ביעור שביעית / הרב עמית משגב

א. פתיחה

הספרא דורש את הפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול":

" 'ולבהמתך ולחיה' - מה תלמוד לומר, ומה אם חיה שאינה ברשותך הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל? אילו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם, מה אני מקיים ביעור פירות שביעית בפירות אדם, אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם, וכשהוא אומר 'ולבהמתך ולחיה' מקיש בהמה לחיה - כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית" (בהר פרשה א הלכה א).

הברייתא מקישה בהמה לחיה ומחדשת שאסור לאדם לאגור פירות שביעית על מנת לאוכלם או להאכילם לבהמתו לאורך זמן, אלא בשעה שהפירות כלו לחיה מן השדה יש לבערם מן הבית. למעשה, דרשה זו מחדשת שני דינים: הדין הראשון הוא שאסור לאכול פירות שביעית לאחר שכלו מן השדה (ובכלל איסור זה אסור גם להאכילם לבהמתו), והדין השני הוא שיש חובה לבער את הפירות.

במאמר זה נעמוד על המחלוקת הגדולה שבין הראשונים באופן ביצוע הביעור תוך בחינת היחס שבין שני הדינים (חובת הביעור ואיסור האכילה).[1]

ב. אופן הביעור

הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל[2] פירש, שביעור פירות שביעית הוא השמדתם, וז"ל:

"היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד" (פ"ז, ה"ג).

כהבנת הרמב"ם משמע גם מדבריו של רש"י בפסחים:

"לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן - שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה" (נב. ד"ה משום שנאמר בארצך).

דבריהם עומדים בניגוד לדברי התוספתא המפרשת דרך ביעור שונה:

"מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומ': אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבא ויטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו" (פ"ח, ה"ד).

התוס' (פסחים נב: ד"ה מתבערין בכל מקום), והרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כ"ה, ז) הלכו בעקבות דברי התוספתא, וגרסו שהדרך לקיום ביעור שביעית היא הפקרת הפירות ולא השמדתם. שיטה זו אף עולה מגירסת הירושלמי, שגרס כנוסח המשנה שלפנינו בשיטת ר' יוסי: "אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור", בניגוד לרמב"ם שגרס: "אין אוכלין אחר הביעור". כלומר, לגירסת הירושלמי לדעת ר' יוסי יכולים כולם לזכות בפירות לאחר שנתקיימה בהם מצוות הביעור. כמובן, גירסה זו אפשרית רק אם מבינים שהביעור הוא הפקר, שלאחריו ניתן לזכות בפירות ולאכלם. בהמשך הדברים נעמוד על מקורו של הרמב"ם לאופן הביעור.[3]

ג. המקור לשיטת הרמב"ם

הגמרא במסכת בבא קמא (קא.) מביאה ברייתא בה מפורש כשיטת הרמב"ם:

"תא שמע: בגד שצבעו בקליפי שביעית - ידלק".[4]

עם זאת, בשו"ת שיבת ציון[5] (סימן ב' ד"ה ומה שהקשה) כתב, שלמרות הראיה מהברייתא, היות והרמב"ן הביא הוכחות מהמשנה והתוספתא שהביעור הוא הפקר, ומותר לאכול פירות שהופקרו גם לאחר הביעור, הרי שברייתא זו דחויה מההלכה. בנוסף, הוא עמד על כך שאפילו הרמב"ם עצמו לא פסק ברייתא זו,[6] והביא את הצעתו של הפני יהושע בפסחים שהרמב"ם החמיר רק מדרבנן לבער את הפירות מן העולם.[7]

כאמור, בתוספתא בשביעית מפורש כשיטת תוס' והרמב"ן, אולם לענ"ד מהמשנה בפסחים מוכח כשיטתם של הרמב"ם ורש"י. המשנה אומרת:

"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין - נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. כיוצא בו, המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו - חייב לבער. רבי יהודה אומר: צא והבא לך אף אתה" (נ.).

