מוקדש לבית ישיבת הר עציון
אשר זכיתי לחסות בצילו בתשע השנים האחרונות.
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי...".
האיש מדיר את בנו בנזיר / מאיר הרניק
א. פתיחה
שנינו במשנה (נזיר כח:), כי האב יכול להדיר את בנו בנזיר. ביסוד דין המשנה מביאה הגמרא על אתר מחלוקת אמוראים: לדעת רבי יוחנן, כל דיני נזירות הבן מקורם בהלכה למשה מסיני, ועל כן אין להקשות עליהם מכללי פסיקה שונים, שאנו מכירים מתחומים אחרים. ואילו לדעת ריש לקיש, האב מדיר את בנו בנזיר כחלק מחובת החינוך שלו כלפיו.[1]
להלכה הכריעו הרמב"ם (הל' נזירות פ"ב הי"ג) ושאר הפוסקים כדעת ר' יוחנן, שנזירות זו היא הלכה למשה מסיני. במאמר זה ננסה לברר את גדרה ומעמדה של נזירות זו, כאשר העניין העיקרי שאותו נצטרך לברר הוא היחס שבין האב והבן בנזירות מיוחדת זו. זאת מאחר ובניגוד לנזירות רגילה שנוגעת לאדם אחד, כאן הנזירות נוגעת לשני אנשים נפרדים.
מודל כזה של החלת איסורים על אדם אחר מוכר לנו מעולם הנדרים; אדם יכול לומר לחברו 'קונם מעשי עליך', ואז חברו יהיה אסור בהנאה ממעשיו. ברם, בנדר כזה יש לאדם המדיר שייכות אל הנדר שכן הוא אוסר את ממונו, אך בנידון דידן לא ברור מאיזה כח מסוגל האב להזיר את בנו.
בעיה נוספת בנזירות זו, היא העובדה שדיני נזירות חלים על קטן. במקרים שונים המובאים במשנה ובגמרא (עיין נזיר ב.-ד.), ישנה חשיבות רבה לתהליך קבלת הנזירות, ולמודעות של הנזיר לכך שהוא נכנס למערכת של איסורים וחובות ייחודיים. אם אכן מדובר בנזירות ממשית, כיצד נסביר את העובדה שמדובר בבן קטן, שאינו יכול להגיע לכדי מודעות שכזו?
במאמר זה נעמוד על דינים שונים הקשורים לדין 'האב מדיר את בנו בנזיר', וננסה למצוא הגדרה שתסביר את מהות הנזירות במצב מיוחד זה.
בגמרא (נדרים ג.) מבואר, כי נזיר שעבר על אחד מאיסורי נזיר, מלבד זה שעובר על הלאו של נזירות, הוא גם לוקה משום 'לא יחל דברו'. איסור זה של 'לא יחל דברו' מופיע אמנם בפרשת נדרים (במדבר ל', ג), אך הגמרא הבינה כי נזירות מהווה סוג של נדר, ולכן העובר על איסורי הנזיר לוקה גם על כך שעבר על 'לא יחל דברו'.
בנוגע לנדר שאדם אוסר על אדם אחר, יש לשאול אם כאשר המודר עובר על האיסור, הוא עובר גם על 'לא יחל דברו', דהיינו דברו של חברו, או שכדי לעבור על 'לא יחל דברו' יש צורך בדברו של אותו אדם העובר על האיסור. שאלה זו נדונה בראשונים בנוגע לגמרא בנדרים:
"תנן: [קונם] שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג. הלכה לפני הפסח - אסורה בהנאתו עד הפסח... אמר רבי אבא: הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה" (טו.).
מהגמרא לא ברור מיהו הלוקה. הר"ן שם (ד"ה הלכה, וכן דעת עוד ראשונים) מבין כי האישה היא הלוקה, אבל בעלה אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור, אלא רק הדיר אותה. בהמשכו מביא הר"ן את דעת הרמב"ם (הל' נדרים פ"י הי"ב) החולק על כך, וסובר שהמדיר הוא שלוקה אם אשתו נהנתה ממנו. ומסביר הר"ן בדעת הרמב"ם: "דכיוון שלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו...".
