איסור הנאה מחמץ בפסח / הרב שמואל שמעוני

א. שיטת רבי יוסי הגלילי

הגמרא במספר מקומות במסכת פסחים (כג., כח:, לב.) מביאה את שיטת רבי יוסי הגלילי, שחמץ תוך שבעה אינו אסור בהנאה. הגמרא מציינת שלשיטת רבי אבהו, הסובר ש"כל מקום שנאמר 'לא יאכל', 'לא תאכל', 'לא תאכלו', אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה (משמע), עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה" (כא:), יש לומר שכאן הכתוב פירט היתר הנאה:

"דאמר קרא: 'ולא יראה לך שאור' - שלך יהא" (כג.).

אולם, בנוסף לגזירת כתוב זו, רבי יוסי הגלילי שם גיבה את דבריו בהוכחה מסברה:

"ר' יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה".

ויש להבין, מהי הסתירה שרואה רבי יוסי הגלילי בין זמניותו של איסור חמץ לאיסורו בהנאה, שבגללה הוא מבין שחמץ אסור באכילה בלבד. להבנת עניין זה, עלינו לעמוד על אופיים של איסורי הנאה לעומת זה של איסורי אכילה.

כידוע, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם חצי שיעור אסור מהתורה (יומא עד.). הירושלמי בתרומות מחדש סייג משמעותי למחלוקת זו:

"מודה רבי שמעון בן לקיש באיסורי הנאה" (פ"ו ה"א).

מהו החילוק שרואה ריש לקיש בין איסורי אכילה, המותרים מהתורה בהעדר שיעור, לבין איסורי הנאה? הגר"א בפירושו על אתר הציע את ההסבר הבא:

"דגם מפחות מכשיעור הוא נהנה מעט".

ביאור דבריו, שנימוקו של ריש לקיש בגמרא ביומא הוא ש" 'אכילה' אמר רחמנא, וליכא". כלומר, גם ריש לקיש מוכן לקבל את התפיסה שאם על שיעור מסוים יש חיוב, גם על שיעור קטן יותר יש איסור, אך לדבריו התופעה שאותה אסרה התורה - "אכילה" - כלל לא מתקיימת בפחות מכזית. אולם, כאשר התורה אסרה הנאה, מדובר בתופעה המתקיימת ברמה פחותה גם כאשר לא מגיעים לשיעור המחייב, ועל כן יש איסור חצי שיעור.

אולם, נראה להציע הסבר שונה לדברי הירושלמי, וזאת בעזרת הבנת שיטתו של רבי יוחנן, שחצי שיעור אסור מהתורה. רבי יוחנן נימק את שיטתו בכך ש"כיון דחזי לאיצטרופי, איסורא קא אכיל". האחרונים התלבטו בהבנת סברה זו, ויש שהבינו שמדובר בסיבת האיסור,[1] אך ההבנה הפשוטה יותר בלשון הגמרא לענ"ד היא שהעובדה שאם האדם, בתרחיש שונה, היה ממשיך ואוכל, אכילתו הייתה מצטרפת לשיעור מחייב, מלמדת אותנו שאף התהליך החלקי שהוא עושה הוא תהליך שלילי.

ריש לקיש, כאמור, קבע שאין אכילה בפחות מכזית. ייתכן שרבי יוחנן מסכים לקביעה זו, אך טענתו היא שאף כאשר אין מעשה אכילה, העובדה שכאשר יתקיימו התנאים ויהיה מעשה אכילה ניתן יהיה לחייב, מלמדת אותנו שמדובר בחפצא שלילי בעיני התורה, ועל כן אסורה כל צריכה שלו.[2]

על פי זה, נראה שכאשר התורה אסרה אכילת דבר מסוים, היא אסרה אך ורק אכילת שיעור שלם ממנו, ולא פחות מכך, שכן בפחות מכזית כלל אין תופעה של אכילה; אולם מכך שהיא הטילה איסור וענישה על אכילת הדבר, אנו למדים שמדובר בחפצא שלילי שאין לצרוך ממנו כלל, גם בדרך שאינה של אכילה. וכך עולה מדברי התוספות בשבועות (כג: ד"ה דמוקי), שהעלו שעל אף הכלל שאין איסור חל על איסור דאורייתא גם כאשר האיסור הראשון הוא איסור עשה שאין עליו מלקות, על איסור חצי שיעור לרבי יוחנן יכול לחול איסור חדש, שכן "כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה". איסור שהתורה לא הטילה, אלא נלמד מכללא מדברי התורה, אינו בגדר "מושבע ועומד".

