מכרי כהונה / שמעוני גרטי

א. פתיחה

נאמר במשנה במסכת גיטין:

"המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש עליהן מחלקן - מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני..." (פ"ג, מ"ז).

נושא הדיון במשנה הוא חזקת חיים. המשנה פותחת בסיפור של הלוואה - אדם הלווה מעות לכהן (או ללוי ועני), ועתה, במקום התהליך המקובל של החזרת ההלוואה, מציע המלווה את ההליך הבא: בכל פעם שיתחייב המלווה במתנות כהונה (למשל, אם יהיו לו פירות שחייבים בהפרשת תרומה), יחשב המלווה את שווי המתנות, ויקזז אותו מסכום ההלוואה. הרעיון הוא שהמלווה כאילו נותן את המתנות הללו לכהן, והכהן מיד נותן לו אותם בחזרה, ובכך פורע את חובו. באופן דומה מתפרשות הדוגמאות של לוי ועני:

"המלוה הזה, כשיפריש תרומותיו - ימכור התרומה, ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב זה בשביל הכהן; וכן המעשר ראשון בשביל לוי, ומעשר עני בשביל עני..." (גיטין ל. רש"י ד"ה להיות מפריש).

מפשטות המשנה היה ניתן להבין, שהקיזוז המופשט הזה פועל בלי צורך לשום יסוד הלכתי נוסף. אולם, הגמרא (שם ל.) הוטרדה בנקודה זו. לפי הנחת הגמרא, אי אפשר 'כאילו' לתת את המתנות, ו'כאילו' לקבל אותן מיד בחזרה. נחוץ יסוד קניני, שבו המתנות מגיעות ממש אל הכהן, ונקנות בחזרה למלווה:

"ואף על גב דלא אתו לידיה?...".

כתגובה לבעיה זו, מציעים האמוראים שלושה פתרונות:

פיתרון ראשון - הפיתרון של רב, המעמיד את המקרה במכרי כהונה ולויה.

פיתרון שני - הפיתרון של שמואל, המעמיד את המקרה במזכה על ידי אחר.

פיתרון שלישי - הפיתרון של עולא, עשיית שאינו זוכה כזוכה.

נתמקד, לרגע, בהצעה הראשונה של רב. הוא מעמיד את המשנה במכרי כהונה ולויה. לפי הפרשנות המקובלת בראשונים, מדובר באנשים עשירים, שרגילים לתת את מתנותיהם לכהן קבוע או ללוי קבוע.[1] הנחתו של רב היא שהקביעות יוצרת כאן מעמד ממוני מוצק:

"בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק - בפרק כל הגט, המלוה מעות את הכהן והלוי, והיינו טעמא - שזהו מתנה מועטת, ואסור לחזור בו..." (בבא בתרא קכג: תוד"ה הכא).

התוס' מציעים מעמד של מוחזקות, כלומר, הכהן שרגיל לקבל בקביעות את מתנותיו מאותו עשיר, כבר נחשב כמוחזק במתנות הללו עוד לפני שבאו לידו.[2] ניתן גם להציע הבנות אחרות באותו מעמד ממוני.[3] כך או כך, המעמד של 'מכרי כהונה' פותר את בעיית הגמרא לדעת רב.[4]

בהמשך, מנסה הגמרא לבדוק מדוע דחה כל אחד מן האמוראים את ההצעה של ידידיו. עולא ושמואל, אינם מסכימים לקבל את האוקימתא של רב במכרי כהונה, והגמרא מנמקת זאת באופן הבא:

"כולהו כרב לא אמרי - 'במכרי' לא קתני...".

דחייתם של עולא ושמואל, קשה מעט בפשט הגמרא. חשוב להדגיש, אין כאן קושייה מהותית ובסיסית. עם זאת, קריאה רגישה בפשט לשון הגמרא, חייבת להעמיד תמיהה מסוימת כלפי הדברים.

