הונאת הגר - עיון במקרא ובמכילתות* / חיים שוורץ

א. פתיחה

מושג הגר מוזכר פעמים רבות במקרא; הן בחלקי הפרוזה: אברהם מכנה את עצמו "גר ותושב", הקב"ה מבשר לאברהם כי "גר יהיה זרעך" בברית בן הבתרים, בני ישראל גרים במצרים, שלמה משתמש בגרים לבניית המקדש ורות הגרה המואבייה; והן בחלקי החוק: התורה מרבה בציוויים על שמירת הגר,[1] ומזכירה שיש לדאוג לרווחתו.

לאורך הדורות למדו חכמים את דברי התורה שבכתב ודרשו אותם, או ליתר דיוק, עשו שני דברים:

א. פרשו את המקרא במובן הבסיסי של המילה: פרשנות מילים והבנה תחבירית של הפסוקים.

ב. פרשו את המקרא במובן הרחב: העלאת 'מחשבת המקרא' והעניינים המהותיים העומדים בבסיס הפסוקים.

במאמר זה נבחר פרשה קצרה בתורה העוסקת בהונאת[2] הגר ולחיצתו, וננתח פרשה זו תוך ניסיון לרדת לעומקם של פסוקים - ל'מחשבת המקרא'. לאחר מכן נמשיך למדרשי ההלכה הדורשים פסוקים אלו, ונראה כיצד למדו חז"ל את האיסור בשני רובדי הפרשנות: הפרשנות הבסיסית והפרשנות הרחבה והעמוקה.

ב. ניתוח המקראות

ציווי ביחס לגר אנו מוצאים בספר שמות:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כ"ב, כ).

תחילה נעמוד על מספר קשיים ועניינים לא ברורים בפסוקים, ולאחר מכן נציע את הנראה לעניות דעתינו.

"וגר"

התורה פותחת את הפרשה בוי"ו החיבור, ונראה שיש לקרוא את הפסוקים על רקע הציווי הקודם:[3] בפסוק יט, הפסוק הקודם לפסוקנו, אנו קוראים "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו". סביר לומר שסמיכות הציווי ביחס לגר באה להנגיד בין הפסוקים, לאמר: אמנם את הזובח לאלהים יש להחרים, אבל בגר, אף על פי שזבח בעבר לאלהי נכר, אין לפגוע בכי הוא זה (אב"ע ומפרשים נוספים).

"לא תונה ולא תלחצנו"

התורה מציינת שני איסורים: איסור הונאה ואיסור לחיצה. ראשית נברר כל ציווי בנפרד, ולאחר מכן ננסה להבין את היחס בין שני הציוויים.[4]

איסור הונאה - בעולמם של חז"ל אנו מכירים שני סוגי אונאות: אונאת דברים - הצקה, הרגזה והקנטה. ואונאת ממון - רמאות ומרמה. ונחלקו הפרשנים באיזו הונאה מדובר בפסוק זה:

א. הונאת דברים - ישנן מספר סיבות הדוחפות להבנה זו, או לפחות לכיוון שלא מדובר בהונאת ממון. הרשב"ם כאן מבאר כי הונאת ממון צריכה אמנם חיזוק מיוחד בגר הנתון למצוקה כלכלית, אך באופן בסיסי היא אסורה לכלל ישראל והגר בתוכם,[5] ולכן אין לכאורה סיבה לציווי מיוחד בגר. ר' עמוס חכם, בפירוש 'דעת מקרא' על אתר, טוען שכיוון שאיסור לחיצה כולל בתוכו איסור הונאת ממון, סביר שאיסור הונאה בפסוק מתייחס גם לאונאת דברים כלפי הגר.

ב. הונאת ממון - ממקבילות רבות במקרא,[6] נראה שהונאה ולשון "תונה" מתייחסות ספציפית לעושק ממון.[7] לאור המקבילות הרבות נראה כי פשט הפסוק מדבר בהונאת ממון.

