עבודה שבלב [1]  / אביעד כהנא

א.   מבוא

מאמרים רבים הנכתבים בנושא התפילה עוסקים ברובם בשאלות פילוסופיות שונות.

מאמר זה מנסה לעסוק בנושא התפילה מבחינה קיומית. נקודת המוצא של המאמר היא שגם אנחנו הרוצים מבחינה מסויימת להתפלל, נכשלים מסיבות שונות במבחן המעשי. 

כתיבת מאמר מסוג זה, טומנת בחובה בעיות רבות חלקן מהותיות (שבהן לא אטפל) וחלקן טכניות. הבעיות הטכניות מתחלקות לשניים:

ראשית, סגנון המאמר שונה ממאמרים רגילים ב"עלון שבות". המאמר אמור לפרוט על נימים נוספים בכוחות הנפש של האדם, מעבר לפנייה אל השכל בלבד.

שנית, תפילה היא ביטוי הקשר שלנו עם הקב"ה, אך מכיוון שהקשר של כל אחד מאיתנו לקב"ה שונה, כל אחד מבטא את עצמו אחרת, ומהות התפילה משתנה. יתירה מזאת, אצל אותו האדם, משתנה התפילה מעת לעת, הן מצד העובדה שהאדם משתנה והן מצד העובדה שהמציאות משתנה מבחינה חיצונית ומבחינה פנימית [2].

כל הפתרונות המובאים במאמר יכולים להתאים לאדם אחד, ולהראות מגוכחים לחברו [3]. מסיבה זו אין המאמר מתיימר לתת פתרון, אלא אך ורק להציע נקודות למחשבה בנושא התפילה. עיקרון זה מתבצע גם באמצעות הציטטות הרבות המובאות בהערות למאמר. הציטטות אינן קטעי הרחבה למעיין אלא חלק בלתי נפרד מהמאמר כולו, וכל אחד יבחר את הישר בעיניו.

  ב.   הצגת הבעייה

היהודי חייב להתפלל לפחות שלש פעמים ביום. כולנו ניסינו ועדיין מנסים לכוון בתפילה. מי שזכה ודאי ויודע כמה מתוקה היא התפילה הנובעת מעמקי הנשמה לא-ל חי. ניתן לומר שאין תענוג גדול יותר מתפילה היוצאת מעמקי הלב. אולם - "אליה וקוץ בה" [4], לצערנו הרב רוב תפילותינו הן לכל היותר הקראת תשע-עשרה ברכות מסידור התפילה. איננו יכולים להגדיר את עצמנו כמתפללים, אלא כקוראים בסידור. לכל היותר, מפני שנראה שאפילו את תיבות התפילה איננו אומרים בשלמותן. בדרך כלל קיימת תופעת "קפיצת הדרך": האדם התחיל להתפלל ומיד לאחר אחת מהברכות הראשונות הוא מאבד קשר עם התפילה ומוצא עצמו כעבור 3-2 דקות ב"מודים". ניתן לומר כי התופעה מתרחשת במקרים רבים, ערב ובוקר וצהרים. כשאנו נדרשים להתפלל, אנו "נרדמים" ברישא ומתעוררים בסיפא...

במקרה הטוב, כשהאדם הצליח לומר את כל המילים בתפילה, הוא עשה זאת בציפורניים ובשיניים, רק במאמץ עליון הצליח להתרכז באותיות שבסידור, לחבר אות לאות, מלה למלה ומשפט למשפט. במובן מסויים, אדם זה משול ללוחם המחזיק חרב ונלחם עם עצמו: המטרה - אמירת המלים בתפילה; האמצעים - הריגת המחשבות הרעות על ידי מכת חרב והרג. נראה שסופו של הלוחם שיקויים בו "ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו", היינו: היצר הרע נותן לאדם תחושה שהוא חיסל לחלוטין את האויבים שמפריעים לו לכוון בתפילתו. האדם מתחיל לכוון במלוא העוצמה וכוונת הלב, ושוקע בתפילתו. לאחר ברכה או שתיים נכנס יצר הרע ומסית את מחשבותיו של האדם בקלות רבה לעבר הרהורים שאינם ממין התפילה.

הבדיחה מספרת, אם אדם רוצה להיזכר בכל מיני דברים ואינו מצליח, כדאי לו לפתוח גמרא, ומובטח לו שייזכר בכל המחשבות ששכח בשבוע האחרון. אם עדיין לא נזכר, כדאי שימתין עד זמן מנחה, וכשיתחיל להתפלל שמונה עשרה ללא שום ספק ייזכר בכל מחשבותיו.

ג.   שורש הבעייה - הרצון

על מנת לנסות ל העלות הצעות לפתרון, צריך להבין תחילה מדוע אין אנו מצליחים לכוון תפילתנו, מדוע מחשבות זרות [5] משתלטות עלינו בתפילה.

נראה לומר במילים פשוטות, שהתפילה אינה מעניינת אותנו בכלל. לו היתה התפילה מעניינת, הרי היינו חפצים לעמוד בתפילה נוכח פני ה' ללא הפרעה של מחשבות זרות. כשם שבשעת ראית סרט טוב, להבדיל, או בשעת שיחה עם חבר, המחשבות הזרות אינן באות להפריע לנו.

בעייה זו אינה קיימת רק בתפילה. היא קיימת בכל עיסוק שנכפה עלינו על ידי גורם חיצוני. כשאיננו מזדהים עם הוראה מסויימת אנו משתדלים להשתמט ממנה בכל דרך אפשרית, ולכל הפחות לבצעה במהירות מקסימלית (בצבא: "נצנוצים"). בעייה זו כואבת, בעיקר כשאנו נדרשים לבצע פעולות רוחניות בחוסר הזדהות, אפילו בתחומים של בין אדם לחברו, וקל וחומר בתחומים שבין אדם למקום.