ניקח, לדוגמה, את דברי שמואל. הוא מציע להעמיד את המשנה ב'מזכה על ידי אחר'. גם העמדה זו כרוכה באוקימתא. גם כלפיה ניתן לומר - 'במזכה' לא קתני. מדוע, אם כך, דוחה שמואל את האוקימתא של רב,[5] במה עדיפה דעתו של שמואל? בעלי התוס' היו ערים לנקודה זו:

"אע"ג דמזכה נמי לא קתני, ניחא ליה לאוקמי במזכה..." (ד"ה במכרי).[6]

אולם נראה שגם לאחר תשובת התוס', נשאר עוד מקום להתגדר בו.[7] אנו נחזור לקושייה זו לאחר שנציע פרשנות שונה למושג 'מכרי כהונה'. אך בשלב זה, נרצה לעיין גם בסוגייה המקבילה בירושלמי.

ב. מכרי עני

גם התלמוד הירושלמי מתלבט בשאלה הדומה לשאלת הבבלי, ביחס למשנה בגיטין. באופן טבעי, גם בסוגיית הירושלמי עולים פתרונות דומים למדי. בפרט, האוקימתא של מכרי כהונה מופיעה גם שם, במסגרת דעתו של רבי יוחנן:

"רבי אבהו בשם רבי יוחנן - במכרי כהונה ולויה היא מתניתא..." (גיטין פ"ג, ה"ז).

הקושייה שמופנית בבבלי כלפי עמדה זו, איננה מופיעה בירושלמי. מנגד, סוגיית הירושלמי מצביעה על קושייה אחרת, שלא מובאת בבבלי. במבט ראשוני, קושיית הירושלמי חסרת פשר ומובן:

"והא תנינן עני, ויש מכר לעני?..." (שם).

הירושלמי מצביע על עובדה מעניינת. במשנה נידונים שלושה מקרים: כהן, לוי ועני. האוקימתא של רבי יוחנן עוסקת רק בשני מקרים: כהן ולוי, שהרי רבי יוחנן מדבר על מכרי כהונה ולויה.[8]

אין זו עובדה סתמית, טוען הירושלמי. ביחס לעני, כלל לא ניתן להציב הסבר מקביל, משום שלעני, טוען הירושלמי, אין מכרים. אולם על פניו, משפט זה עמום וסתום. מדוע לא נוכל לתאר מצב מקביל, שבו אנשים עשירים נותנים צדקה, בקביעות, לעני מסוים, מדוע לא ייתכנו מכרי עניים, בדומה למכרי כהונה ולויה?

מפרשי הירושלמי ניסו ליישב את השאלה הזו. במשנה למלך מצוטטים דבריו של ה'שדה יהושע'. בתורף דבריו טמונה ההנחה שמדובר במתנות כאלו שבהן יכול כל עני לבוא וליטול, ולבעל הבית אין זכות לתת אותן דווקא לעני מסוים:

"דאטו יש מכר לעני? הרי אין דין מכר לעני, שכל הבא ליטול נוטל..." (משנה למלך הל' מעשר פ"ז, ה"ו).

אמנם, הנחה זו - שכל עני הרוצה ליטול יכול ליטול, איננה פשוטה כל עיקר. הרמב"ם מחלק בין מעשר עני שמתחלק בגורן (ובו אין טובת הנאה לבעלים) לבין מעשר עני המתחלק בבית (ושם יכול הבעלים לתת לכל מי שירצה).[9]

אולם, גם כאשר החלוקה בגורן איננה כוללת טובת הנאה לבעלים, וכל עני יכול לבוא וליטול, אין זה מבאר את דברי הירושלמי. שהרי בירושלמי כתוב בצורה פסוקה ומוחלטת ש'אין מכר לעני'. כדי להעמיס בדברי הירושלמי את פרשנותו של ה'שדה יהושע', צריך להניח שלעולם אין מצב של מכרי עני - לא במעשר עני המתחלק בבית, ולא במעשר עני המתחלק בגורן. הנחה זו, לכאורה, איננה נכונה.

