הגות והלכה בהגדרת בית לענין מעקה / נחמיה רענן

א. הגדרת בית דירה

בפרשת כי תצא מופיעה פרשיית מעקה:

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כ"ב, ח).

הספרי במקום עוסק בהגדרת הבית שחייב במעקה:

"'לא תשים דמים בביתך' - אין לי אלא בית, מנין לבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות? תלמוד לומר 'ולא תשים דמים בביתך'; יכול אף הבונה בית שער, אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר 'בית' - מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה" (דברים פסקה רכט).[1]

לפי הגדרת הספרי, בית החייב במעקה הוא בית דירה, דהיינו מקום שישנה אפשרות עקרונית לדור בו. לפיכך, בית שער, אכסדרה ומרפסת - שלא ניתן לדור בהם - פטורים ממעקה. לעומת זאת, בית התבן, בית הבקר ובית העצים - הראויים לדיור - חייבים במעקה, וזאת למרות שבפועל לא דרים בהם.

בענין זה פסק הרמב"ם כך:

"מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר 'ועשית מעקה לגגך', והוא שיהיה בית דירה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה" (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א, ה"א).

בניגוד לספרי, פוטר הרמב"ם את בית האוצרות ובית הבקר ממצוות מעקה, והשיג עליו הראב"ד:

"אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו. א''א בספרי מרבה את כולן למעקה ואינו ממעט אלא בית שער ואכסדרה ומרפסת".

פסיקת הרמב"ם כנגד הספרי מעוררת תמיהה, ונראה שהרמב"ם הסתמך על מדרש תנאים החולק על הספרי בדין זה. במדרש תנאים מובאת הדרשה הבאה:

"'בביתך' - יכול אף הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ובית שער אכסדרה ומרפסת ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות? ת"ל 'בית' - מה בית שהוא מיוחד לדירה, יצאו אלו שאינן בית דירה" (דברים כ"ב, ח).

דרשת המדרש תנאים חולקת על הספרי ומשווה את דין בית התבן ובית הבקר, לדין בית שער אכסדרא ומרפסת, ונראה שבעקבותיה פסק הרמב"ם לפטור.[2]

אלא שמציאת מקור לפסק הרמב"ם אינה מספיקה, היות ועדיין צריך להבין מדוע העדיף הרמב"ם לפסוק כמדרש תנאים בניגוד לדרשת הספרי.[3] בדברינו הבאים נפרש את מחלוקת הספרי והמדרש תנאים; לאור הפרשנות שתוצע, ננסה להסביר מדוע העדיף הרמב"ם לפסוק כמדרש תנאים.

גם הספרי וגם המדרש תנאים, ממעטים בית שער, אכסדרא ומרפסת מחובת עשיית מעקה, בטענה שאינם בית דירה. משמע שלפי שני המדרשים, הגדרת בית לענין מעקה מותנית בהיותו בית דירה, אלא שמחלוקתם נובעת מהגדרות שונות למושג בית דירה: לדעת הספרי, בית הבקר ובית התבן נחשבים לבית דירה ואילו לפי המדרש תנאים, כפי שבית שער ואכסדרא אינם בית דירה, כך גם בית הבקר ובית התבן.

באיזו נקודה נחלקו המדרשים? כפי שהזכרנו, בית הבקר ובית התבן הם מבנים שראויים מצד עצמם לדירה, אלא שייעדו אותם לשימושים אחרים. לפיכך, לדעת הספרי הגדרת בית דירה הינה בית הראוי לדירה ולכן מבנים כאלו חייבים במעקה, בהיותם ראויים לדירה. אולם, לפי המדרש תנאים, בית דירה שמחייב במעקה הוא מבנה שמשמש למגורים בפועל, וממילא בית הבקר ובית התבן אינם נחשבים לבית דירה.

מחלוקת הספרי והמדרש תנאים בהגדרת בית דירה, באה לידי ביטוי בהלכה נוספת. בגמרא (חולין קלו.) מובאת הדרשה הבאה:

"מעקה, אע''ג דכתב רחמנא 'לגגך', דידך אין דשותפות לא? כתב רחמנא 'כי יפול הנופל ממנו'. אלא 'גגך' למאי אתא? למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות".

בטעם המיעוט של בתי כנסיות ובתי מדרשות פירש רש"י שני פירושים:

"בתי כנסיות - שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה".

