דין 'תולין' / רונן כץ

"שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזה מהן נפלה - הרי אני אומר: לתוך של תרומה נפלה" *(משנה תרומות פ"ז מ"ה).

המשנה במסכת תרומות מתארת מקרה של שתי קופות, שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן. באחת מהקופות יש תבואה של חולין, ואילו בקופה השנייה יש תבואה של תרומה. אם הסאה של תרומה נפלה לתוך קופת החולין - הקופה כולה נדמעת ונאסרת לזרים. המשנה מחדשת, שאפשר להכריע שהסאה של תרומה לא נפלה לתוך קופת החולין, אלא לתוך קופת התרומה. כמובן, נפילה זו היא חסרת משמעות, והיא אינה משנה את דינה של קופת התרומה. וממילא, קופת החולין מותרת אף לזרים, כיוון שלא נפל לתוכה דבר. דין זה מכונה דין "שאני אומר", או לחלופין - דין תולין.

הגמרא במסכת פסחים (ט:) ובמסכת יבמות (פב.-פב:) קובעת, שדין תולין נאמר דווקא בתרומה דרבנן. חכמים הקלו לתלות בכך שהתרומה נפלה לתוך קופת התרומה, כיוון שזוהי האפשרות הנוחה יותר, והיא אינה משנה דבר מבחינה הלכתית. אותו הדין קיים גם במקרה של שתי קדרות, אחת של איסור ואחת של היתר, שנפל לתוך אחת מהן איסור דרבנן. כך פסק הרשב"א במפורש בתורת הבית (ב"ד ש"ב כב.), ודבריו הובאו להלכה בטור ובשו"ע ביו"ד (סימן קי"א סעיף א').[1]

כאמור, דין תולין נאמר דווקא באיסורים דרבנן. ניתן היה להבין שיש כאן יישום של העיקרון המוכר "ספק דרבנן לקולא". אולם, מלשון המשנה נראה בבירור שאין מדובר כאן בספק דרבנן רגיל, ודין תולין הוא חידוש מיוחד. מכאן מתעוררת השאלה: מדוע יש צורך בחידוש של דין תולין, ואי אפשר להקל מעיקר הדין כמו בכל ספק דרבנן? הרשב"א בתורת הבית מתייחס לשאלה זו. הוא מבאר שקיים במקרה שלנו מאפיין מיוחד, אשר אינו מאפשר לנו לומר "ספק דרבנן לקולא":

"וקשיא לי באיסורין דרבנן למה לי ריבויא לריש לקיש, ואפילו חד בחד לרבי יוחנן, דהא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא הו"ל ספק בדרבנן, ולקולא!... ונראה לי, דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה, אלא שאין ידוע לאי זו - אין אומרים בכי הא ספיקא דרבנן לקולא" (תורת הבית ב"ד ש"ב כב:-כג.).

ידוע לנו בוודאות, שהסאה של תרומה נפלה לתוך אחת מהקופות. כיוון שכך, שתי הקופות נחשבות כמערכת אחת, שבוודאי נכנסה לתוכה סאה של תרומה. הספק הוא רק להיכן בדיוק נפלה הסאה הזו. במקרה כזה אי אפשר להקל מדין "ספק דרבנן לקולא". אילו שתי הקופות היו של חולין - היה עלינו להחמיר ולאסור את שתיהן מספק. ההיתר של המשנה מתאפשר רק משום שאחת מהקופות היא של תרומה, ואפשר לתלות שהסאה של תרומה נפלה לתוך קופה זו.

התוספתא במסכת תרומות (פ"ו הט"ו) עוסקת במקרה נוסף של דין תולין. בשונה מהמקרה של המשנה, שבו נפלה רק סאה אחת של תרומה לתוך הקופות, במקרה של התוספתא נפלו אל הקופות שתי סאין - אחת של תרומה ואחת של חולין. ידוע לנו בוודאות שכל אחת מהסאין נפלה לתוך קופה אחרת. התוספתא קובעת, שגם כאן אפשר לתלות שהסאה של תרומה נפלה לתוך הקופה של תרומה, ואילו הסאה של חולין נפלה לתוך הקופה של חולין.

הרשב"א, ובעקבותיו הטור והשו"ע, מביאים להלכה גם את המקרה הזה, והם מרחיבים אותו לכל האיסורים דרבנן. מסברה פשוטה נראה, שהמקרה הזה זהה לחלוטין למקרה של המשנה, ואין בו כל חידוש נוסף. הסאה של חולין היא חסרת משמעות מבחינה הלכתית, והנפילה שלה לתוך הקופות אינה יכולה להשפיע בשום אופן על המערכת. השאלה היחידה המעניינת אותנו היא להיכן נפלה הסאה של תרומה. זוהי בדיוק השאלה שהתמודדנו איתה במקרה של המשנה. כשם שיכולנו לסמוך על דין תולין במקרה של המשנה - כך נוכל לסמוך עליו גם במקרה של התוספתא.

אף על פי כן, מדברי הראשונים נראה שהדין של התוספתא מחודש יותר מדין המשנה. כך כותב הר"ש בפירושו למשנה במסכת תרומות:

"ויש לומר דהאי (=דין התוספתא) רבותא טפי, דאיכא תרי 'שאני אומר', דתלינן חולין בחולין ותרומה בתרומה, אבל הכא (=במשנה) דליכא אלא חד סאה דמספקינן אי הכא נפל - אין חידוש כל כך" (פירוש הר"ש תרומות פ"ז מ"ה).

מדברי הר"ש נראה, שהייתה הוה אמינא לומר את דין תולין דווקא בנפילה אחת, ולא בשתי נפילות. במקרה של שתי נפילות יש צורך בתלייה כפולה, וזהו חידוש גדול יותר. דברים דומים כותב גם הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"ב כב:).

מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, בשיעוריו על מסכת פסחים,[2] טען שאי אפשר לבאר את ההוה אמינא של הר"ש במושגים הלכתיים מוכרים. במהלך השיעור הוא הביא ראיות שונות לכך שדין תולין איננו זהה לדין "ספק דרבנן לקולא", אלא זהו דין מחודש. אחת הראיות שהוא מביא לכך היא מדברי הר"ש. לדעת הרב, אילו היינו עוסקים בדינים רגילים של ספקות, לא היה כל מקום לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות. חילוק כזה אפשרי רק במסגרת דין תולין, שהוא דין מחודש, ואין לך בו אלא חידושו. מדבריו נראה שאין כל דרך להסביר את החילוק של הר"ש מסברה, אלא חכמים קבעו את דין תולין, והם אלה שהחליטו להגביל אותו למקרה של נפילה אחת, ללא כל היגיון הלכתי העומד מאחורי ההגבלה הזו.