לפיכך, נוכל לסיים גם את הסעיף הנוכחי בסימן שאלה. עלינו להבין, מהי ההתנגדות של הירושלמי להעמדה של 'מכרי'; ועלינו לבאר את המשפט הסתום הקובע שאין מושג של 'מכרי עני'.

ג. מכרי כהונה ולויה

כדי להשיב על שתי הקושיות שהעלינו בסעיפים הקודמים, נרצה לעיין מחדש במהות המושג התלמודי 'מכרי כהונה'. כזכור, הפרשנות המקובלת רואה במכרי הכהונה אנשים עשירים, שנותנים את המתנות לכהן קבוע (או ללוי קבוע).

במסגרת הופעת הביטוי בספרות הראשונים, זוהי אכן הפרשנות של הביטוי.[10] אולם נראה, שבמקורות התלמודיים מתפרש הביטוי באופן שונה.[11] נרצה להציע, שיש כאן מצב הפוך במידת מה.

בסיטואציה של מתנות כהונה ולויה כלכליות, נוצר בדרך כלל מצב שבו הכהן (או הלוי) מקבל כמויות משמעותיות של יבול שהוא לא יכול לחסל בעצמו. בעונת הענבים, לדוגמה, יקבל הכהן בבת אחת כמויות גדולות של ענבים.

נראה, שעל רקע זה התפתח הנוהג החברתי הבא: היו עניים, שנתמכו בקביעות בכהן מסוים (או בלוי מסוים). העניים הללו נקראו 'מכרי כהונה', ונרצה להוכיח שאליהם מתיחסות הסוגיות - הן בבבלי והן בירושלמי.

נפתח בדברי הירושלמי בסוטה, מהם עולה הענין באופן כמעט מפורש:

"דאמר רבי יוסי בשם ר' תנחום, ר' חייה בשם רבי יהושע בן לוי - בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים; שליש למכרי כהונה ולויה, ושליש לאוצר, ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלם" (פ"ט, הי"א).

הירושלמי דן במעשר עני. שליש ממנו (השליש האחרון), מתחלק לעניים ולחברים.[12] שליש אחר (השליש האמצעי) מתחלק לאוצר. גם כאן מיועד המעשר לעניים, אלא שבית דין שומרים עליו באוצר, כדי לחלק אותו באופן הנראה להם.

השליש הראשון, לדברי הירושלמי, מיועד למכרי כהונה ולויה. עתה, אם ננקוט בפרשנות המקובלת, הרי שאין לדברי הירושלמי שום מובן. בפרשנות המקובלת, מכרי כהונה ולויה הם אנשים עשירים, שנותנים בקביעות מתנות כהונה (או מתנות לויה) לכהן ולוי ספציפיים. כיצד זוכים האנשים הללו לשליש במעשר עני, יחד עם האוצר ועם העניים והחברים שהיו בירושלים?

לפי הפרשנות החילופית שהצענו, דברי הירושלמי מיושרים. מכרי הכהונה והלויה הם אנשים עניים, שנתמכים בקביעות בידי כהן או לוי מסוימים. הם גם אלו שזוכים לחלק יחסי במעשר העני, כפי שמובא בירושלמי.[13]

ד. התוספתא בתרומות

הביטוי 'מכרי כהונה' איננו מופיע פעמים רבות במקורות התלמודיים. שלוש פעמים בתלמוד הבבלי, מעט יותר בתלמוד הירושלמי; אך פעם אחת בלבד במקורות תנאיים, וזאת - בתוספתא בתרומות:

"לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי, ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן, אבל מלוה אותן להיות מפרישין עליהן מחלקן. מכרי כהונה ולויה אינן רשאין לעשות כן..." (פ"א, הי"ד).

בחלק הראשון של התוספתא, מדובר על אדם עשיר שמלווה לכהן או ללוי. המטרה - להפריש עליו מחלקו. כלומר, בעל הבית יפריש מתנות כהונה ולויה, ויקזז בכך את חובו של הכהן או הלוי כלפיו.

אלמלא המשך התוספתא, היינו חושבים שזהו בדיוק המקרה של מכרי כהונה ולויה. הדברים מזכירים את המשנה בגיטין, שצוטטה בסעיף הפתיחה - הלוואה לכהן (או ללוי), וקיזוז החוב תמורת המתנות.

