גזילה בקרקעות / איתן אדרעי

א. הקדמה

חציה השני של מסכת בבא קמא מוקדש ברובו לענייני גניבה וגזילה. ברובד הבסיסי ביותר, יש להבחין במספר מרכיבים בתהליך הגזילה, אשר בהעדרו של אחד מהם חיוב הגזלן אינו אפשרי: המרכיב הראשון הוא מעשה הגזילה של הגזלן; תנאי הכרחי נוסף הוא קיומו של נגזל כלשהו, בעל רמת בעלות מספקת. במסגרת מאמר זה נבחן דרישה שלישית, הנוגעת לזהותו של החפץ הנגזל עצמו.

נחלקו התנאים (בבא קמא קיז:) בשאלה האם קרקע נגזלת; לדעת רבנן אנו למדים מפסוק, שדיני גזילה חלים רק על חפצים מיטלטלים שגופם ממון, ור' אלעזר חולק. ההשלכה הישירה של מחלוקת זו, מצויה בברייתא הבאה:

"ת"ר: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר, חייב להעמיד לו שדה אחר - דברי ר' אלעזר. וחכ"א: אומר לו הרי שלך לפניך" (ב"ק קיז:).[1]

פשטות הדברים היא, שמאחר ולדעת רבנן קרקע אינה נגזלת, במקרה שאדם השתלט על קרקע של חבירו ושטפה נהר, יכול הוא לומר לבעלים 'הרי שלך לפניך'. משמעות אמירה זו אינה השבת החפץ הגזול, אלא התנערות ממעשה הגזילה; הקרקע ניזוקה בעודה ברשות בעליה ומעולם לא הוחזקה ביד אדם אחר, וכדברי רש"י (צו: ד"ה בעבדים): "בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך - דכקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימי". לשם הבהרת הדברים, נשים לב שבנוגע למטלטלין, משמעות האמירה 'הרי שלך לפניך' הינה בעלת אופי שונה לחלוטין. אנו נתקלים באמירה זו במסגרת הדיון בחפצים שעברו שינוי שאינו ניכר. דין פשוט הוא, שכאשר חפץ גזול עובר שינוי מסוים, הרי שחובת השבת החפץ פוקעת, ומתורגמת לחובה כספית בלבד (עיין סז.). אולם, כאשר השינוי אינו ניכר בחפץ אלא רק בערכו הממוני, כגון אדם שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, המשנה (צו:) קובעת שיכול הגזלן לומר 'הרי שלך לפניך'. במקרה זה, משמעות הביטוי היא, שניתן לקיים באותו חפץ מצוות השבה, שהרי אין השינוי ניכר בו. בקרקעות בכל אופן, אמירת הרי שלך לפניך הינה ביטוי ישיר לעובדה שהקרקע אינה נגזלת.

אולם, רמת ההפקעה של קרקע מדיני גזילה, עדיין זוקקת ביאור. נעמוד על שיטות הראשונים בהבנת דין זה, ונבחן גישה מחודשת בשיטתו של הראב"ד.

ב. איסור הגזילה

הגמרא בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סא.) מציעה ללמוד את איסור גזל מהלאו של ריבית ואונאה (בשיטת הלימוד של 'במה הצד'). בעקבות הצעה זו צצה השאלה המתבקשת: אם כך, "לאו בגזל למה לי"? תשובת הגמרא היא שמלאו דגזל יש ללמוד את איסור הכובש שכר שכיר, אך תוס' מעלים הצעה חילופית בענין זה:

"א"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים... דהא דקרקע אינה נגזלת אינה מן המקרא, אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה, אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול" (בבא מציעא סא. ד"ה אלא).