אם אכן היה מדובר בדינים רגילים של ספקות, מסתבר שבאמת לא היה מקום לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות, כפי שטען הרב. אולם, גם במסגרת החידוש של דין תולין, אין להסתפק בכך שחכמים קבעו גדרים שרירותיים ללא היגיון. להלן ננסה להציע הסבר מסוים להוה אמינא של הר"ש, שלפיה דין תולין נאמר דווקא בנפילה אחת ולא בשתי נפילות.

א. צירוף הקדרות

החילוק בין נפילה אחת לשתי נפילות מופיע בהלכה בהקשר נוסף. כאמור לעיל, דין תולין קיים דווקא במקרה שאחת מהקופות היא של תרומה או של איסור וכדו'. אם יש בפנינו שתי קדרות של היתר, ונפל איסור לתוך אחת מהן - אי אפשר לתלות באחת יותר מאשר בשנייה, ושתיהן אסורות מספק. אולם, גם במקרה הזה קיימת קולא מסוימת. ניתן לצרף את שתי הקדרות יחד, כדי להגיע לשיעור של היתר שהאיסור יכול להתבטל בו (שישים, מאה וכדו'). צירוף זה מאפשר לנו להקל, גם אם בכל אחת מהקדרות בפני עצמה אין שיעור מספיק כדי לבטל את האיסור. כך פוסק להלכה השו"ע בסוף הלכות תערובות (יו"ד סימן קי"א סעיף ז').

מקורו של דין זה במשנה במסכת תרומות (פ"ד מי"ב), והוא הובא להלכה בתורת הבית (ב"ד ש"ב כב:). נראה, שהאפשרות לצרף את הקדרות מבוססת על סברת הרשב"א, שאותה ראינו לעיל. כיוון שיש ספק לאיזו משתי הקדרות נפל האיסור - שתי הקדרות מצטרפות למערכת אחת. במערכת הזו יש די היתר כדי לבטל את האיסור, ולכן האיסור בטל, אף על פי שכל קדרה בפני עצמה אינה יכולה לבטלו.

מסברה נראה, שגם ביחס לדין צירוף אין מקום לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות. העובדה שהייתה כאן גם חתיכה של היתר שנפלה לאחת מהקדרות, אינה אמורה לשנות דבר. בין אם הייתה כאן חתיכה של היתר ובין אם לא, החתיכה של איסור ודאי נמצאת כאן, ויש לנו ספק להיכן היא נפלה. הספק הזה מאחד את שתי הקדרות למערכת אחת, בין במקרה של נפילה אחת ובין במקרה של שתי נפילות.

אף על פי כן, המהרש"ל סבר שקיים חילוק בין המקרים, והצירוף אפשרי דווקא בנפילה אחת:

"ונראה דוקא בנפילה אחת הוא דאמרינן הכי, מאחר שעשוי להתערב - כאילו נפל לשתיהן כאחת. אבל שתי נפילות - חילק הנפילות חילוק הקדרות, ולא נקראין ראויין להתערב.
ואף שחילק זה אינה מוזכר לא במשנה ולא בתוספתא, ולא מצאתי בספר אחד מהמחברים, מכל מקום סברה חזקה ופשוטה היא בעיני" (ים של שלמה חולין פ"ז סימן נו).

דברים דומים כותב גם הב"ח (יו"ד קי"א ס"ק ג'), בניסיון לבאר את דעת הטור. הט"ז (ס"ק ו') והש"ך (ס"ק י"ג) מתייחסים לחילוק זה של המהרש"ל והב"ח, ודוחים אותו על הסף. הש"ך מצטט את דברי המהרש"ל, האומר שסברה זו חזקה ופשוטה בעיניו, וכותב כנגדו שסברה זו צריכה עיון. בדברינו להלן נציע הסבר חדש לחילוק בין נפילה אחת לשתי נפילות, המבאר את שיטת הב"ח והמהרש"ל בעניין צירוף הקדרות.

ב. ספקות בבדיקת חמץ

הפוסקים בסימן קי"א התייחסו בעיקר לגמרא במסכת יבמות (פב.-פב:) כמקור לדין תולין. אולם, מקור חשוב לא פחות בעניין דין תולין נמצא בסוגיה במסכת פסחים (ט-י), העוסקת בספקות בבדיקת חמץ. הגמרא שם מתארת תרחישים שונים של ספקות המתעוררים ביחס לבדיקת חמץ, ומנסה ללמוד את הדין במקרים האלה מהשוואה למקרים דומים בתחומים אחרים בהלכה. אחד מהמקרים שבהם עוסקת הסוגיה הוא המקרה של דין תולין. לפני שנדון במקרה הזה, נסקור בקצרה שני מקרים אחרים מהסוגיה, החשובים לענייננו.

המקרה הפשוט ביותר הוא של בית אחד בדוק מחמץ, וחתיכת חמץ אחת (י.). ראינו בסביבות הבית עכבר, שנטל את חתיכת החמץ בפיו, אך לא ידוע לנו אם העכבר נכנס לבית או לא. ספק זה מכונה בגמרא "ספק על (=נכנס) ספק לא על", או בקיצור - ספק ביאה. הגמרא משווה את המקרה הזה למקרה דומה של ספק בנוגע לטומאה. לפי הפירוש המקובל בראשונים, הגמרא מכריעה להקל בספק ביאה. כיוון שכלל לא ידוע האם נכנס חמץ לבית - אפשר להעמיד את הבית על חזקתו שהוא בדוק מחמץ, ואין צורך לבודקו שנית.

בראשית הסוגיה (ט:) עוסקת הגמרא במקרה נוסף של ספק בבית אחד בלבד. בסביבתו של הבית היו עשרה ציבורים - ערמות, תשעה מהם של מצה ואחד של חמץ. עכבר אחד בא ולקח חתיכה מאחד מהציבורים, והכניס אותה לתוך הבית הבדוק. ראינו את העכבר לוקח את החתיכה, אך לא ידוע לנו מאיזה מהציבורים לקח. כיוון שהעכבר לקח את החתיכה לפנינו - אנו מפעילים כאן את דין 'קבוע'. דין קבוע מורה לנו להתעלם מהרוב, ולהתייחס למצב זה כאילו היו כאן רק שני ציבורין, אחד של חמץ ואחד של מצה. לפי זה, הספק ביחס לזהות החתיכה שנכנסה לבית הוא ספק שקול - מחצה על מחצה.

הגמרא מכריעה שיש להחמיר בספק במקרה הזה. הראשונים נחלקו בפירוש ההכרעה של הגמרא. יש ראשונים שפירשו, שהחומרא היא רק בדינים דאורייתא. כך סוברים התוס' (ד"ה היינו), המפרשים שהגמרא במקרה זה כלל לא עוסקת בחיוב של האדם כלפי הבית, אלא בשאלה האם מותר לאכול את החמץ. בכיוון זה הולך גם בעל המאור (ד: בדפי הרי"ף), המפרש שהחומרא של הגמרא היא רק לעניין ביטול חמץ, הנדרש כדי להיפטר מבל ייראה ובל יימצא דאורייתא. לפי הראשונים האלה, אין צורך לבדוק את הבית מספק, כיוון שבדיקת חמץ היא תקנה דרבנן, וספק דרבנן לקולא.

