ולקדוש ה' מכובד - בענין כבוד ועונג ביו"ט / הרב משה ליכטנשטיין

א

המנהג הפשוט במקומותינו, לאכול ביום טוב ב' סעודות עם פת, אך לא סעודה שלישית. וכך כתב המחבר:

"וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת, וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה על היין. ובגדי יו"ט יהיו יותר טובים משל שבת. ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית" (או"ח סימן תקכ"ט סק"א).

המחבר סתם המנהג ולא פירשו. לכאורה, המנהג צריך עיון; פשטות לשון המחבר מורה, שחיוב סעודה והלכותיה נוהג אף ביו"ט מפאת הדמיון לשבת וחובת הכבוד והעונג, וא"כ, מן הראוי היה לחייב סעודה שלישית אף ביו"ט. הרי ממה נפשך, אם חיוב סעודה אינו משום כבוד ועונג, אלא מפאת מחייב אחר אשר אינו שייך ליו"ט, אזי אף שתי הסעודות הראשונות לא ינהגו בו, ואילו אם חיוב סעודה הוא מפאת כבוד ועונג הנוהג ביו"ט, מדוע נחלק בין הסעודה השלישית לשתי הראשונות?

והנה, ברי הדבר שדברי המחבר מבוססים על שתי הלכות ברמב"ם. הראשונה שבהן היא דברי רבינו בפ"ל מהל' שבת, בהגדירו את ענין עונג שבת, וז"ל:

"איזהו עונג? זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם... חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך ליזהר בשלש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה, או שהיה מתענה תמיד, פטור משלש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות. וכן בימים טובים" (ה"ז-ה"ט).

בדבריו בהל' יו"ט הרחיב הרמב"ם וביסס את קביעתו שעונג נוהג ביו"ט, וכך כתב שם:

"כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים שנאמר: לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש. וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהל' שבת" (פ"ו, הט"ו).

שיטת הרמב"ם בענין עקבית; יש כבוד ועונג ביו"ט כבשבת, וממילא כל דיני שבת נוהגים אף ביו"ט. וכבר העיר הטור (או"ח סימן תקכ"ט), שדין זה שנוי במחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש, והעיד על אביו הרא"ש שלא נהג לאכול סעודה שלישית ביו"ט.[1] ברם, המחבר הלך בעקבות הרמב"ם לענין כבוד ועונג אך סטה משיטתו לענין סעודה שלישית, והדברים טעונים הסבר. אמנם, בבית יוסף כתב (שם ד"ה וי"א), שייתכן שאף לדעת הרמב"ם אין חובה לאכול סעודה שלישית ביו"ט, אך היא גופא צריך עיון מדוע לא, וכיצד יכלכל שיטה זו, בין אם היא דעת הרמב"ם ובין אם אינה אלא שיטת הרא"ש?

והנראה בזה, שוודאי חייבים לדעת הרמב"ם, בסעודה שלישית ביו"ט; הן משום שלשונו מורה כן, כפי שקבע הטור, והן מפאת הסברא שאין מקום לחלק בין שבת ויו"ט אם שניהם שווים בדינם. ממילא ברור, שהמנהג לענין סעודה שלישית הוא דלא כשיטת הרמב"ם. למרות זאת, לענין שתי הסעודות הראשונות, ודין בציעה על שתי כיכרות נקטינן כהרמב"ם, ואין בזה משום תרתי דסתרי, וכפי שיתבאר.

ב

להבנת הענין עלינו לשוב ולעיין בדברי הרמב"ם בהל' יו"ט שהובאו לעיל. קביעת הרמב"ם, שכבוד ועונג נוהגים ביו"ט אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא טעונה בירור. ואכן, הרמב"ם טרח לציין, שלא כהרגלו, מקור לדין זה מהפסוק בישעיהו. את יתדותיו תמך בבטוי: "ולקדוש ה' מכובד", שלדעתו מתיחס לכלל הימים הטובים היות "וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש". ואולם, מסקנותיו של הרמב"ם מרחיקות לכת מעבר לנאמר בפסוק. מקור הדברים הינו בגמרא בשבת, וכך שנינו שם:

"מאי דכתיב 'ולקדוש ה' מכובד'? א"ל זה יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה" (קיט.).

