מצוות חמץ ומצה ביום הראשון ובשאר ימי החג / הרב יואב שחם

א. פסול מצה עשירה כדין במצת המצווה

הגמרא דנה בשיטת רבי עקיבא באשר לדינה של מצה עשירה:

"וסבר ר"ע עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא? והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש - רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל, ואמר רבי עקיבא: שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר... לא קשיא הא ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני" (פסחים לו.).[1]

ופירש רבנו דוד:

"דלא אמר ר' עקיבא אלא ביום ראשון, לומר שאין יוצאין במצה עשירה ידי מצה, לא שיהא בו אסור בשאר ימי הפסח" ( ד"ה לא בסופו).[2]

אם כן, לדעתו, כוונת הגמרא היא שמצה עשירה פסולה רק למצת החובה בליל הסדר, ולא לכל היום הראשון.

מסברה, שיטתו מובנת, שכן לא מסתבר שמצה עשירה תאסר באכילה מצד איסור חמץ ביום הראשון ולא בשאר הימים. כמו כן, דין מצה עשירה רלוונטי רק ביחס למצת המצווה, שעליה נאמר הדין של 'לחם עוני' - להוציא מצה עשירה, כמבואר שם בגמרא. אמנם, יש בפירוש זה דוחק טקסטואלי, שהרי הגמרא מדברת בפירוש על "יום טוב ראשון" ולא על מצת המצווה דווקא.[3]

ב. שיטת הרמב"ם

נראה שדוחק זה הוביל את הרמב"ם לפירוש אחר:

"מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה לחם עוני וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני" (פ"ה, ה"כ).

"אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב, משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו" (פ"ו, ה"ה).

דברי הרמב"ם מעוררים מספר קשיים: מדוע הרמב"ם נוקט לשון 'אסור', הרי רק לא יוצא ידי חובת המצווה, אך לא עבר איסור? ברמב"ם עולה שיש איסור לא רק באכילה אלא אף בלישה, זאת מנלן?[4] כמו כן, ברמב"ם משמע שהאיסור מתיחס לכל היום הראשון ולא רק למצת המצווה, ואף על זאת קשה - מה שורש החילוק בין היום הראשון לשאר ימי החג? הגרי"ז העיר על קשיים נוספים בדברי הרמב"ם, ואף הציע דרך ליישבם:

"הדין דלחם עוני אין זה רק תנאי בהחפצא של מצה, דכל שאינו לחם עוני לאו שמה מצה לצאת בה יד"ח מצה, דא"כ מאי שייטיה דדין זה להזכירו הכא בפ"ה דלא מיירי כלל מדין חובת אכילת מצה, רק מדין אכילת חמץ?... וגם מה זה דהוצרך להשמיענו דלא בעינן לחם עוני רק ביום ראשון בלבד?... אלא ודאי נראה מדברי הרמב"ם, דהדין דלחם עוני הוא דין בפ"ע שצריך להיות זכרון לחם עוני, ובאמת היה שייך זה גם בשאר ימי הפסח, אלא דכך הוא דינא דמצות זכרון לחם עוני הוא רק ביום ראשון בלבד... ודאי נראה מלשונו דזהו דין בפ"ע דאין לשין משום לחם עוני ומשום זה הדין לא יצא גם בדיעבד אם לש ואכל, אבל עיקר הדין דלחם עוני הוא זה שאין לשין משום שיהיה זכרון לחם עוני... א"כ ביסוד דינו אינו רק חסרון קיום בלבד אלא דאם אכלה בעשירות קעבר על הדין דלחם עוני" (חי' הגרי"ז על הרמב"ם פ"ו, ה"ה).

תורף דבריו הוא, שדין לחם עוני הפוסל מצה עשירה, אינו דין בהגדרת מצת המצווה אלא הוא דין עצמאי.[5] לפיכך הוא חל כל היום הראשון. היתה הו"א להרחיבו לכל החג, אין כאן רק ביטול מצווה אלא ממש איסור, ולכן יש איסור גם בלישה.[6]

ובכן, ראויים הדברים למי שאמרם וניכרים דברי אמת. ועדיין הדברים צריכים תלמוד: מה פשר ייחודו של היום הראשון? מדוע רק ביחס אליו נאמר הדין של 'זכרון לחם עוני'?