כלומר, לפי הר"ן רק מי שעובר על האיסור לוקה משום 'לא יחל', ונימוקו: איסורים אלו הם כמו הקדש, שאדם אחד יכול להקדיש ואם חברו ימעל בהם - יתחייב. לעומתו סובר הרמב"ם כי איסור 'לא יחל' אינו כהקדש, ועיקרו הוא שלא יתחלל דברו. ולכן, אם האישה נהנתה מבעלה (באשמתו), הוא זה שיתחייב במלקות.[2]
לגבי אב המדיר את בנו, אין התייחסות מפורשת בדברי הראשונים לשאלה מי מהם, האב או הבן עובר על 'לא יחל' כאשר הבן נכשל באיסורי נזיר.[3] בעניין זה הסתפק המנחת חינוך (מצוה שסח), וכתב שייתכן שיש לחלק בעניין זה בין נידון דידן לבין מחלוקת הרמב"ם והר"ן הנ"ל, אלא שהוא לא ביאר מאיזה טעם יש לחלק.
בפשטות ניתן לומר כי ישנו הבדל בסיסי בין נדרי קונם שאדם אוסר על אדם אחר, או אף על עצמו, לבין נזירות. אדם הנודר נדר - מחיל על עצמו איסור מסוים והחפץ או המעשה אסורים על האדם. במצב כזה אנו יכולים לומר כי אם דבריו של האדם לא נתקיימו, והוא סייע לכך (כגון שגרם לאשתו ליהנות ממנו), יהיה חייב מלקות משום 'לא יחל דברו'.
בנזיר, לעומת זאת, ניתן להבין (כך הבין המהרי"ט ח"א סימן נ"ג) כי תפקיד האדם בהחלת האיסור שונה. הוא מחיל על עצמו (או במקרה דנן על בנו) 'שם נזיר', ואז התורה היא אשר מחייבתו באיסורים השונים. איסור 'לא יחל' בנזיר, לפי הסבר זה, הוא איסור כללי לאדם המחלל את נזירותו, ולפיכך בנידון דידן, כאשר אדם הדיר את בנו בנזיר ובנו עבר על אחד מן האיסורים, גם הרמב"ם יסכים שהאב אינו מתחייב במלקות משום 'לא יחל' אלא הבן.
בעניין זה, עלינו לעמוד על לשונו של הרמב"ם:
"כיצד? האב שאמר לבנו הקטן: 'הרי אתה נזיר' או שאמר 'בני פלוני נזיר' או 'הרי זה נזיר' ושתק הבן - הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות" (הל' נזירות פ"ב הי"ד).
יש לבחון את כוונת הרמב"ם בסוף ההלכה לגבי חיובו של האב "לנהוג בו כל דקדוקי נזירות". הגרי"ז (מהדורא ד ח"ה נזיר כח:) מעלה שתי אפשרויות בהבנת דברי הרמב"ם:
א. האב חייב לדאוג לכך שהבן לא יעבור על איסורי הנזירות. אולם, אם הבן עבר - האב לא חייב אלא הבן, ורק מכיוון שהוא קטן ואינו באזהרה - הוא לא ייענש.
ב. בניגוד לאיסורי הנזירות שאותם האב מחיל על הבן, איסור 'לא יחל דברו' חל על האב מכיוון שהאב הוא שהזיר את בנו.
הבנה שנייה זו של הגרי"ז תואמת גם את דברי הרמב"ם בהקשר אחר:
"ראובן שאמר לשמעון: הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי - נאסר על שמעון שיהנה בראובן, ואם עבר ונהנה אינו לוקה, שהרי לא אמר שמעון כלום" (הל' נדרים פ"ה ה"א).
כלומר, אדם יכול לאסור דבר על חברו, אך אין ביכולתו לחייבו במלקות משום 'לא יחל דברו'. כך אנו מוצאים גם באב המדיר את בנו בנזיר: את ניהוגי הנזירות (איסורי יין, טומאה ותגלחת) הוא אמנם יכול להחיל על בנו, אך לחייבו משום 'לא יחל' - הוא אינו יכול.