הראב"ד (ה. בדפי הרי"ף) חלק על בעל המאור, וסבר שבמקרה של שני ציבורין ובית אחד יש להחמיר אפילו בבדיקת חמץ דרבנן. הראב"ד מחדש שבדיקת חמץ נתקנה מעיקרה על הספק, ולכן לא בכל מקרה אפשר לסמוך על העיקרון "ספק דרבנן לקולא". במקרה שלנו ידוע בוודאות שנכנסה חתיכה כלשהי לבית, והספק הוא רק ביחס לזהות החתיכה - חמץ או מצה. לדעת הראב"ד, הכניסה הוודאית של החתיכה מערערת את חזקת הבית. במקרה כזה אי אפשר להפעיל את העיקרון "ספק דרבנן לקולא", ויש להחמיר ולבדוק את הבית שנית.

לאחר ההקדמה הזו, נוכל לחזור לעיקר הדיון - לדין תולין. הגמרא בהמשך הסוגיה מתארת מקרה של ספק בבדיקת חמץ, המקביל למקרה של התוספתא במסכת תרומות. ניצבים בפנינו שני בתים - אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ולידם שני ציבורים - אחד של חמץ ואחד של מצה. שני עכברים באו, וכל אחד מהם נטל חתיכה מציבור אחד. אחר כך נכנס כל אחד מהעכברים לאחד מהבתים, אך לא ידוע לנו איזה עכבר נכנס לאיזה בית. הגמרא מיישמת במקרה הזה את דין תולין מהתוספתא:

"שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ואתו שני עכברים, אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ, ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל - היינו שתי קופות..." (פסחים ט:).

לפי הגמרא, אנו רשאים לתלות בכך שהחתיכה של חמץ נכנסה לבית שאינו בדוק. לבית הבדוק נכנסה החתיכה של מצה, והוא פטור מבדיקה חוזרת. הגמרא מבארת שהיתר זה קיים דווקא ביחס לחובת הבדיקה, שהיא חובה דרבנן. מדאורייתא יש להחמיר בספק כזה, ולכן צריך לבטל את החמץ כדי להיפטר מבל ייראה ובל יימצא דאורייתא.

בפתח דברינו העלינו את השאלה, מדוע אי אפשר להקל בשתי קופות מעיקר הדין, על פי העיקרון "ספק דרבנן לקולא". ראינו את הסבר הרשב"א, שהספק מאחד את שתי הקופות למערכת אחת, ולתוך המערכת הזו בוודאי נכנס איסור. באותו אופן יש לומר גם אצלנו, ששני הבתים נחשבים כמערכת אחת שבוודאי נכנס לתוכה חמץ, ולכן אי אפשר להקל מבלי להזדקק לדין תולין.

מדברי הראב"ד בסוגייתנו עולה הסבר אחר. נראה מדבריו, ששני הבתים אינם נחשבים כמערכת אחת, אלא אנו מתייחסים לספק של כל אחד מהבתים בנפרד. גם הראב"ד מודה שאי אפשר להקל כאן מדין "ספק דרבנן לקולא", אך מסיבה אחרת - משום שידוע לנו בוודאות שנכנסה חתיכה כלשהי לבית. כל אחד מהבתים בפני עצמו נמצא במצב הדומה למקרה של בית אחד ושני ציבורים, שאותו ראינו לעיל. כפי שהזכרנו, דעת הראב"ד היא שבבית אחד ושני ציבורים יש להחמיר אף בבדיקת חמץ, ולכן אנו זקוקים לדין תולין כדי להקל.

הראב"ד אינו כותב במפורש את ההסבר הזה, אך הוא עולה בבירור מתוך דבריו. כפי שהזכרנו לעיל, בעל המאור סבר שבמקרה של בית אחד ושני ציבורים אפשר להקל בספק דרבנן, והבית פטור מבדיקה. הראב"ד תוקף את שיטת בעל המאור, ומביא ראיות שונות כנגדה. בין השאר הוא מזכיר את המקרה של שני בתים ושני ציבורים:

"ושני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ יוכיח, דבעו בדיקה אי לאו דאיכא בית שאינו בדוק דתלינן להך עכבר דחמץ דלגויה עייל, ולא אמרינן תרי ספיקי נינהו,[3] ואי בתרי ספיקי מספקינן להו - אפילו שני עכברים אחד בחמץ ואחד במצה ובית אחד בדוק, ולא ידעינן הי מינייהו עייל - תרי ספיקי הוו, למה ליה למימר 'שני בתים ואחד שאינו בדוק'? אלא על כרחך בבדיקה עסקינן" (השגות הראב"ד על בעל המאור ה. בדפי הרי"ף).

הראב"ד מדייק, שהפטור מבדיקה במקרה של שני בתים ושני ציבורים מבוסס על כך שאפשר לתלות בבית שאינו בדוק. אילו לא היה כאן בית שאינו בדוק - היה עלינו להחמיר ולבדוק את הבית מספק. כך הוא בוודאי הדין במקרה של שני בתים בדוקים ושני ציבורים. אך הראב"ד מניח, שאותו הדין בדיוק אמור להתקיים גם בבית אחד ושני ציבורים, וגם שם ראוי להחמיר ולבדוק את הבית מספק. מכאן קשה על בעל המאור, הפוטר את הבית מבדיקה גם במקרה של בית אחד ושני ציבורים. אם צודק בעל המאור, וגם במקרה כזה אנו פוטרים את הבית מבדיקה מעיקר הדין - מדוע הגמרא נזקקה לבית נוסף שאינו בדוק, ולא הסתפקה במקרה של בית אחד?

על פי דברי הרשב"א שראינו לעיל, אפשר ליישב בפשטות את הקושיה על בעל המאור. אמנם, בבית אחד ושני ציבורים אנו מקלים מעיקר הדין, ופוטרים את הבית מבדיקה כיוון שספק דרבנן לקולא. אך כאשר אנו מצרפים בית נוסף - יש סברה להחמיר יותר, שהרי ידוע לנו בוודאות שהחמץ נכנס לאחד מהבתים. לכן, כאן לא נוכל להקל מעיקר הדין, ורק אם הבית השני אינו בדוק נוכל להקל, על סמך דין תולין.