איסור לחיצה - ר' עמוס חכם, בפרוש 'דעת מקרא' על אתר, סובר ש"לשון 'תלחצנו' הוא הגדרה כללית הכוללת כל מיני עינויים ועושק, ובכלל זה עושק ממון.

ע"פ דברינו, פירוש הפסוק הוא כזה: אסור להונות את הגר מבחינה כלכלית, כלומר, לרמות אותו, ואסור ללחוץ אותו בדרכים אחרות. אולם, נראה כי השימוש במילה 'תלחצנו' מקפל בתוכו משמעות נוספת:

הרשב"ם והחזקוני (על אתר) מפרשים שאיסור הלחיצה הוא "לעשות מלאכתך", ועל ידי בחינה ספרותית נוכל להרחיב את פירושם. המקום האחרון בו פגשנו את השורש 'לחץ' הוא בלחץ מצרים את ישראל: "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם" (שמות ג', ט).[8] כלומר, כשהתורה מזהירה על הונאת הגר היא רומזת לעינוי שעבר עם ישראל, והדברים נאמרים פחות או יותר בפירוש בנימוק המובא לאיסור: "כי גרים הייתם בארץ מצרים".[9]

"כי גרים הייתם בארץ מצרים" - בין סימפטיה לאמפתיה

כפי שהערנו לעיל, האיסור על התעללות בגר מופיע גם בהמשך הפרשה (כ"ג, ט), ונציג את הפסוקים בסמיכות על מנת להשוותם:

כ"ב, כ - "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים"

כ"ג, ט - "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

בפרק כ"ג ההקשר המדובר הוא הנחיות לשופט, והאיסור הינו איסור לחיצה, כשאיסור הונאה לא מוזכר. ההוספה המרכזית שיש בפרק כ"ג לעומת פרק כ"ב היא "ואתם ידעתם את נפש הגר".

נחמה ליבוביץ[10] מסבירה שמאחורי כל פסוק עומד טעם אחר לאיסור לחיצת הגר: הפסוק בפרק כ"ב מדבר על מעין שוויון בין גרים לבין יהודים מלידה, ואילו הפסוק בפרק כ"ג מדבר על הזדהות שיש לחוש ביחס לגר: "ואתם ידעתם את נפש הגר" - הפסוק פונה לציבור שאינו גר, ציבור זה צריך להזדהות עם הגרים. במילים אחרות, בפרק כ"ג היחס של הישראלי לגר צריך להיות יחס של סימפטיה - הבנה למצב האחר ('ואתם ידעתם'); ואלו בפרק כ"ב מדובר על אמפטיה - כניסה טוטאלית למצבו של האחר, מעין שוויון. ונרחיב בדבר: הפסוק בפרק כ"ב מדגיש שגם אנו, כולנו, היינו גרים, ולכן, כאשר ירצה ישראל להונות גר צריך הוא לדעת שה'תשתית העובדתית' עליה הוא מתבסס כשהוא מענה את הגר רעועה היא, משום שהוא עצמו אינו טוב ממנו.[11] לעומת זאת, הפסוק שבפרק כ"ג מנמק את הציווי ברובד ההזדהות; אסור ללחוץ את הגר משום שאנו יודעים שאין זה נעים להיות נלחצים. אין 'הכרח' הגיוני שלא ללחוץ את הגר כמו בפסוק הקודם, הציווי הינו להרגיש הזדהות עם מצבו של הגר כמצופה מכל אדם מוסרי.