אולם, התוספתא ממשיכה וקובעת, שמכרי כהונה ולויה אינם רשאים לעשות כך. לפי הפרשנות הרגילה, יש להבין שמצבם של מכרי כהונה גרוע יותר ממצבו של מי שמלווה באופן לא סדיר לכהן וללוי. כך, לדוגמה, מסביר הגר"ש ליברמן:

"כלומר, סתם כהנים ולויים רשאין ללוות על חלקם... אבל מכרי כהונה ולויה שבין כך ובין כך בטוחים בקבלת המתנות, ואם נתיר להם ללוות יעשו כן בקביעות - אינם רשאים לעשות כן..." (תוספתא כפשוטה, תרומות, עמוד 306).

הנימוק עצמו לא מובן כל כך. סוף סוף, אם ההליך של קיזוז הלוואה באופן המתואר בתוספתא הוא הליך מותר וחוקי, מה בכך שיעשו אותו בקביעות?[14] בדברי התוספתא לא מתפרש הטעם להבדל.

יתר על כן; אם מקבלים את ההבנה של הגר"ש ליברמן בתוספתא, יש להסיק שהיא חולקת על המשנה. שהרי המשנה בגיטין קבעה באופן סתמי שאפשר להלוות לכהן וללוי על מנת להפריש עליהם מחלקם; ואילו בתוספתא מגבילים את מכרי הכהונה, וקובעים שהם לא יכולים לעשות כן.

לא רק שהתוספתא חלוקה על המשנה, אלא שגם רב (בתלמוד הבבלי) וגם רבי יוחנן (בתלמוד הירושלמי) מציעים להעמיד את המשנה באופן מפורש נגד דברי התוספתא. כמו כן, בהתנגדות שמובעת לאוקימתא זו בשני התלמודים, לא מוזכרת התוספתא בתרומות כלל, למרות שמופיעה בה קביעה מפורשת בנושא. על ענין זה עומד הגר"ש ליברמן, וכותב באופן כללי:

"ולכאורה סותרת ברייתא זו את משנת גיטין הנ"ל, לפי פתרון שני התלמודים" (תוספתא כפשוטה, תרומות, עמוד 306).

אולם, לפי הפרשנות שניסינו להעלות, מובנים דברי התוספתא. מותר לאדם להלוות לכהן ולוי, כדי לקזז את החוב מתוך המתנות שהוא מפריש. אולם, אסור לעני הנתמך בקביעות בידי כהן או לוי (כך אנו מבינים 'מכרי כהונה ולויה') ללוות כסף בצורה זו.

לפי הפרשנות הזו, אין סתירה בין המשנה לתוספתא, ולמעשה - אין מגע ביניהן. המשנה מדברת על אדם שמלווה לכהן או ללוי, והיא כלל לא עוסקת במכרי כהונה.[15] בנקודה זו נשתמש גם בסעיף הבא, בבואנו להשיב על הקושיות שבהן פתחנו.

ה. רב ורבי יוחנן

נפתח בקושייה שהעלינו מול סוגיית הבבלי. ראינו שרב מעמיד את המשנה במכרי כהונה, ועולא ושמואל טוענים כלפיו ש'במכרי לא קתני'. ראינו שבעלי התוס' מתקשים מעט בדחייה זו.

לפי הצעתנו, יש לפרש את הדברים באופן הבא: שמואל ועולא מוסיפים נתון למשנה. הנתון הנוסף (מזכה על ידי אחר, או עשו את שאינו זוכה כזוכה) איננו מוזכר במשנה, אבל זוהי דרכה של אוקימתא; בלחץ הסברה, יש להבין שהמשנה דיברה דווקא מתוך ההנחות הללו.

אולם רב פונה לכיוון שונה לחלוטין. לטענת רב, המשנה כלל לא מדברת על אדם שמלווה לכהן וללוי. המשנה מדברת על מישהו שמלווה לעני. עני זה הוא ממכרי כהונה ולויה, אולם הוא עצמו איננו כהן או לוי; כלפי לייא - העני שעליו מדובר, נתמך בידיהם של כהן או לוי.