הראב"ד, שלא קיבל את התירוץ הזה, כנראה סבר שאין כל חילוק בין בית אחד לשני בתים. גם כאשר ניצבים בפנינו שני בתים - אין אנו רואים אותם כמערכת אחת, כסברת הרשב"א, אלא אנו מתייחסים לכל אחד מהם בנפרד. זהו הבסיס לקושיה על בעל המאור: כשם שמקלים בבית אחד ושני ציבורים, כך יש להקל גם בשני בתים בדוקים ושני ציבורים, ואין כל חילוק בין המקרים. הראב"ד לשיטתו יסביר שהחומרא בשני בתים בדוקים נובעת מכך שידוע לנו בוודאות שנכנסה חתיכה לבית, כשם שאנו מחמירים במקרה כזה בבית אחד. הגמרא עסקה במקרה של שני בתים רק כדי לחדש לנו את דין תולין במקרה שאחד מהבתים אינו בדוק, אך מעיקר הדין אין כל חילוק בין בית אחד לשני בתים.

כפי שראינו לעיל, המשנה במסכת תרומות עוסקת במקרה של נפילה אחת בלבד. אפשר לדבר על מקרה מקביל בבדיקת חמץ: עכבר נטל חתיכת חמץ ונכנס לאחד משני בתים, ולא ידוע לנו לאיזה בית הוא נכנס. מקרה זה נידון בהמשך הסוגיה, כפי שנראה להלן. לשיטת הרשב"א, מעיקר הדין יש להחמיר גם במקרה זה, כיוון שידוע לנו בוודאות שנכנס חמץ לאחד מהבתים. לעומת זאת, לפי שיטת הראב"ד מסתבר שבמקרה כזה נוכל להקל מעיקר הדין. אנו מתייחסים לכל אחד מהבתים בנפרד, וביחס לכל אחד מהם יש לנו ספק האם החמץ נכנס לתוכו או לא. זהו למעשה ספק ביאה, וכפי שראינו לעיל - לדעת רוב הראשונים אפשר להקל בספק ביאה, ולהעמיד את הבית על חזקתו. להלן נבאר מדוע בכל זאת נזקקת המשנה במסכת תרומות לדין תולין גם במקרה הזה.

ג. שיטת המהר"ם חלאוה

עד כה ראינו, שקיימת מחלוקת עקרונית בין הרשב"א והראב"ד ביחס למקרה של שני בתים. לפי הרשב"א, אנו רואים את שני הבתים כמערכת אחת. לכן, יש להחמיר מעיקר הדין בספקות, הן במקרה של ציבור אחד והן במקרה של שני ציבורים. לדעת הראב"ד יש להתייחס לכל בית בנפרד. במקרה של שני ציבורים, נצטרך להחמיר מספק בכל אחד מהבתים, כיוון שבוודאי נכנסה לתוכו חתיכה כלשהי. במקרה של ציבור אחד, כנראה לדעת הראב"ד נוכל להקל מעיקר הדין, ולפטור את שני הבתים מבדיקה.

הראב"ד לא אמר דברים מפורשים, ונאלצנו לדייק את שיטתו מתוך הקושיה על בעל המאור. דברים מפורשים יותר אפשר למצוא בחידושי המהר"ם חלאוה על אתר. המהר"ם חלאוה עוסק במקרה נוסף, המופיע בהמשך הסוגיה: שני בתים בדוקים, וחתיכה אחת של חמץ. הגמרא דנה במקרה זה, ומשווה אותו למקרה דומה מהלכות טומאה:

"צבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקין, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על - היינו שני שבילין;
דתנן: שני שבילין, א' טמא וא' טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות - רבי יהודה אומר: אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - טהורין; שניהן בבת אחת - טמאין. רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין" (פסחים י.).

במקרה של שני שבילים, אחד משני האנשים בוודאי הלך בשביל הטמא ונטמא. הגמרא מבארת, שאם רק אחד משני האנשים בא לשאול את דינו - לכולי עלמא אפשר לטהרו. מאידך, אם שני האנשים באו בבת אחת לשאול מה דינם - לכולי עלמא יש להחמיר ולטמא את שניהם. המחלוקת היא רק במקרה ביניים מצומצם, שבו אחד משני האנשים בא לשאול מה דינו, וגם מה דינו של חברו. זוהי מחלוקת צדדית, אשר אינה חשובה לענייננו.

מתוך ההשוואה שעורכת הגמרא אנו למדים, שכך הוא הדין גם במקרה של שני בתים בדוקים וחתיכה אחת של חמץ. אם שני הבתים שייכים לשני אנשים שונים, ורק אחד מהם בא לשאול - אפשר לפטור אותו מבדיקה. אם שניהם באו לשאול בבת אחת - יש להחמיר ולחייב את שניהם בבדיקה.

המהר"ם חלאוה מביא את הפירוש שכתבנו כאן בשם המפרשים. בהמשך הדיון בשיטתם של אותם מפרשים מצביע המהר"ם חלאוה על כך, שההשוואה של הגמרא בין המקרים איננה מדויקת:

"ואם תאמר: והיכי נסיב לה בצבור אחד, והלא אין הדמיון שוה, דבתים דומים לשני בני אדם הטהורים, וצבורין לשני שבילין, וכיון שכן הכי הוה ליה למימר: 'שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה', ולאשמועינן דאפילו בההיא דאיכא למתלי במצה אף על גב דעייל בבת אחת - צריכין בדיקה!" (מהר"ם חלאוה פסחים י. ד"ה צבור אחד).

במקרה המקורי של שני הבתים, יש רק חתיכה אחת של חמץ שנכנסה לאחד מהבתים. אילו היה מדובר על מקרה של שביל אחד, והתעורר ספק מי משני האנשים הלך בו - ההשוואה הייתה מדויקת. אך במקרה שמביאה הגמרא היו שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור. המקרה המקביל לכך בהלכות חמץ הוא מקרה של שני בתים בדוקים, ושני ציבורים - אחד של חמץ ואחד של מצה, ולכל בית נכנסה רק חתיכה אחת. מדוע אם כן לא בחרה הגמרא לדון במקרה הזה, ועל ידי כך להשמיע לנו חידוש גדול יותר?[4]

המהר"ם חלאוה מסביר שלא ניתן היה לערוך השוואה כזו, כיוון שעדיין קיים גורם המבדיל בין המקרים. במקרה של ספק בבדיקת חמץ, הבתים - שלגביהם התעורר הספק - הם נייחים, ואילו חתיכות החמץ והמצה הן ניידות. במקרה של שני שבילים המצב הוא הפוך: האנשים - שלגביהם התעורר הספק - הם ניידים, ואילו השבילים נייחים. על רקע ההבדל הזה תירצו מפרשים אלו את קושייתם:

"ותירצו דבכי הא אין הדין כן, שאילו היו הבתים נדין לגבי החמץ - כדקאמרת דאזלינן לקולא כעין שני האנשים.
אבל השתא שהבתים עומדים והאיסור נכנס לתוכן, אילו היו שני צבורין דידעינן בודאי דעל לכל חד - הוה אזלינן לחומרא, דריעא חזקת הבתים... דאזלינן לחומרא בכל חד, ואפילו באו בזה אחר זה" (שם).

