דין לבוד ופחות מג' טפחים / עודד מיטלמן

א. המשכה במקווה

כידוע, מים שאובים פוסלים את המקווה (בתנאים מסוימים המפורטים בהל' מקוואות). תיקון לפסול זה הוא המשכה - מים שאובים שהומשכו על גבי קרקע 'נטהרו' מידי שאיבתם, כמבואר במשנה במקוואות (פ"ד, מ"ד).

עיקר עיסוקינו יהיה בשאלה מהו שיעור ההמשכה. לשון אחר, מהו אורך המסלול אותו צריכים המים לעבור על מנת להיחשב כמומשכים.

בנידון זה הובאה מחלוקת בבית יוסף:

"וז"ל הר"ש בר צמח בתשובה (ח"א סימן מט יח ע"ג) שיעור המשכה נראה אפילו שיעור מועט כל שאינו ממלא בכתף ושופך להדיא לתוך המקוה... אבל הרבינו פרץ כתב בשם ר"י דבעינן שלשה טפחים דפחות מג' הוי לבוד ואף על גב דלא שייך לבוד אלא אצל מחיצות (עירובין ד:) כבר הורה זקן..." (יו"ד, סימן ר"א סע' מה).

הרי שנחלקו ראשונים האם בהמשכת מים יש צורך בשיעור ג' טפחים או שמא די בהמשכה כלשהי, ויש מקום לשאול במה נחלקו. דברי ר"י - שממנו יתד ופינה לסוברים שצריך ג' טפחים - מתבארים בדברי רבנו פרץ באמצעות דין לבוד, שכן כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי, וכן כתב גם הריב"ש. אמנם, כבר העיר על כך רבנו פרץ שאין לדמות ג' טפחים בהמשכה לדין לבוד כיוון שאין דין לבוד שייך אלא במחיצות.

לכאורה, קושית רבנו פרץ אכן קשה, לבוד הרי הוא דין במחיצות, ואם כן קשה, מדוע ר"י דורש פה שיעור ג' טפחים. נראה שתשובה לשאלה זו נוגעת להבחנה בין שני מושגים שונים, דין לבוד ודין פחות מג' טפחים.

ב. דין לבוד

הגמרא בעירובין מביאה מימרא:

"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני" (ד.).

ממשיכה הגמרא ומסבירה:

"מחיצות - דאורייתא נינהו... לרבי מאיר, כי אתאי הילכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה" (ד:).

לדעת רבי מאיר, אם כן, ההלכה למשה מסיני באה ללמד בין השאר על דין לבוד. משמעותו של דין לבוד מתבארת במשניות בסוכה ובעירובין כסתימתה של פרצה במחיצה אם שיעורה הוא פחות מג' טפחים.

את גדר הדין מבאר רש"י בעירובין (שם ד"ה לגוד): "ופחות משלש כלבוד, ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר שהוסיפו עליו והאריכוהו". לדעתו, דין לבוד הסותם את המחיצה נתפס כהארכת שני צידי הפירצה וסתימתה בעזרתם.

ג. דין ג' טפחים

לעומת דין לבוד, נראה שדין ג' טפחים הוא דין אחר לגמרי. דוגמה לכך ישנה בגמרא בעירובין (כה.) העוסקת בדין קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה ונאסר לטלטל בו מדרבנן, למרות שהוא רשות היחיד מהתורה:

"קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו... בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה - הוי מיעוט. פחות משלושה - לא הוי מיעוט. משלושה ועד ארבעה, רבה אמר: הוי מיעוט, ורבא אמר: לא הוי מיעוט. רבה אמר: הוי מיעוט - דהא נפיק ליה מתורת לבוד. רבא אמר: לא הוי מיעוט - כיון דלא הוי מקום ארבעה - לא חשיב".

אם רוחב העמוד הינו פחות מג' טפחים הוא אינו ממעט את שטח הקרפף. את הסיבה לכך מסביר רש"י (ד"ה פחות):

"פחות מג' טפחים אפילו נתמעט מבית סאתים - כמאן דליתיה דמי".

את דין הלבוד של מחיצות לכאורה אין אפשרות להפעיל פה כיוון שלא מדובר על הארכה של שום חפץ, להיפך, מדובר על ביטול העמוד, כאשר הקביעה היא שעמוד פחות מג' טפחים אינו חשוב לכלום. דין לבוד של מחיצות עוסק לכאורה בהשלמת הפירצה בעוד שדין ג' טפחים עוסק בצמצום חפצים קטנים מג' טפחים. לכאורה, אם היינו מיישמים את הסוגיא של קרפף לענין פרצות במחיצה לא היה לנו דרך לקבוע שהמחיצה ממשיכה מצד לצד שהרי בסך הכל למדנו שחפצים קטנים מג' טפחים הינם חסרי משמעות, אך מניין לנו שפירצה במחיצה אינה קוטעת אותה לשניים?!