נראה כי ניתן לתלות הסברים אלו בהקשר הפסוקים. בפרק כ"ב נקודת המבט היא מכיוונו של הקב"ה, אשר אומר שאכן אין הבדל בין גרים לישראלים, ואלו בפרק כ"ג מדובר בציווי לדיינים, כאשר מנקודת מבט חברתית זו אכן עומדים הגרים במישור אחר, ואינם שווים ליהודים הוותיקים.[12]

לסיכום חלק זה: ראינו שהתורה פותחת את הפרשה בוי"ו החיבור, תופעה אשר מחד מדגישה כי אין לפגוע בגר אף על פי שעבד בעבר אלהים אחרים, ומאידך מעלה את השאלה מה מעמד אותו גר אשר עבד עבודה זו. התורה ממשיכה באיסור עשיקת הגר ממונית ("לא תונה") ובאיסור להציק לגר ("ולא תלחצנו"), כשהזכרת הלחץ מתפקדת כתזכורת לשעבוד ישראל במצרים. לאחר מכן עסקנו בשני האיסורים הסמוכים ביחס לגר, כשבפרק כ"ב מדובר על התייחסות של הקב"ה הרואה את כל היהודים כשווים ולכן אין הצדקה להונות את הגר, ואלו בפרק כ"ג מדובר בהסתכלותם של דיינים הרואים את ההבדלים בין הגר לישראל הרגיל, אך צריכים להרגיש את החוב המוסרי המביא להתייחסות צודקת לגר.

ג. מדרשי ההלכה

לאחר שעיינו בפסוקים נדון במדרשי ההלכה. נרצה להראות שמדרשי ההלכה פועלים בשני מישורים:

א. מפרשים את הפסוקים.

ב. מציבים מבט ערכי ביחס לגר.

מדרשי ההלכה, כדרכם של חז"ל, אינם מציגים את הרעיונות העקרוניים באמירות ברורות וגלויות, אלא בדרך שניתן לכנותה דרך 'צפונה'. ננסה להשתמש בכלים ספרותיים על מנת למצוא את אמירותיהם של חכמים.

תחילה נעיין בפסקת הפתיחה של מכילתא דרבי ישמעאל, ולאחר מכן נעבור למכילתא דרבי שמעון בר יוחאי.

מכילתא דרבי ישמעאל

יחידת המדרש על פסוק זה מתחלקת לשניים, ואנו נדון בחלקה הראשון:[13]

" 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'. 'לא תוננו' -בדברים, 'ולא תלחצנו' - בממון. שלא תאמר לו: אמש היית עובד לבל קורס נבו,[14] והרי חזירים בין שיניך,[15] ואתה מדבר מילין כנגדי. ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך, תלמוד לומר 'כי גרים הייתם', מכאן היה רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחבירך. חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם 'וגר לא תלחץ' (שמות כ"ג, ט), 'וגר לא תונה' (שמות כ"ב, כ) 'ואהבתם את הגר' (דברים י', יט), ואתם ידעתם את נפש הגר (שמות כ"ג, ט). רבי אליעזר אומר: גר לפי שסיאורו רע לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה. רבי שמעון בן יוחאי אומר: הרי הוא אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה', לא), וכי מי גדול? מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר 'ואוהב גר' (דברים י', יח)" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה י"ח, ד"ה וגר לא).

א. וגר לא תונה

למרות שבפשט הפסוק המילה "תונה" מתייחסת כנראה להונאת ממון, כפי שביארנו בחלקו הראשון של המאמר, המכילתא דרשה את המילה 'תונה' לאיסור הונאת דברים, ונושאו של החלק הראשון של הדרשה הוא הונאת דברים[16]. לאחר פרשנות הפסוק מביאה המכילתא דוגמה להונאת דברים. המילים 'בל קורס נבו' מופיעות בישעיה:

"כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה" (מ"ו, א).

משמעות הפסוק שם היא שבל כורע (= נופל) ונבו קורס ("מעדו קרסוליו" - דעת מקרא על אתר) - אלילי בבל נופלים. כיוון ש"קורס" אינו מתאים מבחינה תחבירית למשפט במכילתא, נראה שכותב המדרש רצה להפנות אותנו באופן ברור לפסוק זה ע"י ציטוט מדויק, ועל ידי עיון בהקשר הרחב של הפרשה בה מופיע הפסוק ננסה לפענח למה רוצה המדרש לרמוז.