כדי לבאר את תירוצם של המפרשים במהר"ם חלאוה, נראה שיש לחדש את העיקרון הבא: במערכת של ספקות, השאלות תמיד מנוסחות ביחס לגורמים הנייחים במערכת. במקרה של שני שבילים, השאלה נשאלת ביחס לכל אחד מהשבילים: "מי משני האנשים הלך בשביל הזה?". אם יהיה לפנינו רק שביל אחד טמא, נשאל רק שאלה אחת: "מי משני האנשים הלך בשביל הטמא?". כאשר יש לפנינו שני שבילים, אפשר לשאול שאלה נוספת: "מי משני האנשים הלך בשביל הטהור?". אולם, שאלה זו מיותרת לחלוטין, ואין לה כל נפקא מינה הלכתית. לכן אפשר למחוק אותה מרשימת הספקות שלנו, ולהישאר אך ורק עם הספק המקורי, ביחס לשביל הטמא. על פי זה מובן, שאין כל חילוק בין המקרה של שביל אחד ושני שבילים, ואין שום עדיפות לאחד מהם על פני השני.

במקרים של בדיקת חמץ, המצב הוא שונה. אילו הבתים היו ניידים והחתיכות נייחות, גם כאן הייתה השוואה מוחלטת בין מקרה של ציבור אחד ושני ציבורים. או אז היינו יכולים להקל אפילו במקרה של שני ציבורים, והגמרא הייתה יכולה לערוך השוואה מדויקת יותר. אולם בפועל, הבתים הם הגורם הנייח במערכת, ואילו החתיכות הן הניידות. כעת עלינו לנסח את הספקות מחדש ביחס לכל אחד מהבתים, ולא ביחס לחתיכות.

כאשר אנו מנסחים את הספקות ביחס לבתים, קיים הבדל גדול בין המקרה של ציבור אחד לבין המקרה של שני ציבורים. במקרה של ציבור אחד, שבו עוסקת הגמרא, השאלה הנשאלת ביחס לכל אחד מהבתים היא: "האם נכנס לכאן חמץ או לא?". זהו למעשה ספק ביאה, וכאן אפשר להקל ולהעמיד כל אחד מהבתים על חזקתו, ולפטור אותו מבדיקה. כיוון שכך, ההשוואה של הגמרא למקרה של שני שבילים אמנם איננה מלאה מבחינת פרטי המקרה, אך היא מדויקת מבחינת הדין - בשני המקרים אפשר להקל.

כאמור לעיל, הקולא במקרה של שני בתים, בדומה למקרה של שני שבילים, קיימת רק כאשר שני האנשים באו בזה אחר זה. אותה ההשוואה שעורכת הגמרא מלמדת אותנו גם, שאם שני האנשים באו בבת אחת - יש להחמיר ולחייב את שני הבתים בבדיקה, כשם שמחמירים בשני שבילים כאשר האנשים באו בבת אחת. מסתבר שהחומרא במקרה זה איננה מעיקר הדין, אלא מחמת גורם צדדי: מראית עין. אם נפטור את שני האנשים מבדיקה בבת אחת - הדבר ייראה מוזר בעיניהם ובעיני הציבור, שהרי כולם ראו שהחמץ נכנס לאחד מהבתים. כיוון שכך, חכמים קבעו להחמיר במקרה זה, ולחייב את שני האנשים בבדיקה. על כל פנים, מעיקר הדין אפשר היה לפטור את שני הבתים מבדיקה אפילו כאשר האנשים באו בבת אחת, כיוון שכל אחד מהם בפני עצמו עומד בספק ביאה.

כל זה נכון במקרה של ציבור אחד, שבו עוסקת הגמרא. אילו הגמרא הייתה עוסקת במקרה של שני ציבורים, הדין היה שונה לחלוטין. במקרה כזה, השאלה הנשאלת ביחס לכל אחד מהבתים הייתה נראית כך: "האם החתיכה שנכנסה לכאן היא חמץ או מצה?". כפי שראינו לעיל בשיטת הראב"ד, במקרה כזה יש להחמיר גם בבית אחד, כיוון שבוודאי נכנסה חתיכה כלשהי אל הבית. חומרא זו קיימת אפילו כאשר האנשים באו בזה אחר זה. לכן הגמרא לא יכלה להשוות בין המקרה הזה לבין המקרה של שני שבילים, שבו אנו מקילים בזה אחר זה.[5]

שיטת המפרשים במהר"ם חלאוה משתלבת היטב בשיטת הראב"ד שראינו לעיל. לפי שתי השיטות האלה אנו מבודדים כל אחד מהבתים, ומנסחים את הספק ביחס לכל בית בנפרד מהספק הקיים ביחס לבית השני.

דבריו של הראב"ד שציטטנו לעיל התייחסו רק למקרה של שני ציבורים. בדברינו לעיל העלינו את הטענה, שאם הראב"ד יהיה עקבי לשיטתו גם במקרה של ציבור אחד - הוא יקל במקרה זה מעיקר הדין, מבלי להזדקק לדין תולין. כפי שנראה מיד, בדבריו של המהר"ם חלאוה אין צורך בהשערות, והוא אומר את הדברים במפורש בהמשך אותו הקטע.

לפני שנצטט את המשך דברי המהר"ם חלאוה, יש להקדים הקדמה קצרה. למהר"ם חלאוה הייתה שיטה חריגה בהבנת דין תולין (ט: ד"ה שני צבורין). אנו הסברנו לעיל, שדין תולין הוא קולא של חכמים, המאפשרת לאדם להכריע שהאפשרות הנוחה יותר היא זו שאכן התרחשה. לדעת המהר"ם חלאוה, דין כזה איננו קיים. דין תולין מבוסס על בירור מציאותי: כאשר העכבר עם חתיכת החמץ היה קרוב יותר לבית שאינו בדוק, יש סבירות גבוהה יותר שהוא נכנס לבית שאינו בדוק, ולכן אפשר לתלות שהחמץ אכן נכנס לבית זה. אם העכבר נמצא בדיוק באמצע הדרך בין שני הבתים - אין שום אפשרות לסמוך על דין תולין.

לאור זאת, מעניין לראות את דבריו של המהר"ם חלאוה ביחס למקרה של שני בתים וציבור אחד:

"והיכא דהוי צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק - לא איצטריכא ליה למימר, דאי מצעי קאי - הוי ליה ספק על ספק לא על, ואין צריך בדיקה" (שם).