אמנם, למרות שהגמרא מזכירה את יום הכפורים בלבד, ויש מקום לטוען לטעון שאין הביטוי "קדוש ה' " מתייחס אלא ליום זה בלבד,[2] הרי שהרמב"ם אינו מסתמך על הגמרא בלבד, אלא משלב בינה לבין מדרשי ההלכה שנשנו בענין מקרא קדש, וז"ל הספרא:

" 'ביום הראשון מקרא קדש' - קדשהו... במה אתה מקדשו? במאכל ובמשתה ובכסות נקיה" (פי"ד, ה"ד).[3]

מכאן ש"מקרא קדש", מחייב באכילה, שתייה וכסות נקייה. ממילא, קביעתו של הרמב"ם שחיוב כבוד ועונג נוהג אף ביו"ט אינה נלמדת רק מסברה דנפשיה על סמך השוואת "מקרא קודש" ו"קדוש ה' ", אלא מבוססת, לדעתו, על כך שחז"ל הסמיכו את אותם הדינים לשני המקורות, שהרי כסות נקייה שווה בשניהם ומשמע שאף אכילה ושתייה היתה שווה ביום הכיפורים וביו"ט לולא דין עינוי נפש (הקיים ביום הכיפורים בלבד).[4] מעתה, נוכל לעמוד על מקור דברי רבינו ודרשתו בענין חיוב כבוד ביו"ט; הסוגיה בשבת ייסדה שאכילה, שתייה וכסות נקייה הינן קיומי כבוד היום הנוהג במקרא קדש, ומדרשי ההלכה קבעו מסמרות שיום טוב חייב באכילה, שתייה וכסות נקייה. הרכבת שני המקורות יחד לכדי לימוד אחד על ידי רבינו הגדול מחדשת שיש רק מחייב אחד של מתן כבוד ליום קדוש הנלמד מקרא ד"ולקדוש ה' מכובד", וזהו ענין ההקדשה ומקרא הקדש על ידי מאכל, משתה ומלבוש. העולה מכל הנ"ל הוא, שפסיקת הרמב"ם בענין חיוב כבוד ביו"ט נסמכת על דרשתו את הפסוקים שהביא, ומעוגנת בחיובים שחז"ל הסמיכו לפסוקים אלו. ואכן, דין כבוד יו"ט הינו ענין יציב וקיים ואין מהרהר או קורא תיגר אחריו, וכדמוכח מהמשניות במסכת סוכה (מח.) הדנות בענין זה.

ברם, ענין העונג נעדר לחלוטין מהפסוקים המצוטטים ברמב"ם. הלא הרמב"ם קבע שכבוד ועונג נוהגים ביו"ט, אך הוכיח זאת מפסוק שהוזכר בו רק כבוד! עונג מאן דכר שמיה ביחס לקדוש ה'?! הפסוק הלא מציין "וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכובד"; העונג מיוחד לשבת בעוד שהכבוד שייך לכל מה שנאמר בו מקרא קדש. ואכן, בניגוד לכבוד יו"ט המוזכר בכמה סוגיות,[5] הרי שחיוב עונג יו"ט אינו מופיע כלל בסוגיות,[6] ולא מצינו את הצירוף "עונג יו"ט" כמציין דין מדיני היום.