לפי תוס', אילו היינו למדים את הלאו של גזל מריבית ואונאה, היה ניתן ליישם את לאו דגזל בדין עבדים. ברור מדבריהם, שמאחר ולמסקנה לאו דגזל אינו נלמד מריבית ואונאה, הרי שהגוזל קרקע או עבדים, לא זו בלבד שלא חלה עליו חובת השבת הקרקע, אלא הוא אינו עובר אפילו בלאו.[2]

גישה פחות קיצונית מצינו בדברי הרמב"ם:

"המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חבירו בתוך תחומו אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה הרי זה גזלן, ואם הסיג בסתר הרי זה גנב. ואם בארץ ישראל הסיג הגבול הרי זה עובר בשני לאוין בלאו גניבה או בלאו גזילה ובלאו לא תסיג" (הל' גניבה פ"ז, הי"א).[3]

מקור דברי הרמב"ם הוא בספרי (דברים י"ט, יד), והביאם רש"י על התורה. לפי הספרי לא התמעטו הקרקעות אלא מדיני גזילה, אך בלאו של לא תגזול עובר גם הגוזל קרקע. דהיינו, מצד דיני גזילה, הקרקע מוגדרת כעומדת ברשות בעליה הראשונים, ולא חלה על הגזלן חובת השבה כלל, וממילא אם שטפה נהר אומר לו 'הרי שלך לפניך', כדברי חכמים, אך וודאי שבהשתלטות על שדה של חבירו קיים איסור גזילה.

ג. שיטת הראב"ד

הראב"ד מתייחס לנושא זה בעקבות משנה בפרק הגוזל בתרא:

"הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין, אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך, אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת" (קטז:).

לכאורה, משנה זו מהווה סתירה חזיתית לדברי חכמים, שקרקע אינה נגזלת; לפי דבריהם, קרקע אינה נגזלת, ולכן בכל מקרה שאדם השתלט על קרקע והיא ניזוקה, הרי שהוא מחזירה כמות שהיא ואומר לבעלים 'הרי שלך לפניך'. אולם, במשנה זו ישנו חריג לדין זה: אם גזלו המסיקים את הקרקע מחמת הגזלן, כלומר שכוונת המסיקים הייתה לפגוע באותו גזלן ולכן השתלטו על הקרקע, הרי שאז חייב הגזלן להעמיד לרשות הבעלים שדה אחרת.[4] בכדי להשיב על שאלה זו, מביא הרשב"א בשם הירושלמי שדין זה הוא קנס שקנסו את הגזלן:

"דגרסינן התם (בירושלמי), אמר ר' יוחנן והלא אין קרקע נגזלת ולמה חייב? קנס קנסו חכמים בגזלן".

הראב"ד אף הוא מעורר את אותה שאלה, אך מדבריו משתמע שלא מדובר בקנס, וז"ל:

"ועוד, אי קרקע אינה נגזלת, אמאי חייב, לימא ליה הרי שלך לפניך? ואיכא למימר, אע"ג דאינה נגזלת, צריך שיאמר הרי שלך לפניך, טול אותו, וכיוון דנטלוהו מסיקין ממנו אין יכול ליטלה, ובעי השבה, ואין כאן גרמא אלא גזילה בידים הייתה, ובעי השבה ואינו משיב" (שם ד"ה מחמת).

דברי הראב"ד אינם פשוטים. נראה שישנה כאן הבנה מחודשת של דין 'הרי שלך לפניך', וכן של קביעת חכמים שקרקע אינה נגזלת. ברור מדברי הראב"ד שאין כוונת חכמים לקבוע שלא חלים דיני גזילה לגבי קרקע, שהרי הוא כותב במפורש ש"בעי השבה", כלומר, שיש להשיב את הקרקע מדין "והשיב את הגזילה". הגוזל קרקע עובר לדעתו באיסור גזילה וכמו כן חייב הוא בהשבתה. אם כן, מה משמעות הקביעה שקרקע אינה נגזלת? מדבריו עולה שכוונת חכמים היא שאין הקרקע נקנית לגזלן בקניין גזילה לעולם, וממילא, כיוון שהקרקע לא נקנתה בשינוי לגזלן הוא יכול לקיים בה מצוות השבה, למרות שהיא כרגע פגומה כתוצאה משטיפת הנהר. בעוד שבמטלטלין ביטול חובת ההשבה גורר את קניין החפץ לגזלן, הרי שבקרקעות חובת ההשבה אינה בטלה כלל.[5] עצם הדין שחובת השבת הגזילה בעינה בטלה עקב שינוי החפץ, דורש לימוד מיוחד מהפסוק, ואף הוא שנוי במחלוקת האמוראים. לפי הראב"ד, לימוד זה מצטמצם למטלטלין בלבד.

