אישתני דינא אישתני קטלא / אסף גרינבאום

א. בן נח שבירך את השם

פסק הרמב"ם:

"בן נח שבירך את השם, או שעבד ע"ז, או שבא על אשת חבירו, או שהרג חבירו, ונתגייר פטור..." (הל' מלכים פ"י, ה"ד).

הרדב"ז (שם) עומד על הסיבה בגינה נפטר בן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר: "דלגבי דידהו אמרינן כקטן שנולד דמי, וכן לגבי עבירות שבינו לבין המקום אמרינן כקטן שנולד דמי". הרדב"ז מנמק את הפטור בכך שלאחר הגיור כבר לא מדובר באותו אדם, והעבירות שעשה בעבר אינן מתייחסות אליו עוד, וזאת על בסיס דין כללי בש"ס - "גר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד" (יבמות מח:).

אלא שלכאורה דבריו קשים, שהרי הגמרא בסנהדרין - שהיא המקור לפסיקת הרמב"ם - מנמקת באופן שונה את שורש הדין:

"אמר ר' חנינא: בן נח שבירך את השם ואחר כך נתגייר - פטור, הואיל ונשתנה דינו ונשתנית מיתתו" (עא:).

מבואר בגמרא שהפטור מבוסס על שינוי בסוג המיתה ובהליך המשפטי. דהיינו, אילו היה אותו בן נח עובר על ברכת השם לאחר גיורו, הרי שההליך המשפטי היה כולל התראה ועדים, ומתבצע בפני בי"ד של כ"ג דיינים; דרישות אלו אינן נחוצות בדינו של בן נח, שכן הוא נידון בעד אחד, ללא התראה ובפני דיין אחד (רש"י שם ד"ה הואיל). בנוסף, ברכת השם ע"י בן נח מחייבת עונש סייף, בעוד שישראל המברך את השם מתחייב סקילה (רש"י ד"ה ונשתנית). מכאן נראה דסיבת הפטור של בן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר, נובעת מהכלל "הואיל ונשתנה דינו ונשתנית מיתתו", ולא כפירוש הרדב"ז, וצ"ע.

התוס' (שם ד"ה בן נח) הקשו מהגמרא ביבמות (מח:), שם נחלקו חכמים ור' יוסי האם גרים נענשים על כך שלא קיימו שבע מצוות בני נח קודם גיורם: חכמים אומרים שהם נענשים על כך, ואילו ר' יוסי חולק וסובר שאין הם נענשים על מעשי העבר לאחר שנתגיירו, וזאת כיוון ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". לאור סוגייה זו מתקשים התוס' מדוע תנא דידן אינו מנמק את הפטור של בן נח שברך את השם ונתגייר בכך ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", כדברי ר' יוסי. משיבים התוס' שכלל זה אמור דווקא בדיני שמים ולא בדיני אדם.

דבריהם מחריפים את הקושייה על הסברו של הרדב"ז את שיטת הרמב"ם, שלכאורה סוטה מהדרך בה מנמקת הגמרא את סיבת הפטור. במהלך דברינו נעמוד על טיבו של הכלל "הואיל ונשתנה דינו ונשתנית מיתתו", ומתוך כך נציע פתרון הולם לשיטת הרדב"ז.

ב. אופי הפטור בדין 'אישתני'

ראשית, עלינו לברר מדוע לדברי ר' חנינא שינוי בסוג המיתה ובהליך המשפטי המחייב אותה, פוטרים את הנאשם מעונשו. נראה כי לפנינו שתי הבנות מרכזיות ביסוד הדין:

א. שיטת רש"י - מדברי רש"י עולה כי הפטור מבוסס על כך שהעונש נקבע על פי מעמדו העכשווי של האדם, אולם מאחר והמיתה בה הוא מחויב כעת (לאחר הגיור) חמורה מזו שנקבעה בשעת המעשה, הרי שלא ניתן להענישו במיתה זו:

"דכל מיתת בני נח סייף, ואילו עביד השתא בעו למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהך מיתה, הלכך פטור" (ד"ה ונשתנית מיתתו).