לאמיתו של דבר, כמעט מפורש להדיא בגמרא בפסחים (סח:) שאין דין עונג נוהג ביו"ט. יועין שם בסוגיה הדנה באופי שמחת יו"ט, ובמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע אם יש חובת אכילה ושתייה ביו"ט משום ד"חציו לה' וחציו לכם", או שיש אפשרות לצום מפני דאמרינן "או כולו לה' או כולו לכם", דאין להשוות בין יו"ט לשבת. והכי איתא התם: "אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? 'וקראת לשבת עונג' ". הרי מפורש שאף למ"ד שביו"ט אין צריך לאכול ולשתות משום שמחה, מודה הוא שבשבת חייב באכילה ושתיה מדין עונג. והנה, אם ביו"ט היה עונג נוהג, אזי אף בו הייתה חובת אכילה מפאת העונג שבו, ולא היה ר"א מחלק בין יו"ט לשבת, אלא דעל כרחין שדין עונג נאמר בשבת ולא ביו"ט.

ברם, כבר הקשו הראשונים[7] סתירת הסוגיות אהדדי, בין הסוגיה דפסחים לסוגיה בפרק שלושה שאכלו (ברכות מט:) המניחה כדבר פשוט דביו"ט חייב לאכול (ועל כן חוזר אם שכח יעלה ויבוא). ובדעת הרמב"ם י"ל שהוא סבר דאכן הסוגיות חלוקות, ולכן דחה את הסוגיה דפסחים מקמי הסוגיה דברכות, ומכיוון שישנו חיוב סעודה ביו"ט, הרי מוכח שעונג נוהג אף ביו"ט.[8] לעומת זאת, יעוין ברשב"א בברכות (שם) שכתב שאכן אין חובת סעודת פת ביו"ט, מה שאין כן בשבת ד"על כרחיה אכיל פת משום דכתיב ביה עונג, ואין עונג בלא אכילת פת". הרי שדבריו ברור מיללו שאין מצות עונג ביו"ט אע"ג שישנה בשבת, וכסוגיה דפסחים.[9]

העולה מן הנ"ל הוא שנחלקו הרמב"ם והרשב"א לענין עונג ביו"ט, דלהרמב"ם יש חובת עונג ביו"ט, ואילו לרשב"א אין; שניהם מודים שחיוב סעודה ביו"ט במידה וישנו, הוא משום עונג; לכן הרמב"ם חייב בכל הג' סעודות, ואילו הרשב"א פוטר מכלום. ואולם, אין באף אחת משתי דעות אלו ליישב את המנהג שפתחנו בו, המחייב אכילת שתי סעודות בפת אך לא סעודה שלישית, והקושיה בעינה עומדת.

ג

לכן נראה, שיישוב המנהג הוא בכך שביו"ט אין חיוב עונג, אך ישנו חיוב כבוד. הלא לענין כבוד הביא הרמב"ם מקור מקרא דיום שנאמר בו קודש חייב בכבודו, וכך היא פשטות המשנה בסוכה, כפי שהבאנו לעיל. לעומת זאת, ענין העונג ביו"ט לא הביא לו הרמב"ם מקור, ואילו בגמרא בפסחים מפורש להדיא שאין עונג ביו"ט. מסקנת הדברים היא שכבוד נוהג ביו"ט, ואילו עונג אינו נוהג.

ברם, נקודה זו טעונה הסבר. ראשית, יש לשאול מאי שנא כבוד מעונג; הלא בשבת מצינו שניהם יחדיו, ומדוע נפרדו דרכיהם ביו"ט?

עוד יש להקשות, מאי שנא שבת מיו"ט; הרי אף אם באנו לחלק בין כבוד ועונג, עדיין יש להבין מדוע עונג נוהג בשבת ואינו נוהג ביו"ט.

לאמיתו של דבר, התשובה לשתי השאלות הללו אחת היא, ותלויה במתן תשובה לשאלה קודמת יותר - מהו בכלל ענין העונג כמצות היום בשבת? אמנם, הדברים נאמרו יחדיו בפסוק אחד - "וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכובד" - אך הבדל גדול ביניהם.