במקום אחר (נזיר מהדורא ג עמ' 98) ביאר הגרי"ז את כוונת ההלכה הנזכרת ברמב"ם לגבי האב שהדיר את בנו, לאור סוף ההלכה:
"וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים" (הל' נזירות פ"ב הי"ד).
וביאר הגרי"ז, שחלק מההלכה למשה מסיני הוא שהאב אחראי לנזירות בנו, לא רק לעניין קבלת הנזירות, אלא שגם האחריות על שמירת נזירות הבן עצמה מוטלת על האב. בהמשך דבריו מקשה הגרי"ז על חיוב קרבן זה, שהרי הוא קרב עבור קטן שאינו בר דעת. והגרי"ז נשאר בצ"ע.
ניתן לומר, כי דווקא האב הוא המחויב בקרבן הנזיר, כיוון שהבאת הקרבן קשורה בקבלת הנזירות. זאת, כפי שמשתקף בחלק מן הגישות לגבי נזירות ככלל, לפיהן הבאת הקרבן היא השיא והיעד של התהליך שמתחיל בקבלת הנזירות.[4] גם אם נסביר כך, עדיין יש להבין כי מדובר בנזירותו של הבן, אלא שלאב יש דינים מסוימים הקשורים לנזירות זו.
ברם, לאור דברי הגרי"ז, נראה לומר שנזירות זו אינה נזירותו של הבן, אלא נזירות של האב המיושמת על הבן. האב הוא זה שמקבל את הנזירות, הוא זה שאחראי על ניהוגי הנזירות של הבן, והוא גם זה שמביא את הקרבן במידה והבן נטמא או שנסתיימה נזירותו. הבן הוא רק מושא הנזירות, אשר מתוקף היותו ברשות האב יכול הלה להחיל עליו את דיני הנזירות. כמובן, אם נסביר כך, נפתור את קושיית הגרי"ז, שכן הקרבן מובא עבור האב שהוא בר דעת, ולא עבור הבן הקטן.
בהמשך המאמר ננסה לראות כיצד חקירה זו, האם מדובר כאן על נזירות הבן או על נזירות האב, באה לידי ביטוי בדיני הנזירות השונים.
המשנה בנזיר (פ"ז מ"א) דנה במקרה שכהן ונזיר עומדים מול מת מצוה ואחד מהם צריך להיטמא לו. אחד מהשיקולים העולים במשנה הוא שקדושת כהן היא קדושת עולם, לעומת קדושת נזיר שאינה כזו. בעל התוספות יום טוב שם, מבאר כי ההבדל בין נזיר לכהן הוא שקדושת הנזיר היא רק מרגע שהזיר עצמו, ואילו קדושתו של הכהן היא מבטן אימו, ולכן עדיף שנזיר ייטמא ולא כהן שקדושתו רבה יותר.[5]
בהמשך דבריו הוא מביא את קושיית בנו על כך, שהרי גם נזיר יכול להיות מבטן, אם הזירו אביו כמו בנזירות שמשון שהייתה מבטן אימו, ומדוע פחותה קדושתו מזו של הכהן? ועונה התוספות יום טוב:
"והשבתיו, דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד יודע שאין הבן יודע להישמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות. שאע"פ שכשהוא עודו מוטל בעריסה אמו שומרתו, הנה כשיכול להלוך אנה ואנה לא תועיל לו שמירת אמו, שהיא מתעסקת בשאר צרכי הבית... וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין, על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר, היינו משהגיע לגיל חינוך, שהוא יודע להזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו...".[6]
התוספות יום טוב מבין כי אב יכול להדיר בנו בנזיר רק מגיל חינוך, משום שרק אז הבן יכול להישמר מכל דיני הנזירות. לפיכך, ברור שקדושתו של הנזיר פחותה מזו של הכהן שקדושתו מבטן. בהמשך דבריו שם, פוסע התוי"ט צעד נוסף ומסביר כי הגבלה זו על גיל הנזירות אינה רק לדעת ריש לקיש הסובר שזהו דין דרבנן משום מצות חינוך, אלא אף רבי יוחנן יסכים לכך.