המהר"ם חלאוה כותב, לפי שיטתם של המפרשים, שבמקרה של שני בתים וציבור אחד - כלל אין צורך בדין תולין. גם במקרה שדין תולין אינו קיים, כיוון שהחמץ נמצא באמצע הדרך בין הבתים - אפשר להקל ולפטור את הבית הבדוק מבדיקה חוזרת. המהר"ם חלאוה אף מבאר באופן מפורש את הסיבה לפטור: הבית הזה עומד בנפרד מהבית השני, ולגביו יש לנו ספק ביאה, שבו הולכים להקל מעיקר הדין. דברים אלה של המהר"ם חלאוה תואמים באופן מדויק את הטענה שהעלינו לעיל ביחס לשיטת הראב"ד.

לסיום הפרק הזה עדיין נותרה השאלה: אם אכן הקולא במקרה של ציבור אחד או נפילה אחת היא מעיקר הדין, מדוע המשנה במסכת תרומות נזקקה לדין תולין? והרי אפשר היה להקל מעיקר הדין, אפילו במקרה ששתי הקופות הן של חולין!

התשובה לשאלה זו עולה מאליה מתוך הדברים שכתבנו לעיל. כאשר שני הבתים בדוקים, אכן אפשר להקל מעיקר הדין, כפי שכותב המהר"ם חלאוה. אולם, אם שני האנשים באים בבת אחת - יש להחמיר משום מראית עין. כך הוא בוודאי הדין אם שני הבתים שייכים לאותו אדם. מן הסתם, גם במשנה במסכת תרומות מדובר על שתי קופות השייכות לאותו אדם. התפקיד של דין תולין במקרה זה הוא להתגבר על הבעיה הצדדית של מראית עין. כיוון שקופה אחת היא של תרומה, ממילא הדיון מתמקד רק בקופה של חולין, ואין שום בעיה להתירה, אפילו אם שתי הקופות שייכות לאותו אדם. אילו שתי הקופות היו של חולין - היה עלינו לאסור את שתיהן משום מראית עין. לכן, גם במקרה של נפילה אחת אנו זקוקים לקופה של תרומה, כדי שנוכל לתלות בה ולהתיר את הקופה השנייה.

ד. הכללים לניסוח השאלה

דבריו של המהר"ם חלאוה מהווים חיזוק לשיטה שאותה דייקנו מדברי הראב"ד. בנוסף לכך, מתוך דבריו של המהר"ם חלאוה עולה גם הסבר אפשרי לשיטת הראב"ד: במצבים של ספק, תמיד יש לנסח את השאלה ביחס לגורם הנייח במערכת. כיוון שהבתים נייחים, יש לנסח שאלה נפרדת ביחס לכל אחד מהם. ממילא, כל אחד מהבתים עומד בספק נפרד משל עצמו, ואין כאן ספק אחד המאחד את שניהם.

יש להסביר מהו ההיגיון העומד מאחורי שיטה זו. באופן כללי, ספק תמיד נוצר בעקבות שינוי שהתחולל במערכת. המרכיבים הניידים במערכת הם אלה שחוללו את השינוי, והם שגרמו לנו להסתפק. ניתן היה להגיע מכאן למסקנה, שניסוח השאלה צריך להתמקד תמיד בגורם הנייד, שהוא מקור הספק. אך הראב"ד והמהר"ם חלאוה הגיעו למסקנה ההפוכה: אנו מפנים את מבטנו אל הגורם הקבוע והיציב במערכת, ושואלים כיצד השינויים שהתחוללו מסביבו השפיעו עליו. הגורמים הניידים הם בלתי יציבים ואי אפשר להתמקד בהם, לכן השאלה מנוסחת דווקא ביחס לגורמים הנייחים במערכת.

הרשב"א, כאמור, לא הלך בדרכו של הראב"ד. לדעת הרשב"א הבתים אינם עומדים בנפרד, ויש להתייחס לשניהם כאל מערכת אחת. מסתבר ששיטת הרשב"א נובעת מהבנה שונה של הכללים לניסוח השאלות במקרים של ספק. ניתן להבין, שהרשב"א הלך בכיוון ההפוך לראב"ד והמהר"ם חלאוה, וסבר שתמיד יש לנסח את השאלה ביחס לגורם הנייד במערכת. אולם, ברצוננו להציע הסבר אחר לשיטת הרשב"א. לפי הסבר זה, עניין הניידות או הנייחות כלל איננו משמעותי לצורך ניסוח השאלות. הגורם המכריע בניסוח השאלות במערכת של ספק הוא השאיפה להגיע למינימום של שאלות.

נבאר את דברינו ביחס למקרה של שני בתים ושני ציבורים. במקרה הזה, ניצבות בפנינו שתי דרכים שונות לנסח את השאלות. אפשר ללכת בדרכו של הראב"ד, ולנסח את השאלות ביחס לבתים. אם נלך בדרך זו, יהיו בידינו שתי שאלות: "מה נכנס לבית הראשון?", ו"מה נכנס לבית השני?". דרך אחרת היא לנסח את השאלות ביחס לחתיכות. גם בדרך זו, לכאורה יש בידינו שתי שאלות: "לאן נכנסה החתיכה של חמץ?" ו"לאן נכנסה החתיכה של מצה?". אולם, השאלה השנייה היא מיותרת, ואין לה כל נפקא מינה הלכתית. כיוון שכן, אפשר למחוק אותה מרשימת השאלות, ולהישאר עם שאלה אחת בלבד: "לאן נכנסה החתיכה של חמץ?". בדרך זו הצלחנו לנסח את כל הספקות שיש לנו ביחס למערכת באופן מינימלי - בשאלה אחת בלבד, ולכן זוהי הדרך הנכונה להתייחס לספק במערכת הזו.

העיקרון של ניסוח השאלות באופן מינימלי איננו עיקרון טכני בלבד, אלא עיקרון הנובע מתפיסה מהותית. עצם העובדה, שדווקא בהתייחסות אל החתיכה הצלחנו לנסח את הספק בצורה המינימלית והיעילה ביותר, מוכיחה שכאן באמת טמון הספק במערכת. כאשר ניסינו לנסח את הספק ביחס לבתים, הגענו למערכת מורכבת ומסורבלת של שתי שאלות. הסרבול והכפילות בניסוח הזה מעידים על כך, שדרך זו לניסוח הספק איננה נכונה. הספקות ביחס לבתים הם רק השלכות של הספק האמיתי, הטמון ביסודו בחתיכה דווקא.

לפי הסבר זה, מובן מדוע לשיטת הרשב"א לא קיים חילוק בין ציבור אחד לשני ציבורים. אמנם קיימים הבדלים מסוימים בין שני המקרים האלה, אך כאשר אנו מנסים להגיע לניסוח מינימלי של הספק, התוצאה שאנו מקבלים בשני המקרים היא זהה: "להיכן נכנסה חתיכת החמץ?". זהו הספק היסודי העומד בבסיס המערכת בשני המקרים הנ"ל, ולכן מבחינה עקרונית לא יכול להיות כל חילוק ביניהם. האחרונים שציטטנו בפתח המאמר הלכו בדרכו של הרשב"א, ולכן הם מיאנו לקבל כל חילוק בין נפילה אחת לשתי נפילות.