"אחותה הקטנה" של התפילה בנושא זה היא התורה. הסיבה לביטול תורה אצל חלק מבחורי הישיבות, היא חוסר העניין בלימוד התורה הקדושה. אין כוונתי רק לאלה המתבטלים שעות רבות, כוונתי לכל אחד המרפה אפילו לרגע קט מלימודו, ו"לב יודע מרת נפשו".

המצב בלימוד תורה טוב יותר מהמצב בשעת התפילה, מפני שאצל רוב בני האדם לימוד התורה מעניין ומושך הרבה יותר מהתפילה.

נמצאנו למדים, כי חוסר הענין בתפילה, נובע מכך שאיננו רוצים להתפלל מתוך עצמינו, אלא עושים זאת, בבחינה מסויימת, כמי שכפאו שד.

להלן ננסה לנתח חלקית את הגורמים לכך שאיננו רוצים באמת להתפלל. 

ד.   הבנת חוסר הרצון שלנו להתפלל

1.   בעיות פילוסופיות (בעיות באמונה)

אם ננסה לנתח מדוע האדם אינו מכוון בתפילה, נוכל לומר את הדברים הבאים [6]:

א. הנושאים הנידונים בתפילה אינם חשובים לו מספיק.

ב. הוא אינו מאמין ביכולת התפילה לשנות את המציאות.

לנקודות אלו קיימת התיחסות עניפה בספרי מוסר ומחשבה. מתוכה אביא בקצרה שתי גישות בלבד.

בנוגע לגישה הראשונה, כתב הרב קוק:

"כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבניין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה.

שהרי כיוון שחז"ל אמרו על פסוק "ולעבדו בכל לבבכם": "עבודה בלב זו תפילה", אם כן התפילה היא בחינת העבודה ואינו ראוי לעבודה כי אם כשיהיה במצב דעת יראת ה' כל כך עד שיהיו ענייני התפילה קרובים אל לבבו. ואם לא ידע מעלת נפשו איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חסרון שיחנהו השם יתברך דעה בינה והשכל, כיוון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם חס ושלום לא ישכיל ויבין. אם כן צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצויר לו בבירור וידיעה שלמה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל, יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו השם יתברך בזה, וה' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים.

ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שוודאי אין הכונה הרצויה בתפלת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי עניין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם. ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בניין ירושלים, והתפילה היא דווקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר" (הקדמת מוסר אביך, פיסקה ג').

בנוגע לנקודה השנייה, מבאר הרב חרל"פ [7], שלא רק שהתפילה משנה את המציאות ומעלה את העולם מבחינה רוחנית וממילא גם גשמית, אלא מדגיש, שמטרת החסרון במציאות הוא לגרום לנו להתפלל, וממילא תשופר המציאות.

2.   בעיות פנימיות

  א. ניתוק התפילה מהמציאות

מי שיקרא את ספר תהילים יבחין שתפילותיו של דוד המלך עליו השלום שונות לחלוטין מהתפילות שלנו. האומר תהילים בהתלהבות [8] מסוגל לעיתים רבות להרגיש ולחוות את תחושותיו של דוד המלך בזמן שאמר פרקים אלו. לעיתים כזעקה לה' מתוך צרה גשמית, לעיתים תודה ולעיתים הלל ושבח. כל פרק מבטא תחושת לב שונה מחברתה - כל פרק מתאים לזמן אחר.

הבסיס לכל המזמורים, השירים והניצוחים היא הרגשתו של דוד את הקרבה האלוקית או חלילה את ריחוקה.

ההרגשה היא זו שיצרה בכל פעם ניסוח אחר ורעיון אחר. דוד לא נמנע מלהעביר ביקורת נוקבת על ריחוקו של ה' ממנו:

"למה ה' תעמֹד ברחוק תעלים לעתות בצרה" (תהילים י', א).  

"עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" (שם י"ג, ב).

"א-להי, אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דֻמיה לי" (שם כ"ב, ג). 

בדומה לכך מתוארים הנביאים בבבלי [9]:

"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת גדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'הא-ל הגדֹל הגִבור והנורא' (דברים י', יז). אתא ירמיה ואמר: 'נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?!' לא אמר נורא. אתא דניאל אמר: 'נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו?!' לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורותיו שכובש את רצונו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כִּיזבו בו".

הירושלמי מסיים:

"אמר ר' יצחק: יודעין הן הנביאים שא-להיהן אמיתי ואינם מחניפים לו".

בשעה שאמרו הנביאים מלה כלשהי בתפילה נתנו לה את מלוא המשמעות.

כשמהמציאות הפשוטה היה נראה שאין תאורי הקב"ה בתפילה תואמים לתיאוריו במציאות, לא היו מסוגלים להתפלל, עד כדי   עקירת תקנת משה!

מי שמסוגל להרגיש את גדולת ה', מסוגל גם להרגיש כשאינו כזה - כשאין הקב"ה, חלילה, גיבור.

כותב ישעיהו (כ"ט, יג):

"ויאמר ה', יען כי נִגֹּש העם הזה, בפיו ובשפתיו כִּבדוני, ולבו רִחַק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלֻמדה".

המצב המתואר - אמירה ללא כיסוי, כיבוד ה' בפה בשעה שהלב רחוק מה', הוא חמור ביותר. אין הקב"ה חפץ בשבחים בשעה שהאדם אינו משבח את ה' באמת! פסוקים רבים בנביאים מתארים את החובה לעבודת הלב בניגוד למעשים טכניים. יואל צעק אל העם (יואל ב', יג) : "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" - אל תתפסו את הבגד בעטיפה החיצונית, עבדו את ה' בלב.

מאורעות שמחים אינם גורמים לנו להדגיש יותר את המלים "גדול, גיבור, נורא", ושום שריר לא משתנה באמירת מילים אלו במאורעות קשים ועצובים.

