נתינת תרומה לכהן / יעקב יוטקוביץ'

א

המשנה בשלהי מסכת תרומות (פי"א מ"ט) מתירה לכהן להאכיל את בהמתו כרשיני תרומה. מוסיפה המשנה ומחדשת, כי אף ישראל ששכר פרה מכהן רשאי להאכילה כרשיני תרומה. דין זה לכאורה קשה: אף אם אין איסור מצד קדושת התרומה בהאכלתה לבהמת כהן, הרי הישראל שבידו תרומה חייב לתת את התרומה לכהן, וכיצד יכול הוא במקום זאת להאכיל את התרומה לבהמה אשר הוא חייב במזונותיה. הירושלמי על אתר עוסק בקושי זה, ומיישב שמדובר במקרה שקודם להאכלת הבהמה זיכה הישראל את התרומה לכהן ע"י אחר, או שמדובר בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן.

בניגוד לירושלמי, רש"י (עבודה זרה טו.) פירש את המשנה בדרך אחרת:

"יאכילנה כרשיני תרומה. אע"פ שמזונותיה עליו אינו גזלן אם האכילה תרומת כהן, לפי שתרומה ממון שאין לה תובעים היא, שהרי נותנה לכל כהן שירצה, ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו, ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה דמה לו להקפיד, והלא אינה מיוחדת לו, לפיכך מחיל, שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאילו היו שלו, ניחא ליה ואינו גזלן. אי נמי, שנפלו לו מבית אבי אמו כהן".

רש"י בהסברו הראשון מסביר כי הכהן בעלי הפרה מוחל לישראל על התרומה, ולכן רשאי הישראל להאכיל את הבהמה כרשיני תרומה, למרות שמזונותיה עליו. הרשב"א שם (ד"ה ישראל ששכר) מקשה על רש"י:

"אפי' יהיב ליה בעין יפה, כיון דלא זכי ליה לכהן לא על ידו ולא על יד שלוחו ויש על ישראל זה להאכיל את הבהמה משלו, ידי נתינת תרומה היאך יצא? דאדרבא הוה ליה פורע חובו בתרומה! והגע עצמך, אלו הוה ליה לכהן מנה מלוה אצל ישראל, והוה ליה לישראל תרומה שויא מנה ופרס, ואמר ליה ישראל לכהן: רצונך שתמחול לי מנה דאית לך גבאי ויהבינא לך תרומה דשויא מנה ופרס, וכהן נתרצה בכך, בכי הא מיתשרי?! והלא זה פורע הוא את חובו בתרומתו! והא נמי לא שנא".

הרשב"א מקשה על רש"י, שאף אם הכהן מוחל על קבלת התרומה, הרי סוף סוף מחויב הישראל לתת את התרומה במתנה לכהן ולא לנצלה לצרכי עצמו, ואם כן כיצד רשאי הוא להאכיל את הבהמה שמזונותיה עליו בכרשיני תרומה שמחויב לתת לכהן. וכפי שכתב הרשב"א, הרי זה דומה למקרה שיאמר ישראל לכהן שייטול מנה ופרס תרומה ובתמורה לכך ימחל לו על חוב מנה שחייב לו, שזה ודאי אסור, שכן נמצא פורע חובו בפירות תרומה. בדברינו לקמן ננסה ליישב את שיטת רש"י ולמצוא ביסוס לדבריו.