בעל אורח מישור (נזיר מז.) מביא את דעת התוי"ט, ודוחה אותה מכל וכל. כראיה הוא מביא את דעתם הברורה של המפרש למסכת נזיר (נזיר ד: ד"ה ושמשון) ותוס' (שם ד"ה שמשון) המסבירים שנזירות שמשון חלה מתוקף דין האב המדיר את בנו בנזיר. בהמשך דבריו הוא מסביר כי ההלכה למשה מסיני, לפיה האב יכול להזיר את בנו מחדשת גם את היכולת להזיר את בנו עוד ברחם אימו, ובוודאי לפני גיל חינוך. ולדבריו, אף ריש לקיש, הסובר שהנזירות היא מדין חינוך, יסכים שניתן להזיר מרחם.
לאור מה שהסברנו לעיל, נראה כי יש לתלות את השיטות השונות בשאלה היסודית האם זוהי נזירותו של הבן, והאב מבצע חלק מן הפעולות במקומו, או שזוהי נזירותו של האב והבן רק משמש כחפצא שעליו חלים איסורי הנזירות. התוספות יום טוב סובר שנזירות הבן יכולה להיות רק אם הוא הגיע לגיל חינוך, ויודע להישמר מאיסורי הנזיר השונים. מכך נראה שלשיטתו, זוהי נזירות הבן, ואין לה משמעות כאשר הבן אינו בר דעת כלל וכלל. לעומת זאת, לדעת רש"י ותוס' (בהבנת האורח מישור), נראה שמדובר כאן בנזירות מסוג שונה לחלוטין; זוהי נזירות של האב, ולכן כל זמן שהאב מעוניין (גם כשהולד ברחם אימו) - ביכולתו להזיר את בנו הקטן. אמנם, על האב מוטלת גם האחריות 'לנהוג בו כל דקדוקי נזירות' - כפי שראינו לעיל בדברי הרמב"ם.
נחלקו הראשונים בדין הבן שהזירו אביו בעודו קטן: לדעת התוס' (נזיר ל. ד"ה ה"ג) כשגדל הבן בטלה הנזירות.[7] ואילו לדעת רש"י (סוטה כג. ד"ה האיש) אין הנזירות פוקעת אף שהבן גדל, והראיה לכך היא משמשון שאביו הזירו, ונשאר נזיר אף לאחר שגדל.[8]
לאור דברינו לעיל נראה לומר, כי מחלוקת זו נובעת מהשאלה היסודית שהעלנו לעיל, האם נזירות זו היא נזירות האב או נזירות הבן. רש"י סובר שהיכולת שהתורה נתנה בידי האב להדיר את בנו בנזיר, פירושה שהאב יכול למלא את מקומו של בנו בתהליך קבלת הנזירות - כיוון שזה עוד קטן. ברם, לאחר שכבר קיבל את הנזירות - הרי הבן הוא הנזיר ועליו מוטלות כל מצוות ואיסורי הנזירות. לפיכך, הבן מחויב בנזירותו גם לאחר שיגדל, ככל נזיר אחר, והראיה לכך היא משמשון - שאביו הזירו.
התוס', שחולקים על רש"י, מבינים שאב המדיר את בנו בנזיר מכניס את עצמו לנזירות, בה הבן הוא המושא עליו חלים האיסורים, אך הנזירות היא מצות האב. מסיבה זו, כאשר ניתק קשר התלות בין האב לבנו והבן גדל, תפקע הנזירות מאליה.
המשנה אינה מפרטת מהי לשון קבלת הנזירות של אב המדיר את בנו בנזיר. בעניין זה עולות שתי אפשרויות בשני פירושים בתוס' (נזיר כח: ד"ה האיש): לפי הפירוש הראשון "יאמר יהא בני נזיר", ואילו בפירושם השני מעלים התוס' אפשרות נוספת - "שיצווה לבנו שיאמר הריני נזיר".