הצעתו של רב, איננה נשענת על הוספת הנחה למשנה. לפי רב, חייבים לשנות גם את לשון המשנה. כבר אי אפשר לגרוס 'המלווה מעות את הכהן'. יש לשנות ולגרוס - 'המלווה מעות את העני שנתמך בכהן', או 'המלווה מעות למכרי כהונה' (יש לציין שבמקרה המדובר במשנה ה'מלווה' עצמו הוא כהן או לוי התומך באופן קבוע בעני מסוים).

בנקודה זו מתבלט הבדל משמעותי בין רב מצד אחד לבין שמואל ועולא מצד שני. שמואל ועולא אינם צריכים לשנות דבר בלשון המשנה. הם חייבים להוסיף הנחה הלכתית, מסברה. אולם אין הם צריכים לגעת בלשונו של התנא.[16] לעומתם, רב מוכרח לשנות את לשון המשנה עצמה.

מעתה, מובנת היטב תגובתם של שמואל ועולא, כפי שהיא מובאת בבבלי. הם טוענים כלפי רב, ובצדק, ש'במכרי לא קתני'. הצעתם טובה יותר מזו של רב, היות שאין היא זקוקה לשינוי לשון המשנה.

נעבור לסוגיית הירושלמי. שם הופיעה קושייה מוזרה, הגולמת בבסיסה את ההנחה שאין מכר לעני. ראינו שמפרשי הירושלמי התקשו בהבנת משפט זה. לפי הצעתנו, הדברים ברורים מאליהם: מכרי כהונה הם עניים שנתמכים בידי כהן קבוע. מכרי לויה הם עניים שנסמכים על מתנותיו של לוי קבוע. מכרי עניים, לפי קו זה, אמורים להיות עניים שנתמכים - בצורה קבועה - בידי עני אחר.

זוהי הנקודה שבה תוקף הירושלמי את העמדתו של רבי יוחנן. שכן, אפשר לחשוב על מכרי כהונה ולויה, אולם קשה לתאר עני שתומך בעצמו - בצורה קבועה ומסודרת - בעני אחר, נזקק יותר ממנו.[17] הניסיון להעמיד בכך את המשנה, קשה; וזו הדחייה של הירושלמי להעמדה של רבי יוחנן.

ו. עניים וחברים

נגענו בסוגייה במסכת גיטין, וראינו (הן בבבלי והן בירושלמי) שהביאור לביטוי 'מכרי כהונה' כעניים הנתמכים בידי כהן קבוע, מיישב קשיים בפשט הגמרא. בסעיף זה נבחן סוגייה בבלית נוספת, שמזכירה את הביטוי הזה. נקודת המוצא היא מימרא של רב יוסף, ביחס לתלמידי חכמים:

"אמר רב יוסף - האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה, ודחיקא ליה מילתא, ליזכי ליה מתנתא; ואף על גב דלא אתי לידיה, במכרי כהונה ולויה..." (חולין קלג.).

נראה, שגם בסוגייה זו מתיישבת הפרשנות שהצענו לעיל לביטוי 'מכרי כהונה'. למעשה, פרשנות זו כמעט נאמרת בסוגייה בחולין. רב יוסף מדבר על שתי דמויות: האחת היא של כהן, שמקבל מתנות רבות, השנייה היא של עני ותלמיד חכם, שגר בשכנותו של אותו כהן.

רב יוסף מבקש מן הכהן לזכות את המתנות שלו לאותו עני. לתופעה זו מתלווה המושג ההלכתי 'מכרי כהונה ולויה'. במילים אחרות, אותו עני תלמיד חכם, הוא מכרו של הכהן, וכלפיו מוסב הביטוי שבגמרא.[18]

נקודה זו מתחדדת גם בסיפור שמביאה הגמרא בעקבות דברי רב יוסף:

"רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר אדא... עביד להו עגלא תילתא. א"ל רבא לשמעיה - זכי לן מתנתא, דבעינא למיכל לישנא בחרדלא..." (חולין קלג.).