ג. איסור חמץ בפסח מצרים

נראה בעיני ששיטת הרמב"ם בנויה על סוגיה אחרת. איתא בתוספתא:[7]

"פסח מצרים נוהג כל שבעה, פסח דורות כיוצא בו. רבי יוסי הגלילי אומר: אומר אני שלא נאסר חמץ במצרים אלא יום אחד" (פ"ח, ה"ח).[8]

לשם הבנת יסוד מחלוקת התנאים, האם פסח מצרים נהג שבעה ימים או יום אחד בלבד, יש לעמוד קודם כל על מחלוקת הראשונים ביחס לטעם איסור חמץ ומצוות מצה.

לדעת הר"ן (כה: באלפס ד"ה מצה), טעם מצוות המצה ואיסור החמץ לדורות בכל החג, הוא זכר לגאולה שמיהרו לצאת ולא הספיקו לאפות חמץ. כמו כן, דעתו היא כרבי יוסי הגלילי שבפסח מצרים היה איסור חמץ רק ביום הראשון, והאיסור לכל החג מכוון לפסח דורות בלבד.[9]

לעומת זאת, לדעת הרמב"ן (דברים ט"ז, ב, שמות י"ב, לט), מעבר לענין מהירות הגאולה, טעם המצה כלחם עוני הוא גם כזכר לשעבוד ולצרות. כמו כן, דעתו היא כת"ק בתוספתא, שגם בפסח מצרים היה איסור חמץ כל החג וזו הסיבה שעם ישראל אפה מצות ולא חמץ (הוא מסביר את הפסוק שלא יכלו להתמהמה, כנתינת טעם לעובדה שלקחו בצק ולא אפו את המצות כבר במצרים).

הרב גורן (תורת המועדים, עמ' 296-7) מבין ששתי המחלוקות (היקף איסור חמץ בפסח מצרים וטעם האיסור) תלויות זו בזו: דעת ר' יוסי הגלילי שפסח מצרים נהג רק יום אחד, מתיישבת לפי טעמו של הר"ן - שטעם המצווה משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שכן לדברי הרמב"ן, מאחר ומצוות המצה היא זכר לשעבוד מצרים, מדוע לא נצטוו על כל שבעת הימים כבר בפסח מצרים. לדברי הר"ן מובן שבפסח מצרים הציווי היה ליום אחד בלבד, וזאת מאחר ולא שייך לצוות את בני ישראל להנציח מאורע עתידי (שלא יספיק בצקם להחמיץ). מאידך, לטעמו של הרמב"ן שייך לנהוג פסח מצרים כל שבעה כזכר לקושי השעבוד, וזו היא שיטת הת"ק. נראה שלמחלוקת זו, אודות טעם מצוות מצה ואיסור חמץ,[10] יש נפקא מינות נוספות לדורות, מעבר לשאלת פסח מצרים.[11]

ד. נפקא מינות לטעמי מצוות מצה

א

" 'לחם עוני' - פרט לחלוט, ואשישה... למה נאמר 'לחם עוני'? פרט לחלוט ואשישה. רבי שמעון אומר: לא נאמר 'לחם עוני' על שם עינוי שנתענו במצרים" (ספרי ראה ק"ל).[12]

עולה כאן מחלוקת באשר לדין מצה עשירה,[13] כאשר מפורש בדברי הספרי שבסיס המחלוקת הוא השאלה האם טעם מצוות מצה הוא זכר לשעבוד ואזי מצה עשירה שאינה מזכירה את השעבוד פסולה, או מטעם אחר (זכר למהירות הגאולה כנראה) ואז מצה עשירה כשרה.