ענין הכבוד מוכר וידוע לנו - האדם אמור לתת כבוד לקדושה, לפארה ולרוממה כחלק מביטוי היחס שבינו לבין הקב"ה והתגלותו אליו. כבוד ויראה נשקי אהדדי. לא בכדי נוצר הביטוי "יראת הכבוד", ולא בכדי משתמשים אנו במונח "כבוד" לציין את עצם ההתגלות.[10] ענין הכבוד מצוי בתחומים הלכתיים רבים: כיבוד אב ואם, כבוד מקדש, כבוד תלמידי חכמים, כבוד תורה, כבוד המלך ועוד. "כבד את ה' מהונך". לעומת זאת, ענין העונג משמעותו עמומה, שהרי אין העונג אלא עינוג הבשר והגוף. בניגוד לשמחה המציינת מצב נפשי פנימי - ואין הבשר והיין משמשים בו אלא כלי להרחבת הנפש - ועיקר ענינה העמידה לפני ה', הלא העונג משמעו הוא ההנאה החושנית כשלעצמה.[11] מאליה מתבקשת השאלה, מהו ענין המצוה שבעונג, והכיצד יש לראות בהנאת הגוף מטרה כשלעצמה. אמנם, אמת הדבר שהתורה מדגישה את השמחה בתוככי העולם הזה, ועמדה על משמרת תיקון החומר וקידושו ע"י שילובו הפעיל בעבודת ה' האנושית, ולא סמכה ידה על הבריחה מן החומר והעולם הזה. אך זהו משום שהשמחה מתעלה מעל כנפי החומר, המשרת אותה ביצירת שמחה פנימית. אולם, כל זה חסר בעונג שאינו אלא תענוג הגוף ועל כן יש לשאול למשמעותו. אמור מעתה, עונג ושמחה הינם שני מושגים שונים ואין להקיש מן השמחה לעונג.

ד

שורש הענין מצוי בלשון הרמב"ם ריש פ"ל מהל' שבת, וכך כתב שם:

"ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים. שבתורה 'זכור' 'ושמור'. ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג, שנאמר: 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד'".

כבר עמד על כך מו"ז זצ"ל, בספרו "שעורים לזכר אבא מרי" (ח"א עמ' נ' ונ"ח-נ"ט), שהרמב"ם הכליל יחד זכור ושמור עם כבוד ועונג בפתיחת פ"ל (על אף שכבר עסק בהלכות קידוש היום וזכירתו קודם לכן בפכ"ט), משום שרצה ליצור קשר בין כבוד ועונג לזכור ושמור, ואין הרמב"ם מונה שם כרוכל את כל מצוות היום, אלא מקשר בניהן.

והנה, מצינו בענין שבת חילוק בין לוחות ראשונות ללוחות שניות. בלוחות הראשונות, שנאמרה בהן זכירה, טעם השבת הוא:

"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ', י).

לעומת זאת, בלוחות השניות, שנאמרה בהם שמירה, כתוב:

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך ה' א-לוהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך ה' א-לוהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה', יד).

הרי שמצוות זכור קשורה ביסודה לזכר מעשה בראשית, וברכת השבת שאותה באים לציין קבועה מששת ימי בראשית.[12] ענין הזכירה הוא לציין את קדושתו הפנימית של היום, הברכה שניתנה לו ע"י הקב"ה בעת הבריאה, והיבדלותו משאר הימים בעצם טבעו.

מאידך, הקיום של מצות שמור, אשר הרמב"ם הכלילה יחד עם הזכירה, הכבוד והעונג כמצוה חיובית המציינת את ייחוד היום, הוא בהיותה זכר ליצ"מ. קיום זכירת יצ"מ בשבת נעשה ע"י ההישמרות ממלאכה על ידי האדם. העבד אינו שובת אלא עובד או נח מאונס, ואילו בן החורין נשמר ממלאכה (עיין במו"נ ח"ב פל"א בענין זה; העולה מדבריו הוא שזכירה היא ציון עצם היום ותאורו, ולכן קשור למעשה בראשית, ואילו שמירה קשורה להתנהגות האנושית, ולכן ממוקדת ביציאה ממצרים עיי"ש היטב בדבריו). אמור מעתה, השביתה בשבת מהווה קיום בזכירת יציאת מצרים, והיא משמעות איסור המלאכה מפאת שמור.