משנה זו מתארת אדם שעובר ממקום למקום ומתחייב בחומרות המקום ממנו יצא ובחומרות המקום אליו הגיע. המשנה קובעת שעליו לקיים את חומרות המקום ממנו יצא היות וזהו המנהג המחייב אותו, ומחדשת המשנה שעליו להקפיד גם על חומרות המקום אליו הגיע על מנת שלא לעורר מחלוקות ומהומות.

המשנה מזהה בין דין זה לבין דינו של המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שכלו, שחייב לבערם. היות והפירות יצאו ממקום בו עדיין מותר לאוכלם, החובה לבער נובעת רק מהבאתם למקום בו הפירות כבר כלו, וכך מוטלת על האדם חובה חדשה, שלא הייתה מוטלת עליו במקומו המקורי (בשלב זה) - לבער את הפירות. המשנה מחדשת חובה זו עקב החשש שאכילת פירות שבני המקום כבר ביערו (על פי דיני מקום זה) תיצור מחלוקות. לשיטת הרמב"ם ורש"י החשש ברור - בני המקום השמידו את כל הפירות שבמקום זה כבר כלו מן השדה, ולכן מי שאוכל פירות אלו נראה כעובר על הדין. לפיכך, המשנה מחדשת שהמוליך פירות ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב להשמיד את הפירות שברשותו, וזה יישום נוסף של הכלל "אל ישנה אדם מפני המחלוקת".

אולם, לפי שיטת התוספתא, בעקבותיה פסקו התוס' והרמב"ן שביעור שביעית מתקיים בהפקרת הפירות ולאחר ההפקר הזוכים בפירות רשאים לאוכלם, הרי בני המקום אליו הובאו הפירות ממשיכים לאכול את הפירות (ולא רואים על הפירות האם הם הופקרו או לא). היות וגם במקום שכלו הפירות מותר להמשיך באכילתם לאחר הביעור (ומן הסתם כך כולם עושים), קשה להבין כיצד הבאת פירות ממקום שלא כלו למקום שכלו עלולה לעורר מחלוקת ומדוע לחייב את המביא להפקיר את פירותיו, וצ"ע.[8]

ראוי לציין שהתוספתא בפסחים (פ"ג, הל' יד-יח) לא הביאה את הדוגמה של מוליך פירות שביעית, ונקטה בדוגמאות אחרות של שינוי ממנהג המקום, וא"כ אין סתירה בדעת התוספתא עצמה.[9]

לסיכום, היות והמשנה בפסחים חולקת על התוספתא בשביעית, הרמב"ם פסק כמשנה שביעור שביעית הוא כילוי הפירות, ולפי זה, גם הברייתא בב"ק שבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק מייצגת הבנה בביעור שביעית שאיננה דחויה כלל ועיקר.

ד. דין טעם כעיקר בפירות שביעית

במשנה בשביעית מובאות שלוש דעות ביחס למועד הביעור במקרה וכבש בחבית אחת שלושה מיני ירק שלכל אחד מהם זמן ביעור שונה:

"הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר: אוכלין על הראשון; רבי יהושע אומר: אף על האחרון; רבן גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו" (פ"ט, מ"ה).

הגר"א בביאורו על הירושלמי מסביר, שרבן גמליאל לא חש באיסור שביעית לדיני טעם כעיקר. לשיטת ר' אליעזר, שמבערים את כל החבית לפי מועד הביעור של המין המוקדם ביותר, יש לומר שדיני טעם כעיקר של כל התורה חלים גם על פירות שביעית. היות ופירות שביעית אסורים באכילה לאחר זמן הביעור,[10] הרי שעל ידי עירוב טעמם הם אוסרים את כל החבית ויש לבער את כל החבית במועד הביעור של המין שכלה ראשון.[11]

חידושו של ר' יהושע, שמגדירים את כל החבית על פי המין המאוחר ביותר טעון הסבר, שהרי לא מצינו בשום מקום שאיסור שקיבל טעם מהיתר הופך להיתר. שאלה זו הועלתה כבר בירושלמי שנשאר בקשיא:

"מה טעם דרבי ליעזר? הראשון נותן טעם באחרון. מה טעם דרבי יהושע? האחרון נותן טעם בראשון, וקשיא על דרבי יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון?" (פ"ט, ה"ד).