ב

וליישב את שיטת רש"י נראה להקדים ולבאר דברים אחרים שכתב רש"י. דהנה מבואר בגמרא (גיטין ל:), שאם אמר ישראל לבן לוי, כור מעשר לך בידי והילך דמיו, אסור הישראל לאכול מפירות אלו, שכן חיישינן שמא עשאן הלוי תרומת מעשר על מקום אחר. ודין זה לכאורה אינו מובן, שהרי אחר שקנה הישראל את המעשר מבן לוי, המעשר שייך לו. ואם כן, כיצד מסוגל הלוי לעשותו תרומת מעשר, והרי יש צורך בבעלות כדי להפריש תרומות ומעשרות כמבואר במשנה בריש מסכת תרומות. לשאלה זו מתייחס רש"י:

"דכיון דלא משך יכול לחזור הלוי, ואע"פ שהוא ברשותו של ישראל לא קנו לו מעותיו, דאימת קנייה האי לוי דלקנייה לישראל בקבלת מעות? הלכך כי חזר בו ועשאהו תרומת מעשר חל עליו השם" (שם ד"ה אין חושש).

לדברי רש"י, מכיוון שהישראל רק נתן מעות ללוי ולא משך את הפירות, לא קנו מעותיו, שכן הלוי לא קנה את הפירות בכדי שיוכל להקנותם לישראל במתן מעות. וכבר העירו הראשונים כי פירוש זה לכאורה קשה ביותר להבנה משתי סיבות:

א. קושיית הרשב"א שם (ד"ה ישראל שאמר): אם לא קנה הלוי את הפירות כדי שיוכל להקנותם לישראל בחזרה, כיצד יוכל להפריש מהם תרומת מעשר, והרי אינם שלו (ועל קושי זה העירו כבר הראשונים שם, עיין בדבריהם).

ב. קושיית תוספות הרא"ש שם (ד"ה הילך דמיו): מלשון רש"י משמע, כי אילו היה הישראל מושך את הפירות, היה יכול לזכות בהם, וצ"ע, שאם אין הפירות שייכים ללוי, כיצד יוכל הישראל לזכות בהם על ידי משיכה.

וכדי להבין את שיטת רש"י עלינו לעמוד על המבואר בגמרא (גיטין שם ע"א), שלדעת רב, יכול אדם להלוות כסף לכהן וללוי ולשמור את התרומות ומעשרות לעצמו, כאשר מדובר במכרי כהונה ולויה. ומפרש רש"י שם:

"במכרי כהונה. כמו איש מאת מכרו, שהם מכריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה. הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו, אסחי להו שאר כהני דעתייהו, והוה כמאן דמטו לידייהו דהני" (גיטין ל. רש"י ד"ה במכרי).

דהיינו, מאחר ששאר השבט יודע שהתרומות והמעשרות אינן מיועדים לו, מוחל הוא על התרו"מ לגבי אותו כהן או לוי שהוא מכירו של הישראל, ולכן יכול הישראל לשמור את התרו"מ לעצמו בתור פירעון החוב, שהכהן או הלוי שהוא מכירו חייב לו.

ג

ועל פי זה יתבארו דברי רש"י הנזכרים לעיל, דהנה, כידוע, לתרומות ומעשרות קודם נתינתם לכהנים יש דין של ממון השבט, ואם כן לכאורה אף ללא שום זכייה של הלוי במעשר הוא היה יכול להפריש ממנו תרומת מעשר בתור חלק מהשבט. אולם, מאחר שהמעשר שייך לכל השבט, אין בזכותו של לוי אחד להחליט להפוך את המעשר לתרומת מעשר, שכן אינו שלו באופן אישי.

ומעתה י"ל, שזה רק כל עוד שאר השבט מקפיד על המעשר, שכן סבור הוא שייתכן שהמעשר יגיע לידיו, אך במקום שכבר יודע השבט שהמעשר מיועד להגיע לידי לוי מסוים,[1] מוחל הוא לאותו לוי שינהג במעשר כרצונו, מאחר שכבר לא אכפת לו ממעשר זה. ולפי זה יובן, שלמרות שהמעשר אינו ברשותו של הלוי, שכן לא זכה בו, יכול הוא להפריש ממנו תרומת מעשר בתור בא כוחו של השבט, מאחר שלשאר השבט לא אכפת כיצד ינהג במעשר.