הטעם הראשון מבוסס על כך שהתורה כתבה 'גגך' בלשון יחיד, למעט מבני ציבור, ואילו הטעם השני מבוסס על הדין הכללי של 'בית דירה' הנחוץ לענין חיוב במעקה.

במדרש תנאים מובאת הדרשה שממעטת בית כנסיות ובתי מדרשות ממעקה, בתוספת נימוק:

"ד"א 'כי יפל הנפל' - לא תלה הכתוב אלא בנופל, מיכן אמרו: בית של שני שותפין חייב במעקה. אם כן, למה נאמר גגך? למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינן עשויין לדירה" (דברים כ"ב, ח).

נראה ברור שבתי כנסיות ובתי מדרשות ראויים לדירה ובכל זאת ממעט אותם המדרש תנאים ממצוות מעקה היות ש'אינם עשויים לדירה', דהיינו שאינם משמשים בפועל לדירה אלא לשימושים אחרים.

ככל הנראה, הספרי חולק על המדרש התנאים והסוגייה בחולין בדין מעקה בבתי כנסיות, שכן בהמשך הפסקה שהובאה לעיל דורש הספרי: "בית - לרבות היכל; גג - פרט לאולם". הספרי מרבה את ההיכל, בגלל שהוא מבנה הראוי לדירה, למרות שברור שהוא לא משמש למגורים בפועל. יש מהאחרונים שהבינו שכפי שמרבה הספרי את ההיכל למעקה, כך ירבה גם בתי כנסיות, שהרי כמו ההיכל כך גם בתי כנסיות ראויים למגורים, וממילא הם יוגדרו - לפי הספרי - כבית דירה.[4]

יוצא אם כן, שהספרי והמדרש תנאים חולקים לשיטתם בדין מעקה בבתי כנסיות; לדעת המדרש תנאים, הגדרת בית דירה הינה בית שמשמש לדירה, וממילא בתי כנסיות פטורים ממעקה. לעומת זאת, דעת הספרי היא שהגדרת בית דירה הינה בית הראוי לדירה, ולכן בתי כנסיות חייבים במעקה.

גם בדין זה צעד הרמב"ם בעקבות המדרש תנאים:

"בית של שני שותפין חייב במעקה, שנאמר 'כי יפול הנופל ממנו', לא תלה אלא בנופל. אם כן, למה נאמר 'גגך'? למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויים לדירה" (שם, ה"ב).

דומה שלאור האמור ניתן להאיר נקודה נוספת בלשון הרמב"ם. בדברי הרמב"ם ישנה חלוקה ברורה בין שני סוגי פטורים:

"מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר 'ועשית מעקה לגגך', והוא שיהיה בית דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה" (שם, ה"א).

ביחס ל"בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן", לשון הרמב"ם הינה "אינו זקוק לו", ואילו ביחס ל"בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות" לשון הרמב"ם היא "פטור מן המעקה".[5] על פי האופן שבו פרשנו את הגדרת בית דירה לדעת הרמב"ם, נוכל להבין בנקל את משמעות חילופי הלשון. תחילה קובע הרמב"ם שהגדרת בית לענין מעקה הינה בית דירה - "והוא שיהיה בית דירה" - הגדרה זו ממעטת שני סוגי מבנים:

א. מבנים שאינם נחשבים בית, כגון בית שאין בו ד' על ד'.

ב. מבנים שנחשבים בית אלא שאין בהם דיורין ולכן הם אינם בית דירה.

הקבוצה הראשונה מופקעת מההגדרה הבסיסית של בית שבו עוסק הכתוב, לכן לגבי בית שאין בו ד' על ד' פוסק הרמב"ם שהוא "פטור מן המעקה".

הקבוצה השנייה כלולה בהגדרה הבסיסית של בית, אלא שלענין מצוות מעקה ישנה דרישה נוספת של מגורים בפועל, לכן ביחס לבית האוצרות ובית הבקר מתנסח הרמב"ם: "אינו זקוק לו", כלומר שמצד הגדרת בית, הם היו אמורים להתחייב, אלא שאין טעם בעשיית מעקה במבנים כאלו שהרי אין דרים בהם ולכן פטר אותם הכתוב.