התוס' בפסחים מסבירים על פי התורת כהנים, שר' יהושע מסתמך על גזירת הכתוב מיוחדת המתירה לאכול את הפירות שנאסרו:

"...אך לרבי יהושע, תימה לר"י, איך מותר גוף אותם שכלו? ואומר רבינו תם דבתורת כהנים בפרשת בהר סיני פליגי בקראי, דתניא: מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית וכו' מכאן אמרו חכמים הכובש שלשה כבשים בחבית רבי אליעזר אומר כיון שכלה אחד מן השדה יבער הכל מן הבית, והיינו אוכלין על הראשון דבשמעתין... ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם המותרין. ומן השדה, משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם ממנו בשדה תאכלו אף האיסור שעמו" (נב. ד"ה הכובש שלשה כבשים).

לשיטת התוס', שהביעור הוא הפקר הפירות ולאחר ביצועו מותר לאכול את הפירות שהתבערו, יש להעיר שאין כל כך צורך בחידושה של גזירת הכתוב שהרי ניתן להפקיר את כל הפירות ובכך להתירם. אכן יש נ"מ במקרה שלא קיים את חובת הביעור והפירות הראשונים היו אמורים להאסר.[12]

לענ"ד, על מנת להסביר את דבריו של ר' יהושע ניתן להציע מהלך אחר, אם נקבל את שיטת הרמב"ם שביעור שביעית הוא השמדת הפירות. פירות שביעית אסורים ואוסרים בנותן טעם לאחר זמן הביעור, אולם, לפני מועד הביעור קיים בהם דין נוסף: "לאכלה ולא להפסד".[13] לפיכך, ר' יהושע גורס שהפירות שטרם הגיע מועד ביעורם אוסרים את הראשונים באיסור "לאכלה ולא להפסד", ועקב כך לא ניתן לבער את הראשונים. כלומר, לפנינו התנגשות בין שני דינים בהלכות שביעית: חובת הביעור ואיסור האכילה לאחר מועד הביעור מצד אחד, מול האיסור להפסיד ולהשמיד פירות שביעית לפני מועד הביעור, מהצד השני. בהתנגשות זו ר' אליעזר מעדיף את חובת הביעור ור' יהושע מעדיף את החובה לאכול את הפירות.

נראה שכך הבין גם הרימב"ץ בפירושו למשנה שם:

"ר' אליעזר סבר הראשון שכלה נותן טעם באחרון, ותנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם, ור' יהושע סבר האחרון עד שלא כלה נותן טעם בראשון שכלה, וכיצד מצי לבעוריה ואחרון מובלע בו. מיהו, קשיא לר' יהושע והיכי מצי למיכל אפי' האחרון והוא כבר בלע מן הראשון שכלה".

הרימב"ץ, שגרס כרמב"ם שביעור שביעית מתקיים בהשמדת הפירות, הסביר כדברינו, שאין אפשרות להשמיד את המין שכלה ראשון היות ובלוע בו טעם האחרון שעדיין אסור לכלותו. עם זאת גם הוא, בדומה לירושלמי, נשאר בקושיה מה ההיתר לאכול את המין שכלה ראשון. כלומר: אע"פ שלא ניתן לבער את המין הראשון צריך להבין מה מתיר לאכול אותו.

על מנת לענות על שאלה זו ניתן להציע שלושה הסברים:

א. איסור אכילת הפירות לא נובע מכך שהחיה לא מוצאת פירות אלו בשדה, אלא מהעובדה שהפירות לא התבערו. כלומר, רק המצוה לבער מתחדשת כשהפירות כלו מן השדה ולא איסור האכילה. איסור האכילה נובע כשלב שני, מכך שהפירות שהיו אמורים להתבער ולא התבערו. לפיכך, אם מסיבה הלכתית לא הייתה אפשרות לבער, ואף היה אסור לבער, לא חל איסור אכילה על הפירות.[14] ייתכן שבנקודה זו חולק ר' אליעזר ולדעתו גם חובת הביעור וגם איסור האכילה נובעים מכך שאין יותר פירות בשדה, ולכן, לשיטתו, הפרי הראשון נאסר ואוסר את האחרון באכילה, ומשזה נאסר שוב אין בעיה להשמידו שהרי כעת אינו עומד לאכילה ואין בכך פגיעה בדין "לאכלה ולא להפסד".

