות היחידות המונפות. שתיהן מובאות דווקא מהחדש ורק מתבואת הארץ. העומר מתיר חדש בגבולין להדיוט ושתי הלחם מתיר הקרבת מנחות מהחדש.

אלו המנחות היחידות התלויות בתאריך, ולא באירוע. בניגוד למשל, למנחת חטאת, מנחת נדבה או מנחת סוטה.

ההקבלה והדמיון בין העומר ושתי הלחם מובילה אותנו למסקנה כי עומד ביניהן רעיון משותף, למרות שישנם גם כמה הבדלים בולטים בין שתי המנחות, שמצביעים על כך כי לכל מנחה גם פן ייחודי המבטא רעיון אחר. מהו הרעיון העומד מאחורי כל אחת מהמנחות, ומהו היחס המקשר ביניהן?

נראה, שהעומר ושתי הלחם הם חלק ממערכת אחת (על פי הנאמר לעיל), כשביניהם מתבצעת ספירה של שבעה שבועות. הגמרא במנחות סח: שואלת האם העומר ושתי הלחם יכולים להתיר שלא כסדרן, כלומר, תבואה שהשרישה לפני הקרבת העומר - מותרת לאכילת הדיוט לאחר הקרבת העומר, ומותר להקריב ממנה מנחות לאחר הבאת שתי הלחם; ושאלת הגמרא היא לגבי תבואה שהשרישה לאחר הבאת העומר אך לפני הקרבת שתי הלחם [18], האם ניתן להקריב ממנה לאחר הקרבת העומר של השנה הבאה.

מסקנת הגמרא היא, שאין זה מועיל. מכאן שיש כאן תהליך הדרגתי, כשלסדר השלבים בתהליך יש חשיבות: ראשית, העומר מתיר להדיוט, ורק אחר כך הקרבת שתי הלחם מתירה לגבוה. מעבר לכך, ניתן לראות את התהליך כמקביל לשלבי עשיית הפת, החל מקצירת התבואה בשדה והבאתה הביתה, ועד לשלב הסופי של שתי חלות חמץ לתפארת.

אך בעוד שלגבי העומר עמדנו על הדגש והחשיבות הניתנת לפעולת הקצירה כמהווה מודל לפעולת האדם, בשתי הלחם, דומה כי הדגש שונה.

בעומר, כאמור, הדגש הוא על הקדשת פעולות האדם לקב"ה, כלומר: הכרה בכך שבהן כשלעצמן אין ממש ללא סיועו של הקב"ה, דבר שבא לידי ביטוי בטירחה הרבה שאנו משקיעים בהכנת העומר (עיין לעיל). ניתן לראות כיצד אמירה זו באה לידי ביטוי בפן אחר שגלום בעומר, והוא צד של בקשה ותחנונים.

העומר הוא הקציר הראשון - "אביב קלוי באש" (ויקרא ב', יד), והתבואה שהיא אביב, הראשונה לצמוח, היא השעורים (עיין שמות ט', לא). אך עדיין רוב התבואה עודה באיבה ועתידה לצמוח ולגדול בשבעת השבועות הבאים:

וכן מצאנו בפסיקתא דרב כהנא עומר א'; ובויקרא רבה כ"ח, ג:

"'ולוֹא אמרו בלבבם נירא נא את ה' א-לֹהינו הנֹּתֵן גשם יורה ומלקוש בעִתו...' (ירמיהו ה', כד). הנותן יהב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה מן כדון (מאחר שבשנה זו כבר נתן לכם ה' גשם יורה ומלקוש בעיתו, חושבים אתם שאין אתם צריכין לו עוד לירא אותו?!) '...שבֻעֹת חֻקות וקציר ישמר לנו' (שם)... אלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת".

ועוד שם:

"אמר ר' יהושע: סנטרך אנא, ולית את יהב לי דסנטרותי [(אומר ה' לישראל:) שומר אני לכם (את התבואה), ואין אתם נותנים לי דמי שמירתי (את העומר)]? אמר ר' ברכיה: מגירסתך אנא, ולית את מטעם לי תבשילך דנדע מה אינון צריכין (מבשל שלך אני, ואין אתה מטעים לי מתבשילך שאדע מה הם צריכים) אם טל אם מטר".

ובפסיקתא דר' נתן עומר ג'; ובויקרא רבה כ"ח, ה מסביר ר' יוסי ברבי חנינא [19] את סיבת הנפת העומר:

"מוליך ומביא - כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד - כדי לבטל טללים קשים".

התפילה וההקדשה שמלווה את הבאת העומר ואת שבעת השבועות שאחריה מכריזה, שלמרות שהאדם חרש, זרע וטיפח את התבואה - הקב"ה הוא זה שמגדלה וללא השגחתו הצמודה, הכל עלול לרדת לטמיון.