בעוד שלגבי הפירוש הראשון, ניתן עדיין לחקור האם הנזירות היא נזירות הבן או נזירות האב אשר חלה על הבן, הרי שלפי הפירוש השני, שהבן מקבל על עצמו את הנזירות, ברור שנזירות זו היא נזירות הבן. יתר על כן, לפי פירוש זה לא רק שנזירות זו היא נזירות הבן, אלא אף מה שהנחנו עד כה, שהאב מחיל את הנזירות, מוטל מעתה בספק. שכן לפי פירוש זה של התוס', הבן יוצר את הנזירות, והאב מתפקד רק בתור אחראי, מעין "גדול עומד על גביו".
דיוננו בעניין נזירות הבן משמעותי לכאורה גם לעניין שאלה על הנזירות, ועלינו לברר האם האב יכול להישאל על נזירות זו וכן האם הבן יכול להישאל על הנזירות.
ראשית, עלינו לחקור בדיני שאלה בנזירות, האם היא שאלה על קבלת הנזירות או על קיום הנזירות.
רש"י (מכות כב. ד"ה נזיר שמשון) כותב: "...ההיא (=שמשון) נמי בשאלה איתיה, שהיה אביו יכול לישאל עליו...". כלומר, אם האב הדיר את בנו בנזיר - הוא יכול גם להישאל עליו. עולה אפוא מדבריו כי אדם הנשאל על נזירותו, נשאל על קבלת הנזירות ולא על קיומה וניהוגיה.[9] ולכן מאחר שאביו של שמשון קיבל את הנזירות, היה הוא יכול להישאל עליה. כמובן שלפי ההבנה שהאב הוא בעצם הנזיר, דברי רש"י יהיו מובנים גם אם נאמר שהשאלה נעשית לגבי הנזירות עצמה.
ברם, למרות דבריו הברורים של רש"י, למשנה למלך (הל' נזירות פ"ב הי"ג) היה ספק בכך. האפשרות השנייה שהציע המשנה למלך, היא שהאב אינו יכול להישאל על הנזירות. אפשרות זו תובן, או אם נסבור שהבן מקבל על עצמו את הנזירות, או אם נבין שהאב מקבל את הנזירות, אלא שהבן הוא הנזיר, והשאלה היא על קיום הנזירות ולא על קבלתה.
בנוגע ליכולת הבן להישאל על הנזירות הביא המנחת חינוך (מצוה שסח בקומץ המנחה) את הירושלמי:
"בני מישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול. אתון שאלון לרבי, אמרין ליה: אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול, אנו מה אנו? אמר להם: מכיוון שנהגו אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. ואין אדם נשאל על נדרו? תמן משנדר נשאל, ברם הכא אבותיכם נדרו. כל שכן יהו מותרות! אמר רבי חנניה: לא מן הדא אלא מן הדא (= הסיבה שאסר עליהם רבי אינה משום נדר אלא משום הלכות שבת)" (ירושלמי פסחים פ"ד ה"א).
אותם בני מישא שרצו לשנות ממנהג אבותיהם נתקלו בסירוב מצדו של רבי. אמנם הירושלמי מסביר כי מצד הלכות נדרים אין כלל בעיה להישאל על הנדר, על אף שלא הם הנודרים אלא אבותיהם שכבר עברו מן העולם. הירושלמי אף לומד זאת בקל וחומר: אם כאשר אדם נודר, הוא יכול להישאל על נדרו (סימן לחולשתו של הנדר), כאשר מדובר באדם שנדרו של אביו חל עליו, ק"ו שיוכל להישאל על הנדר. מכך שמצד הדין היו בני מישא יכולים להישאל על הנדר שנדרו אבותיהם, הביא המנחת חינוך ראיה לכך שהבן יכול להישאל על הנזירות שהזירו אביו.
אולם, השדי חמד דחה ראיה זו:
"ואולי יש לחלק, דבההיא דהירושלמי כיוון שהאב לא נדר על דעת הבן עצמו כי [= אלא] רק לעצמו קיבל, אף שחל המנהג גם על הבן משום 'אל תיטוש' - כל שהאב יכול לישאל, כל שכן שהבן הבא מכוחו יכול לישאל. אבל בנזירות - שהאב לא נזר לעצמו אלא על בנו הוא שהזיר, משום הכי אין ביד הבן לישאל על זה" (מערכת מ"ם כלל לג, ח"ד קכו.).