ב. ר' יהושע מבכר את חובת "לאכלה ולא להפסד", על פני האיסור לאכול פירות שביעית שלא התבערו.[15] במסגרת הסבר זה יש להוסיף שהנחת הפירות ואי אכילתם כמוה כהפסד ולכן אין אפשרות 'לקיים שניהם'. לכאורה, ניתן היה להציע שיש להמתין עד למועד ביעורו של המין האחרון ואז לבער את הכל, אולם הירושלמי (פ"ז, ה"א) עומד על כך, שר' יהושע איתן בדעתו גם כאשר המין האחרון הוא מין שאינו כלה מן השדה, והמשמעות היא שבמקרה כזה ניתן לאכול לעולם גם פירות שכלים מן השדה, אם הם קיבלו טעם מפירות שלא כלים.

ג. ר' אליעזר ור' יהושע חולקים בעצם דין הביעור: ר' אליעזר הבין ביעור שביעית כהפקר, ואילו ר' יהושע הבין שביעור שביעית הוא השמדת הפירות. ממילא ברור שלפי ר' אליעזר ניתן לבער ע"י הפקרת כל המינים כבר בזמנו של המין הראשון, מבלי לפגוע בדין "לאכלה ולא להפסד". כאמור לעיל, בעל שו"ת שיבת ציון עמד על כך שיש מחלוקת תנאים בהגדרת ביעור שביעית בין הברייתא המובאת בב"ק שבגד הצבוע בקליפי שביעית ישרף לבין התוספתא בשביעית, ואם כן, אפשר שהמחלוקת היא מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע.

הד למחלוקת כזו ניתן למצוא במחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע במשנה (פ"ה, מ"ג) האם מה שגדל אחר מועד הביעור שייך לעניים, ובירושלמי (פ"ה, ה"ב) המזהה בין מחלוקת זו לבין מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי (פ"ט, מ"ח) האם עניים אוכלים אחר הביעור. ר' אליעזר ור' יהודה סברו שמה שגדל אחר הביעור שייך רק לעניים ושרק הם רשאים לאכול אחר הביעור, ור' יהושע ור' יוסי סברו שלא. לפיכך, היות ולר' אליעזר התורה מעניקה לעניים את הפירות לאחר הביעור מסתבר שמטרה זו מושגת באמצעות הפקרתם. במקביל, לר' יהושע היות ולאף אחד אין היתר לאכול אחר הביעור (לפי גירסת הרמב"ם), מסתבר שיש להשמיד את הפירות.[16]

כמו כן, במסגרת שיטת רבן גמליאל, שהלכה כמותו, ישנן שתי גירסאות: "כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית", כגירסת המשנה לפנינו, לעומת "יבער מינו מן הבית" כגירסת המשנה בירושלמי. כלומר, "יבער מינו מן הבית" משמע הפקר, בדומה לביעור מעשרות, וזו אכן שיטת הירושלמי, ואילו "יבער מינו מן החבית", כגירסת הבבלי בפסחים (נב.), משמע השמדה.

עם זאת, יש להסתייג מעט מאפשרות זו משום שניתן היה לצפות שמחלוקת בסיסית כל כך תהיה מפורשת במשנה.

נראה שהבנת מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע כמחלוקת בשאלת היחס בין דין "לאכלה ולא להפסד" ובין איסור אכילת פירות שביעית לאחר מועד ביעורם, עולה בסוגיית הגמרא בפסחים (נב.). הגמרא שם דנה במחלוקתם של ת"ק ור' יהודה לגבי מוליך פירות שביעית:

"כיוצא בו המוליך פירות שביעית וכו'. ולית ליה לרבי יהודה הא דתנן: נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? ...אלא, אמר רב אשי: בפלוגתא דהני תנאי דתנן: הכובש שלשה כבשין בחבית אחת, רבי אליעזר אומר: אוכלין על הראשון, רבי יהושע אומר: אף על האחרון, רבן גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה - יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו".