היחידה בה מופיע פסוק זה מתחילה בפרק מ"ה פסוק יח. נושא כל היחידה הוא "האלילות תתבטל ותשועת ה' תבוא" (דעת מקרא שם). היחידה פותחת באמירה ש"חפץ ה' ביישובו של עולם". לאחר מכן אומר ישעיהו שגם לאומות העולם יש אופציה לשמוע את דבר ה':

"לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה' דבר צדק ומגיד מישרים" (מ"ה, יט).

אלוהות ה' התגלתה בבירור ועל כל העמים לקבלה. בהמשך הפרשה ה' קורא לכל הבריות לפנות אליו:

"הקבצו ובאו התנגשו יחדיו פליטי הגוים, לא ידעו הנשאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע... פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד... כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון..." (כ-כג).

אם כן, מצאנו כי בפרשה זו ישנה קריאה מפורשת לגויים להתקרב אל ה', ולא עוד אלא שהגוים רצויים לפני ה'. בציטוט פסוק מפרשה זו רצתה המכילתא להפנותנו לכל הפרשה ולומר שהגויים אכן רצויים לפני ה'.

ב. ומנין שאם הוניתו

המכילתא אומרת שאם אדם מונה את הגר - יכול הוא להונות אותו בחזרה, ולומדת זאת מהנימוק בפסוק. נראה שהמכילתא דורשת את הפסוק כך: אם ה'יהודי הטהור' מעליב את הגר באמירה שהוא עבד לאלילים יכול הגר לומר לו בדיוק אותו דבר: שניכם הייתם גרים, ואם אתה תונה אותו יוכל הוא להונות אותך באותה דרך.[17]

כפי שהערנו לעיל ניתן לדלות מאמירה זו עמדה ביחס למעמד גרים וישראלים: הגר והישראל הם בדיוק אותו דבר, וההבדל היחיד הוא שהישראל היה גר לפני כמה דורות, ואילו הגר הוא גר עכשיו. את העיקרון הזה מדגימה אמרתו של ר' נתן.[18]

ג. חביבין הגרים

החלק השלישי של המכילתא מתמודד עם ריבוי הציוויים על שמירת הגר, ולטענת המכילתא חביבות הגרים היא הגורם לריבוי האזהרות בענין זה. ניתן אף לטעון שזו תשובה אחרת לשאלת הכפילות בפסוק שלנו. כלומר, "לא תונה" ו"לא תלחצנו" הם פחות או יותר אותו דבר, אך התורה מרבה בציווים על שמירת הגר.

המכילתא אומרת שריבוי הציוויים נובע מחביבות הגרים ומאהבת הקב"ה את הגרים.[19] אם נזכור את האמירה הגלומה בציטוט בפסוק מישעיהו, ואת הדגשת השוויון שבין הגרים לישראלים בפסקת 'ומניין שאם' נראה שהמכילתא ממשיכה בשיר השבח לגר. אולם, מדברי רבי אליעזר - המזכיר את המילה 'רע' - ייתכן שמנשבת רוח אחרת. רבי אליעזר מתייחס גם הוא לשאלה מדוע מרובות האזהרות על הגר, ואומר שמפני שסיאורו רע מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה.

ראשית יש לפרש את המילה "סיאורו". מילון בן יהודה מגדיר: "הנטייה הטבעית של האדם ותאוותו לחטא, יצר הרע, מנהג רע".[20] במקורות חז"ל אנו מוצאים שהמילים 'סיאורו' ו'סורן' מופיעות בהקשר של גרים כחזרה למצב של גיות.[21] כעת יש להכניס לתמונה את המילה 'רע', ונראה כי ניתן להציע שני פרושים אפשריים בדברי רבי אליעזר: ייתכן כי רבי אליעזר אומר שמצב בו יחזרו גרים לגיותן (לסורן) הוא מצב רע מאוד - ולכן הקב"ה דואג למצבו של הגר. פרוש אחר הוא שיצרו הרע של הגר רע, כלומר, מזיקו ומסוכן, ויש חשש כי הגר ידחף לחזור למצבו הקודם - ולכן דואג הקב"ה למצבו. יהיה הפרוש אשר יהיה, בכל מקרה אנו מוצאים בדברי רבי אליעזר שמץ של שליליות בגר, שהרי לפי שני הפרושים יש לגר איזו שהיא דחיפה לכיוון החזרה למצבו הקודם.