הגמרא, בהמשך, קושרת את הסיפור למימרתו של רב יוסף. כדי להבין את הקשר, מוכרחים להניח שאחת הדמויות בסיפור היא דמות של כהן. לפי הצעתנו, יש להניח שמר יוחנא הוא כהן, ושמשו של רבא (אולי גם רבא עצמו) הם בגדר של עניים; ואם לא עניים, אזי רבא סומך על הגדרתו כתלמיד חכם, ועל מימרתו של רב יוסף שמכלילה תלמידי חכמים בגדר של 'מכרי כהונה'.[19]

אולם, אם מפרשים 'מכרי כהונה' בפרשנות הרגילה, אזי צריך להניח שרבא או השמש הם הכהנים, שהרי הם אלו שמקבלים את המתנה, ועליהם מוסב המעמד של מכרי כהונה ולויה. הראשונים על אתר, היו מודעים לכך:

"לשמשו של בעה"ב, והוא כהן, ובעה"ב נותן לו מתנותיו" (רש"י ד"ה אמר ליה רבא).

אך קשה לתאר מצב שבו השמש הוא כהן. אנו יודעים שברמה העקרונית אסור להשתמש בכהן, אם כי היתר נקודתי עשוי להתאפשר.[20] אך קשה להניח שכהן מתפקד, במקצועו, כשמש. במיוחד קשה הדבר לאור העובדה שהגמרא לא מזכירה את הפרט המיוחד הזה.

לפיכך נראה שיש לנקוט באפשרות הקודמת, ולפיה מר יוחנא הוא הכהן. השמש, או רבא, הם העניים שמתפקדים בסיפור כ'מכרי כהונה'.[21] הדבר משתלב יפה במימרא המקורית של רב יוסף, והוא מאשר גם את קו החשיבה המוצע ביחס להבנת הביטוי 'מכרי כהונה' בשאר הסוגיות.

ז. מעשר, זרוע, לחיים וקיבה

נוכל לגשת עתה, לסוגייה השלישית והאחרונה שבה מזכיר הבבלי את מכרי הכהונה. מדובר בסוגיית ראוי ומוחזק, שנידונית בפרק 'יש נוחלין'. ההלכה העקרונית היא, שבכור נוטל חלק כפול רק בנכסים שהיו מוחזקים לאביו. על רקע זה, מפרטת הברייתא סוגים שונים של נכסים:

"תנו רבנן: הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים וקיבה, ובמוקדשין..." (בבא בתרא קכג:).

בהמשך, תעמיד הגמרא את הברייתא במכרי כהונה. לפי הפרשנות המקובלת, אביו של הבכור (כמובן, גם הבכור עצמו) הוא כהן. יש אנשים שרגילים לתת לו את מתנות הכהונה, באופן קבוע. לכן, הוא מוגדר כאחד ממכרי הכהונה. מעמד זה מאפשר לנו לראות את המתנות כמוחזקות בידיו, ולכן נוטל בהן בכורו חלק כפול:

"שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה, ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן..." (שם רשב"ם ד"ה ה"ג במכירי).

לפי הפרשנות שלנו, נסביר שהאב הוא עני, שהיה רגיל להיתמך במתנות שנתנו לו חלק מכהני העיר באופן קבוע. יסוד משפטי דומה יבאר מדוע המתנות נחשבות כמוחזקות לאב, ומדוע הבכור נוטל בהן חלק בכורה.

על פניו, נראה שאין עדיפות לאחד ההסברים על פני משנהו. אולם פרט מעניין שמוזכר בברייתא, מעורר מחשבה. הגמרא מעמידה את הברייתא במכירי כהונה, ומדובר על ההתייחסות של הברייתא לזרוע לחיים וקיבה.