ולגבי החילוק שבין קניין כסף לקניין משיכה נראה, דהנה כבר ביאר החלקת יואב (חו"מ סימן ה', אהע"ז סימן ח') כי יש להבדיל בין קניין כסף וקניין משיכה: קניין כסף הוא קניין שאותו פועל המוכר מדעתו ומכוחו כשהקונה רק נוטל חלק סביל בקניין בתור הזוכה. לעומת זאת, קניין משיכה הוא קניין המתבצע מכוחו ומדעתו של הקונה, כאשר המוכר רק נדרש להסכים לביצוע הקניין.[2] לאור זאת יש לבאר, כי הלוי אשר לא זכה במעשר, אינו יכול להקנות בקניין כסף בתור פועל הקניין, שהרי הוא אינו הבעלים של הממון אלא השבט הוא הבעלים, ואין כאן דעת פעילה של השבט להקנות את התרומה. לעומת זאת, אם הישראל מושך את התרומה בהסכמת הלוי, הרי מאחר ששאר השבט מבטל את דעתו לגבי אותו לוי, ואותו לוי מוכן שהישראל יזכה במעשר, הרי שהישראל יכול לזכות במעשר לעצמו מכוחו, כיוון שאין התנגדות מצד שבט הלוויים.[3]

וממילא, כעת נוכל ליישב את שיטת רש"י בע"ז, אם נניח שמדובר במקרה שבו הישראל נוהג לתת את תרומתו לאותו כהן שאת בהמתו האכיל. במקרה כזה, שאר השבט מוותר על התרומה לגבי אותו כהן, ולכן יכול אותו כהן למחול לישראל על פירות התרומה, וממילא יוכל הישראל להאכיל את בהמת הכהן בפירות אלו.[4]

לפי זה מיושבת גם שאלת הרשב"א, דמה בין זה לבין הפורע חוב של מנה במנה ופרס של תרומה. דבאמת אינו דומה, ששם אינו נותן את הפירות לכהן בתור מתנה אלא בתור פירעון חוב, והרי הוא היה מחויב לתת לכהן את הפירות בחינם. לעומת זאת בנידון דידן, לפי מה שביארנו, הישראל אינו מאכיל את הבהמה בתורת פירעון חובו להאכיל את הבהמה, אלא שהכהן מסוגל למחול לישראל על פירות אלו, על מנת שהוא יאכיל בהם את בהמתו ברווח ולא בפירות חולין בצמצום.

ד

אלא שיש לעיין מנ"ל לרש"י, שכאשר שאר השבט אינו מקפיד, יכולים כהן או לוי למחול על תרומות ומעשרות, וכל הטעם לכך שבדרך כלל הדבר אינו אפשרי הוא משום "דמאן שביק ומאן פייס" (כלשון הגמרא בבבא בתרא כג.). ונראה שרש"י למד זאת מן הירושלמי. דהנה במשנה (תרומות פ"ו מ"א) מבואר שאם אכל זר תרומה, ומחויב הוא לשלם לכהן קרן וחומש, אין הכהן יכול למחול על חיוב זה. ובירושלמי שם מבואר, שדבר זה תלוי במחלוקתם של רבי ור"א בן שמעון, שלדעת רבי, מתנתו מקדשתו, דהיינו רק בשעה שנותן הישראל לכהן את התשלומים, חלה עליהם קדושת תרומה, וממילא קודם לכן לא שייכת מחילה, שכן הכהן יכול למחול רק על פירות תרומה אשר צריך הוא לקבל, אך קודם שיקבל את הפירות אין להם שם תרומה. לעומת זאת, לדעת ר"א בן שמעון דהפרשתו מקדשתו, דהיינו שבשעה שהישראל מפריש פירות לתשלומין, התקדשו בקדושת תרומה, ואז יכול הכהן למחול משעה שהישראל יפריש.