ב

הטור בסימן תע"ה הביא את מחלוקת הראשונים בנוגע למנהג הטבלת המצה בחרוסת. דעת הרמב"ם היא שיש להטביל, ואילו המנהיג סבר שמאחר ומצה היא זכר לחירות אין לנהוג כך.

לדעת החת"ס (הגהות החת"ס על השו"ע סימן תע"ה), מחלוקת הרמב"ם והטור תלויה בשאלה אם טעמה של המצה הוא זכר לשעבוד, ואז מובן הטעם להטבלה בחרוסת שאף היא זכר לטיט, או זכר לגאולה ואז אין שייכות בין המצה לחרוסת.[14]

ג

שיטת רב האי גאון המובאת ברמב"ן (ברכות לט: ד"ה אבל) היא, שדין מצה פרוסה הנלמד מ"לחם עוני" (קטו:), אינו בגדר חיוב אלא רק בגדר היתר. לפי הבנה זו אין יסודו של חיוב מצה בזכירת השעבוד (ורק צריך שאכילת מצת המצווה לא תהווה מעשה חיובי נגד זכירה זו, בדמות אכילת מצה עשירה). אמנם, ברמב"ם (פ"ח, ה"ו) באמת מפורש שיש חיוב בפריסת המצה, ואם כן, לשיטתו זכירת השעבוד היא יסוד בסיסי במצוות אכילת מצה.

ה. שני דינים

ניתן להציע שאין הכרח לבחור בין שני הטעמים, אלא אפשר להבין ששני הטעמים נכונים, כך שיש שני דינים באיסור אכילת חמץ לדורות: דין אחד נובע מזכר לשעבוד, ודין שני נובע ממהירות הגאולה.[15]

נבהיר את כוונתנו; על אף שדברי הרב גורן בהירים, עדיין נותרה נקודה הדורשת בירור: הרי גם רבי יוסי הגלילי, והר"ן בעקבותיו, מודים, שביום הראשון של פסח מצרים חל איסור חמץ. מה טעם איסור זה? הרי טעם האיסור לדורות - זכר לגאולה - לא היה שייך בפסח מצרים שהיה בזמן הגאולה עצמה, וכאמור, לדעת הרב גורן, הם חולקים על הטעם של זכירת השעבוד.

על כן, נראה בעיני להציע הסבר אחר לשיטת רבי יוסי הגלילי. רצוני לומר, שגם לשיטתו טעם האיסור הוא זכר לשעבוד, אלא שלדעתו טעם זה שייך רק ביום הראשון. הנימוק לכך הוא שהיות ודווקא ביום זה יצאו ממצרים, מן הדין לזכור בו את השעבוד הקודם לגאולה. אולם בשאר הימים לא התרחש שום דבר מיוחד ולכן אין איסור חמץ.[16] אמנם, מציאותית עם ישראל אכל מצות כל החג, אך זאת רק בגלל שמיהרו לצאת ולא הספיקו לאפות חמץ, כדברי הר"ן. לדורות אנו אסורים בחמץ כל החג זכר לגאולת ישראל דאז, שלא היה להם חמץ מפאת מהירות הגאולה.[17]

אם כן, ניתן לומר שיש הבדל משמעותי בין איסור חמץ ביום הראשון לאיסור זה בשאר הימים: ביום הראשון הטעם הוא זכר לשעבוד, כך שהאיסור היה רלוונטי אף בפסח מצרים. לעומת זאת, בשאר ימי החג, הטעם הוא זכר לגאולה דאז, טעם שכמובן לא היה רלוונטי בפסח מצרים.

חילוק זה באיסור חמץ בין היום הראשון לשאר הימים משמעותי אף לדורות. שכן, ביום הראשון טעמו של איסור חמץ הוא זכר לשיעבוד ואם כן, הוא יכלול בתוכו גם את איסור המצה העשירה הסותרת טעם זה. לעומת זאת, בשאר ימי החג טעם האיסור הוא זכר לגאולה, ומתוך כך אין דרישה ללחם עוני ולפיכך מצה עשירה תהיה מותרת.