מעתה, יש לומר שאף לענין כבוד ועונג חלוקה זו מתקיימת. הכבוד, שענינו ההתיחסות ליום, מקביל לזכור; מוקדו הוא בעיצומו של יום ומעמדו, ולכן הוא מקביל לזכור ומשלים אותו. העונג, לעומתו, קשור לשמירה, שהרי העבד אינו מתענג ומתפנק. הפיכת השבת ליום של תענוג הוא משום הזכרת יציאת מצרים, וכהעמקה והרחבה למצוות שמור.[13] שני הציוויים שנאמרו מן התורה, והשניים שנאמרו מדברי סופרים שייכי אהדדי, ומקבילים זה לזה. זכירה וכיבוד הינם מערכת אחת, ואילו שמירה ועונג - מערכת שנייה. כשם שמדאורייתא זכור ושמור עומדים זה מול זה כמבטאים שני עניינים שונים בשבת המתקבצים לענין אחד של קדושת היום - וזהו ענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, דהיינו שהינם פנים שונות היוצרות יחדיו קיום אחד כולל - כן גם כבוד ועונג עומדים זה מול זה באותו יחס משלים, ודברי הרמב"ם שכללם בהלכה אחת אכן צדקו יחדיו.[14]

עתה, לאור קביעתינו שאין עונג מצוה נפרדת של תענוג הגוף בשבת, אלא הינו חלק מקיום כללי יותר של זכירת יציאת מצרים הקיים בשבת מצד ה"שמור" שבו, הרי שיש לבאר ע"פ זה מדוע חלוקים שבת ויו"ט לענין עונג. קיום שביתה כזכר ליציאת מצרים מיוחד הוא לשבת. אמנם, אף יו"ט הוי זכר ליציאת מצרים, כמובן, אך אין הזכרון שבו מתיחס לעבדות ולשעבוד שבמצרים, אלא למשמעות היציאה ממצרים מבחינת עניינו הרוחני, לקיחת הקב"ה אותנו לעם, ההליכה לקראת מתן תורה, מושג ההשגחה והנס וכיו"ב. זכירת עצם השעבוד מיוחדת היא לשבת,[15] ועל כן, רק בשבת ישנו דין עונג. כשם שלא מצינו קיום של "שמור" ביו"ט אלא בשבת, כן הדבר אף לענין עונג.

הכבוד, לעומת זאת, ענינו הוא עצם קדושת היום והקירבה לקב"ה הקיימת ביום מקרא קדש, ולכן הוא נוהג אף ביו"ט. אמור מעתה, זכירה וכבוד נוהגות בשבת וביו"ט, ואילו שמירה ועונג נוהגות בשבת ולא ביו"ט.

ה

השתא דאתינן להכי, דביו"ט יש כבוד אך אין עונג, יש ליישב בפשטות את מנהגינו לענין סעודות יו"ט. שתי הסעודות הראשונות הינן מדין כבוד, ואילו הסעודה השלישית אין בה משום כבוד אלא עונג. לכן, סעודה שלישית נוהגת בשבת שיש בה עונג בנוסף לכבוד, אך אינה נוהגת ביו"ט שאין בו אלא כבוד ללא דין עונג, וכלדעיל.[16]