שתי הלחם

שונה התמונה כשמקריבים לאחר חמישים יום את שתי הלחם. התבואה כבר סיימה את צמיחתה, כל מין בעיתו. כאשר אנו לוקחים מביכורי החיטים, שהם המין האחרון לצמח, ואופים מהם שתי חלות חמץ, כבר יכולים אנו להביט אל שדות התבואה הקצורים בסיפוק. כאן כבר אין מקום לתחנונים, זה הזמן לומר תודה.

בשתי הלחם לא הקצירה היא המשמעותית. כאן הקצירה אינה דוחה שבת, אינה נעשית בעסק גדול, ואין גם צורך בקצירה לשמה. בשתי הלחם הדגש הוא על המוצר הסופי. לא שעורים שאינן ראויות למאכל אדם הן הנדרשות, אלא שתי חלות חיטה. כפי שקצירה נבחרה כמודל קיומי ובסיסי לפעולת האדם, כך שתי הלחם, לחם חמץ שהאדם אוכל, נבחר כמודל קיומי ובסיסי ליכולתו של האדם ולכוחו הטכנולוגי המוקדשים לה' בהנפת שתי הלחם. הקדשה זו היא הכרת תודה לקב"ה על האפשרויות שניתנו לנו ועל היכולת לבצען.

ישנן כמה הלכות הנוגעות בשתי הלחם המצביעות על תפיסה זו:

1. מנחות אינן באות מחמץ, ככתוב: "כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תעשה חמץ..." (ויקרא ב', יא). יוצאים מן הכלל הן שתי הלחם, ועשר לחמי תודה [20], הבאים עם קרבן תודה בנוסף לשלושים לחמים העשויים ממצה [21] - "על חלֹת לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז', יג).

2. שתי הלחם קרבים ומונפים עם שלמים, בדומה לקרבן תודה, שגם הוא שלמים, וגם הוא מונף ומוקרב איתם.

בשתי הלכות אלה באים לידי ביטוי הזיקה והדמיון בין שתי הלחם לתודה [22].

בנוסף לכך אפשר שעשיית מקרא קדש בשבועות, שנאמר בו "ושמחת [23] לפני ה' א-להיך אתה ובנך ובתך..." (דברים ט"ז, יא), אף היא קשורה באמירת תודה זו, בניגוד ליום הנפת העומר בו לא נעשה יום טוב על אף חשיבות היום.

שבועות - חג ללא תאריך

בפרשיית המועדים שבפרשת אמור, מצויין התאריך המדויק בו כל חג חל, מלבד הבאת העומר והנפת שתי הלחם בהן אין תאריך קלנדרי. הקרבת העומר נעשית "ממחרת השבת", ושתי הלחם מונפים לאחר שבעה שבועות. ניתן להסביר עובדה זאת על רקע ההבדל בין שבועות לפסח וסוכות. פסח הינו חג הכולל גם אופי היסטורי. מטרתו המרכזית היא שחזור יציאת מצרים, ולכן מובן מדוע התאריך בו מהותי. מעבר לכך, מדובר בחודש הראשון, שהוא חודש בעל חשיבות, וראוי שיהיה בו חג באמצעו, כאשר הירח במילואו.

בסוכות יש ניסיון לטעום מאחרית הימים ומגן עדן [24], ושם מדובר בחדש השביעי (וכידוע כל השביעין חביבין), המקובל כחודש בריאת העולם. חג הסוכות חל באמצעו, כאשר הירח בתוקפו, ומובן שלתאריך יש משמעות.

בשבועות המצב שונה. לא ברור אם יש עניין מיוחד בחודש השלישי, וגם אם נאמר שגם השלישין חביבין, עדיין היינו מצפים שהתאריך, כמו בשאר הרגלים, יהיה אמצע החדש ולא השישי בו [25]. לכן נראה, שבאמת לו' בסיון כשלעצמו אין חשיבות מיוחדת. מה שחשוב הוא דווקא ספירת שבעת השבועות "ממחרת השבת" - זמן הקרבת העומר. שבועות אינו חג של עבר ואינו חג של עתיד, אלא חג של הווה, של מציאות עכשווית של חיים בארץ ישראל. תהליך הקצירה של העומר עד למוצר הסופי - שתי הלחם - נבחר כדגם בסיסי ומוחשי מאד של מעשי בני האדם ויכולתם המוקדשים לה', ומבחינתנו היה יכול להיות בכל עונה של השנה. אלא שבאופן מעשי, עונת הקצירה מתחילה בפסח ושבע השבועות מובילים אותנו ל-ו' בסיון, תאריך חסר משמעות עצמית.