יסוד דומה עולה מדברי רבי אבהו שהזכרנו בראשית דברינו, שקבע ש"כל מקום שנאמר 'לא יאכל', 'לא תאכל', 'לא תאכלו', אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע", וזאת על פי הסברו של הרמב"ם ב'נקודה הנפלאה' בפירוש המשנה בכריתות:

"שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו, לפי הכלל שבארנו, שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו עד שיפרוט לך הכתוב"[3] (פ"ג מ"ד).

כלומר, אף רבי אבהו מודה שכאשר התורה אסרה אכילה, האכילה היא שנאסרה ולא ההנאה. אולם, בשלב שני ניתן להסיק מכך שנאסרה האכילה שמדובר בחפצא שלילי, וממילא כל הנאה ממנו היא דבר פסול.[4] כיוון שמדובר באיסור שהתורה לא הטילה באופן ישיר, מובנת היטב שיטת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) שאין לוקים על הנאה מאיסורי הנאה, על אף שמדובר באיסור תורה.[5]

אם כן, קיים דימיון חזק ביותר בין איסור חצי שיעור לאיסור הנאה. שניהם איסורים שהתורה לא הטילה במפורש, אלא שמכך שהתורה אסרה אכילת דבר מסוים, אנו למדים שמדובר בחפצא שלילי, שאין לצרוך ממנו ולו כמות קטנה, ואף לא ליהנות ממנו בדרכים אחרות.[6]

על פי זה, נראה שניתן להבין בנקל את דברי הירושלמי ביחס לריש לקיש. לפי הירושלמי, ריש לקיש מקבל את תפיסתו של רבי יוחנן לגבי חצי שיעור, שאף שאכילה אמר רחמנא וליכא, ניתן להסיק מהאיסור שהחומר הוא שלילי ואין לצרוך אף חלקיק ממנו. המחלוקת היא כיצד יש להבין את איסורי האכילה שלגביהם פירשה התורה שהם מותרים בהנאה. אליבא דרבי יוחנן, מדובר במיעוט נקודתי מאיסור הנאה, והחפצא עודנו נתפס כחפצא שלילי, שאין לצרוך ממנו. ריש לקיש, לעומת זאת, מבין שבכך שהתורה התירה את החפץ בהנאה, היא חידשה שבעצם כלל לא מדובר בחפצא שלילי, שכן לא ייתכן חפץ שלילי שמותר ליהנות ממנו, ועל כורחנו שמדובר באיסור על פעולת האכילה מחפץ מסוים.[7] כיוון שכך, אין עוד מקום לאיסור חצי שיעור, שכן אכילה אמר רחמנא וליכא.

על פי דברינו, מסתבר לכאורה שרבי יוחנן יודה לריש לקיש שאין איסור חצי שיעור ביום הכיפורים, שקשה מאוד לראות את איסור האכילה בו כאיסור חפצא. הלוא אין זה סביר לומר שבמהלך יום זה כל המאכלים בעולם מוגדרים כחפצא שלילי, ומסתבר שמדובר באיסור גברא גרידא.[8] אולם, בירושלמי שבו פתחנו עולה חילוק הפוך:

"ומודה רבי שמעון בן לקיש ביום הכיפורים".