לו היינו חשים את התפילה כשהיו מתרחשים מאורעות קשים היינו מוכרחים לשנות את כוונותינו בכל מילה ומילה. כשהתרחשו הפיגועים האחרונים היינו צריכים לחוש את המלים "גדול גיבור נורא" במשמעות שונה מאשר יום רגיל.

יתירה מזאת, התחושה עם כל ברכה וברכה צריכה להשתנות בהתאם למצבו הרוחני וממילא גם הגשמי, של העם.

כשאב שובר לתינוק בן 40 יום את שתי רגליו, כשישנם מקרים רבים של גילוי עריות בתוך המשפחה, לא די לאדם המאמין להתחנן אל ה' בבקשת אתה חונן לאדם דעת - להוסיף דעת בעם, אלא גם לשאול לעצמו, מתוך אמונה עמוקה, "גומל חסדים טובים" - האמנם?

כשחברי כת השטן שורפים אנשים חיים, כשהחברה מלאה סמים, כשנשים נאנסות ואנשים נרצחים דבר יום ביומו, כשכל יום שעובר, כל תינוק ותינוק הנולד בבית חילוני יודע פחות ופחות על ה' ועל מסורת ישראל, כשהקיטוב בעם גדל עד כדי כך שאין קווים אדומים, כשאינך יודע מה ילד יום "ולא אִתנו יודע עד מה" (תהילים ע"ד, ט), האין כל משפט ומשפט צריך לקבל משמעות שונה?

האם אי פעם שאלנו את ה' ללא משוא פנים:

"ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאֹתיו אשר ספרו לנו אבותינו... ועתה נטשנו ה'... " (שופטים ו', יג)

או במלים פשוטות - למה? [10]

הלא הכרח הוא לבכות, לבכות כפשוטו, בשעה שאומרים: "אחינו כל ישראל הנתונים בצרה ובשביה...".

הלא מן הראוי שנתחנן לפניו יתברך שיחוס עלינו, יעזור, יושיע, ויגן על בניו, בחסד ולא בזכות: "למען שמך הגדול הגיבור והנורא שנקרא עלינו".

ממילא, אם אין אנו מסוגלים במלוא מובן המלה לכאוב את הרע, הרי כל הדברים הנוראיים הללו לא ישפיעו על תפילותינו, לא ישנו כלל את עמידתנו לפני ה' [11].

  ב.   הקביעות בזמנים ובנוסח

הניתוק בין התפילה למציאות, בין תפילת דוד לתפילותינו, אינו מקרי. ניתוק זה מתבסס על העובדה שאנו חייבים להתפלל שלש פעמים ביום, בזמנים מוגדרים מראש ובנוסח קבוע.

המבנה הנוקשה אשר בנו חז"ל גורם לנו לעמוד בתפילה מתוך הכרח, וכאשר אנו פועלים מכוח הכרח ולא מכוח רצון טבעי, כמעט אין לנו סיכוי לבצע את המשימה [12].

האדם ניגש לתפילה כשלפניו טקסט מוכר מאד, ואינו מוצא שום חידוש בתפילה הנוכחית שלא היה לפני מספר שעות בתפילתו הקודמת. הקראת הטקסט נראית לו מאוד משעממת, וממילא, המאמץ נידון מראש לכישלון. הניסיון של האדם ל"גרש" את המחשבות ה"זרות" בתפילה נראה מגוחך, שהרי המחשבות נובעות מכך שמחשבותיו אינן מוצאות כל עניין בתפילה ומחפשות נושא אחר להגות בו. אפילו יצליח האדם מידי פעם להתגבר על מחשבותיו, הרי ירגיש שאין הדברים אמיתיים, וממילא יראה לו הדבר כטורח רב ולעולם לא יוכל להגיע לעונג מסויים בתפילה.

כתוצאה מכך, ניתן לומר שמרכיב משמעותי בבעיית הכוונה בתפילה היא העובדה שאיננו מנסים להתפלל, היינו: לנסות לחוש את העמידה לפני ה' [13]. אנו מתמקדים במסגרת במקום להתמקד בתוכן [14]. נכון הדבר שבמובן מסוים אין לנו ברירה אלא להתפלל שלש פעמים ביום בזמנים קבועים, וממילא ישנן פעמים רבות בהן איננו מרגישים כלל חפץ פנימי כלשהו להתפלל, שהרי הדבר נכפה עלינו מבחוץ. במצב זה אנו מצויים בין הפטיש לסדן: שלא להתפלל כשהדבר דומה למשאוי - אי אפשר [15]. להתפלל - והלא במצבינו, התפילה אינה מבטאת שום רגש וזיקה לקב"ה, וממילא אנו משקרים לעצמינו ולבוראינו כבר בבקשתנו הראשונה: "ה', שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" [16].

חז"ל היו מודעים לכך, שבקובעם מסגרת נוקשה של תפילה, אנו עלולים לאבד את תורף התפילה - כוונת הלב. אף על פי כן, חז"ל העדיפו זאת ממספר סיבות.

ראשית צריך לבאר, שחז"ל חששו מכך שהיהודי ישכח להתפלל. התפילה הקבועה שלש פעמים ביום: בתחילתו, בסופו ובאמצעו, מזכירה ליהודי ששעה ביום הוא שייך לקב"ה. אפילו לא הרגיש כלל את תפילתו, ולכאורה לא השאירה בו התפילה את רישומה, עצם הצורך להתייחס לקב"ה מטביע את התודעה הדתית של האדם.