ולכאורה יש לשאול, כיצד יכול הכהן למחול לדעת ר"א בן שמעון אחר הפרשה, והרי לפירות אלו יש דין של פירות תרומה שצריך לתת לכהן, וכפי שאין כהן יכול למחול לישראל שלא ייתן את פירות התרומה, כך לא יוכל למחול גם במקרה זה, וע"כ צ"ל כדעת רש"י, שבמקום שכהן מסוים מיועד לקבל את פירות התרומה, יכול הוא למחול על נתינת התרומה.

אלא שמכאן עדיין אין הוכחה לדברי רש"י, שכן במקרה שם, הישראל חייב לשלם את פירות התרומה לכהן זה שאת פירותיו אכל דווקא, ולכן יכול הכהן למחול על התשלומין; אך ייתכן שבמקום שבו לא אכל ישראל פירות של כהן מסוים, שאז החיוב לשלם אינו לכהן מסוים, לא יוכל כהן למחול, ואפילו במקום שבו ישנו כהן מסוים אשר מיועד לקבל את הפירות. ואם כן, לכאורה עדיין אין ראיה לשיטת רש"י, שבמקום שבו כהן מסוים מיועד לקבל את פירות התרומה, רשאי הוא למחול עליהם.

אמנם נראה שבכל זאת יש להוכיח את דעת רש"י מהמשך הירושלמי. דהנה בהמשך דן הירושלמי בדברי התוספתא (תרומות פ"ז ה"ד), שאם אכל זר תרומה של כהן עם הארץ, ישלם את התשלומין לכהן חבר, והוא ישלם את תמורת הפירות לכהן עם הארץ. והקשה הירושלמי, דבשלמא לדעת מ"ד הפרשתו מקדשתו, הרי במעשה ההפרשה קידש את הפירות ואחר כך יוכל ליתנם לכל כהן שירצה, אך למאן דאמר דמתנתו מקדשתו קשה, כיצד יוכל לתת את הפירות לכהן אחר, והרי רק נתינת הפירות לכהן שאת פירותיו אכל מקדשת את הפירות. וענה ריש לקיש, שקודם שייתן את הפירות לכהן חבר, יזכה את הפירות לכהן עם הארץ.

ולכאורה קשה, שאף לדעת מאן דאמר דהפרשתו מקדשתו, כיצד יוכל לתת את הפירות לכהן אחר, והרי חייב הוא לשלם לכהן שאת פירותיו גזל. ומוכח מכאן, שלמאן דאמר דהפרשתו מקדשתו, החובה לשלם לכהן שאת פירותיו אכל היא רק מדין גזלן, אך מצד חובת תשלומי תרומה יכול לשלם לכל כהן שירצה, ולכן כאן יכול לתת פירות לכהן חבר, והוא ייתן את תמורתם לכהן עם הארץ שנגזל.

ואם כן ממילא תשוב הקושיה, שמאחר שלמאן דאמר דהפרשתו מקדשתו, תשלומי תרומה מיועדים לכל כהן, כיצד יכול הכהן הנגזל למחול אחר הפרשה, והרי התשלומין אינם מיועדים דווקא לו. וע"כ צ"ל, שמאחר שהזר חייב לשלם לו מדין גזלן, וממילא מסתמא ייתן לו את הפירות, מוותרים שאר הכהנים לכהן זה שינהג בפירות כרצונו, וממילא יכול הוא למחול לזר על התשלומין. ומכאן ראיה לפירוש רש"י, שבמקרה שלשאר הכהנים לא אכפת יכול כהן אחד למחול על פירות תרומה.