למרות פשט המשנה - כפי המופיע לפנינו - הנחת הגמרא היא שר' יהודה מחמיר ודורש לבער את הפירות שהובאו ממקום בו טרם כלו, ות"ק הוא המיקל שאין צורך לבערם (הגמרא משנה את הגירסה במשנה). לאור זאת, הגמרא מנסה להבין את המחלוקת שבין ת"ק לר' יהודה, ורב אשי מציע להעמיד את מחלוקתם בשאלת דין הכובש שלשה כבשים בחבית. לכאורה אין קשר בין המחלוקות, וגם העובדה שבמשנת שלשה כבשים בחבית יש שלוש דעות, ובמשנה בפסחים רק שתיים, מערפלת את ההקבלה.[17]

לפי הבנת הרמב"ם שביעור שביעית פירושו השמדת הפירות, ולפי ההסבר שהצענו שמחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע היא בשאלה האם להעדיף את חובת הביעור ואיסור האכילה או את חובת האכילה ואיסור ההפסד, נראה שדבריו של רב אשי מכוונים היטב, וכפי שיתבאר.

המשנה דנה במקרה של מוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שכלו, והמחלוקת היא האם חייב לבערם מדין "אל ישנה מפני המחלוקת", או שמותר לו לאכלם משום שהם הובאו ממקום בו הפירות מותרים. היות והפירות לכשעצמם מותרים באכילה חל עליהם דין "לאכלה ולא להפסד", ואם כן, לפנינו מקרה נוסף של התנגשות בין חובת ביעור מסיבה חיצונית - "חומרי מקום שהלך לשם", לבין איסור הפסד הפירות. כעת, קל לזהות בין ר' יהודה שדורש לבער את הפירות כדין המקום בו הם נמצאים, ובכך לוותר על דין "לאכלה ולא להפסד", לבין ר' אליעזר[18] שדרש להשמיד את כל החבית במועד הביעור של המין שכלה ראשון. במקביל, ת"ק שמעדיף את דין "לאכלה ולא להפסד" הולך בדרכו של ר' יהושע, שהתיר לאכול את כל החבית לפי מועד הביעור של המין האחרון, וזאת משום שביכר את החובה לאכול על פני חובת ביעור חיצונית (טעם הראשון באחרון), ודו"ק.[19]

ה. פירות שביעית - איסור וקדושה

המשנה (פ"ז, מ"ז) עוסקת במקרה נוסף של חובת ביעור עקב נתינת טעם: כאשר ורד של השנה השביעית נכבש בשמן של השנה השישית, ניתן ללקט את הורד מתוך השמן ולאוכלו. לעומת זאת, אם ורד של השנה השביעית נכבש בשמן של השנה השמינית, הרי שהתערובת חייבת בביעור. הירושלמי (פ"ז, ה"ב) שואל מה החילוק בין המקרים, ור' אבהו מציע בשמו של ר' יוחנן שבמשנה מסתתרת מחלוקת תנאים. ר' זעירא מעלה אפשרות אחרת; לשיטתו, יש הבדל בין שמן של שישית שלא מקבל טעם מורד של שביעית, לבין שמן של שמינית שמקבל טעם מורד של שביעית.

הרמב"ם בפירוש המשניות (ובעקבותיו הפנ"מ על הירושלמי) מסביר, ששמן של שישית לא מקבל טעם מהורד, בניגוד לשמן של שמינית שהוא שמן חדש שמקבל ממנו טעם.[20] לאור המשנה והירושלמי ניסח הרמב"ם (פ"ז, הל' כא-כב) את הכלל הקובע לענין חובת הביעור: "זה הכלל: פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם". בנוסף, הוא מביא נ"מ נוספת לדיני טעם כעיקר בשביעית - החובה לנהוג בתערובת בקדושת שביעית:

"פירות שביעית, אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם, אינן בכלל איסורי תורה, שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו" (הל' מאכלות אסורות פט"ו, ה"ח).

כלומר, הרמב"ם פוסק שדין טעם כעיקר בשביעית, משמעותי לשני עניינים:

א. דבר שקיבל טעם שביעית יש מצוה לבערו.

ב. דבר שקיבל טעם שביעית יש לנהוג בו קדושת שביעית.