טעם הדבר לחלק בין ב' סעודות ראשונות לסעודה שלישית, פשוט. שתי הסעודות הראשונות נאכלות בכל יום מימות השבוע ואין בעצם עריכתן משום תוספת תענוג. הקיום של קדושת שבת המתקיים על ידן הוא קיום של כבוד המתבטא בצורת הסעודה וגינוניה, ועל כן עיקר החיוב הוא הפת הבאה משום חשיבות הסעודה. אין הפת מהווה תוספת עונג או שמחה, דבר התלוי בכל אדם ואדם בנפרד במה הוא מתענג, אם בתבשיל שמן או מבושם,[17] אלא הוא ענין כללי של צורת הסעודה וחשיבותה, וזהו כבוד השבת. מכיוון שכן, נקטינן שצריך לבצוע על שתי ככרות שלמות. תנאי זה יכירו מקומו כקיום בכבוד שבת, אך אין בו משום תוספת עונג. הלא שיטת רש"י (ברכות לט: ד"ה אכולה), וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן רע"ד סק"א), היא שכלל אין דרישה לבצוע על שתי הכיכרות, אלא רק על אחת מהן, ושמנהגו של רב כהנא "דנקיט תרתי ובצע חדא" הוא אליבא דכולי עלמא. ברי, אם כן, שחובת לחם משנה אינו משום ריבוי עונג יתר על שאר ימות השבוע, שהרי אינו אוכל יותר; ברם, מכבוד היום הוא שיבצע על שני לחמים אף אם לא יאכל אלא אחד. ויש להוסיף שלא רק את הצורך בלחם משנה יש להבין כך, אלא אף עצם הצורך בלחם בסעודת שבת הוא מדין כבוד, שהרי העונג הוא באכילת תבשיל שמן ומבושם ולא בפת רגילה.

והנה, יעוין בתוס' (ברכות מט: ד"ה אי, ומקור השיטה בספר הישר לר"ת, חלק השו"ת, סימן ע' סק"ד), שהביאו את שיטת ר"ת שאין צורך בפת בסעודה שלישית ויוצאין ידי חובה במיני תרגימא. בעלי התוס' פקפקו בכך בכמה מקומות,[18] שהרי מאי שנא סעודה שלישית משתי קודמותיה שוודאי חייבות בפת. לאור החילוק הנ"ל, שיטת ר"ת ברורה ופשוטה; שתי הסעודות הראשונות ענינן כבוד, ולכן חייבות בפת, ואילו הסעודה השלישית היא משום עונג, ויוצא ידי חובה בכל דבר המענגו, ולאו דווקא בפת. וז"ל התוס' (פסחים קא. ד"ה טעימו):

"ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה, היינו דווקא בסעודה שלישית, אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת".

ויש לפרש את דבריהם שהמחייב של סעודות ערבית ושחרית הינו כבוד השבת, והסעודות שהינן חלק נכבד מעיקר קיום כבוד שבת זקוקות לפת, מה שאין כן סעודה שלישית, שכלל אינה משום כבוד אלא משום עונג.

עוד מצינו דיון נרחב בראשונים, אם ניתן לחלק את הסעודה השנייה לשתי סעודות, ע"י ברכת המזון ונטילת ידים נוספת, ע"מ שתעלה אף לסעודה שלישית בעת הצורך. עיין בתוס' שבת קיח. ד"ה במנחה שדנו בכך, וכן שקלו וטרו בדבר עוד ראשונים רבים. מקור ההיתר בבה"ג (דפוס ורשא יט.) ובגאונים (עיין אוצה"ג שבת קיז:), והרא"ש בתשובה (כלל כ"ב סימן ד') אף העיד על עצמו שנהג כן לפעמים. ברם, מלבד מה שיש לדון על כך מפאת הלכות ברכות ודין ברכה שאינה צריכה שאין כאן מקומם, הרי ששאלה זו תלויה במה שכתבנו. אם סעודה שלישית היא מדין עונג, אין תועלת בתחבולה זו, שהרי חלוקת סעודה אחת לשני חצאי סעודות ע"מ שיחשבו כשתי סעודות נפרדות, אין בה משום תוספת עונג כלל ועיקר. ואולם, אם סעודה שלישית היא קיום בכבוד שבת, יש מקום לומר שאף ריבוי הסעודות בדרך זו יש בו להוסיף בכבוד היום. ואכן מצינו לרבותינו הראשונים שעמדו על כך. דהנה, יעוין באו"ז (ח"ב סימן נ"ג) שכתב וז"ל:

"ותו הואיל וטעם ג' סעודות משום עונג היא, וכי בעבור שיברך באמצע סעודה מתענג, יותר הוא מצטער!".