לפי שיטת הרשב"א, גם קושיית המהר"ם חלאוה שראינו לעיל נופלת מאליה. ההשוואה של הגמרא בין המקרה של שני בתים וציבור אחד, לבין המקרה של שני שבילים ושני אנשים, היא השוואה מדויקת לחלוטין. בכל אחד מהמקרים האלה הספק ביסודו מנוסח על ידי שאלה אחת בלבד: "לאן נכנסה חתיכת החמץ?", ו"מי הלך בשביל הטמא?", ולכן גם הדין בשני המקרים האלה יהיה זהה.[6]

העיקרון החשוב, העומד בבסיס ההסבר שהצענו למחלוקת, הוא שהשלב הראשוני והיסודי ביותר בהתייחסות למערכת של ספקות הוא ניסוח השאלה. כאשר ניצבות בפנינו דרכים שונות לניסוח השאלה, יש לבחור את הדרך הטובה ביותר, כל אחד לפי שיטתו. בשלב הבא, ניסוח השאלה ישפיע באופן כללי על ההתייחסות למערכת כולה: הרשב"א, המנסח את הספק ביחס לחתיכה, יראה את שני הבתים כמערכת אחת, כיוון ששני הבתים חוסים בצילו של אותו הספק. הראב"ד, המנסח את הספק ביחס לכל בית בנפרד, יראה את שני הבתים כמנותקים זה מזה.

ה. ההוה אמינא של הר"ש

לאור הדברים שראינו, יכולים אנו להציע פירוש לדברי הר"ש שציטטנו בפתח הדברים. כזכור, הר"ש העלה הוה אמינא לומר את דין תולין דווקא בנפילה אחת, ולא בשתי נפילות. לפי שיטת הרשב"א, המקרים של נפילה אחת ושתי נפילות הם למעשה מקרים זהים לחלוטין, ובאמת קשה לקבל את ההוה אמינא של הר"ש לחלק ביניהם. מסתבר שהבסיס להוה אמינא הזו הוא שיטת הראב"ד, שלפיה יש להתייחס לכל בית ולכל קופה בנפרד.

כפי שראינו לעיל, בהלכות חמץ קיים חילוק עקרוני בין ציבור אחד לשני ציבורים במסגרת שיטת הראב"ד. בציבור אחד אפשר להקל מעיקר הדין, כיוון שזהו ספק ביאה. בשני ציבורים, לעומת זאת, אנו מחמירים מספק, כיוון שידוע לנו בוודאות שנכנסה חתיכה לבית. לכאורה, חילוק זה עשוי להוות בסיס להסבר ההוה אמינא של הר"ש. אולם, יש לשים לב לכך שהחומרא במקרה של שני ציבורים היא דווקא בהלכות חמץ, כיוון שבדיקת חמץ נתקנה מעיקרה על הספק. במקרה של שתי קופות אי אפשר לומר כך, כיוון שלא מדובר בחמץ אלא בתרומה דרבנן, וכאן אנו חוזרים לדין הבסיסי "ספק דרבנן לקולא". כיוון שכך, לפי שיטת הראב"ד נצטרך להגיע למסקנה שגם בשתי נפילות, שתי הקופות מותרות מעיקר הדין. הצורך בדין תולין, הן במקרה של נפילה אחת והן במקרה של שתי נפילות, נובע מגורם צדדי בלבד - מראית עין.

אף על פי כן, החילוק בין ציבור אחד ושני ציבורים לפי שיטת הראב"ד, עשוי להועיל לנו גם למקרים של שתי קופות בהלכות תרומה. אמנם מעיקר הדין שני המקרים זהים לחלוטין, אך החילוק ביניהם עשוי לבוא לידי ביטוי במסגרת האיסור משום מראית עין.

במקרה של נפילה אחת, הבעיה של מראית עין מתעוררת רק משום שידוע בוודאות שהתרומה נפלה לאחת מהקופות. במקרה כזה קל להזדקק לדין תולין, ולהתגבר על הבעיה של מראית עין. במקרה של שתי נפילות הבעיה של מראית עין מתעצמת, כיוון שבנוסף לכך אנו יודעים בוודאות שנכנסה סאה כלשהי לתוך כל אחת מהקופות. הצופה מן הצד רואה שנכנס משהו אל הקופה, והוא יתקשה הרבה יותר לקבל את ההיתר של שתי הקופות אפילו במקרה הזה. לכן יש הוה אמינא לומר שדין תולין מתגבר על בעיית מראית עין רק במקרה של נפילה אחת, ולא במקרה של שתי נפילות, שבו הבעיה של מראית עין היא חריפה יותר.

ו. החילוק בין נפילה אחת לשתי נפילות

את ההוה אמינא של הר"ש לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות הסברנו על רקע שיטת הראב"ד. אולם, לא די בכך כדי לבאר את חידושם של המהרש"ל והב"ח בעניין צירוף הקדרות. כפי שראינו, המהרש"ל והב"ח סברו שצירוף הקדרות אפשרי דווקא במקרה של נפילה אחת, ולא במקרה של שתי נפילות. לפי הראב"ד, מבחינה עקרונית שני המקרים האלה דומים זה לזה, ובשניהם אנו מתייחסים לכל קדרה בנפרד. ההבדל בין המקרים הוא רק באופן ההכרעה של הספק, ולא די בכך כדי להסביר את החילוק בעניין צירוף הקדרות.

ברצוננו להציע שיטה חדשה, המהוה דרך ביניים בין שיטות הראב"ד והרשב"א. לפי ההסבר שהצענו לעיל, כל אחד מהראשונים האלה הונחה על ידי עיקרון אחד בלבד: הראב"ד - ניסוח השאלה ביחס לגורם הנייח; והרשב"א - ניסוח השאלות באופן מינימלי. אנו מציעים מערכת מורכבת יותר של כללים לניסוח השאלה, המשלבת בין שתי השיטות.

כדי לבאר את הצעתנו, נתבונן שוב בשני המקרים הבסיסיים מהסוגיה במסכת פסחים: בית אחד וחתיכה אחת, ובית אחד ושתי חתיכות. במקרה של בית אחד וחתיכה אחת, השאלה היא: "האם נכנס חמץ לבית?". במקרה של בית אחד ושתי חתיכות, השאלה היא: "האם נכנסה לבית חתיכת החמץ, או חתיכת המצה?". ניכר לעין, שמדובר בשני סוגים שונים של שאלות. השאלה הראשונה היא שאלת 'כן ולא'. למעשה, רק תרחיש אחד עומד לדיון: כניסת החמץ לבית. הצד השני של הספק איננו מציע תרחיש ממשי בפני עצמו, אלא רק שולל את התרחיש הראשון. הספק מתמקד בתרחיש של כניסת החמץ לבית, ושואל: האם תרחיש זה אכן התממש, או שמא הוא לא התממש, ולמעשה לא קרה דבר? מובן מדוע במקרה כזה קל יותר להעמיד את הבית על חזקתו, ולהכריע שאכן לא קרה דבר.