לשיטת רש"י מדובר בפטור שהתגבש באופן עקיף, וזאת מחמת הפער שנוצר בין הדרישה להעניש את העבריין ע"פ מעמדו העכשווי, לבין העונש שבו הוא התחייב בפועל.[1]

ב. שיטת הגר"ח - כיוון שונה לחלוטין עולה מדבריו של הגר"ח (הל' ממרים פ"ז, ה"ז). לדעתו דין 'אישתני' מחיל פטור על הנאשם; הפטור לא נוצר בעקיפין כחלק מהשתלשלות ההליך המשפטי, אלא מדובר בכלל הלכתי, הקובע כי כל שינוי בהליך המשפטי וסוג המיתה, מחיל פטור על הנאשם.[2]

אולם, עיון מעמיק בסוגייה מעורר קשיים כלפי שתי השיטות. בהמשך הדברים נידון מקרה אחר שבו השינוי בסוג המיתה הוא מסייף לחנק, דהיינו, ממיתה חמורה למיתה קלה יותר (לשיטת רבנן הסוברים כי סייף חמור). במקרה זה הברייתא קובעת שיש לחייב את הנאשם. לכאורה, לשיטת רש"י הדברים ברורים מאליהם; כל יסודו של דין 'אישתני' הוא חוסר היכולת לחייב את הנאשם במיתה החמורה מזו שהתחייב בה מלכתחילה, וא"כ בנידון דידן הבעיה אינה קיימת. דא עקא, הגמרא מנמקת את סיבת החיוב באופן אחר: "קלה בחמורה מישך שייכא", ומבאר רש"י:

"דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה... והשתא מיתת חנק קלה, בכלל מיתה זו הוה, ויותר היה ראוי לו מתחלה" (ד"ה אלא).

כלומר, היכולת לחייב את הנאשם במיתה קלה יותר נעוצה בכך שאף מראש הוא כביכול היה מחויב בה (כחלק מהמיתה החמורה שבה התחייב), ולא כפי שביארנו.[3]

בנוגע לשיטת הגר"ח, נראה כי הבעיה המרכזית היא שאלת המקור; כיצד הסיק ר' חנינא כי קיים דין של 'אישתני' ללא הוכחה מוצקה או לימוד מפסוק.

מעבר לקושיות הללו, נראה כי במהלך הסוגייה קיימת סתירה בולטת: בהמשך הסוגייה מנסה הגמרא ליישם את דין 'אישתני' בתרחיש של זנות; כידוע, נערה המאורסה שזינתה - מיתתה בסקילה; אולם בוגרת - מיתתה בחנק, הדיון הוא במקרה והנערה בגרה בטרם נסקלה. הגמרא קובעת כי תרחיש זה הינו מודל ראוי לדין 'אישתני', אלא שבמקרה זה האישה וודאי חייבת חנק שהרי מיתה זו קלה יותר, וכאמור - "קלה בחמורה מישך שייכא". אולם, עצם הקישור של מקרה זה לדין 'אישתני' מעורר תמיהה, שכן בנידון זה לא קיים 'שינוי הדין', שהרי גם הבוגרת וגם הנערה נידונות בעדים והתראה, ובפני בי"ד של כ"ג דיינים. לכאורה קיימת כאן התעלמות בוטה מקביעתה המפורשת של הגמרא בראשית הסוגייה: "דינו ומיתתו בעינן". רש"י (ד"ה בסקילה) היה ער לבעיה זו וצירף נתון נוסף שאינו מוזכר במהלך הסוגייה: "דכיון שאשתני גופה אשתני קטלא". אך עדיין יש לבאר כיצד שינוי הגוף שעוברת הנערה מהווה תחליף מתאים לשינוי הדין הנדרש בכדי ליישם את דין 'אישתני', והאם ישנם סימוכין לדברי רש"י.