ואילו הרא"ש, לעומת זאת, כתב:

"כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית...".[19]

לאמיתו של דבר, ענין זה אינו נוגע רק למקרה שבא לחלק סעודה אחת לשתים וכדלעיל, אלא לעצם קביעתן של זמני הסעודות בשבת. שיטת ר"ת והרמב"ם (הל' שבת פ"ל, ה"ט ובהגהות מיימוניות שם) היא, שסעודה שלישית צריכה להיאכל לאחר המנחה, ואת סעודות השבת יש לחלק שתאכלנה אחת ערבית, אחת שחרית ואחת במנחה. מאידך, הראשונים שנתנו ידם למנהג חלוקת הסעודה דיש בזה משום קיום של כבוד שבת למרות שחסר עונג המיוחד לשבת, גם לא הקפידו על חלוקת הזמנים והתירו לחלק את הסעודה, וזאת למרות שאוכל את שתיהן באותו הזמן.[20] ותרוייהו לשיטתם; המ"ד שסעודה שלישית היא מדין כבוד, אינו מחייב אלא עריכת ג' סעודות מבלי להתחשב בזמניהם במשך היום, שהרי לא מצינו חלוקת היום לזמנים בעלי מעמד נפרד. ברם, אם חיוב סעודה שלישית הוא משום עונג שבת, צריך להרחיקם זו מזו, שאל"כ אינו מתענג דיו מפאת סמיכות הסעודות, שהרי בבוקר הוא שבע מדי, ואילו לעת המנחה הוא רעב; וכבר תמה על כך האו"ז וז"ל:

"קשה על מנהגם, דמה הועילו שחלקו סעודתם; שאם ירעבו במנחה כדרך בני אדם שדרכם לאכול שחרית ומנחה הרי צריכים על כרחם לחזור ולאכול משום עונג שבת, ואם לא ירעבו אפי' לא חלקו סעודתם שחרית אינם חייבים יותר לאכול".

וכל תמיהתו היא משום שס"ל כשיטת הרמב"ם ור"ת, שסעודה שלישית הוא מדין עונג, כמובא לעיל, ולכן התקשה בהבנת מנהג זה, אך לחולקים עליו לא קשיא מידי, שהרי לדעתם הסעודה הנוספת באה לרבות כבוד ולא עונג.

כמו כן, יש להעיר בהקשר זה שהרמב"ם (הל' שבת פ"ל, ה"ט) פסק שמי שקשה עליו האכילה, פטור משלש סעודות שבת. ואף בזה הלך לשיטתו שכל הסעודות הינן קיום עונג, ולכן לא חילק בין הסעודות השונות, ובכולן אם הוא חולה מרוב אכילה פטור, שהרי אינו מתענג. ובשבלי הלקט (סימן צ"ג) חלק על הרמב"ם, וכתב "שצריך להמשיך סעודה אחת לכבוד קונו". ועל פי דברינו יש לחלק בין הסעודה השלישית לב' הראשונות. ויעוין בשו"ע סימן רפ"ח ס"ב בענין סעודת הבוקר שהביא פטור זה בשם "יש אומרים", ואילו בסימן רצ"א ס"א לגבי סעודה שלישית כתבו בסתם. ובערוך השלחן (סימן רפ"ח ס"ב) כתב שלשון יש אומרים הוי לאו דווקא, אך יש לומר שאכן מדויק ההבדל, וכנ"ל.

והנה, הרמ"א (סימן רצ"א ס"ד) העיד שפשט המנהג שלא לבצוע על לחם משנה בסעודה שלישית (כדעת שבלי הלקט המובא בבית יוסף סימן רצ"א), וכתב שיש להחמיר ליקח שניים. ויש להסביר את המנהג שסעודה שלישית היא משום עונג, וממילא אף אם מצינו בה חובת פת, אין זה משום כבוד אלא מטעם עונג ע"מ לשבוע, כשיטת הרשב"א שהובאה לעיל, וממילא די בכיכר אחת ואין צורך בשתיים. ברם, החולקים סבירא להו שאין לפשרה זו רגליים, שהרי או דנקטינן כר"ת שסעודה שלישית היא משום עונג, ואזי לא בעינן כלל פת, או דהוי מדין כבוד, וממילא יתחייב בשתי כיכרות.[21]