בנוסף לחידוש שהזכרנו בנוגע להבנת דין המשנה שקרקע אינה נגזלת, ישנו חידוש נוסף בדברי הראב"ד הנוגע לדין 'הרי שלך לפניך' בקרקעות. במספר מקומות מתייחסת הגמרא לדין 'הרי שלך לפניך' בנוגע למטלטלין. בפתח הדברים עמדנו על כך שהכוונה היא שלא היה שינוי מספיק הקונה את החפץ, וממילא עדיין ניתן לקיים בו את חובת ההשבה (לדוגמה, גזל חמץ ועבר עליו הפסח, עדיין יכול הגזלן לקיים בו את מצוות ההשבה כל עוד הוא לא נקנה בשינוי). אך כאמור, לגבי קרקעות ההבנה הפשוטה היא שונה, שמאחר וקרקע אינה נגזלת, אם כן הקרקע עדיין ברשות מריה ואין כל סיבה שייתחיב הגזלן על נזקיה, וזה ללא כל קשר לחובת ההשבה. הראב"ד בגישתו המחודשת מיישר קו בין קרקעות ומטלטלין, לדבריו, גם בקרקע הדין שכאשר שטפה נהר אומר לו 'הרי שלך לפניך' נובע מכך שאין הקרקע נקנית בשינוי, ויכול הגזלן לקיים בה מצוות השבה. ההבדל היחיד בין התחומים הוא, שבמטלטלין דין זה מוגבל למקרים מועטים שבהם שינוי אינו קונה או שאין שינוי (כמו היזק שאינו ניכר), אולם בקרקע, קביעה זו נכונה תמיד משום שקרקע אינה נקנית בקניין גזילה, אך עכ"פ, באופן עקרוני מדובר בדין זהה.

ד. חובת השבת הקרקע

ישנה נ"מ ברורה בין דברי התוס' והרמב"ם, שלדעתם דיני גזילה אינם חלים על קרקעות כלל, להבנתו המחודשת של הראב"ד שקרקע רק מופקעת מקנייני גזילה: מה יהיה הדין אם הקרקע כבר אינה קיימת כלל? מקרה זה לכאורה אינו מציאותי, שהרי קרקע תמיד נמצאת בעין, אך מיד יבואר שאין הדברים כך. עכ"פ, נראה שיש כאן נ"מ בין ההבנות השונות; לדברי רוב הראשונים, הדין יהיה שהגזלן פטור אף במקרה זה, שכן הקרקע נמצאת ברשות הבעלים, וכביכול אבדה להם. אך לפי הראב"ד, עדיין יש על הגזלן החובה לקיים מצוות השבה, ואם הקרקע איננה, הרי שחייב להעמיד לו קרקע אחרת או לשלם לו, בדיוק כמו הדין במטלטלין.

כאמור, דין זה לכאורה אינו מציאותי בנוגע לקרקעות, אולם הוא אכן ייתכן בעבדים שהוקשו לקרקעות. ואמנם, הדברים מוצאים את ביטויים בפסקי הראב"ד. בנוגע לעבד הנגזל, פסקו רוב הראשונים כדברי ר' מאיר במשנה (דף צו.), שאפילו אם הזקין העבד ועבר שינוי יכול הגזלן לומר לבעלים 'הרי שלך לפניך'. כך אף פסק הראב"ד, אולם הוא מוסיף שאם העבד מת או שהוא אינו בעין - חייב הגזלן בתשלומים:

"הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו, שהרי משמת אין שלו לפניו, וכשמת - לגזלן מת" (הל' גזילה ואבדה פ"ט, ה"א).

ותמה הש"ך על דברי הראב"ד:

"מ"מ בהא דסבירא ליה לראב"ד דכשנשרף העבד חייב, אין דבריו נראין לענ"ד, דהא עבד הוקש לקרקע, והיאך נימא דהוקש לחצאין לענין כחש דלא הדר ולא לענין נשרף"[6] (חו"מ סימן שסג סק"ג).

ונראה בביאור דברי הראב"ד כפי שכתבנו: לפי הראב"ד יש לקיים בעבדים מצוות השבה, אלא שזו יכולה להתקיים אפילו אם היה בהם שינוי גדול מאחר ואינם נקנים בשינוי לעולם, וממילא, כל עוד העבד קיים הרי שניתן להשיבו. אולם, ברגע שהעבד מת או שאינו בעין, כבר אין אפשרות לקיים בו מצוות השבה וחייב הגזלן לשלם את שוויו לבעליו. לפי שאר הראשונים, דין 'הרי שלך לפניך' אינו קיום של מצוות ההשבה, אלא רק אמירה שאין העבד נגזל ולא חלה חובת ההשבה מעולם. לכן אפילו אם מת העבד או שאינו בעין, אין בעובדה זו כדי לשנות את הדין, וכדברי הש"ך.