שנית, במובן מסויים, התפילה משמשת כבסיס לעבודת ה' בזמן הגלות. רעיון זה התבטא במספר תחומים [17]. הנוסח הקבוע של התפילה בנושאים רבים קובע ליהודי כעין "עיקרי אמונה" במהלך הגלות. ואפילו בשעת התפילה לא חש היהודי זיקה לגאולה, הרי לפחות זכר באופן כללי שצריך לצפות לגאולה. חז"ל ניסו להזכיר בדרך זו, שאפילו כאשר הגלות "טובה", לא נס ליחם של קיבוץ גלויות, סנהדרין, מקדש ומלכות. ללא נוסח תפילה מעין זה ייתכן ונושאים אלו היו נשכחים מן הלב, שהרי למרות שנושאים אלו נכנסו לתפילה, הם לא נכנסו ללב היהודי: "כי אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו... 'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר" (כוזרי, מאמר ב' פסקה כ"ד). 

  שלישית, חז"ל לא רצו לתת יד חופשית לאדם להתפלל כפי רצונו; בגמרא מדוייק: "יודעים הנביאים שא-לוהיהן אמיתי" (יומא סט:). אך ורק מתוך אמונה ניתן לבוא אל הקב"ה בתביעות ולא להחניף לו. אדם שהאמונה אינה מיושבת בליבו כראוי עלול להגיע לכפירה נוכח צרות קשות דוגמת - "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנֹתיכם תאכלו" (ויקרא כ"ו, כט); "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך" (דברים כ"ח, סא), וכל שכן כאשר מדובר בציבור.

ה.   התפילה האידיאלית - ביטוי הרצון

"לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"א, יג), הורונו חז"ל: "איזוהי עבודה שהיא בלב? הווי אומר זוהי תפילה" [18]. כל עוד הלב לא יעבוד הרי, במובן מסויים, לא יצאנו ידי חובת מצוות התפילה. לא די בהקראת התפילה בעלמא.

אם כן, אנו צריכים להשתוקק לשיר ולזמר לפני ה', לחפוץ בכל ליבנו להתקרב אליו יתברך, וכל עוד לא נחוש בכך, אפילו באופן חלקי, הרי כמעט לא נוכל לעמוד ולהתפלל כראוי. 

מהנזכר לעיל נובע, כי המשימה העיקרית שלנו היא לעורר את הרצון [19]. הבעייה המרכזית היא שהרצון איננו בשליטתינו. אני מסוגל להחליט ולהתנהג בדרך מסויימת, אך איני מסוגל להחליט לרצות. אפילו נאמר שניתן לצוות לחשוב, להאמין ולאהוב, קשה לומר שניתן לכפות אותי לרצות משהו אחד בשעה שאני רוצה משהו אחר.

לפיכך, צריך לזכור בשעה שניגשים לפתח את הרצון שאין הדבר מסור לנו. אנחנו מסוגלים לפעול פעולות שונות על מנת להשפיע על הרצון, אך שינוי הרצון מבחינה שרשית יכול להיעשות רק על ידי השגחה פרטית ממש, היינו: שה' יעזור לנו ויזכך את רצוננו. משום כך, בכל צעד חובה עלינו להתפלל אל ה' בכל לב שיעזור לנו ללכת בדרכיו. אם נזכה ונרצה להתפלל באמת, הרי התפילה תהיה, להבדיל, כסרט עוצר נשימה בקולנוע או כשיחה מרתקת, והתפילה תיהפך למזון רוחני ממש שבלעדיו נהיה רעבים, כמתואר אצל דוד בתהילים.

כוחו של הרצון הוא עצום, כמעט ללא גבולות.

בהקשר לכך כותב רבי יהודה הלוי:

"כי הענין הא-לוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל א-להי אבותינו בלבב שלם, כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים, - עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו: 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדֹם רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון', וכדומה, כי אם כדיבור התכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, - כאשר העירות בצדק, שר הכוזרים"   (כוזרי, מאמר ב', פסקה כ"ד).

רבי יהודה הלוי תולה את קירבתינו לה' במוכנות (או בנכונות) שלנו לכך ואת הגאולה במוכנות (או בנכונות) להתקרב לה'. ממילא, לו היינו רוצים ומתפללים לכך במלוא המשמעות של העניין, הרי היינו נושעים כביציאת מצרים. 

צריך להדגיש, שלא מדובר ברצון שגרתי. רצון אמיתי יגרום לכך שמצבו הנפשי של האדם המתפלל בכל ליבו אל ה' יהיה התנתקות כמעט מוחלטת של הגוף מן הנשמה. רעיון זה מובא בירושלמי [20]:

"אמרין עליו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר ואי לו חברבר שנשך את ר' חנינא בן דוא. אמרו לו תלמידיו: רבי לא הרגשת? אמר להן: יבא עלי ממה שהיה לבי מתכון בתפילה אם הרגשתי"   (ברכות פ"ה סוף ה"א).

לא לחינם קשה לנו להביא את רצונינו לידי ביטוי בתפילה.

רעיון מקובל בחסידות הוא, שהיצר הרע מתמודד עם האדם בנקודות בהן אכן היה האדם מנצח את היצר הרע, היה מגיע למעלות רוחניות גבוהות (לכל אדם ישנה חולשה אחרת. אם האדם ישכיל לנצח את חולשותיו, הרי דווקא החולשות יהפכו למקור הכוח של האדם). על פי זה מובן מאד מדוע היצר הרע מכשיל אותנו דווקא בתפילה, שהרי כוחה של התפילה עצום [21].

הורונו חז"ל [22]:

" 'ותגזַר אֹמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב כ"ב, כח). ותגזר אמר - אתה גזרת מלמעלה והקב"ה מקיים מאמרך מלמטה. ועל דרכיך נגה אור - דור שהיה אפל הארת בתפילתך" [23].

ו. רעיונות לפיתוח פתרונות מעשיים

ישנן דרכים רבות לשפר את רצוננו להתקרב אל ה' בכלל ואת התפילה בפרט.