ממילא, מצאנו בסיס מוצק לשיטת הרמב"ם (כפי שהבינה הגרי"ז), שדין לחם עוני אינו רק דין בהגדרת מצת המצווה, אלא דין עצמאי שחל כל היום הראשון שבו טעם איסור חמץ הוא זכר לשעבוד, ולא בשאר ימי החג בהם טעם איסור חמץ הוא זכר למהירות הגאולה. יש להדגיש שאיסור זה הוא איסור נפרד מאיסור חמץ הכללי של כל החג הנובע ממהירות הגאולה (וזו כוונת הרמב"ם בכותבו בפרק ה': "לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני"). מחד, אין לגביו איסור לא יראה (כשם שלא היה בפסח מצרים אף ביום הראשון, כדברי הר"ן), כנראה מתוך הבנה שמציאות המצה העשירה בבית לא תפגע בזכר השעבוד, ומאידך, לא רק האכילה אסורה אלא אף ההכנה (הלישה), מתוך כך שהיא פוגעת בזכרון השעבוד. כמובן, לגבי חמץ ממש יהיה איסור לא יראה לדורות אף ביום הראשון, בשל הטעם השני של מהירות הגאולה, שכן לדורות, לא גרע היום הראשון משאר הימים.

ו. מערב נגאלו

לאור דברינו, ניתן להבין שיטה ייחודית באשר להיקף איסור חמץ בפסח מצרים:

"לא נצטוו בפסח מצרים אלא אותה הלילה בלבד" (מהר"ם חלאווה קטז: ד"ה מצה).[18]

צריך להבין, מהי הסברה להגביל את איסור החמץ דווקא ללילה הראשון. והנה, לפי המהלך שפיתחנו הדברים מתבהרים ומוסברים היטב. כזכור, העלינו לעיל שביום הראשון יסוד הדין הוא בזכירת השעבוד ובשאר הימים בזכירת מהירות הגאולה. אמנם, לפי השיטה הנ"ל נראה שרק בלילה הראשון יסוד הדין הוא בזכר לשעבוד, ולכן הוא קיים בפסח מצרים. רעיון זה יכול להתבסס על הסוגיה הבאה:

"תניא נמי הכי: 'הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה'. וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנא': 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה'! אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב" (ברכות ט.).

ופרש"י:

"מערב נגאלו - נתנו להם רשות לצאת" (ד"ה מערב).

אם כן, בלילה ניתנה הרשות לצאת והיציאה בפועל הייתה בבוקר. לפיכך, נראה לומר שהשעבוד הסתיים בלילה שהרי בו ניתנה רשות לצאת, ולכן המצווה לזכור את השעבוד מתאימה במיוחד לזמן זה. בבוקר, לעומת זאת, עם ישראל כבר עבר לשלב הבא של הגאולה המעשית, כאשר יצא בפועל ממצרים, ומהזמן הזה אנו מצווים לדורות לזכור את מהירות הגאולה.

אם כן, לשיטת המהר"ם חלאווה ישנה הקבלה מלאה בפסח מצרים בין זמן איסור אכילת חמץ וקיום מצוות מצה שכן שניהם מצוותם בלילה הראשון ותו לא. ייתכן שחפיפה זו איננה מקרית, ויסודה בהבנת היחס בין השניים.

נראה שיש לבאר את הדברים על בסיס חידוש שחידש בעל העונג יו"ט. יש מספר הלכות הקושרות בין מצוות אכילת מצה לאיסור אכילת חמץ: נשים המצוות באיסור חמץ מצוות גם על אכילת מצה (מג:), רק דבר שיכול לבוא לידי חימוץ מקיימים בו את מצוות המצה (לה.), מצה של איסור לא יוצאים בה ידי חובה שהרי אינה יכולה להאסר בחמץ מאחר ואין איסור חל על איסור (לה:).[19]

העונג יו"ט מסביר את הדין שלא יוצאים ידי חובה במצת טבל:

"במצות עשה דמצה היה רצון התורה לשני ענינים: האחד שלא יאכל חמץ, ובמה שאינו מניח להחמיץ הכזית שאוכל פורש עצמו מאיסור חמץ ומקיים לא תאכל חמץ שגם זה מצוה... וענין השני שיקיים אכילת מצה, וכל דבר שאין איסורו משום בל תאכל חמץ לא קיים בל תאכל חמץ, שהרי אם היה מניחו להחמיץ ולאוכלו נמי לא היה עובר משום חמץ, שאין איסור חל על איסור" (או"ח סימן מ"ב).