הראב"ד מרחיק לכת עוד יותר ומיישם את חידושו גם בקרקעות עצמם; לדעתו, יש לראות קרקע הנמצאת ביד המסיקין כקרקע שאינה בעין. ממילא, חייב הגזלן במקרה זה להעמיד לרשות הנגזל קרקע אחרת, על מנת לקיים את מצוות ההשבה: "צריך שיאמר הרי שלך לפניך, טול אותו, וכיוון דנטלוהו מסיקין ממנו אין יכול ליטלה, ובעי השבה", ובכך מבוארים דברי המשנה שאין דין זה קנס בלבד אלא מעיקר הדין.

ה. סוכה גזולה

עסקנו עד כה בשיטת הראב"ד, הסבור שדיני גזילה חלים אף בקרקעות, ולכן הגוזל קרקע חייב בהשבתה. לפיכך, דברי חכמים שקרקע אינה נגזלת מצטמצמים לקנייני גזילה בלבד. אך דברינו נסתרים לכאורה לאור דברי הגמרא בסוגיית סוכה גזולה:

"אמר רב נחמן: מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו... ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא" ל (סוכה לא.).

יש להקדים שנחלקו התנאים (סוכה כז:) בשאלה האם אדם יוצא בסוכה שאולה, ר' אלעזר סובר שאינו יוצא, אך חכמים חולקים עליו. לגבי סוכה גזולה, כולם מודים שאינו יוצא בה ידי חובתו. הגמרא שהבאנו לעיל עוסקת במקרה שאדם תוקף את חבירו והוציאו מסוכתו, וכאן קובעת הגמרא שאין בעיה של סוכה גזולה, שהרי קרקע אינה נגזלת. ואם כן, הניחא לשיטת תוס' הסבורים שאין הקרקע גזולה כלל, ואפילו לשיטת הרמב"ם הנוקט שיש כאן עבירת גזל, הסוכה עצמה בכל אופן אינה גזולה. אולם לפי דברינו בשיטת הראב"ד, הרי שגם קרקע היא גזולה, ורק אינה נקנית לגזלן לעולם, ואם כן, מדוע התוקף את חבירו והוציאו מסוכתו יוצא ידי חובה בסוכה זו.

ביישוב הגמרא לשיטת הראב"ד יש לעמוד בקצרה על פסול סוכה גזולה. הנה כבר הקשו הראשונים, מדוע ישנו צורך ללמוד את פסול סוכה גזולה מפסוק: "לך - למעוטי גזולה" (סוכה ט.), והרי זו מצווה הבאה בעבירה.[7] וכך משיב הריטב"א:

"הוה ס"ד דה"ה דשרא גזולה ולא חש משום מצווה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצות, קמ"ל לך שלך למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות איכא משום מצווה הבאה בעבירה" (ד"ה הא).

לשיטתו, פסול סוכה גזולה הוא אכן מדין מצווה הבאה בעבירה, הפסוק מלמדנו שפסול מצווה הבאה בעבירה שייך אף במצוות שאינן באות לרצות, כגון סוכה. לפי דבריו ניתן להסביר בפשטות את קביעת הגמרא שהתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו יוצא ידי חובה, ואין כאן פסול סוכה גזולה. שהרי לדעת רוב הראשונים, דין מצווה הבאה בעבירה חל רק כאשר המצווה גומרת את העבירה. לדוגמה, כאשר אדם גוזל לולב, הרי שקיום המצווה באותו לולב גומר את הקניין, שכן יש כאן שינוי השם וכעת הוא לולב של מצווה.[8] ואם כן, מאחר ולשיטת הראב"ד הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם (וכ"ש לשיטת שאר הראשונים הסבורים שדיני גזילה כלל אינם חלים בקרקע), הרי שאין כאן מצווה הבאה בעבירה, כיוון שאין המצווה גומרת את העבירה, וממילא אין הסוכה פסולה מדין סוכה גזולה.[9]