לאור הנ"ל נוצרת סתירה כפולה ברמב"ם שפסק כר"ג (פ"ז, ה"ו), שכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית - פסיקה שמתעלמת מדין טעם כעיקר. פעולת הביעור של כל מין לפי המועד שהוא עצמו כלה מן השדה, מתעלמת מכך שהמין האחרון, שטרם כלה, אוסר את הראשון בקדושת שביעית, דהיינו, אוסר מלהשמידו. במקביל, המין הראשון שכלה נותן טעם באחרון ומחייבו בביעור (וככל הנראה גם אוסרו באכילה), ואם פוסקים כך בורד ושמן, כיצד מותר להמשיך ולאכול את הכבושים בחבית אחר מועד הביעור של המין הראשון.

על פי דברי הגר"א בפירושו על הירושלמי הסברנו ששיטת רבן גמליאל היא שאין דין טעם כעיקר בשביעית. אם נחדש, בניגוד להסברו של הגר"א, שרבן גמליאל גורס שדין טעם כעיקר קיים בשביעית (הן לענין החלת קדושת שביעית והן לענין חובת הביעור ואיסור האכילה לאחר מועד הביעור), נוכל ליישב את פסקיו של הרמב"ם בעזרת חילוק בין המקרים.

ההלכות מהן הוכחנו שיש טעם כעיקר בשביעית, לענין קדושת שביעית וחובת הביעור, עוסקות כולן במקרים בהם פירות שביעית נותנים טעם בדבר שאינו קדוש בקדושת שביעית. במשנת שלושה כבשים בחבית, יש התנגשות בין שתי הלכות של שביעית עצמה, ולכן רק במקרה זה חלק רבן גמליאל וגרס שאין להתחשב בטעם של שביעית.

שיטת רבן גמליאל היא שבניגוד לפירות מהשנים השישית או השמינית, פירות שביעית לא יכולים לקבל טעם של שביעית מפירות שביעית אחרים, אפילו אם יש נפקא מינה בין שני המינים.

רבן גמליאל, בשונה מר' אליעזר ור' יהושע, סבר שטעם שביעית אינו אוסר באכילה פירות שאינם של שביעית אלא הופך אותם לפירות שביעית, וממילא הם מתחייבים בביעור בעצמם ונאסרים באכילה.[21] לפיכך, כאשר פירות שביעית שמועד ביעורם מוקדם נותנים טעם בפירות שביעית אחרים - שמועד ביעורם מאוחר - הם לא משנים אותם כלל כי מדובר כבר בפירות שביעית שיש להם מועד ביעור.[22]

ייתכן שניתן לדייק כי טעם כעיקר בשביעית אינו אוסר אלא הופך את האוכל לקדוש בקדושת שביעית מדברי הרמב"ם:

"פירות שביעית, אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם, אינן בכלל איסורי תורה, שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו" (הל' מאכלות אסורות פט"ו, ה"ח).

והשיג הראב"ד:

"א"א ויש ביעור אחר בפירות שביעית, שהוא לשריפה או לקבורה והוא שיכלה המין האחרון שבאותה הארץ משלש ארצות החלוקות לביעור, ואותו זמן בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם".

הרמב"ם פוסק ששביעית במינה בכלשהו משום שאיננה איסור מאיסורי תורה, אלא מחילה חובת אכילה בקדושת שביעית. סביר להניח, שבניגוד להשגת הראב"ד אין לצמצם את דבריו של הרמב"ם לתקופה שלפני מועד הביעור, משום שהרמב"ם לא עשה כך, וגם ההגדרה מובאת בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות שביעית.[23] לפיכך, יש להבין שפירות שביעית מחילים קדושת שביעית בפירות שקיבלו את טעמם, וקדושה זו כוללת את האיסור "לאכלה ולא להפסד" לפני מועד הביעור, ואת חובת הביעור ואיסור האכילה בשלב שני.

מקור לשיטת הרמב"ם יכולה להוות הגמרא בנדרים:

"יש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש - לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם - נתנו בהם חכמים שיעור; אמרו לו: והלא שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה! אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה - בנותן טעם" (נח.).

הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כ"ה, ז) מציין סוגייה זו כראיה לשיטתו. לפי הבנתו, מסקנת הגמרא היא ששביעית לא בטלה בתערובת לפני הביעור, מאחר והיא דבר שיש לו מתירין, שהרי ניתן להפקיר את הכל במועד הביעור ולהתיר. הר"ן שם (ד"ה אמר, אבל) הסביר אחרת את הגמרא: לדעתו, תערובת שביעית היא דבר שיש לה מתירין כי ניתן לאכול אותה לפני מועד הביעור. למרות שדין דבר שיש לו מתירין בהוראתו המקורית הוא שעכשיו הדבר אסור אולם בעתיד הוא יהיה מותר (ולכן אינו מתבטל), הר"ן ככל הנראה מתבסס על ההסבר שלו (נדרים נב. ד"ה וקשיא להו) בדין דבר שיש לו מתירין. לשיטתו, דבר שיהיה מותר בעתיד נחשב כבר כעת להיתר, והיתר בהיתר לא בטל משום שאין התנגשות בין שני גורמים (מעין סברתו של ר' יהודה שמין במינו לא בטל). לפי זה, שביעית, שכבר כעת היא מותרת לכל, קל וחומר שאינה מתבטלת לפני מועד הביעור "כדבר שיש לו מתירין".

באופן דומה למהלכו של הר"ן, הרמב"ם - שלשיטתו שביעית אסורה באכילה לאחר מועד הביעור ולכן איננה דבר שיש לו מתירין כפשוטו - עושה צעד נוסף, ומחדש ששביעית איננה סוג של איסור ולכן היא איננה בטלה, בכל שכן מדבר שיש לו מתירין שאינו בטל.

לפי מהלך זה, ששביעית איננה איסור ופירות שקיבלו טעם שביעית הופכים להיות בעצמם פירות שביעית, פירות שאינם של שביעית שקיבלו פעמיים טעם מפירות שביעית שמועד ביעורם שונה, יתבערו לפי מועד הביעור של המין שנתן בהם את טעמו ראשון ולא לפי מועד הביעור המוקדם מבין שני המינים. כלומר, לאחר שהפירות קיבלו פעם אחת טעם של שביעית הם הפכו לפירות שביעית ונקבע להם מועד ביעור מסוים. לפיכך, הטעם השני חסר משמעות משום שהפירות מוגדרים כבר כפירות שביעית, ובשל כך חובת הביעור תקבע לפי המין הראשון שנתן את טעמו.

ו. ירק בשמן

המשנה דנה במקרה נוסף של תערובת שביעית:

"אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. רבי שמעון מתיר" (פ"ח, מ"ז).

הרימב"ץ שם מפרש:

"אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביא את התרומה לידי פסול. פי', שהתרומה נאכלת לעולם, אבל השביעית עד הביעור ותו לא".

פירוש זה דומה לדבריו של רש"י במסכת זבחים (עה:). הגמרא שם משווה בין דברי המשנה אודות בישול ירק שביעית בשמן של תרומה, לבין התוספתא (שביעית פ"ו, הכ"א): "אין לוקחין תרומה בדמי שביעית שלא יביאוה לידי פסול, ור' שמעון מתיר", ורש"י מפרש:

"שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה - מפני שממעט בזמן אכילת התרומה, ומביאה לידי איסור אכילה שצריכה שתתבער מן העולם קודם שתכלה לחיה שבשדה. ותרומה זו מתבואת שאר שני שבוע הייתה, וזמן אכילתה לעולם דאילו שביעית לאו בת תרומות ומעשרות היא".

לשיטת רש"י שביעור שביעית הוא השמדת הפירות, אכן קל להבין כיצד שביעית ממעטת בזמן אכילת התרומה. אולם, לשיטת הרמב"ן והתוס' קשה, שהרי מותר לאכול פירות לאחר מועד הביעור במידה והפקירם.