ב. טעם מצוות מעקה

דברי הרמב"ם מעבירים אותנו לדיון במישור טעמי המצוות. מהאופן שבו הסברנו את הביטוי "אינו זקוק לו" בדברי הרמב"ם עולה, שבמקרים שבהם אין סכנת נפילה, כגון במבנים שאינם משמשים לדירה, אין חובת מעקה. מכך משתמע שטעם מצות מעקה לדעת הרמב"ם הינו מניעת נפילה מהגג.

בהמשך אותה הפסקה בספרי, מופיעה הדרשה המפורסמת הבאה:

"'כי יפול הנופל ממנו' - ראוי זה שיפול, אלא מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

דרשת הספרי מתמודדת עם הקושי שבכפילות הלשון בפסוק: "יפול הנופל". הסבר הספרי הוא ש"הנופל" לא מתייחס לסתם אדם שנפל אלא למי שנגזר עליו ליפול. אולם, נראה שמעבר לקושי הלשוני מתמודד הספרי עם שאלה הגותית: האם ייתכן שייפול אדם מגג בית במקרה? משמעות קביעת הספרי בהקשר הזה היא שלא תיתכן נפילה שלא קדמה לה גזירה משמיים. טענה זו מעמידה בפני הספרי שאלה עקרונית בטעם מצוות מעקה. אם אכן נגזר על הנופל ליפול, מה טעם בעשיית המעקה, הרי ברור שהמעקה לא ימנע את נפילת מי שנגזר עליו ליפול? תשובת הספרי לשאלה הנסתרת היא: "אלא מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". כלומר, אמנם המעקה לא יכול למנוע את נפילת ה"נופל", אולם קיום מצוות מעקה תהפוך את בעל הגג לזכאי וממילא ייפול הנופל מגג אחר.[6]

נראה אם כן שהספרי שולל את הטעם של מניעת נפילה מגג הבית. המסר שעולה מדברי הספרי הוא שהאדם מחויב לעשות מעקה לגגו, מפני שכך צווה. עקב קיום המצווה ייחשב האדם לזכאי וכך תמנע הנפילה מגג ביתו.

הדרשה הפותחת את העיסוק במצות מעקה במדרש תנאים חולקת ככל הנראה על הספרי:

" 'כי תבנה בית חדש' - רבי ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך שאין את יודע כיצד את נידון שנאמר (קהלת ט', יב) 'כי גם לא ידע האדם את עתו' ".

בשלב זה נעמוד על הנקודה העיקרית שעולה מדרשת רבי ישמעאל, ובהמשך הדברים נרחיב בהסבר הביטוי "שאין את יודע כיצד את נדון". הרעיון המרכזי העולה מדרשת רבי ישמעאל הוא שאין לאדם וודאות ביחס לעתידו, מסקנה זו מסיק רבי ישמעאל ממצות מעקה ("ללמדך"); העובדה שהתורה מצווה את האדם לעשות מעקה לגגו מעידה על כך שהאדם אינו חסין מאסונות ולכן שומה עליו להישמר מהם. משמעות הדבר הינה שלדעת רבי ישמעאל מצות מעקה נועדה למנוע נפילה מהגג. לכן יכול רבי ישמעאל להסיק ממצות מעקה "שאין את יודע כיצד את נדון".[7]

מדרש תנאים הוא המדרש לספר דברים מבית מדרשו של רבי ישמעאל.[8] לכן, מסתבר שדרשתו של רבי ישמעאל משקפת את שיטת המדרש תנאים בטעם מצות מעקה. הטענה הזאת מתחדדת לאור העובדה שדרשת רבי ישמעאל, פותחת את פרשיית מעקה במדרש תנאים.[9]

אם כנים הדברים, הרי שלפנינו מחלוקת בין הספרי למדרש תנאים, בהסבר טעם מצוות מעקה. לפי המדרש תנאים טעם מצות מעקה הינו למנוע נפילה. הספרי אינו דורש את טעם המצוה אלא קובע שקיום המצוה יהפוך את בעל הגג לזכאי וממילא לא ייפלו מגגו.