אם דברי רבי אליעזר מביאים להתייחסות קצת שלילית לגבי הגר, מגיע רבי שמעון בר יוחאי ומסביר מדוע אוהב הקב"ה את הגר - ועל כן עלינו להתייחס אליו בכבוד:

"רבי שמעון בן יוחאי אומר: הרי הוא אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה', לא), וכי מי גדול מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו? הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר 'ואוהב גר' (דברים י', יח)".

רשב"י טוען כי הגר גדול כיוון שהמלך אוהבו. אולם, על טענה זו ניתן להקשות שהרי ישנם פסוקים רבים בהם נאמר שהקב"ה אוהב גם את ישראל![22] נראה שאת דברי רשב"י יש לקרוא על רקע הפרשיה בה מופיעות המילים 'ואוהב גר'.

הפרשיה בדברים י' (יב-כב) מדרבנת את ישראל "ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולאהבה את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (פסוק יב). הפרשה ממשיכה ואומרת שהקב"ה חשק באבותינו ובחר בזרעם מכל העמים (פסוק טו). לאור דברים אלו יכול מאן דהו לחשוב כי מי שהוא מזרע אברהם גדול יותר ממי שמתגייר. אולם, הפרשיה שם ממשיכה ואומרת:

"עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

נראה שהכתוב, בדומה לפרשייה דידן בשמות, רוצה לרמוז שאמנם ישנו עם נבחר, אך מי שירא את ה', ילך בכל דרכיו ויאהב אותו, אינו ברמה פחותה מן הישראל הנבחר.

לדברי רשב"י אנו מוצאים מקבילה במדרש במדבר רבה, ועל ידי עיון במדרש זה יקבלו דבריו גוון מסוים. במדרש זה מופיע משל המסביר מדוע ה' אוהב את הגרים. במשל מובא סיפור על מלך שבבעלותו עדר, ולעדר הסתפח צבי. המלך ציווה לשמור על הצבי שמירה מיוחדת, וכאשר שאלו אותו עבדיו מדוע, ענה להם:

"אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר. הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?! כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם וכן הוא אומר 'ואהבתם את הגר', 'וגר לא תונה' ".[23]

כלומר, אכן גם ישראל אוהבים את ה', אך אין הם עושים זאת מתוך וויתור מודע על חיים אחרים. הגר בוחר להיות יהודי וע"י מעשה זה הוא מוותר על משפחתו ובית אביו. על פי דברים אלו מובן מדוע הגר 'גדול', וכמו כן מובן מדוע ישנו חשש שיעזוב הגר את עם ישראל ויחזור לגיותו.

בפסקה זו מציבה המכילתא את הגר במעמד יותר גבוה מאשר היהודי הרגיל. הגר בחר בחירה מודעת להצטרף ליהדות, וויתר על כמה וכמה דברים בבחירתו. נראה שדברי רשב"י עומדים מול דברי רבי אליעזר: מרבי אליעזר נראה כי על הגר תמיד עומדים לחצים של חזרה לגיות והדבר מהווה סימן לנחיתותו, כשרשב"י טוען שבדיוק בנקודה זו באה לידי ביטוי גדולתו של הגר.[24]