לכן, נראה שדין לבוד שונה מדין פחות מג' טפחים בכך שדין לבוד קובע שרווח בין שני חלקי מחיצה הקטן מג' טפחים, מכוסה על ידה, בעוד שדין פחות מג' טפחים קובע שמתעלמים מאובייקט קטן מג' טפחים. ללא דין לבוד לא הייתה דרך לחבר בין שני חלקי המחיצה, או שלא היינו רואים את הרווח ביניהם כסתום וממילא היה שיעורה קטן מהנדרש.[1]

ד. מחלוקת רש"י והר"ן

לכאורה, ניתן להקשות על חלוקה זו מסוגיה ערוכה במסכת שבת:

"אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן כל פחות משלושה כלבוד דמי (רש"י: דרשות שאינו גבוה ג' בטל אצל רה"ר)? אמר ליה: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני. אי הכי - שלשה נמי! ותו: הא דתנן המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים - פסולה, הא פחות משלשה - כשרה! התם היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. תינח - למטה, למעלה - מאי איכא למימר? אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי - הלכתא גמירי לה" (צז.).

קביעת הסוגיה היא שפחות מג' טפחים אינו מוגדר כרשות אחרת; כך נראה לכאורה מפשט הסוגייה וכדברי רש"י. אך אם כן, קשה לדברינו, שהרי הגמרא משווה בין שני הדינים - דין לבוד במחיצות ודין ביטול פחות מג' טפחים, ולדברינו הרי ישנו חייץ בין שני הדינים.

כפי שהזכרנו, דברינו קשים לאור הבנת רש"י בסוגיה. הר"ן בחידושיו על אתר[2] עמד על כך שדין לבוד הוא דין במחיצות בלבד ולא דין בכל דבר שהוא פחות מג' טפחים. לכן הוא הסביר את הסוגייה כולה כעוסקת בדין המחיצות ולא בדין ג' טפחים ברשות הרבים. הגמרא עסקה במחיצה שאינה מגיעה עד לקרקע ממש, הדיון הוא האם היא מוגדרת כמחיצה וממילא היא יכולה ליצור שטח של רשות היחיד, או שמא כיוון שהיא אינה מגיעה לקרקע ממילא היא אינה נחשבת כמחיצה בהלכות שבת. בשלב הראשון חשבה הגמרא שמחיצה כזו כשירה כיוון שהקרקע אינה ישרה לגמרי וממילא אין אפשרות למקם מחיצה שתגיע עד לקרקע ממש, ואילו למסקנה הגמרא מכשירה מחיצה כזו מדין לבוד.

נמצא אם כן, שהחלוקה שהצבנו בין דין לבוד לדין ג' טפחים נתונה במחלוקת ראשונים לאור הסוגיה בשבת. דברינו אמורים לשיטת הר"ן המבדיל בין שני המושגים. אמנם כעת מוטל עלינו להסביר את דעת רש"י הכורך אותם זה בזה.

נראה שלדעת רש"י יש לבאר ששני הדינים אינם שווים, אך עם זאת הם נגזרת של אותו יסוד: הן דין לבוד והם דין ג' טפחים אינם קובעים שיש להתעלם מרווח או עצם פחות מג' טפחים, אלא שכל דבר פחות מג' טפחים בטל אל הסביבה הרחבה שלו. לבוד ועמוד שניהם בטלים, בגלל גודלם, לא באופן אבייקטיבי אלא בהקשר המסויים בו הם נתונים: פרצה בין חלקי המחיצה ועמוד בתוך הקרפף; אך אין בכך כדי לקבוע כי תמיד נתעלם מחפץ הקטן מג' טפחים.[3]

ה. פחות מג' טפחים בהמשכה

לאור דברינו, ניתן להבין היטב את דברי ר"י והחלוקים עליו בהלכות מקוואות. לדעת ר"י כאשר אנו זקוקים להמשכה על גבי קרקע, אנו זקוקים לשטח מסוים, שיעור שטח שאינו נחשב כ'אפס שטח' הוא ג' טפחים ומעלה. לכן יש צורך בשיעור זה על מנת להחשיב את הקרקע כבעלת משמעות וממילא את המים הנמשכים עליה כמומשכים; אף שלבוד הוא אכן דין במחיצה, בנידון דידן אין אנו נזקקים לדין לבוד אלא לדין ג' טפחים הכללי הקובע ששטח של פחות מג' טפחים אינו שטח. דעתו כדעת הר"ן.

החולקים עליו, גם אם יסברו שהמשכה דורשת מעבר על גבי שטח ולא רק שהמים לא יפלו מהכלי למקווה, יכולים לסבור כדעת רש"י. על מנת ששטח יוגדר כעומד בפני עצמו אין צורך בג' טפחים דווקא, כל שטח נחשב כעומד בפני עצמו, הצורך בג' טפחים צף ועולה רק כאשר השטח נבחן לאור הקשר רחב יותר, חלק שונה אינו בטל במכלול רק אם הוא גדול מג' טפחים, אך בפני עצמו הוא זוכה למעמד גם בגודל פחות מג' טפחים. לכן, בהמשכה אין צורך ביותר מג' טפחים כי ההמשכה אינה מתרחשת על שטח שהוא חלק ממכלול רחב יותר.