הירושלמי מחדש שאף לריש לקיש יש איסור חצי שיעור ביום הכיפורים. ובביאור הדבר כתב הגר"א, שביום כיפור לא נאסרה אכילה דווקא, אלא קיימת חובת עינוי, ואף ריש לקיש מודה שגם בפחות מהשיעור השלם של יתובי דעתיה יש יתוביה דעתיה פורתא.[9]

כיצד משתלב הדבר עם דברינו, אשר לפיהם היה על רבי יוחנן להודות לשיטת ריש לקיש ביום הכיפורים, ולא להיפך? מסתבר שאיסור חצי שיעור ביום הכיפורים אכן נובע מיסוד אחר, שאף ריש לקיש מודה לו, כפי שביאר הגר"א, ואף לשיטת רבי יוחנן לא מדובר באיסור חצי שיעור הרגיל של כל השנה, שאינו שייך ביום הכיפורים, שאיסור האכילה בו אינו מבוסס על חפצא שלילי.

אמנם, אף אם כך הם פני הדברים באשר לירושלמי, אין ספק שסוגיית הבבלי ביומא חולקת על המהלך המוצע, שכן היא יישמה כדבר פשוט את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש ביום הכיפורים, ולא ראתה כל סיבה להבחין איסור אכילה ביום הכיפורים לשאר איסורי אכילה שבתורה.[10]

ברם, כאשר אנו עוסקים בשיטת רבי יוסי הגלילי, שלא נפסקה להלכה, אין כל מניעה לומר שהוא נקט כהבנת הירושלמי. ונראה שעל פי הירושלמי ניתן להציע הסבר לדבריו, שאין זה סביר שיהיה איסור הנאה זמני. אם איסור הנאה מבוסס על כך שמדובר בחפץ שלילי, שבכך שהתורה אסרה אותו באכילה היא גילתה שמדובר בחומר מתועב שאף הנאה ממנו היא פסולה, הרי שסביר לומר שאיסור זמני לא יהיה בכלל קבוצה זו. כאשר מדובר בחפץ שאסור ביום אחד ומותר למחרתו, סביר מאוד לקבוע שלא מדובר בחפץ בעל מהות שלילית, אלא שהתורה אוסרת על האדם ביום מסוים לאכול חפץ זה,[11] ועל כן מסתבר שהוא לא ייאסר בהנאה.

על פי דברינו, ניתן גם לומר שאיסור חצי שיעור לא יתקיים בחמץ. ואמנם, הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ז) נצרך למקור מיוחד כדי ללמוד את איסור אכילת חמץ כלשהו בפסח; וביאר המשנה למלך בשם מהרלנ"ח, שאין לדמות חמץ לחלב, "דחלב אסור לעולם, ולא היה לו שעת היתר, מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח, ולכך הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור". אמנם, כפי שראינו, סברה זו מוקשית ביותר במסגרת הבבלי, שיישם את שיטת רבי יוחנן גם באיסור אכילה ביום הכיפורים, אך במסגרת הירושלמי הדברים נראים.

ב. שיטת רבי שמעון ורבי יהודה

רבי שמעון ורבי יהודה חלוקים על רבי יוסי הגלילי, ואוסרים חמץ בהנאה כל שבעה (פסחים כח:), ויש להבין במאי פליגי. אפשרות אחת היא לומר שהם חלקו בהבנת אופיים של איסורי הנאה, ולא חשבו שהדבר תלוי בכך שמדובר באיסור חפצא, כשם שהגמרא ביומא לא חשבה שאיסור חצי שיעור לשיטת רבי יוחנן תלוי בכך שמדובר באיסור חפצא. אולם, ניתן להציע גם הבנה אחרת, ולפיה הם חלקו בהבנת אופיו של איסור חמץ, וסברו שמדובר באיסור חפצא, על אף שאיסורו הוא זמני.

והנה, הצפנת פענח (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ו), חקר "אם חמץ הוא איסור בעצמיי שאסור לאוכלו בפסח, או שבפסח אסור לאכול חמץ", וטען שהדבר תלוי במחלוקת שבין רבי שמעון ורבי יהודה, בשאלה האם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מהתורה. רבי יהודה סבור שזמן הפסח החיל איסור על החפצא, ומרגע שמדובר באיסור חפצא, שוב אין לו היתר; ואילו רבי שמעון סבר שמדובר באיסור גברא התלוי בזמן, ועם תום הזמן פוקע האיסור.[12]

אולם, נראה שניתן להציע שגם לשיטת רבי שמעון, שאיסור החמץ הוא אכן זמני, החמץ מוגדר כאיסור חפצא, וזאת בשני כיוונים אפשריים.