נוכל לסכם ולומר כי אכן המכילתא התייחסה לשני מרכיבים בפרשנות הפסוקים: המכילתא, בתחילת דבריה, פירשה את הפסוק מילולית ואמרה כי 'לא תונה' מתייחס להונאת דברים, ו'לא תלחצנו' להונאת ממון. לאחר מכן הדגימה המכילתא הונאת דברים ואגב כך פרשה את חלקו השני של הפסוק ('כי גרים הייתם בארץ מצרים'). זהו מרכיב אחד של פרשנות - פרשנות מילולית בסיסית. אולם, המכילתא גם התייחסה לשאלות ערכיות ודתיות בדבריה - ל'מחשבת המקרא', והציגה תפיסות שונות ביחס לגר. על ידי השלכה לפסוק מישעיהו ('בל קורס נבו') רמזה המכילתא כי הגרים רצויים לפני הקב"ה. באמירה ש'אם הוניתו שהוא יכול להונך' הדגישה המכילתא כי גרים וישראלים שווים בפני הקב"ה, ובהמשך נאמר כי 'חביבין גרים', מאמר המראה כי לא רק ששווים הגרים והישראלים, אלא שלגרים ישנו מעמד מועדף. רבי אליעזר הציג, כנראה, איזו שהיא הסתייגות לדברים אלו וטען כי הגרים עומדים בלחצים גדולים לחזור לגיות, ואלו רשב"י טען שבנקודה זו ממש נמצאת גדולתם של הגרים.

מכילתא דרשב"י

הפסקה בענין הגרים במכילתא דרשב"י הרבה יותר קצרה מחברתה שבמכילתא דרבי ישמעאל (נביא את נוסח אפשטיין מלמד, ואת גרסת רד"צ הופמן בסוגריים):

" 'וגר לא תונה' - שתי אונאות בדבר: אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים. 'ולא תלחצנו' - שתי לחיצות בדבר: אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים. 'כי גרים הייתם' - אמר להם: אם תופשין אתם אותו לשום גר, תופס אני אתכם על שום 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' (בהוצאת הופמן - ...לשום גר אף גר תופש אתכם על שום כי גרים הייתם בארץ מצרים). כן הוא אומר:' פן אפשיטנה ערומה והצגתיה וגו' (הושע ב', ה)" (מכילתא דרשב"י כ"ב, כ).

מבחינה פרשנית מפרשת המכילתא דרשב"י את הכפילות בצורה שונה מהמכילתא דרבי ישמעאל. בניגוד למכילתא דרבי ישמעאל אשר הסבירה שההבדל בין הונאה ולחץ מתבטא בדרכי התעללות ספציפיים - אחת בממון ואחת בדברים - במכילתא דרשב"י הונאה ולחץ הם התעללויות היכולות לבוא לידי ביטוי הן בדברים והן בממון.

נתייחס לשתי הגרסאות השונות במכילתא. הנוסח בהוצאת הופמן מקביל לדברים שנאמרו במכילתא דרבי ישמעאל ('ומניין שאם הוניתו שהוא יכול להונך...'): הקב"ה אומר שאם אנו נתפוס את הגר על גירותו - אף הגר יוכל לתפוס אותנו על גירותנו במצרים. בדומה לפרוש שהצגנו בפסוק ובמכילתא דרבי ישמעאל, המכילתא דרשב"י מצביעה על השוויון שבין ישראלים לגרים. לעומת זאת, הנוסח שבמהדורת אפשטיין-מלמד מחדש חידוש שלא ראינו עד כה: המכילתא דרשב"י אומרת שאם אנו נתפוס את הגר על היותו גר, הקב"ה בכבודו ובעצמו יתפוס אותנו על כי גרים היינו בארץ מצרים. כשבמכילתא דרבי ישמעאל היחס בין הגר לבין הישראלי נשאר ברמת ה'בן אדם לחברו', במכילתא דרשב"י הקב"ה נכנס לתמונה.

את הרעיון של נקמת הקב"ה במתעללים בחלשים אנו מכירים מן הפסוקים הבאים לאחר הפסוק שלנו:

"כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כ"ב, כא-כג).