לכאורה, ניתן היה לדחות שיש חשש שלא יפקיר את הפירות. אולם, הגמרא שם מחלקת בין אשם שנתערב בשלמים שיש לו תקנה ברעיה, לבין ירק של שביעית בשמן של תרומה שאין לו תקנה. כלומר, הגמרא כלל לא מעלה על דעתה את האפשרות להפקיר את הפירות על מנת להתיר את אכילתם לאחר מועד הביעור, הפקר שבזכותו לא יתמעט זמן אכילת התרומה.[24]

למרות שהסוגייה תומכת בשיטת רש"י והרמב"ם במהות הביעור, דווקא הרמב"ם בפירוש המשניות בשביעית הסביר את המשנה האוסרת לבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה בדרך אחרת, לפיה נדחית הראיה לטובתו. הרמב"ם מפרש:

"שלא יביאנו לידי פסול, לפי שאם נפסל מחמת התרומה ישרף הכל, ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו".

כלומר, הרמב"ם פירש שהתרומה ממעטת באכילת השביעית ולא שחובת הביעור של השביעית ממעטת באכילת התרומה. פירוש זה מתרץ את הקושיה על התוס' והרמב"ן, משום שלענין פסילת השביעית על ידי התרומה ההיתר לאכול לאחר הביעור בשביעית לא מעלה ולא מוריד.[25] עם זאת, הניסוח "אין לוקחין תרומה בדמי שביעית שלא יביאוה לידי פסול", מוכיח כפירושו של רש"י, שהרי "יביאוה" פירושו שדמי השביעית (רבים) יביאו את התרומה (יחיד נקבה) לידי פסול. מאידך, היות ושיטת התוספתא בשביעית היא שביעור שביעית הוא הפקר ולא השמדת הפירות, עדיף לפרש את התוספתא כרמב"ם שהתרומה פוסלת את השביעית, שהרי לשיטתה השביעית לא ממעטת בזמן אכילת התרומה שכן ניתן לזכות בתערובת לאחר ההפקר ולהמשיך לאוכלה.

אולם, יש לשאול על הרמב"ם, שלשיטתו ביעור שביעית הוא השמדת הפירות, מדוע הוא פסק דין זה רק בהלכות שמיטה ויובל (פ"ה, ה"ד) במסגרת האיסורים להפסיד שביעית, ולא הזכירו בהלכות תרומות, שעירוב כזה עלול למעט בזמן אכילת התרומה.

נראה להציע שפסיקתו של הרמב"ם מושתתת על דברי המשנה שהלכה כרבן גמליאל במשנת ג' כבשים בחבית. לעיל שאלנו, כיצד ניתן לפסוק שטעם כעיקר בשביעית מחיל קדושת שביעית, ומחייב בביעור, ומצד שני לפסוק שכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, ללא התחשבות בנתינת הטעם של הראשון באחרון.

החילוק שהצענו היה בין מקרה בו התערובת היא של פירות שביעית ושמינית, לבין מקרה בו עורבבו שני מינים הקדושים בקדושת שביעית. על מנת להסביר את החילוק, דייקנו בדברי הרמב"ם ששביעית איננה איסור, ולכן טעם שביעית לא אוסר אלא הופך את הדבר בו הוא ניתן לקדוש בקדושת שביעית, קדושה שיש לה מספר נפקא מינות. מכח חידוש זה העלינו, שאם שביעית נותנת טעם בדבר סתמי הוא הופך לקדוש בקדושת שביעית. אולם, דבר שכבר קדוש בקדושת שביעית אינו יכול להפוך פעם נוספת לקדוש בקדושת שביעית, גם אם יש פער במועד הביעור בין שתי קדושות אלו.

לפי זה, ניתן להציע שגם תרומה, שכבר קדושה בקדושת תרומה, לא יכולה להפוך לקדושה בקדושת שביעית. כלומר, תרומה שיש בה טעם שביעית לא מתחייבת בביעור, ולכן הרמב"ם לא היה יכול לפרש שהשביעית ממעטת באכילת התרומה, אלא נאלץ להסביר שיש חשש שלאחר עירוב השביעית עם התרומה תיפסל התרומה ובכך ייפסדו פירות השביעית. יש לזכור שבתרומה, בניגוד לשביעית, יש גם איסור בנוסף על הקדושה והיא אוסרת ככל איסורי תורה (ומדרבנן גזרו שתתבטל רק במאה), ולכן אם מערבים תרומה בשביעית והתרומה נטמאת, השביעית נאסרת באכילה, למרות שהשביעית לא אוסרת את התרומה באכילה לאחר מועד הביעור.