כולנו, כל אחד בדרכו שלו, צריכים לנסות לשפר את התפילה שלנו, וככל שניתן, להפכה מהקראת דברים בעלמא כצו א-להי מוחלט, להשתפכות הנפש, למצב של הזדהות עם המלים הכתובות בתפילה ועם הרצון להתקרב לאבינו מלכנו: "הא-ל הגדֹל הגִבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" [24].

הפתרונות מתחלקים לשנים - בזמן התפילה, ובמשך כל היום שלא בזמן התפילה (הכנה לתפילה).

א.   ההכנה לתפילה

ראשית צריך לזכור, שהתפילה אינה מעשה טכני המנותק מהאדם עצמו, אלא עניין מעשי המחובר לפנימיות האדם ומשום כך מושפעת ממצב הרוח [25] במשך היום כולו [26].

על ההכנות הכלליות לתפילה, ניתן להוסיף מחשבות ותחושות המתמודדות ישירות עם מעשה התפילה עצמו.

1. תחושת העונג בקרבת א-להים

קשה מאד לחוש בקרבת א-להים דווקא ברגע מסויים במשך היום [עובדה המחריפה את הבעייה היא, שדווקא בעת התפילה איננו נמצאים במצב גופני נוח לתפילה. בבוקר אנו עדיין ישנים, ובצהריים, נוסף על תחושת העייפות המלווה על פי רוב את שנת הצהריים, קיימת תחושת שובע. [רק בערב, בשעון חורף, אנו נמצאים במצב נוח יחסית לתפילה].

משום כך מן הראוי לנסות, בזמנים נוחים יותר, לחוש קרבת א-להים באופן מוחשי, ללא כל קשר לתפילה. אם יזכה האדם לחוש קרבה זו אפילו לרגע קט, האושר שימלא אותו הוא עצום. אט אט הוא יהיה מסוגל לחוש בכך לעיתים תכופות יותר, ובשלב מאוחר יותר, מפאת ההשתוקקות לחוש קרבת א-להים, יוכל ביתר קלות להביא לידי ביטוי את רצונו לקרבה זו   - בתפילה.

נוסף על כך ניתן להגיע לזהות מסויימת עם נוסח התפילה.

ניתן סתם כך באמצע היום, להתפלל בקול או בשקט את הנוסח של התפילה בלי להזכיר את שם ה'. במצב זה ניתן להרויח שתי נקודות - ראשית לחוש קירבת אלקים; שנית להרגיש את העוצמה האדירה של כל מלה ומלה מהנוסח הקבוע של התפילה. האפשרות להרגיש כל מלה ומלה קיימת, מפני שאיננו מוגבלים לנוסח ארוך ומחייב. כל יום ניתן לקחת ברכה אחת או אפילו חצי ברכה, וכך אט אט המלים בתפילה יהיו מאד חשובות עבורנו, וייתכן שכל הבעיות של חוסר הריכוז תפתרנה.

2. תחושת הסתר פנים

לצערנו, לעיתים קרובות, תחושת קרבה לקב"ה היא משימה בלתי אפשרית. במצב זה, מי שידמיין תחושת קירבת א-להים יחטא באחד משני חטאים חמורים - שקר או עבודה זרה. אם יחוש תחושה אמיתית, למרות שבמצבו הוא רחוק מהקב"ה, על כרחך שחש תחושת אל זר. ואם תחושה זו אינה אמיתית, הרי האדם ישקר לעצמו. אין לנו ברירה אלא להיות ישרים עם עצמנו ולהרגיש רחוק מהקב"ה.

כל מי שחש רחוק מהלב, מוזנח ועזוב בכל הקשר שהוא, יודע עד כמה קשה תחושה זו. מתוך צער עמוק ופנימי, מתוך "רוח נשברה", יכול האדם להגיע כמעט עד כדי בכי. דווקא בכי זה יאפשר לו להתפלל כראוי, ומתוך כך, בשלב מאוחר יותר, להרגיש קרוב לקב"ה. [27]

3. שינוי נקודת המבט על התפילה

האמור לעיל מתבסס על כך שנתייחס לתפילה באופן שונה מאשר התייחסנו עד כה. במקום לחוש שהתפילה היא עול, הכרח, צו אלקי ותו לא, ניתן לחוש שהתפילה היא זכות גדולה מאד, שה' אשר "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג), נותן לנו זכות לשוחח עמו, להתקרב אליו, ואם נזכה - אף להוסיף גילוי שכינה בעולם. הלא התחושה שריבון העולם מקבל אותנו לשיחה פרטית בלשכתו, צריכה לעורר אצלנו מורא ושמחה כאחד. זוהי זכות אדירה, הטומנת בחובה סיכוי עצום להשיג כל מה שנבקש. אך בשורש הדברים אין זכות גדולה יותר מעצם המפגש עם הקב"ה, שזו בעצם התפילה [28].

ב.   בזמן התפילה

רגע התפילה הוא רגע המבחן. הבעייה היא שאנו רוצים להצליח במבחן בכל מחיר, דווקא מתוך כך, אנו נכשלים.

צריך לדעת, כי אפילו נכשלנו בשלב ההכנה לתפילה, יש באפשרותנו להתפלל תפילה הראויה בתנאי שנקפיד לאורך כל זמן התפילה לא לרמות את עצמינו בתפילה, ואבאר דברי:

לעיתים רבות נוח לנו לתת לעצמינו תחושה שאנו מתפללים כראוי. אם הרגשה זו שקרית, הרי היא משמשת כלי ביד היצר הרע, ומכהה את הצימאון של הנפש לקשר אמיתי עם הקב"ה.

הרגשה אמיתית תדגיש את הבעייה הקיומית שלנו; על ידי כך קיים סיכוי שנצטער באופן עמוק כל-כך שאיננו מסוגלים להתפלל, ולחוש קירבת א-להים באופן ממשי.

  הכרה במחלה מאפשרת טיפול, אשר בסופו נזכה לקרבת אלקים ברמה זו או אחרת.