התערבות הקב"ה בהונאת הגר מדגישה את חומרת האיסור, ומראה כי מדובר במעשה אשר אינו יכול לעבור לפני הקב"ה ללא תגובה.

נקודה נוספת העולה היא מעמד ישראל. במכילתא דרבי ישמעאל הודגש כי גרים וישראלים שווים, והעיקרון של הפגם בגר לא בא כל כך לידי ביטוי, ורק נאמר שהגר יכול להונות את הישראל, מאידך, לשונה של המכילתא דרשב"י 'תופס אני אתכם' מעידה על פגם בהיותנו גרים בארץ מצרים.[25]

הפסוק שמובא ע"י המכילתא הוא פסוק בהושע המדבר על כך שה' יפשיט את ישראל ויציג אותה בביזיון על מנת לנוולה. נראה שהפסוק מתאים יותר לנוסח באפשטיין-מלמד: בפסוק זה כתוב שה' הוא זה שיציג את ישראל ערומים, וכך גם בנוסח אפשטיין-מלמד המציג הוא ה'. כמו כן הקב"ה בפסוק 'חושף' את ישראל לגמרי, ומנוול אותם, וכך גם כשיחשוף ה' את ישראל כ"גרים", הוא יחשוף פן שלילי בעברם, אשר ינוול אותם. על ידי עיון בהקשר הפרשה ניתן למצוא נקודה נוספת. הפרשה שם (הושע ג', ד-טו) מדברת על כך שישראל זינתה והקב"ה מעוניין לגרשה: "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה" (שם, ד). הקב"ה מנוול את האישה המזנה ("אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה") ומגרש אותה. החטא המוצג בפרשה זו הוא עבודה זרה. אולם, ניתן לומר כי אמירתה של המכילתא דרשב"י היא שבמידה ויונו וילחצו ישראל את הגרים יקבלו הם את עונשם כמידה כנגד מידה - ויהפכו הם לגרים במקומות אחרים.[26]

ד. דברי סיום

במאמר זה ניסינו להראות כי מדרשי חז"ל מתמודדים עם פסוקי המקרא בשני רבדים: ברובד הפרשנות המילולית הבסיסית וברובד הערכי-דתי. שתי המכילתות התייחסו לבעיות פרשניות מילוליות: היחס בין 'תונה' ל'תלחצנו', הבנת הנימוק של 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' וההתייחסות לשאלה מדוע מרבה התורה באזהרות בנוגע לגר. ברובד הפרשנות הערכית-דתית התמודדו שתי המכילתות עם מספר שאלות כלליות: מה מעמד הגר ביחס לישראל, כיצד מתייחס הקב"ה לגר ולישראל הפוגע בו וכיצד יש להתייחס לחייו הקודמים של הגר ולהשפעתם על חייו כישראל. נראה שיש לראות הבדל בסיסי בין גישת המכילתא דרבי ישמעאל אשר רואה את הפגיעה בגר כבעיה בין אדם לחברו גרידא, לבין המכילתא דרשב"י אשר מדגישה כי הקב"ה מתערב במצב של פגיעה בגר.

נקודה אחרונה אותה נרצה להציג מתייחסת ליחס בין הגר המקראי לגר של תקופת חז"ל.[27] מסתבר שעיקר הדאגה לגר במקרא היא בתחום הכלכלי, וכך הסברנו את איסור 'תונה' - כאיסור ממוני. לעומת פן כלכלי זה, אצל חז"ל הגר הוא אדם אשר הצטרף לדת היהודית והחשש העיקרי הוא הונאת דברים, ועל כך יש להזהיר ולהדגיש. כל הפותח את עיניו רואה כי מצב זה של גרים מקראיים, אשר לא היה קיים תקופה ארוכה מאוד חזר לנהוג בימינו, וטוב יהיה אם כל אחד יתן את הדעת על גרים אלו אשר נמצאים בתוכנו, וישים את ליבו לכך שתופעות של הונאה ולחץ הגרים אכן מצויות בחברה הישראלית.