שני כיווני הפרשנות בטעם מצות מעקה וכן הסבר דרשת הספרי, זכו לניסוח בהיר בפרושו של רבנו בחיי:

" 'ועשית מעקה לגגך' - על דרך הפשט יזהיר שישתמר האדם מן הסכנה, כענין שכתוב 'השמר לך ושמור נפשך מאד', ולכך יצוה כי כשיבנה ביתו שיעשה מעקה לגגו ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם, ולא ישים דמים בביתו, וכענין זה המגדל כלב רע או המעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, כי הזכירו ז"ל: 'כי יפול הנופל, שמא יפול'.

ועל דרך המדרש, 'ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו', ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית,[10] אבל אתה לא תגרום שתהא מיתתו על ידך. וענין המדרש הזה כי כל הנבראים כולם נבראו בחפצם ורצונם, והקב"ה הודיעם בראשית הבריאה כל עניניהם כולם וכל המקרים העתידים לבא עליהם וכן הודיעם ימי חייהם ומיתתם היאך תהיה... והכל רצו וקבלו, ועל זה אמרו: ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, ואעפ"כ יש עונש גדול למי שמסבב,[11] ולכך 'ועשית מעקה לגגך' ".

עמדנו עד כה על שתי נקודות השנויות במחלוקת בין הספרי למדרש תנאים:

א. מחלוקת בהגדרת בית דירה. הספרי מגדיר בית דירה כבית שראוי למגורים ואילו לפי המדרש תנאים, בית דירה מוגדר כמקום שדרים בו בפועל.

ב. מחלוקת בטעם מצוות מעקה. לפי המדרש תנאים טעם המצווה הינו מניעת נפילה ואילו לפי הספרי המצווה נתפסת כגזרה שתהפוך את בעל הגג לזכאי.

מתבקשת מאליה הטענה שישנה זיקה בין המחלוקות. לפי המדרש תנאים, שטעם המצווה הינו מניעת נפילה, ברור שבית הבקר ובית התבן פטורים ממעקה, שהרי אין בהם דיורים וממילא אין מקום לחשוש לנפילה.[12] לדעת הספרי, הסובר שמעקה לא נועד למנוע נפילה, השיקול המציאותי של חשש הנפילה אינו רלוונטי. לכן, הגדרת בית דירה לענין מצות מעקה מקבילה להגדרה הכללית של בית וממילא איננה תלויה בשאלת הדיורים בפועל.[13] [14]

ג. גזירה ובחירה

שורשי המחלוקת בין המדרשים בטעם המצוה, נוגעים בנקודות יסוד במחשבת ישראל סביב שאלת הבחירה החופשית והיחס בינה לבין ההשגחה והגזירה הא-להית.

ראינו לעיל שהנחת הספרי הינה ש'ראוי זה שיפול'. כלומר, שלא תתכן נפילה אקראית; אם נפל אדם מהגג, סימן שנגזר עליו שיפול. משמעות הדבר היא שיש השגחה א-להית על האדם והוא אינו מסור ביד המקרה. לכן מתקשה הספרי בשאלה לשם מה ציוותה התורה על עשיית מעקה, שהרי ודאי שאין ביכולת האדם לשנות את הגזירה הא-להית באמצעות עשיית מעקה.

רבי ישמעאל חולק בדרשתו על הנחת הספרי. לדעתו, ההשגחה הא-להית על בני האדם אינה מוחלטת. כך גם נראה מהפסוק אותו הוא מביא לראיה:

"כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאם" (קהלת ט', יב).[15]

משמעות הביטוי "שאין את יודע כיצד את נדון" יתפרש כך: האדם אינו יודע מהי מידת ההשגחה הא-להית עליו. הדברים יכולים להתבאר לאור השוואתם לתפיסת ההשגחה של הרמב"ם. לדעת הרמב"ם, ההשגחה על האדם תלויה במדרגתו הרוחנית, ככל שהוא יותר "שכלי" כך הוא יותר מושגח. לכן, אין האדם יכול לסמוך על ההשגחה שהרי הוא אינו יודע כיצד הוא נדון, דהיינו באיזו מידה הוא מושגח. ממילא, מחויב האדם להישמר מהסכנה ולא לסמוך על ההשגחה.[16]

רוב דרשות הספרי, ובכללן דרשה זו, מיוחסות לבית מדרשו של רבי עקיבא.[17] נראה אם כן שלפנינו מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא בהבנת היקף ההשגחה האלוקית על בני האדם, וממחלוקת זו נובעת המחלוקת בפרשנות טעם מצוות מעקה.