למעשה נראה, שאנו צריכים להתכוון - לא לכוון בתפילה, (מפני שכונה זו עלולה ליצור אצלינו תחושה מדומה של קירבת א-להים) אלא, אך ורק להקפיד לקרוא את כל המילים בתפילה ולהשמיען לאוזנינו מתוך הסידור בקצב הקראה [29]. יש מקום גם לנסות לחשוב על המשמעות של המלים מבחינה שכלית (אך בשום אופן לא לנסות להפעיל מכנית את הרגש). תוך כדי הקראה זו, קיים סיכוי שיתעורר בנו הרצון לכוון בתפילה. אולם, אם נתחיל לכוון מיד, למרות שנצליח להתפלל ברכה או שתים בכוונה קיים סיכוי רב שנאבד אחר כך את הריכוז. כתוצאה מכך, הבעייה הרגילה של "חלומות" בתפילה תתעורר מחדש ונסיים את התפילה כמעט בלי לשים לב למילים.

לפיכך, רצוי מאד אפילו בשעה שמתעורר הרצון הראשוני לכוון, לנסות עד כמה שהדבר ניתן, לא לתת לרצון יכולת ביטוי, להדחיק אותו. רק לאחר שנרגיש שאין לנו ברירה, שאנו לא מסוגלים להקריא ללא הזדהות עם המלים, הרגש יתפרץ החוצה ממילא, בלא שנוכל לעצרו.

נראה, שאפילו במצב זה יש מקום להיזהר, מפני שייתכן כי בשלב ראשון הרגש האמיתי יתפרץ, אך בשלב שני הרגש הראשוני ידעך ואנו לא נשים לב לכך, ומתוך כך נחזור ל"חלום" בתפילה. לפיכך יש מקום גם בשלב זה לשים יד על הדופק ולהיות קשובים לרצון האמיתי בלבד. ככל שהמאמץ שלנו לנסות לכלוא את הרצון יהיה גדול יותר, התפרצותו תהיה בעלת עוצמה יותר גדולה, יותר אמיתית, ותחושת המגע עם הא-לוהות, כביכול, תגבר; היות וככל שאדם מלא בא-לוהות צמאונו לא-לוהות גדול יותר.

אין גבול לרצון להידבק בקב"ה, ולפיכך אין אפשרות להשביע רצון זה.

ז.   סיכום [30]

המאמר התמקד בתפילה מבחינה קיומית. הטענה שהועלתה היא, שאיננו רוצים להתפלל באמת, כשמוקד הבעייה הוא הניתוק בין התפילה למציאות, הנובע גם מהנוסח הקבוע והזמנים הקבועים לתפילה, (המאמר ניסה להבהיר מה היה שיקול דעתם של חז"ל בכך, עד מקום שידו מגעת).

בעייה זו מחריפה שבעתיים לאור העובדה שהתפילה היא ביטוי הרצון, ובלעדיו אין (כמעט) כל משמעות לתפילה.

בסופו, ניסה המאמר לתת רעיונות שונים ואסכמם בקצרה:

הכנה לתפילה - הכנה באופן כללי ובאופן פרטי. באופן פרטי - תחושת קרבת א-להים, באמצעות נוסח התפילה ובלעדיו. תחושת הסתר פנים. ותחושת עצם העמידה לפני הקב"ה. בזמן התפילה - פעולה הפוכה, היצמדות מוחלטת לנוסח, תוך ניסיון אמיתי לסנן את התחושות הפנימיות. הצלחת התפילה תלוייה,למעשה, באיכות הסינון.

לסיום, צריך לחזור ולהדגיש, כי בכל צעד, בכל התקדמות בעבודת ה', אנו זקוקים לברכת ה', לעזרה מן השמים. משום כך, בכל יום ויום גדולי החסידים היו חוזרים ומבקשים מה' עזרה [31].   

"וחזק אותנו באהבה אליך כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהיה הכל נחת רוח אליך".

---

[5]   ביחס למחשבות זרות מובא בכתבי חסידות רבים, שמקורן הוא תיקונים שהאדם צריך לעשות בעולם על ידי העלאת המחשבות הזרות לשרשן.

  "ושמעתי בשם מורי (הבעש"ט)... מן המחשבות זרות שבאו לאדם באמצע תפילה... והם באים שיתקן אותם ולהעלותן ואין מחשבה של יום זה דומה למחשבה של יום מחר...   "   (תולדות יעקב יוסף - עיין הערה 2).

  תיקון המחשבות הזרות נעשה על ידי דחייתן והדבקות גדולה יותר לקב"ה:

  "ואני שמעתי מפיו קדשו ז"ל בזה הלשון: צריך להתחכם הרבה בענין המחשבות זרות אשר באים לאדם בעומדו בתפילה כי המה כוחותיו ממש אשר באים אליו לתקנם (עד כאן דברי הבעש"ט)... ויתחיל להתפלל בהתלהבות ודביקות יותר ואז על ידי זאת הוא מעלה את הניצוצות הנ"ל להחזירם לקדושה" דברי משה (תלמיד הבעש"ט) סוף פרשת לך לך (וכן מבואר בספרים אחרים).

[6]   לצערי, שמעתי מאנשים דתיים בעייה נוספת: חוסר אמונה בכך שהקב"ה "מקשיב" לתפילת כל אחד ואחד בכל "תשומת הלב". אמנם, כשלעצמי, לא האמנתי שאפשרות זו קיימת, שהרי לכאורה לא ייתכן שאדם מאמין לא יאמין שה' אשר ציווהו להתפלל, מקשיב לתפילתו (אפילו נאמר שהציווי להתפלל הוא דרבנן, שהרי מקור סמכות חכמים היא התורה).

  בעיני זו אינה בעייה בנושא התפילה אלא בנושא האמונה, ולפיכך לא אתמודד עם בעייה זו. אציין רק מדוע ישנה נטיה, בעיקר לאנשים חכמים, להזדהות עם תפיסה זו.