כיוון אחד העלה החלקת יואב (מהד"ת סימן כ'). לדבריו, חמץ של נכרי הוא אכן איסור גברא בלבד, שכן הוא אסור באופן זמני. אך חמץ של ישראל, שיש חובה להשמידו כך שלעולם הוא לא יהיה קיים, הוא איסור חפצא.[13]

אולם, ניתן להציע כיוון שני, התקף גם באשר לחמץ של גוי, וזאת מבלי לדחות את ההנחה שחפץ לא יכול להיות מתועב בעצמותו ביום אחד, וזך וטהור ביום אחר. על מנת לומר כן, עלינו להבין שיש שם איסור על חמץ במשך כל השנה כולה. וזאת כיצד?

הראשונים נחלקו בעניין היתר אי בטיל בהיתר. וכתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע:

"ר"י הביא ראיה דהיתר בהיתר בטל, מדתנן (כלאים פ"ט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן עמהם ע"כ. וכתב אבא מרי זצ"ל, מכאן דאם נתערב חמץ במצה קודם זמנו שנתבטל כבר מאותו זמן, ואינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו. וכן כתב גם בספר המצות: מכאן דבשר שנמלח קודם הפסח, ולא נבדק המלח מן החמץ, שמותר מטעם זה. ואני בעוני דעתי אומר: מה ראיה יש מצמר רחלים, דשם חל כבר איסור עליו, שאסור להביא פשתן עמו והפשתן הוא בעולם. אבל חמץ קודם זמנו, שאין איסור חמץ חל עליו עדיין כלל, מה ביטול שייך בזה" (סימן י"ז).

מחלוקתם של ר"י והאור זרוע עם מהר"ח אור זרוע היא קיצונית. לר"י היתר בהיתר בטל, וראיתו מצמר רחלים, וכנגד ראיה זו אכן טוען המהר"ח טענה חזקה. אולם, הראב"ד סבר שניתן לקיים את לימודו של האור זרוע לחמץ לפני פסח מצמר רחלים גם ללא שיטתו הגורפת של ר"י:

"ואם יטעון טוען ויאמר... היתרות אינן מבטלות זו את זו, וחמץ קודם הפסח היתר הוא... נשיב ונאמר... כאן, שהחמץ יש לו זמן איסור והשמן שנפל לתוכו אין לו זמן איסור, כהיתר ואיסור דמו, ומבטלין זה את זה מהיותו עוד נאסר בפסח. והרי שנינו במסכת כלאים פרק תשיעי: 'צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור'... הלא צמר גמלים וצמר רחלים שניהם היתר ומבטלים זא"ז, אלא מפני שצמר רחלים נוהג בו כלאים וצמר גמלים אין נוהג בו, כאיסור והיתר דמו ומבטלין זה את זה, האי נמי להאי דמיא" (תמים דעים סימן ל"ו).

הראב"ד כותב שניתן להתייחס לחמץ ושמן ערב הפסח כאל איסור והיתר, וזאת מפני שהחמץ "יש לו זמן איסור", ועל כן ניתן לבטלו "מהיותו עוד נאסר בפסח". נראה שהוא סובר שהאיסור בפסח מגדיר ממד איסור בחמץ כבר כעת, שכן ממד הזמן הוא אחד מממדיו של החפץ, ובאותו ממד הוא אסור בחלקו, ועל כן ניתן לבטל.[14]

על פי זה, ניתן לומר שבשעה שבה האיסור תקף בפועל, מדובר באיסור מוחלט בחפץ, המגדיר חפצא שלילי, שמכך שהתורה אסרה אותו בהנאה ניתן להסיק שכל הנאה ממנו אסורה אף היא.