התפשטות רעיון העומר

מערכת העומר - שתי הלחם מגלמת אידיאה התופסת מקום מרכזי בחייו היומיומיים של האדם. אך דא עקא, שהעומר ושתי הלחם הם קרבנות ציבור, ובכך מבטאים פן ציבורי ולאומי שלפעמים לאדם הפרטי קשה להתחבר לאליו, בשל העובדה שאינו נוטל חלק פעיל בהקרבת הקרבן [14] , ואינו נוכח בעת הקרבתו. נוסף על כך מדובר בשני אירועים בודדים בשנה שלמה.

על מנת שתפיסה זו תחדור לתודעת האדם דרושה תוספת מצוות פרטיות ואישיות הנוגעות בחיי היומיום של כל פרט ופרט לאורך כל השנה כולה.

נראה, שקיימות לכל הפחות שתי מצוות כאלה, האחת נוגעת בחיי הגבר העובד בחוץ, בשדה, והשנייה בחיי האשה שבתוך הבית.

עומר - שכחה

"כי תקצֹר קצירך בשדך ושכחת עֹמר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' א-להיך בכל מעשה ידיך" (דברים כ"ד, יט)

אי אפשר להתעלם משיתוף המושג "עומר" בין קרבן העומר ובין עומר השכחה (בייחוד לאור העובדה כי תפקיד העומר בשני המקרים הינו שולי: בקרבן - מציין את המידה הנזכרת בדרך כלל כעישרון, ובשכחה - כמתאר את אלומת השיבולים) [26].

ההבנה המקובלת של מצוות שכחה שמה את הדגש על הדאגה לפרנסתו ולרווחתו של העני והדל. אולם, התמונה העולה מן המדרשים מצטיירת כשונה.

בדברים רבה ו', ג וברות זוטא ב', טו, מתאר המדרש כיצד כל פעולותינו בשדה - מתחילת החרישה והזריעה ועד לקצירה וכו' מלוות במצוות. החל מ"לא תחרֹש בשור וחמֹר יחדו" דרך כלאיים ועד לפאה, לקט ושכחה. אמנם, לגבי שכחה מדגיש המדרש פן נוסף, והוא שאפילו כשהאדם שוכח ועושה מעשים ללא מודעות, יכול הוא לעשות את רצון ה' גם ללא שיקול דעת, גם ללא החלטה מראש. גם ללא בחירה האדם יכול לקיים מצווה זו [27]. כלומר, לא רק שאין האדם האחראי הבלעדי לפעולותיו היומיומיות בשדה, והכל נכלל במסגרת מצוותיו של הקב"ה, אלא אפילו על קיום המצוות אין הוא בעלים. דבר זה בא לידי ביטוי בשיאו במצוות שיכחה הנעשית על ידי האדם בצורה לא מודעת. גם כאן, כמו בעומר, באה לידי ביטוי התפיסה כי לא ניתן לנתק בין פעולותינו ומעשינו השפעתו של הקב"ה על העולם.

חלה

"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה... " (במדבר ט"ו, יט-כ).

גם כאן ישנם כמה שבילים המובילים לזיקה וקשר לעומר ושתי הלחם.

א. החלה, כמו העומר, נקראת "ראשית".

ב. למרות שחלה ותרומה מקבילות הן מבחינה לשונית ("תרימו תרומה" ו"כתרומת גֹרן כן תרימו אֹתה") והן מבחינה הלכתית, הרי שבחלה נתחייבו מיד עם כניסתם לארץ, כעומר וכשתי הלחם. זאת בניגוד לתרומה שנתחייבו בה רק לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה [28] (דבר המרמז לכך שאין חלה מצווה התלויה בארץ כקשורה לארץ ולנחלה עצמה).

ג. דין חלה נוגע דווקא בלחם, כלומר: בתבואה, חמשת מיני דגן.

ד. שיעור עיסה המתחייבת הנלמד משיעור המן [29]הוא עומר (ועיין לעיל על הקשר בין העומר והמן).

מטרת החלה אינה רק נתינתה לכהן, אלא - "תרומה לה' " (במדבר ט"ו, יט). הכהן אינו אלא כתובת בלבד לנתינתה. אין כאן דגש על הפקעת בעלות מהאדם (כמו בשביעית למשל), אלא על הנתינה לה' ממעשה ידינו - העיסה - שמגלמת את היצירה הטכנולוגית האנושית [30].

מצוות שיכחה ומצוות פאה כל אחד בתחומה, חודרת לחיי היומיום, נוגעת לכל שכבות האוכלוסיה ולכל המינים. כך ניתן להפנים "ולחוות" את אותם רעיונות מהותיים וקיומיים לאמונתו של האדם.

מי יתן ונזכה גם אנו במהרה בימינו להקריב את קרבן העומר ולהניף את שתי הלחם.

---