    ישנה מחלוקת עקרונית ביחס בין מצוות התורה למוסר האדם. בפשטות (איני נכנס לעומק שיטותיהם אלא מזכיר את שיטותיהם בשטחיות) ניתן לומר שהחזון איש, בספרו "אמונה ובטחון", פרק ג', הבין שלא קיים כלל מוסר אנושי, והמוסר היחיד הוא מוסר התורה כפי שבא לידי ביטוי הלכה למעשה בספרות ההלכה של ראשונים ואחרונים. לעומתו, הראי"ה הבין, שלא תיתכן סתירה בין המוסר האנושי למוסר הא-להי, עד כדי כך שמטרת התורה היא להוציא מן הכוח אל הפועל את פנימיותו של האדם.

  גישת החזון איש נתקלת בבעייה רגשית, אנו מרגישים שישנו מוסר מוחלט אצל האדם בעניינים שונים. גישת הראי"ה קשה משום שישנן מצוות שאינן נראות מוסריות.

  לפיכך, קמה   תפיסה שלישית האומרת - אנחנו, כבני אדם, מאד   מוסריים, אך התורה, הצו הא-להי אינו מוסרי.

  נקודת הכשל של תפיסה זו היא בכל מקום שהאדם מגיע לזיקה לקב"ה הן במצוות שבלב והן במפגשי האדם עם א-להיו: תפילה, נבואה ומעמד הר סיני.

[10]   עם כל זאת כתב ר' חיים ויטאל בשער הגלגולים י':

  "יום אחד הייתי בתעניתי, בכיתי מאד והרביתי דברים לפני השם יתברך לומר שֱלָמה היה מונע ממני דרכי התשובה ולא היה משים בלב מורי (האר"י) ז"ל שילמדני כרצוני והרבה דברים כאלה. והלכתי לביתו והכיר העניין בפרצופי. ואמר לי כי באותה שעה רצו להענישני בבית דין של מעלה על שהטחתי דברים כלפי מעלה, לולי שנזדמן לי סניגור אחד עלי לומר שמחשבתי היתה לטובה. ואמר לי שאזהר מלדבר פעם אחרת דברים אלה... ואיך הייתי אומר ח"ו שהקב"ה היה מונע ממנו דרכי התשובה, ואדרבה מי היה גורם ומכניס בלבי כל זה ההתעוררות של התשובה לולי השם יתברך ברחמיו קרובים על בריותיו...".

  תוכן דומה מופיע גם בספר "דרכי צדק" (תלמיד ר' אלימלך מליז'נסק) סימן א' פסקה ה':

"... הבעש"ט גילה שאף על פי שאדם מתפלל בדביקות גדול ואהבה ויראה כראוי, מכל מקום יזהר שיהא לו הכנעה לפני השם יתברך גם כן, כי פעם אחת התפלל עם תלמידיו בדביקות גדול, ולא היה להם הכנעה והיה קטרוג גדול למעלה, רק אחד היה מתפלל בהכנעה וניצולו על ידי זה".

[11]   צריך להבדיל בין שני סוגי דברים: ראשית, היכולת לחוש את המאורעות. ושנית, היכולת להביא את תחושותינו לפני ה'. אין אנו עוסקים כעת בשאלה כיצד ניתן לחוות את המאורעות, אלא אך ורק בשאלה כיצד להביא לידי ביטוי את תחושותינו הקיימות במציאות - בשעת תפילה.

  עובדה מעניינת היא, שלשתי הברכות היחידות הגשמיות ממש בתפילת שמונה עשרה תוקנו תפילות משלימות: ביחס לברכת השנים - "ועננו בורא עולם במדת הרחמים...", וביחס לחולים - "יהי רצון... ", ואף נהגו להוסיף "מי שברך" ופרקי תהילים לאחר התפילה, מפני שאיננו מסוגלים מסיבות שונות לכוון כראוי בברכות הרגילות.

[13]   כעין דברים אלו כתב ר' חיים מוולוז'ין:

  "וכל כך תתרבה ותתלהט אהבתו יתברך בכוח נפשו, עד שיהא חושק ומתאווה באמת, שבדברו עתה אותו הדיבור הקדוש של איזה תפילה, תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי, ותתעלה להדבק כביכול בו יתברך שמו" (נפש החיים, שער ב' פרק י"ד; ונעיר שדבריו נכתבו בהקשר שונה לגמרי, ואין כאן המקום להאריך).

[14]   להלן (פיסקה ו') יבואר, כי צריך לחלק בין העבודה בזמן התפילה, בזמן ה"מגע" עם הקב"ה, לפרק ההכנה לזמן זה.

[20]   בנפש החיים שער ב' פרק יד:

  "ותהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי".

  וכן כתב ר' נחמן מברסלב:

  "אמר, שעיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא כשיפרש שיחתו כל כך לפני ה' יתברך, עד שיהיה סמוך מאד שתצא נשמתו, חס ושלום, עד שכמעט יגוע, חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת..." (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה צ"ט).