ה

וצריך להבין כיצד יישבו הראשונים החולקים על רש"י את דברי הירושלמי הללו. ונראה שהם יפרשו, שאף למאן דאמר דהפרשתו מקדשתו, באמת חייב הישראל לשלם דווקא לכהן שאת פירותיו אכל ולא לכהן אחר, ולכן יכול הכהן למחול. ומה שהקשינו, דאם כן כיצד למאן דאמר דהפרשתו מקדשתו ישלם לכהן חבר, יש ליישב שמצד הפקר בית דין הפקר יכול לשלם לכהן חבר. אלא שאם נבין כך ממילא יקשה, דלכאורה אף לדעת מאן דאמר דנתינתו מקדשתו יכלו חכמים מכוח הפקר בית דין הפקר להקנות את התשלומין לכהן הנגזל, ומיד להקנותם לכהן חבר, ועל ידי זה תתקיים הנתינה לכהן המקדשת את הפירות, אך הפירות בסופו של דבר יגיעו לידי כהן חבר.

והנראה בזה הוא דהנה ידועה שיטת רבנו ירוחם (מובאת בבית יוסף אהע"ז סימן קכ"ח), שהמקדש אישה, ומזכה לה את הכסף ע"י קניין מעמד שלושתן, הרי היא מקודשת רק מדרבנן אך לא מדאורייתא, כיוון שקניין מעמד שלושתן הוא קניין דרבנן. וביאר הנודע ביהודה (אהע"ז מהד"ת סימן נ"ד), כי אף לשיטת רבנו ירוחם, אם יקנה אדם חפץ בקניין מעמד שלושתן, ואחר כך יקדש בו אישה, היא תהיה מקודשת לו מדאורייתא. ויסוד החילוק הוא שאם זכה אדם בחפץ בקניין דרבנן, הרי הוא שלו לכל דבר, והוא בבעלותו הגמורה ולכן יכול לקדש בו אישה מן התורה. לעומת זאת, אם אדם מקדש אישה ע"י קניין מעמד שלושתן הרי הקידושין חלים כתוצאה ממעשה קניין דרבנן, ולכן גם חלות הקידושין היא רק מדרבנן, ומדאורייתא אין האישה מקודשת.

ייתכן שבדומה לכך נוכל לומר בענייננו. לדעת מאן דאמר דהפרשתו מקדשתו, יש על הזר חובה ממונית להעביר את פירות התרומה לידי הכהן, ולגבי חובה ממונית זאת ניתן לומר דהפקר בית דין הפקר. אך למאן דאמר נתינתו מקדשתו, צריך הישראל לעשות מעשה נתינה לכהן אשר יגרום לקידוש הפירות, ולפי זה יש לומר שנתינת הפירות על ידי הפקר בית דין הפקר, לא תחשב כמעשה נתינה המקדש את הפירות, ולכן לדעת מאן דאמר דנתינתו מקדשתו יש צורך לזכות את הפירות לכהן.

ו

לסיום דברינו נעיר, כי במהלך דברינו דנו ביכולת למחול על תרומה מצד דיני ממונות. לכאורה יש מקום לומר, שאף אם ניתן למחול מצד החובה הממונית, הרי יש לומר שיש מצוה לתת תרומה לכהן, ולא ניתן לצאת ידי חובת המצוה ללא נתינת התרומה לכהן בפועל.[5]

אמנם באמת נראה שעל אף שכתוב בתורה (דברים י"ח, ד) במפורש: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך... תתן לו", הרי שאין הכוונה שמחויב הישראל לעשות מעשה נתינה של התרומות ומעשרות לכהן, אלא רק מצווה הישראל להניח תרו"מ לכהן ולא ליטול אותם לעצמו, שהרי מפורש בגמרא (חולין קלד:), שבמקום שאין שם כהן, אין ישראל מצווה לטרוח ולהביא את התרומה לכהן, ויותר מפורשים הדברים ברמב"ם:

"אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב, אלא כהנים יוצאין לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם, ואם לא יצאו הרי זה מפרישה ומניחה בגורן" (רמב"ם הל' תרומות פי"ב הי"ז).

ואם כן נראה שמצות נתינה אינה לתת את התרומה לכהן,[6] אלא רק מחדשת שלכהן יש זכות ממונית על התרומה כיוון שהיא ממתנות כהונה, וממילא דברינו לעיל שרירים וקיימים.