ד. שיטת הרמב"ם בהיקף הבחירה החופשית

לאחר שבררנו את יסוד מחלוקת הספרי ומדרש תנאים נוכל להבין מדוע העדיף הרמב"ם לפסוק כמדרש תנאים כנגד הספרי. הטענה שאותה נרצה לבסס היא ששיטתו ההגותית של הרמב"ם בשאלת מקומה של הבחירה החופשית, הכריחה אותו להעדיף את שיטת המדרש תנאים.

בפרק השמיני משמונה פרקים עוסק הרמב"ם בהרחבה בבחירה החופשית ומביא ראיה לחופש הבחירה, מהעובדה שהתורה מצווה על ה"הכנות". ההכנה היא הפעילות של האדם במסגרת האפשרויות הטבעיות. אחת הדוגמאות שמביא הרמב"ם להכנה היא מצוות מעקה:

"ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך... וחויבו גם כן ההכנות כולן, כמו שכתב בספר האמת ואמר: 'ועשית מעקה... כי יפול הנופל', 'פן ימות במלחמה', 'במה ישכב', 'לא יחבול רחים ורכב', והרבה מאד בתורה ובספרי הנביאים מזה הענין, רצוני לומר: ההכנה".

מדברי הרמב"ם הללו עולה שנפילתו או אי נפילתו של האדם מהגג אינה תלויה ברצון ה', אלא במידת הזהירות שלו, וזהו הרקע לצורך של התורה לצוות על עשיית מעקה.

הדברים הללו עולים בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם ביחס להיקף ההשגחה:

"ואם כן [שההשגחה תלויה בשכל] לא תהיה ההשגחה האלהית באישי כל מין האדם באופן שוה, אלא יהיו להם יתרונות זה על זה בהשגחה כיתרונות שלמותם האנושית" (מו"נ ח"ג, פי"ח עמ' שטו במהדורת הרב קאפח).

משמע מדברי הרמב"ם שישנם אנשים שאינם מושגחים באופן מלא. אותם אנשים יכולים להיות מסורים למקרה ולא מן הנמנע שמצוות מעקה נועדה למנוע את נפילתם "במקרה" מהגג.

דברים דומים אומר הרמב"ם במהלך עיסוקו בשאלת היחס בין הידיעה והבחירה:

"וממה שנתברר לי עוד מפסוקי התורה, כי ידיעתו יתעלה במציאות אפשרי מסוים שהיה, אינה מוציאה אותו האפשרי מטבע האפשרות כלל, אלא טבע האפשרות נשאר בו, ושאין הידיעה במה שיהיה מדברים האפשריים מחייבת הווייתו בהכרח על אחת משתי האפשרויות" (מו"נ ח"ג, פ"כ עמ' שיט).

בהמשך הדברים מביא הרמב"ם ראיה לשיטתו ממצות מעקה:

"וגם זה יסוד מיסודות תורת משה אין בו ספק ולא וכוח, ואלמלי כן לא אמר 'ועשית מעקה לגגך', וכן אמרו 'פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה', וכך התורה כולה והציווי והאזהרה חוזרים אל היסוד הזה, והוא שידיעתו במה שיהיה אינה מוציאה אותו האפשרי מטבעו, וזה קושי גדול לפי השגת שכלינו המצומצמים".

הרמב"ם מוכיח ממצות מעקה שידיעת הבורא אינה שוללת את חובת האדם להתנהג באופן "טבעי". להבנת הרמב"ם, הציווי לעשיית מעקה נובע מאפשרות הנפילה ומכאן ראיה שהידיעה אינה שוללת את הבחירה. נמצאנו למדים שישנה זיקה הדוקה בין תפיסת הרמב"ם בסוגיית הבחירה החופשית והיחס בינה ובין הגזירה והידיעה האלוקית, לבין פרשנותו לטעם מצות מעקה.[18]

על פי האמור, נוכל להבין את נטייתו של הרמב"ם לפסוק כמדרש תנאים לפטור בית הבקר ובית התבן ממעקה. לאור שיטתו ההגותית בשאלת הבחירה החופשית, פירש הרמב"ם שטעם מצוות מעקה הינו למנוע נפילה מהגג. ממילא, פסק הרמב"ם כמדרש תנאים כדי ליצור התאמה בין הבנתו בטעם המצוה, לבין גדריה ההלכתיים.