לדברי בעל העונג יו"ט, באכילת מצה יש קיום חיובי של אי-אכילת חמץ, וזה פשרן של ההלכות הנ"ל.[20] כעת, אם אנו מבינים שמצוות אכילת מצה היא קיום חיובי של איסור אכילת חמץ, הרי מן הדין שבכל עת שיש איסור אכילת חמץ תהיה גם מצווה לאכול מצה. לפיכך, היות והחיוב לאכול מצה מוגבל לערב הראשון בלבד, מסתבר שגם איסור חמץ יוגבל לזמן זה בלבד.

אמנם, הדברים עדיין דורשים תלמוד: מה יסודו של השינוי בין פסח מצרים לפסח דורות? מדוע לדורות אכן חל נתק בין זמן מצוות מצה לזמן איסור חמץ?

נראה לומר שבנוגע לזכירת השעבוד יש משמעות חיובית באכילת המצה המוגדרת כלחם עוני, מעבר לאי אכילת החמץ המבטא חיי עושר. לעומת זאת, בנוגע לזכירת מהירות הגאולה, הרי שאין ענין חיובי באכילת מצה דווקא (שהרי לפי טעם זה, לא היה ענין חיובי שעם ישראל יכינו מצות והעיקר שלא יתעכבו בהכנת החמץ אלא יעזבו את מצרים), אלא עיקר החשיבות היא באי אכילת חמץ שזמן הכנתו הממושך עלול היה לעכב את היציאה ממצרים, ולפיכך יש בחמץ משום סתירה למהירות הגאולה.

לפיכך, בפסח מצרים שכל יסודו הוא בזכירת השעבוד כפי שנתבאר, לא די באי אכילת חמץ ויש צורך בקיום חיובי של זכירת השעבוד ע"י אכילת לחם עוני. גם לדורות, כפי שנתבאר, הלילה הראשון יסודו בזכירת השעבוד ולפיכך יש בו חיוב של אכילת מצה מעבר לאיסור החמץ.[21] לעומת זאת, בשאר ימי החג לדורות היסוד הוא בזכירת מהירות הגאולה, ולשם כך סגי באיסור החמץ ואין צורך במצווה חיובית של אכילת מצה, כפי שהסברנו.[22]

ז. סיכום

במאמר זה ביקשנו לעיין בדין לחם עוני. מתוך עיוננו למדנו ששיטת הרמב"ם הינה, שפסול מצה עשירה הוא דין עצמאי, מעבר למצוות אכילת מצה כשלעצמה, החל במשך כל היום הראשון ומיוחד ליום זה. לטענתנו, ייחוד זה בנוי על הבחנה בין שני דינים באיסור חמץ: זכר לשעבוד וזכר למהירות הגאולה, כאשר הדין הראשון, החל בפסח מצרים וביום הראשון בפסח דורות, אוסר מצה עשירה; והדין השני, החל בפסח דורות בשאר ימי הפסח, אינו אוסר מצה עשירה. על בסיס הבחנה זו עסקנו גם בשיטות שבפסח מצרים היה איסור חמץ רק בליל הסדר, והעלינו הבנה שרק בליל הסדר בו ניתנה לעם הרשות לצאת ממצרים, חל הדין של זכירת השעבוד המחייב אכילת מצה בצד אי-אכילת החמץ, ואילו בשאר החג חל רק הדין של זכירת מהירות הגאולה, האוסר אכילת חמץ לדורות, אך אינו מחייב אכילת מצה.