במקרה השני לא מדובר על שאלת 'כן ולא', אלא על שאלה הדורשת מאיתנו להכריע בין שתי אפשרויות שוות-ערך. הספק מצייר בפנינו שני תרחישים שונים: כניסת חמץ לבית, וכניסת מצה לבית, והוא דורש מאיתנו להכריע בין שני התרחישים. כאן כבר אין לנו אפשרות לשבת בחיבוק ידיים ולטעון שלא קרה דבר, אלא עלינו להכריע באופן חיובי לטובת אחת מהאפשרויות. כעת מובן מדוע קשה הרבה יותר לסמוך במקרה כזה על חזקה, ויש סברה דווקא להחמיר בספק מסוג זה, כפי שסברו חלק מהראשונים.

אנו טוענים, שכאשר ניצבות בפנינו דרכים שונות לניסוח השאלה - יש עדיפות לניסוח השאלה בדרך השנייה על פני הדרך הראשונה. בלית ברירה, נסכים לנסח את השאלה גם בדרך הראשונה. כך אנו נאלצים לעשות במקרה של בית אחד וחתיכה אחת. אך כאשר יש לנו אפשרות לנסח את הספק בדרך השנייה - כהכרעה בין שתי אפשרויות, אנו נמנעים מניסוח השאלה בדרך הראשונה - כהכרעה של 'כן ולא'.

העיקרון הזה בא לידי ביטוי במקרה של שני בתים וחתיכה אחת. כפי שביארנו לעיל, ניצבות בפנינו שתי דרכים לניסוח השאלות במקרה זה. אפשר לשאול ביחס לכל אחד מהבתים: "האם נכנס לכאן חמץ?". לחלופין אפשר לשאול ביחס לחתיכה: "לאיזה מהבתים נכנסה החתיכה?". כיוון שהדרך הראשונה מובילה אותנו לניסוח של שאלות 'כן ולא', אנו מעדיפים את הדרך השנייה, שלפיה ניצבת בפנינו הכרעה בין שני תרחישים שקולים: "האם חתיכת החמץ נכנסה לבית הראשון או השני?".

חשוב להדגיש שגם כאן, לא מדובר בעיקרון טכני בלבד, אלא בעיקרון הנובע מתפיסה מהותית. אם יש בפנינו דרך לאחד את שני התרחישים, ולהפוך אותם לשני הצדדים של שאלה אחת - זוהי הדרך הנכונה לניסוח השאלה. עצם העובדה שקיימת אפשרות לנסח כך את השאלה, מוכיחה שכאן טמון הספק האמיתי של המערכת. הפיצול של הספק לשתי שאלות שונות, שכל אחת מהן מתמקדת בתרחיש אחד בלבד, ושואלת האם הוא קרה או לא - הוא פיצול מלאכותי, והוא אינו מבטא באופן אמיתי את הספק הניצב בפנינו. עיקרון זה דומה לעיקרון העומד בבסיס שיטת הרשב"א, אך הוא מצומצם יותר.

במקרה של שני בתים ושתי חתיכות, עיקרון זה לא יועיל לנו. גם כאן, ניצבות בפנינו שתי דרכים לניסוח השאלה. אפשר לשאול ביחס לכל אחד מהבתים: "האם נכנסה לבית הזה חתיכה של חמץ או של מצה?". אפשר גם לשאול ביחס לחתיכות: "האם החתיכה נכנסה לבית הראשון או השני?". בשני הניסוחים האלה אנו נדרשים להכריע בין שני תרחישים שקולים, ולכן אין עדיפות לדרך אחת על פני השנייה. במקרה כזה אנו מכריעים על פי שיטת הראב"ד, ומנסחים את השאלה ביחס לגורם הנייח, דהיינו ביחס לבתים.

מערכת הכללים לניסוח השאלות שאנו מציעים, יוצרת הבחנה מהותית בין מקרה של חתיכה אחת למקרה של שתי חתיכות. במקרה של חתיכה אחת, אין אנו יכולים לנסח את השאלות ביחס לבתים, אף על פי שהם נייחים, כיוון שמדובר בשאלות 'כן ולא'. בעל כורחנו אנו מנסחים את השאלה ביחס לחתיכה: "להיכן נכנסה החתיכה?". הניסוח הזה גורם לנו לראות את שני הבתים כמערכת אחת. לעומת זאת, במקרה של שתי חתיכות אנו יכולים לנסח את השאלות ביחס לבתים, כיוון שמדובר בשאלות של הכרעה בין שני תרחישים: "האם החתיכה שנכנסה לבית היא חמץ או מצה?". הניסוח הזה גורם לנו להתייחס לכל בית בנפרד, ולא לצרף אותם למערכת אחת.

על פי ההסבר שהצענו נוכל לבאר את שיטת המהרש"ל והב"ח בעניין צירוף הקדרות. כפי שאמרנו לעיל, ניסוח השאלה משפיע לא רק על דיני ספיקות, אלא משנה באופן כללי את ההתייחסות שלנו למערכת. במקרה של נפילה אחת, ניסוח השאלה מוביל אותנו להתייחס לשתי הקדרות כאל מערכת אחת. במקרה כזה אפשר לצרף את הקדרות, ולבטל את האיסור כלפי שתיהן יחדיו. לעומת זאת, במקרה של שתי נפילות אנו מתייחסים לכל קדרה בנפרד. במקרה כזה הקדרות אינן מצטרפות, אפילו אם מבחינה מציאותית הן עומדות להתערב. כך מתבארים בפשטות ובבהירות דברי המהרש"ל, שאותם ציטטנו בראשית המאמר:

"ונראה דוקא בנפילה אחת הוא דאמרינן הכי, מאחר שעשוי להתערב - כאילו נפל לשתיהן כאחת. אבל שתי נפילות - חילק הנפילות חילוק הקדרות, ולא נקראין ראויין להתערב" (ים של שלמה חולין פ"ז סימן נ"ו).

נדמה כי לאור הדברים שראינו, אין דרך טובה יותר לחתום את מאמרנו, מאשר בציטוט המשפט שבו בחר המהרש"ל לחתום את דבריו:

"ואף שחילק זה אינה מוזכר לא במשנה ולא בתוספתא, ולא מצאתי בספר אחד מהמחברים, מכל מקום סברה חזקה ופשוטה היא בעיני" (שם).