אנו יודעים שקיימות מתנות כהונה רבות ומגוונות. מדוע, אם כך, מתייחסת הברייתא דווקא לזרוע לחיים וקיבה, מדוע לא לשנות באופן כללי, שהבכור נוטל פי שנים במתנות כהונה (כמובן, בתוספת האוקימתא של מכירי כהונה)?

חשוב לציין, שהראשונים אכן מיישמים את היסוד של מכרי כהונה במתנות השונות, ולאו דווקא בזרוע לחיים וקיבה. כך, לדוגמה, מדגים רש"י את הרעיון של מכרי כהונה ולויה, במתנות נוספות:

"... דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה..." (גיטין ל. ד"ה במכרי כהונה).

בעלי התוס' מיישמים את היסוד הזה לגבי בכור בהמה,[22] ובאופן כללי נראה שההלכה של מכרי כהונה ולויה שייכת בכל המתנות. תמוה מעט, אם כך, הצמצום של הברייתא ביש נוחלין לזרוע לחיים וקיבה.[23]

ייתכן שיש לבאר את הדוגמה הנקודתית של הברייתא, על רקע קושייתם של בעלי התוס' באותה סוגייה. התוס' מעמתים סוגיות של 'מתנות שלא הורמו' ומעמדן ההלכתי, והם מציעים (בין השאר) שהסוגייה עסקה דווקא במתנות ניכרות לעין (בניגוד, למשל, לתרומה).[24]

אולם, אפשר שיש הסבר אחר לספציפיקציה של הגמרא, הסבר שיקשור אותנו בחזרה לפרשנות שהצענו ב'מכרי כהונה'. ראשית, ניזכר בדברי התוספתא בתרומות. גם בה מדובר במתנות ספציפיות - מעשר ראשון כדוגמה למתנות לויה, וזרוע לחיים וקיבה כדוגמה למתנות כהונה. הגר"ש ליברמן, עומד על נקודה זו:

"... והנה בברייתא כאן לא נזכרו אלא מעשר, וזרוע ולחיים וקיבה; כלומר, דברים המותרים לזרים. וכן במקבילה... לא נזכרו אלא לוי ועני, דהיינו - מע"ר ומעשר עני שמותרים לזרים,[25] אבל תרומה ותרו"מ של כהן לא נזכרו כלל..." (תוספתא כפשוטה, תרומות, עמוד 305).

ניתן להוסיף לאבחנתו של הגר"ש ליברמן, גם את הסוגייה בחולין. הגמרא דנה שם באכילת לשון בחרדל, בהקשר של מכרי כהונה. בפשטות, מדובר בחלק הלחיים מתוך המתנה של זרוע לחיים וקיבה:

"... מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהנים..." (רש"י ד"ה זכי לי מתנתא).

נראה, אם כן, שהדין של מכרי כהונה ולויה תקף אך ורק במתנות המותרות לזרים. בפרט, מכרי כהונה מתייחסים בעיקר לזרוע לחיים וקיבה. שהרי בשאר מתנות הכהונה יש קדושה, והן אסורות לזרים.

בכך מבוארת יפה הדוגמה הספציפית שננקטה בברייתא במסכת בבא בתרא. אולם עלינו להבין, מדוע לא יחול הדין של מכרי כהונה במתנות שיש בהן קדושה, כדוגמת תרומה או תרומת מעשר?

לפי הפרשנות שאנו מציעים, הדברים מוארים מאליהם. מכרי הכהונה הם עניים, שאינם כהנים או לוויים בעצמם. אלו עניים שנתמכים בידי כהן או לוי, אך הם יכולים להגיע מכל שכבות החברה. כך גם אותו אבא שמוזכר בברייתא ביש נוחלין, וכך גם בשאר הסוגיות שפגשנו.

עניים אלו, אסורים בתרומה או בבכור בהמה, או בכל מתנה אחרת שיש בה קדושה. כאשר עוסקים בהם, חייבים להצטמצם למתנות שאין בהן קדושה. כלומר, מעשר ראשון ומעשר עני, או זרוע לחיים וקיבה. בכך נסגרת הראיה האחרונה לביאור שהצענו, וכפי שהוסבר לעיל.