נראה, כי שאלת יכולתו של הבן להישאל על הנזירות שהדירוֹ בה אביו תלויה בשתי השאלות שהעלנו לעיל:
א. האם השאלה היא על קבלת הנזירות או על עצם דין הנזירות.[10]
ב. האם נזירות זו היא נזירות הבן והאב רק אחראי על קבלתה, או שזו נזירות האב שהבן הוא מושא הנזירות - כפי שראינו במהלך המאמר.
[1] השפת אמת על אתר מסביר כי האלמנט החינוכי הטמון בנזירות הבן הקטן הוא בערך הפרישות, ולמרות שמצינו בנזירות גם צדדים שליליים ("לא דייך מה שאסרה עליך התורה..." - ירושלמי נדרים פ"ט ה"א), כאשר האב מבין שיש בכך צורך, ניתן לראות בנזירות מצוה.
[2] ייתכן כי המקור לשיטת הרמב"ם מצוי בדברי הירושלמי (נדרים פ"ח ה"ט): "אמר רבי יוסי: הדא אמרה - ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול, ההן אוכל וההן עבר". וקרבן העדה שם מבאר: "זאת אומרת מי שמשביע חבירו שלא יאכל, חבירו מותר לאכול והמדיר עובר". אך עיין בפני משה שם, שמבין את כוונת הירושלמי בצורה שונה.
[3] השפת אמת על אתר מבין כי הבן אינו עובר על 'לא יחל', ולכן אין בעיה שהאב יזירנו מדין חינוך (לריש לקיש). כך הוא פותר גם את הבעיה שנזירות אינה דבר מומלץ.
[4] מסיבה זו, אדם המאחר בהבאת קרבנות נזירותו עובר על 'בל תאחר' של נזירות, לפי אחד התירוצים בגמרא (נדרים ד.).
[5] הירושלמי (נזיר פ"ז ה"א) מסביר את החילוק בין הקדושות במשנה באופן אחר: "זו תורה וזו אינו תורה". כלומר, קדושת הכהן מקורה מן התורה ואילו קדושת הנזיר מקורה באדם שמקבל את הנזירות, ולכן קדושת הכהן גדולה יותר.
[6] בנוגע לנזירות שמשון יסביר התוספות יום טוב שזו איננה נזירות רגילה שהאב מדיר את בנו, אלא שזו נזירות מסוג מיוחד. עוד בענין נזירות שמשון ניתן לראות בראשונים ובאחרונים על הסוגיה בנזיר (ד:).
[7] ועיין בירושלמי (נזיר פ"ד ה"ו), ובביאור קרבן העדה שמוכיח מהירושלמי כדעת התוס'.
[8] לדעת התוס' ניתן לתרץ זאת ע"פ הרא"ש על הסוגיה בנזיר (ד.), המסביר ששמשון קיבל על עצמו נזירות כשהגדיל.
[9] הבנה זו לגבי שאלה בנדר או בנזירות עולה גם מן המשניות בפרק החמישי בנזיר הדנות במקרים השונים בהם ניתן להישאל על הנזירות. הקו המנחה שבהם הוא, שאילו האדם היה יודע על מציאות מסוימת, הוא לא היה מקבל עליו את הנזירות. במצב זה החכם מתיר לו את נזירותו מהטעם שקבלת הנזירות לא הייתה שלמה.
[10] מהק"ו שהביא הירושלמי משמע שהוא הבין שהשאלה היא על דיני הנדר ולא על קבלתו, שכן הוכחת הירושלמי הייתה מק"ו: אם האב שנודר לעצמו יכול להישאל על נדרו, הבן שמחויב בקיום הנדר מכח האב - ק"ו שיישאל על הנדר. בק"ו זה מניח הירושלמי כי השאלה היא על דיני הנדר - השוים באב ובבנו. אך לו היינו מבינים, שהשאלה היא חרטה על קבלת הנדר, יש לפרוך את הק"ו, שכן מה לאב שקיבל את הנדר, משא"כ הבן שלא ביצע את תהליך קבלת הנדר כלל.