מתי אירעה פרשת בלעם? / אוריאל כהן

א. וממדבר מתנה

בפרשת חוקת אנו קוראים:

"באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם, וממדבר מתנה: וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות: ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן" (במדבר[1] כ"א, יח-כ).

ישנם פירושים רבים, ומדרשים רבים אף יותר, לפסוקים אלו. נראה שהפשט הוא כדברי הרשב"ם: "וממדבר מתנה - לפי הפשט כל אילו שמות מקומות של נסיעה וחנייה",[2] כמו שנראה בהקבלה בין פרשות מסעי ודברים ובין פסוק זה:

ואכן כך כותב האבן עזרא בפירושו:

"ודע כי אשד הנחלים, והמדבר הנקרא באר, ומתנה ונחליאל - כולם מקומות, ויש להם שם כלל, והוא עלמון דבלתימה (ל"ג, מו), כי כן כתוב בפרשת אלה מסעי. או אלה שמות מקומות עברו עליהם במסע אחר, והרי העברים לפני נבו, הוא הבמות והגיא אשר בשדה מואב, והעד שאמר הכתוב, כי מהגיא נסעו אל ערבות מואב מעבר לירדן ירחו (כ"ב, א). וכתוב כי מהר העברים נסעו אל ערבות מואב על ירדן ירחו (ל"ג, מח)...".

ב. זיהוי מקומות

מהם המקומות המוזכרים בפסוקים אלו? כדי לזהות חלק מהמקומות נסתכל בפרשייה כולה. הפרשייה מתחלקת לשלושה חלקים:

"ויסעו בני ישראל ויחנו באבת: ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על פני מואב ממזרח השמש: משם נסעו ויחנו בנחל זרד: משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבל האמרי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי:

על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון: ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב: ומשם בארה[3] הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים: אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם

וממדבר מתנה: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות: ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן".

החלק הראשון הוא רשימת מקומות שבהם חנו בני ישראל. לעומת זאת, החלק השני מובא אגב הזכרת נחל ארנון. בתחילתו מובאת פרשייה מספר מלחמות ה' על הנחל עצמו, ובסופו מובא סיפור הבאר, היוצאת מאותו מקום (כדברי אונקלוס: "ומתמן אתיהיבת להון בירא"). החלק השלישי חוזר לרשימת מסעות בני ישראל. לפי חלוקה מבנית זו ניתן להבין שהחלק השני אינו חלק מסדר המסעות.

הבנה כזו גוררת בעקבותיה פירוש מעניין לזיהוי "המדבר" המופיע בפסוק י"ח (תחילת הפיסקה השלישית). המדבר הוא אותו המקום הקודם שמוזכר שבו חנו ישראל – "עבר ארנון אשר במדבר", אולם, לא נכתב בפסוקים על איזה עבר של הארנון מדובר.

בהמשך פרשה זו נמצא ביטוי דומה:

"ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (כ"ב, א).

ברור שכאן[4] (ובעוד מקומות רבים בהם מדובר על עבר הירדן) מדובר על עבר הירדן המזרחי, בו הם נמצאים. ניתן לומר, שגם כאן מדובר על העבר בו הם נמצאים, ככל הנראה העבר הדרומי של הארנון, הנמצא במדבר.

את "מתנה" נזהה בדומה לדברי הפרשנים כמקום נתינת הבאר לישראל,[5] ע"פ הפסוק: "הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים" (כ"א, טז).

"נחליאל", לדעתי, הוא נחל ארנון, שתואר בתחילת הפרשייה:[6]

"כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי: על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון: ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב"

הפרשייה מסתיימת ב"ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן". המילה ישימון מזכירה כמובן מקום נוסף הנמצא בסיום מסעות בני ישראל:

"ויחנו על הירדן מבית הישימת עד אבל השטים בערבת מואב" (ל"ג, מט).

וכך מפרש הראב"ע:

"מבית הישימת - הוא הגיא הנשקף על פני הישימון...".

בהמשך נפרש את הפסוק בצורה דומה (אך שונה) לפירושו של הראב"ע.

ג. בלק ובלעם

בפרשת בלק, עומד בלק במספר מקומות עם בלעם:

"ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנן אשר בקצה הגבול" (כ"ב, לו).

"ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" (כ"ב, מא).

"ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם: ויקחהו שדה צפים אל ראש הפסגה ויבן שבעה מזבחת ויעל פר ואיל במזבח" (כ"ג, יג-יד).

"ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלקים וקבתו לי משם: ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן" (כ"ג, כז-כח).

ניתן לראות שישנו דמיון גדול בין שמות המקומות הללו ובין המקומות שהוזכרו קודם בפסוקי "ממדבר מתנה":

בלק לקח את בלעם לשלושת המקומות האחרונים כדי שיוכל לראות את ישראל ולקללו. גם המקום הראשון, נחל ארנון, קשור לנוכחות בני ישראל. בלעם הגיע מארם נהרים שבצפון. ככל אדם רגיל, יכול היה בלעם לעבור דרך האזור בו נמצאו בני ישראל. אך בלק, כמלך מואב, לא יכול היה להתקרב יתר על המידה למחנה בני ישראל. הם נפגשים בעיר מואב, על נחל ארנון, כיוון שזהו המקום הצפוני ביותר אליו בלק יכול להגיע.

כבר נאמר לעיל, שהמקומות המופיעים בפסוקי "וממדבר מתנה" הם מסעות בני ישראל עד לחנייתם הסופית בבית הישימות. ההקבלה בין שתי הפרשות היא מוחלטת, ואף סדר המקומות זהה. ניתן להסיק אם כך, שפרשת בלק ובלעם לא הייתה לאחר פרשת חוקת, אלא במקביל לה. ככל הנראה, הלכו בלק ובלעם אחרי בני ישראל מגבול מואב ועד לחנייתם האחרונה[7] במהלך כיבוש ארץ סיחון מלך האמורי.

הסבר זה מאיר באור חדש שתי נקודות המופיעות בתחילת פרשת בלק:

1. חששם של המואבים

התורה מספרת לנו שהמואבים חוששים ש"עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה" (כ"ב, ד). לפי סדר הכתובים חשש זה רחוק מעט; כל בני ישראל חונים על שפת הירדן במגמה לחצותו,[8] ומדוע שיפנו פתאום לכיוון ממלכת מואב? לפי הסברנו, המואבים אינם יודעים עדיין מהי מגמתם של הכובשים החדשים. הם חוששים, שברגע שבני ישראל יסיימו לכבוש את ממלכת סיחון, הם יפנו חזרה למואב.

2. האמורי

"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי" (כ"ב, ב).

רוב המפרשים הסבירו שה"אמורי" הוא - "שני מלכי האמורי" - סיחון ועוג. אך ר' יוסף בכור שור, המלבי"ם ורבותינו בעלי התוספות הסבירו שמדובר על סיחון בלבד. אמנם, ניתן להסביר שבלק ראה רק את המתרחש מעבר לגבולו ולא מעבר לכך, אך לפי הסברנו הדבר פשוט, בזמן בו בלק רואה את הדברים, רק סיחון הושמד.

ד. פסגה ופעור

בפסוקים בפרשת בלק מופיעים שני מקומות שונים: ראש הפסגה וראש הפעור. לעומת זאת בפסוקי "וממדבר מתנה" מופיע רק ביטוי אחד - ראש הפסגה. ראש הפעור כלל לא נזכר כאן. כיצד מקום אחד מתפצל לשניים?

נראה לי שישנן שתי פסגות הקרובות אחת לשנייה. האחת היא פסגת הר נבו, והשנייה היא פסגת פעור המשקיפה אל בית הישימות. כך ניתן להסביר גם את הפסוק הבא:

"ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו... וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה': ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור" (דברים ל"ד, א-ו).

ראש הפסגה אינו בית פעור, אלא מולו. כאשר מתואר מחנה ישראל הנע (בפסוקי "וממדבר מתנה") – שני המקומות מתאחדים. מחנה ישראל כה גדול, עד שהוא מכסה את שניהם. במצב כזה שתי הפסגות נקראות בפשטות - ראש הפסגה. לעומת זאת, בלק ובלעם הולכים עם פמליה צנועה של שרי מואב. במצב כזה ניכר, כי למרות שהמקומות קרובים, הם אינם זהים.[9]