ג. זהות מחודשת

בעקבות הקושיות הנ"ל נציע הבנה שונה בדברי הגמרא, שתאיר באור חדש את סוגיית 'אישתני' מחד, ומאידך תסביר את שיטת הרדב"ז. הזכרנו בראשית דברינו את דברי התוס' (ד"ה בן נח) שקבעו שבסוגייתנו לא ניתן לומר שסיבת הפטור נובעת מהכלל שגר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד, לפי שהכלל הזה נכון דווקא בדיני שמיים ולא בדיני אדם. אולם, ניתן להציע שהכלל שבו נוקט ר' חנינא: "הואיל ונשתנה דינו נשתנית מיתתו", מהווה סימן לכך שמדובר באדם אחר והוא כקטן שנולד, ועל כן הוא פטור מעונש, שהרי לא מדובר עוד באותה האישיות שביצעה את מעשה העבירה; השינוי בהליך המשפטי וסוג המיתה, מהווים הוכחה לכך שהנידון עבר שינוי בזהותו, וכעת לפנינו אדם אחר שאין לייחס לו את אותן העבירות.[4] כמובן, רק אם שני השינויים התקיימו: שינוי המיתה ושינוי הדין, ניתן לראות בנידון אדם שונה מזה שביצע את העבירה וכך לפטור אותו מעונש.

כעת, מבוארים דברי הרדב"ז והקושיות בהן פתחנו. כאמור, הרמב"ם פוסק את דברי ר' חנינא שבן נח שברך את השם והתגייר פטור, הרדב"ז מבאר שהטעם האמיתי לפסק זה הוא ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ולא כפי שהיה ניתן להבין מקריאה שטחית של הסוגייה.

כאשר המעבר בסוג המיתה היה ממיתה חמורה למיתה קלה, קובעת הברייתא כי ניתן לחייב את הנידון במיתה הקלה. הנימוק שמעלה הגמרא לכך הוא "קלה בחמורה מישך שייכא", כלומר, מאחר והמיתה הקלה מהווה חלק מזו החמורה, הרי שממילא לא התרחש כאן שינוי בחיוב המיתה של הנידון אלא רק הרחבה שלו. מסיבה זו אין לראות את הנידון כאדם אחר מזה שהיה בעת ביצוע העבירה. סיומה של הסוגייה אף הוא מחוור לאור דברינו - מאחר ושינוי המיתה ושינוי הדין הינם רק סימנים לכך שהנידון שינה את זהותו הקודמת, הרי שאף שינוי פיזי בגוף הנידון יכול לגרור תוצאה זהה. כמובן שקביעה זו איננה הכרחית,[5] אולם מסברה היא אכן מתקבלת על הדעת.

ד. בני שכם כקטנים שנולדו

פתחנו בביאורו של הרדב"ז לדין 'אישתני דינא', המבוסס על ההלכה ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הרדב"ז משתמש בהלכה הזו גם בהקשר אחר בהל' מלכים. הרמב"ם מגדיר את חיובם של בני נח במצות דינין:

"וכיצד מצווים הם על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו..." (פ"ט, הי"ד).

שואל הרדב"ז על אתר:

"וא"ת אמאי אמר יעקב עכרתם אותי וגו' כיוון דמדינא קטלו להו? וי"ל כיוון שקיבלו עליהם המילה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

הרדב"ז מסביר שהסיבה שבגללה ננזפו שמעון ולוי ע"י יעקב אביהם, למרות שבני שכם נתחייבו מיתה, היא שגר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד. הרדב"ז נאמן לשיטתו, ומיישם את דין "גר שנתגייר כקטן שנולד" אף בדיני אדם. בני שכם היו מחויבים מיתה על כך שלא דנו את שכם כגזלן, ומאחר ואין ישראל מתחייבים מיתה על כך שהם אינם דנים את המחויבים בדין, לענין זה מוגדרים בני שכם כקטנים שנולדו.