  וכן כתב המגיד ממזריץ':

  "... כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר ה' שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים..."   (מגיד דבריו ליעקב, פיסקה ג')

[21]   לכל יהודי בעולמו של הקב"ה ישנם שני תפקידים שהם בעצם אחד. הראשון - קיום מלא של התורה והמצוות. השני - עבודת ה' בדרך המיוחדת לו. בשני המישורים האדם אינו יודע בדיוק באילו תחומים יוכל להגיע להתקדמות בעבודת ה', ובאילו נושאים ההתקדמות לא תהיה משמעותית כל כך. חוסר ידיעה זו היא חלק מניסיון הבחירה של האדם, ומשום כך העלים אותה הקב"ה מידיעתנו. על אף שהאדם אינו יודע, הרי היצר הרע המצוי בתוך האדם, יודע היטב מהם הדברים החשובים באופן כללי. נוסף על כך הוא יודע גם מהם הדברים המיוחדים לאדם מסויים, ודווקא בהם ינסה להכשיל את האדם. לעיתים רבות, היצר הרע יהיה מוכן לתת לאדם לנצח אותו בתחומים רבים, רק על מנת שהאדם ישיג דברים מסויימים (רוחניים וגשמיים) וברגע בלתי צפוי, כשהאדם אינו מוכן, יוכרע על ידי יצר הרע (בתורת הסוד ישנה משמעות עצומה לכל רגע ורגע. נסיונותיו של האדם ברגע אחד אינם דומים כלל לניסיונותיו ברגע אחר, ומשום כך ייתכן שהיצר הרע יחכה דווקא לדקה אחת מסויימת ביום, המסוגלת להחריב עמל של שנים). ממילא ברור, שבדרך כלל ניתן לומר, שככל שהתוצאה הרוחנית תהיה גבוהה יותר, היצר הרע יאבק עימנו בצורה קשה יותר. רעיון זה מבאר מאמרי חז"ל רבים: שדים המתחככים בעיקר בתלמידי חכמים, חוסר האפשרות של האדם להילחם עם היצר הרע ללא עזרתו של הקב"ה, "כל המקודש מחברו - חרב מחבירו" (מתוך דברי הרמב"ן בהגיעו לירושלים) ורבים נוספים. דווקא משום כך, ישנה משמעות אדירה להתגברות על כשלון כלשהו, שהרי הכרעתו של היצר הרע להילחם בנו דווקא בתחום מסויים מלמדת, כי תחום זה הוא בעל משמעות רבה, ואם נתגבר וננצח נגיע להשגים גבוהים.

  על פי האמור לעיל, תובן טוב יותר הקביעה כי נקודת הכשל של האדם היא מקור הכוח שלו.

  בהקשר זה מובא בספרי דברים:

  "כי לא דבר רֵק הוא מכם כי הוא חייכם" (דברים ל"ב, מז) - דברים שאתם אומרים ריק הוא - הוא חייכם"   (פסקא מ"ח ד"ה כי).

  המדרש מדגיש, כי דווקא נושא שאיננו מתיחסים אליו ברצינות, ואף נוטים לזלזל בו במידת מה, הוא עצם חיינו.

[28]   הובא במדרש (ילקוט שמעוני תהילים):

  "אמר ר' איבו: 'כשתהיה עומד להתפלל יהא ליבך שמח עליך שאתה מתפלל לא-להים שאין כיוצא בו' ".

  וביאר הרמח"ל:

"כי זאת היא השמחה האמיתית, שיהיה ליבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ומצוותיו שהם השלימות האמיתי והיקר הנצחי"   (מסילת ישרים פרק י"ט - צריך רק לזכור שעל מנת לחוש תחושה זו צריך האדם לעבור ח"י פרקים...).

  ר' חיים ויטאל כותב כי מבחינה מסויימת כל מטרת התפילה היא עצם הקשר שלנו לקב"ה.

  "וכן בעת שמתפלל לפניו יתברך על איזו שאלה מן השאלות כמו מזונות ועושר ובנים וכיוצא בזה, לא יתפלל לסיבת עצמו שצריך לשאול אותה השאלה, אלא לקיים מצוותו יתברך שנצטוינו שנתפלל אליו בעת צרותינו להורות כי הוא אלהינו ואנחנו עמו ועבדיו ואליו עינינו תלויות כעיני עבדים אל יד אדוניהם ואין לנו שום עזר אם לא ממנו יתברך וישים כל בטחונו עליו" (מהקדמת שער המצוות, אם כי המעיין שם יראה כי הקשר הדברים שונה).

[29]   בעצות הר"ן, עצה ע"ה, מופיע מעין רעיון זה:

  "... בעניין התפילה סיפר רבינו ז"ל עימנו הרבה. והזהיר מאד להכריח את עצמו   להתפלל בכוונה גדולה דהיינו לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה וזה עיקר תפילה בכוונה. ולא היה מצוה להתפלל עם כוונות ממש אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י על פי פקודתו. 
ואמר, שעיקר שלימות התפילה הוא ברוך אתה ה' וכו' כפשוטו, וזה עיקר כוונת התפילה שיכוון פירוש המילות וישמע היטב מה שהוא אומר. והיה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה והיה מזהיר מאד להתפלל בכוחות להכניס כל כוחו באותיות התפילה. ועל המחשבות הזרות הבאים בתוך התפילה היה מצווה לבלתי להשגיח עליהם כלל, רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בלבול. ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל וכאשר מבואר מזה בספרים הנדפסים כבר: גם אמר רבינו ז"ל שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכוונה כראוי, רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכוונה... על כן אל יפול לב באדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכוונה איזה חלק מהתפילה ופתאום נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אופן, כי זה מוכרח כנ"ל. וישתדל להתפלל שאר התפילה בפשיטות גמור... ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דיבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש. ויאמר כך כמה וכמה דיבורים בפשיטות גמור. ועל פי הרוב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזור ויתלהב לבו מאד ויתחיל פתאום להתפלל בהתעוררות רק שלא יעמוד זאת לניסיון. כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפילה. כי תפילה גבוה מאד מאד, וגבוה יותר מלימוד התורה, ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו. על כן עליו לעשות את שלו. להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור אדון עולם אשר מלך וכו'. ויטה אזנו מה שהוא אומר ויצמצם את מחשבתו מאד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ רק שתהיה כל מחשבתו בתוך דיבורי התפילה. ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור, אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות וילך כך בתפלתו כמה וכמה מילות או כמה דפין עד שבתוך כך יעזור ה' ברחמיו להתעוררות וכו' כנ"ל...".