ו

העולה מכל הנ"ל הוא, שנחלקו הראשונים, אם סעודה שלישית הוי קיום בכבוד או בעונג שבת, ואם ניתן לחלק בין סעודה שלישית לב' הסעודות הראשונות. עוד העלינו דביו"ט איכא כבוד ולא עונג, וא"כ הרי מיושב המנהג היטב. ב' הסעודות הראשונות ענינן כבוד, ולכן חייבים בהם אף ביו"ט, ואילו הסעודה השלישית הינה משום עונג, ולכן אינה נוהגת ביו"ט. ומנהג זה עולה בקנה אחד אף עם המנהג הנפוץ להסתמך על שיטת ר"ת בענין מיני תרגימא, וכן עם המנהג המובא ברמ"א שא"צ לחם משנה בסעודה שלישית, וכדלעיל.

בשולי הדברים יש להעיר שכל דברינו ערוכים על פי שיטת הרמב"ם, שסעודות שבת חיובן הוא מדיני כבוד ועונג, וכן הוא בראשונים שהבאנו לעיל. אמנם, בכמה מקורות בראשונים, בעיקר בין בעלי התוס', משמע שסעודה שלישית הוי חיוב בפני עצמו, ואיננו נובע מדיני כבוד ועונג ויש בו משום זכר למן וכלכלתו של הבורא את האדם, ועל כן דיניו נלמדים מן המן, כפי שעולה מן הגמרא בשבת (קיז:) המסתמכת על הפסוקים שבפרשת המן. ביטוי מובהק לכך היא תשובתו של ר"ת (ספר הישר סימן ע' סע' ד), המחייב נשים בסעודה שלישית מפני שאף הן היו באותו הנס.[22] כמו כן יעוין בתוס' (סוכה כז. ד"ה במיני) שדנו באכילת מיני תרגימא או פת בסעודה שלישית מצד הילפותא ממן, ולא נזקקו לשאלת הכבוד או העונג. והנה, אם סעודה שלישית הוי דרבנן, כדעת רוב הפוסקים, לא קשה מידי, שהרי יש לומר שיסוד החיוב הוא עונג והדרשות אינן אלא אסמכתא בעלמא. ובאמת, ר"ת עצמו הוסיף בתשובה הנ"ל שסעודה שלישית הוי מדרבנן וא"צ לטעם אף הן היו באותו הנס לחיוב הנשים. ואולם, יעוין ביראים שמנה סעודות שבת כמצוה נפרדת, יתר על מה שמנה כבוד ועונג כמצוות היום.[23] אך אין בכל זה להפריע למהלכנו בהסבר המנהג לאכול ב' סעודות ביו"ט. כידוע, התוס' העלו בכמה מקומות[24] שהמדרשים נחלקו בענין המן ביו"ט, ותלו בשאלה זו אם נוהג דין לחם משנה ביו"ט או לא. לו היינו נוקטים דחיוב "זכר למן" היה המחייב היחידי של לחם משנה וסעודות שבת, היינו צריכים להסיק חדא מתרתי; או שדיני יו"ט ושבת שווים לכל מילי דסעודה, או שביו"ט פטור מכלום כיון שאין בו משום זכר למן. ואולם, היות והמנהג הוא לאכול ב' סעודות עם לחם משנה כחובת היום ולהימנע מסעודה שלישית בלבד, הרי שכל דברינו תקפים. גם אם לא נחייב סעודה שלישית מדין עונג אלא משום זכר למן, הרי שעדיין יש כאן ב' קיומים שונים: הראשון הוא חובת כבוד הנוהג בשבת וביו"ט המחייב בב' סעודות ולחם משנה, ואילו השני הוא חובה זכר למן ונוהג בשבת ולא ביו"ט.